סיכון חיי אדם על ידי המשטרה

בית המשפט ציין כי המשטרה יצרה מחסום אנושי בדמות שורת נהגים שהורו להם לעצור את רכבם, ולגרום בדרך זו לפקק תנועה ענק על כביש ירושלים תל-אביב. בעוד הנהגים ממתינים ברכבם, מבלי לדעת לאיזו תכלית נעצרו, הגיח רכבו של הנאשם והתנגש בהם בעוצמה רבה. בדרך נס לא נגרמו אסונות בנפש, או פגיעות גוף קשות ביותר. האחראים לכך לא הביאו בחשבון התנהגות פרועה דוגמת זו של הנאשם, על אף שחייבים היו לעשות כן. בכך, יצרה המשטרה סיכון רב לחיי הנהגים, וניתן אף לומר כי פגעה בכבודם כבני אדם, כאשר מצאו עצמם לפתע משרתים תכלית המעמידה בסכנה את חייהם או את שלמות גופם, מבלי שניתנה להם האפשרות להסכים לכך מדעת, או להתנגד לכך. להלן הכרעת דין העוסק בין היתר בסיכון חיי אדם על ידי המשטרה: הכרעת דין כתב האישום ויריעת המחלוקת 1. בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם נטען, כי ביום 26.11.07 בשעות אחר הצהריים, הסיע הנאשם 7 נוסעים, כולם תושבי אזור יהודה ושומרון שאינם מורשים לשהות בישראל, ברכב מסוג פורד קונקט. מסלול נסיעתו של הרכב היה מכיוון עיסאוויה, דרך שכונת הגבעה הצרפתית, דרך כביש מס' 9 לכיוון תל-אביב, ומשם דרך כביש מס' 1 לכיוון תל-אביב. שוטרים סמויים עקבו אחר הרכב במסלול נסיעתו. 2. בסמוך למחלף לטרון, ביצע השוטר יהודה כהן חסימה של כביש מס' 1, במסלול הנסיעה ירושלים - תל-אביב, כדי לעצור את הרכב הנ"ל. החסימה בוצעה על ידי כך שהשוטר כהן הורה לרכב מסוג רנו קנגו, השייך לחיים ויינשטיין, לחסום את הנתיב השמאלי ואת המעבר על שולי הכביש משמאל. במהלך החסימה ישבו בתוך הרכב ויינשטיין ונוסע נוסף, ראובן סעדון. כמו כן הורה השוטר כהן לנהג מונית ששמו עזרא מזרחי לעמוד לימין רכבו של ויינשטיין. במהלך החסימה ישב מזרחי במוניתו. 3. בעקבות החסימה, נוצר פקק תנועה במקום, והנאשם האט את מהירות נסיעתו. משהאט הנאשם, ביצעו השוטרים הסמויים חסימה של רכבו, תוך שהם יורדים מרכבם לעבר רכבו של הנאשם, במטרה לעצרו. 4. בתגובה, שילב הנאשם הילוך אחורי ברכבו, ופנה לשולי הכביש משמאל, תוך שהוא פוגע ברכב אזרחי. הנאשם החל נוסע במהירות גבוהה על השוליים השמאליים, ורכב משטרה סמוי דולק אחריו. במהלך הנסיעה על שולי הכביש פגע הנאשם ברכב אזרחי נוסף, אולם המשיך בנסיעתו. 5. משהגיע לשורת כלי הרכב אותם עצר השוטר יהודה כהן על מנת שתיווצר חסימה, פגע הנאשם בעוצמה רבה ברכבו של ויינשטיין, אשר עמד על השוליים השמאליים על פי ההוראה שקיבל. בעקבות הפגיעה, הועף רכבו של ויינשטיין מספר מטרים לימין, תוך שהוא גורר את מוניתו של עזרא מזרחי. רכבו של הנאשם הועף אף הוא מספר עשרות מטרים קדימה. 6. בשל הפגיעה בשני כלי הרכב נגרמו לאחדים מן הנוסעים הפגיעות הבאות: חיים ויינשטיין פונה באמבולנס לבית החולים "שיבא" בתל השומר, ואובחן כי הוא סובל מפגיעות בראש, בגב ובצוואר. ראובן סעדון פונה לבית החולים "שיבא" בתל השומר, שם אובחן כסובל מכאבים בגב ובצוואר. עזרא מזרחי פונה באמבולנס לבית החולים "אסף הרופא", ואובחן כסובל מכאבים בגב ובצוואר. ג'רדאת פאלח (אחד מן הנוסעים ברכבו של הנאשם) נפגע בצווארו וטופל במקום האירוע. חמזה נציראת (אחד מן הנוסעים ברכבו של הנאשם) פונה באמבולנס לבית החולים "הדסה עין כרם", ושוחרר מבית החולים לאחר אשפוז של לילה. כלי הרכב המעורבים: רכבו של הנאשם, ורכביהם של ויינשטיין ושל מזרחי, ניזוקו באורח קשה. 7. על יסוד עובדות אלה, ייחסה המאשימה לנאשם את העבירות הבאות: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; הפקרה אחרי פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(ב) ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; שהיה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, והסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הנ"ל. 8. בישיבת מענה שנקבעה ליום 18.2.08, הודיע ב"כ הנאשם מטעם הסנגוריה הציבורית, עו"ד תאבת, כי הנאשם כופר בעובדות המיוחסות לו, למעט העובדה ששהה אותו יום בישראל, שלא כדין. הנאשם לא היה ברכב, לא נהג ברכב, ולא הסיע אותם נוסעים. הנאשם לא כפר בעצם קרות האירוע, אולם טען כי יהיה מי שיהיה נהג הרכב, הוא לא יכול היה לעבור עבירה של הפקרה, מכיוון שנכחו במקום שוטרים. לו נהג הרכב היה נשאר במקום ולא נמלט, היה נעצר מיד, וממילא לא יכול היה להושיט סיוע לנפגעים או לעמוד על מצבם. כמו כן, הנאשם לא כפר בכך שהוא נעצר באזור לטרון, בקרבת מקום. הנאשם הודיע כי אין לו טענת אליבי. אשר לטביעת האצבע שלו, אשר נמצאה על חלון הנהג מצידו הפנימי, טען הנאשם כי יש לו עסק לשטיפת כלי רכב בענאתא, וכי הרכב הנדון נשטף בעסקו, ויש בכך כדי לספק הסבר מדוע נמצאה טביעת אצבע שלו בתוך הרכב. 9. ביום ההוכחות הראשון, התייצב עו"ד תאבת והודיע כי יש משבר אמון בינו לבין הנאשם, וכי הנאשם מינה לעצמו את עו"ד מזאל לייצגו. עו"ד מזאל ביקש דחייה על מנת שיוכל ללמוד את התיק. משהחלו להישמע ההוכחות, התברר כי יריעת המחלוקת נותרה כפי שהוצבה בישיבת המענה. הראיות התרחשות התאונה: 10. אין חולק, כי רכב מסוג פורד קונקט, שמספרו 51-704-50, הוא הרכב שהיה מעורב באירוע נשוא כתב האישום. רכב זה היה נתון במעקב של שוטרי יחידת העיקוב של משטרת ישראל, בשל מידע מודיעיני שהתקבל לפיו הרכב המדובר מסיע שוהים בלתי חוקיים. שוטרים אלה עקבו באופן רציף אחר הרכב, מהיציאה מעיסאוויה ועד למקום התאונה, על כביש מס' 1, מעט אחרי תחנת הדלק שבשער הגיא (שוטר מס' 60: עמ' 64-68; שוטר מס' 163: עמ' 45-46, עמ' 51; שוטר מס' 87: עמ' 56, עמ' 59). 11. במהלך המעקב אחר הרכב הנדון, ביקש החפ"ק, שהיה אחראי על הפעילות, ממחלקת התנועה של המשטרה, ליצור פקק תנועה, על ידי חסימת כל כלי הרכב שעל כביש ירושלים - תל-אביב. זאת, על מנת ששוטרי העיקוב יוכלו לעצור את הרכב כשהוא עומד בפקק, מבלי לסכן אזרחים (שוטר מס' 87, עמ' 55). 12. כאן נכנס לתמונה השוטר יהודה כהן. השוטר כהן הוא שוטר תנועה וחוקר תאונות דרכים. ביום האירוע היה במשמרת וקיבל הוראה לנסוע בכביש ירושלים - תל-אביב לכיוון לטרון, וליצור פקק מכוון. הוא העמיד את רכבו בנתיב הנסיעה הימני, והורה לנהג המונית עזרא מזרחי לעצור בנתיב השמאלי. כמו כן, הורה לבעל מכונית הרנו, חיים ויינשטיין, לעמוד על שולי הכביש השמאליים, ולנהג אחר הורה לעמוד על שולי הכביש הימניים. הרווח שנותר בין מכוניתו של ויינשטיין לבין מעקה הבטון המפריד בין מסלולי הנסיעה במרכז הכביש, היה כ- 40 ס"מ. בעקבות החסימה שיצר השוטר כהן, נוצר מיד פקק שאורכו כ- 300 מ'. (עמ' 3; ת/16). 13. שוטר מס' 163 העיד, כי כשהתקרבו לחסימה שיצר השוטר כהן, היה טור של כלי רכב בשני נתיבי הנסיעה. המכונית בה נסע הייתה בנתיב השמאלי, ובינה לבין הרכב החשוד היה רכב פרטי נוסף. הם חיכו לזמן המתאים כדי לבצע חסימה ומעצר, וכשנוצרה לטעמו ההזדמנות, הורה לנהג המכונית לעקוף מצד שמאל, על השוליים, את כלי הרכב הפרטי שחצץ בינו לבין הרכב החשוד, ולחסום את הרכב החשוד ברווח ששמר הלה בינו לבין המכונית שלפניו. הם לא הצליחו במשימת החסימה, והרכב החשוד הצליח לשבור ימינה, לנגח את הרכב שהיה מימין, לעקוף את רכבם של שוטרי העיקוב, ולצאת בנסיעה מהירה, על השוליים השמאליים. השוטרים, שהספיקו לצאת מרכבם במטרה לבצע מעצר, שבו במהירות לרכב במטרה להמשיך במרדף אחר הרכב החשוד. תוך כדי נסיעה ראו את התאונה, כשהרכב החשוד פוגע ברכב החוסם שהוצב על שולי הכביש משמאל. הם עצרו את רכבם והמשיכו במרדף רגלי, מרחק של כ- 150 מ', אולם כשהגיעו אל הרכב הנהג כבר לא היה בו (עמ' 46). הרכב החשוד הסתחרר על הכביש, ואילו הם עצמם לא יכולים היו לעבור את החסימה בגלל חלקי הרכב הגדולים שהתפזרו על הכביש, וכלשונו: "זה לא סרט שאפשר להעביר אבל זה מכה, זה הבזקים, זה חלקים עפים, גלגלים לכל עבר, עובדה שאי אפשר היה לעבור את הכביש מכמות החלקים שנשארו על הכביש, זה לא חלקים של פלסטיק וזכוכיות" (עמ' 47). 14. שוטר מס' 163 חתום על דו"חות העיכוב של הנוסעים שהיו ברכב, ואין חולק כי כולם שוהים בלתי חוקיים (ת/18). 15. מזווית הראיה שלו, העיד השוטר כהן כי לאחר שהורה לויינשטיין להעמיד את רכבו על שולי הכביש משמאל, פנה לשוליים הימניים על מנת להציב עליהם רכב אחר. או אז שמע רעש אדיר של מנוע. למזלו, היה בדרכו לכיוון השוליים הימניים של הכביש, שאם לא כן, היה נהרג מפגיעת הרכב שנהדף לכיוון המקום בו עמד קודם לכן (עמ' 3). הפורד נסע במהירות אדירה, וזאת הוא קובע על יסוד ניסיונו כבוחן תאונות דרכים: צעקת המנוע; הנזק שנגרם לרנו, שכל המתלה האחורי שלו נתלש מהמקום, מה שאינו אופייני לתאונות דרכים, שכן המתלה הוא קשיח; הדחיפה של המונית באמצעות הרנו שנהדפה לכיוונה, והמשך הנסיעה של הפורד עד שהוא נעצר כ- 50 מ' ממקום התאונה, כל אלה מצביעים על מהירות גבוהה מאוד (עמ' 4-5, וכן הודעתו של ויינשטיין, ת/7, שהוגשה בהסכמה). לא למותר להביא במקום זה גם את דבריו של נהג המונית, עזרא מזרחי, שעמד לימינו של רכב הרנו: "... אחרי תחנת הדלק בשער הגיא, לכיוון תל-אביב ... נסעה ניידת לאט, ניידת משטרה ... ניסיתי לעקוף אותה, אז הוא סימן לי ביד השמאלית לעצור. עצרתי במקביל אליו, הוא ירד מהרכב, לא אמר לי שום מילה ... אז נעצר אחרי רנו קנגו ... הורה לו לעבור לשוליים מצידי השמאלי, הוא עמד מצידי הימני, אני עמדתי בנתיב האמצעי, שני נתיבים ושוליים. הוא הורה לו לעמוד בשוליים, ומיד לאחר מספר דקות השתרך תור ארוך ארוך מאחורינו. ... אני רואה שהכביש פנוי קדימה ובאתי לצאת החוצה ולשאול מה קורה, מה הסיבה, אז מסתבר שהוא עשה מאיתנו מגן אנושי. ולפתע בדיוק בשנייה שבאתי לצאת החוצה ולשאול אותו ... אני שומע חבטה כזו, התרסקות, וראיתי לנגד עיני איזה ג'יפ או טנדר, משהו כזה, עף באוויר, והתגלגל כמה מאות מטרים קדימה ... עכשיו כל יתר השוליים קילומטר השתרך תור מאחורה, היה פנוי, והוא בא במהירות עצומה, ורק הרנו קנגו עמד שמה, כמובן שהוא לא עצר ולא התכוון לעצור והוא נסע בין הקיר לבטון. [את] הקיר לא הפיל, הוא קרע את הרנו לכל האורך שלו ודחף אותו אלי, למונית" (עמ' 110-111). ראיות נסיבתיות הקושרות את הנאשם: 16. השוטר יהודה כהן הבחין בנהג הפורד נמלט מהזירה. לדבריו, הוא חצה את הכביש המהיר וברח "לכיוון היער" (עמ' 5, עמ' 14, ת/16). שוטר מס' 87 החל לרוץ לכיוון הפרדס שבצד הנגדי של הכביש, על פי הכוונת השוטר כהן, אולם היה חושך והוא לא הצליח למצוא את הנהג (עמ' 57). 17. בזירה עצמה הבחין שוטר מס' 163 בנעלי בית או כפכפים, בסמוך לפורד, באזור חלקו האחורי, על השוליים. לאחר בירור במהלכו נבדקו כל המעוכבים, התברר שלכולם נעליים, וזוג הכפכפים נותר מיותם (עמ' 48, עמ' 53-55). 18. בסביבות השעה 22:40 של אותו יום, היינו מספר שעות לאחר התאונה, הגיח הנאשם מבין השיחים ליד הרמזור שבצומת לטרון, ורק גרביו לרגליו. איתרע מזלו, והשוטר אורן אוזן, שהיה במשמרת, הסתובב עם הניידת שלו במקום, והבחין בנאשם כשהוא יוצא מבין השיחים. אוזן עצר את הניידת, ושאל את הנאשם אם הכל בסדר. הנאשם השיב בחיוב. אוזן הסתכל על הנאשם ומבטו נדד לכיוון רגליו, ואז הבחין כי לרגליו גרביים בלבד, ואחת מהן קרועה. אוזן התרשם מהופעה מרושלת, מכך שהנאשם מפוחד, והוא נראה היה לו מותש. כפי שהסביר לסנגור בחקירה הנגדית, הוא אינו רגיל לראות במקום בו מדובר הרבה אזרחים, במיוחד לא אנשים ללא נעליים ועם שיחים עליהם, ולפיכך החליט לתת את דעתו לעניין (עמ' 19). מאחר שבתדריך קודם ליציאה למשמרת נמסר לו על התאונה ועל הנהג שנמלט, קישר בין הדברים, ירד מהניידת, ועצר את הנאשם (עמ' 16-17). 19. עד כאן, למעשה, לא הייתה מחלוקת של ממש בין התביעה לבין ההגנה, כעולה מן האופן בו הוצגה יריעת המחלוקת ומן הסיכומים. מכל מקום, עדי התביעה אשר על סמך עדויותיהם פרטתי את השתלשלות האירועים עד כה, נמצאו עלי אמינים ומהימנים, ועל יסוד דבריהם אני קובעת כי כך אכן התרחשו הדברים. 20. משהגענו עד הלום, נבחן את גרסתו של הנאשם לפשר הימצאותו בסמיכות לזירת האירוע מספר שעות לאחר התרחשותו, כשהוא נראה כפי שתואר לעיל. 21. בהודעתו הראשונה (ת/12), שניתנה מספר שעות לאחר מעצרו (בסביבות השעה 02:30 לפנות בוקר), הסביר הנאשם כי טייל עם חברו בירושלים, ולאחר מכן החלו לנסוע לכיוון תל-אביב. במהלך הנסיעה רבו, ולכן החבר הוריד אותו בלטרון. הוא ירד יחף משום שמיהר לרדת מן הרכב, לפני שהרמזור יתחלף לירוק. בשל המהירות, לא נטל עימו את נעליו, שהיו נעליים גבוהות, אותן חלץ בזמן הנסיעה. הרכב בו נסעו הוא רכב פולקסווגן בורה, בצבע לבן. לטענתו, הוא יצא מביתו בענאתא לירושלים בסביבות השעה 19:00, הוא והחבר שלו טיילו כ- 20 דקות בירושלים, ואז יצאו לכיוון רמלה, כדי לבקר חבר משותף שלהם המתגורר בעיר. עוד לטענתו, כ- 20 דקות לאחר שירד מן הרכב באזור לטרון, ובעודו ממתין למונית מזדמנת שתאסוף אותו בחזרה לביתו, עצר אותו השוטר. משהתבקש למסור פרטים על החבר עימו נסע, סירב בטענה כי "יש לו מצב שאני לא יכול לספר". אשר לחבר מרמלה, לטענתו שמו מוחמד חטיב, אולם הנאשם לא יכול היה למסור את מספר הטלפון שלו. לדבריו, המספר מצוי בזיכרון של הטלפון ברכב בו נסע. הנאשם אמר שינסה להביא את הרכב על מנת שניתן יהיה לקבל את מספר הטלפון של אותו חטיב, אולם לא היה מוכן למסור את מספר הטלפון של בעל הרכב, כדי שהחוקר יזמנו לתחנת המשטרה על מנת שימסור את הפרטים הנדרשים. 22. ניתן כבר כאן להתרשם משתי עובדות בולטות. האחת, שהנאשם אינו מאפשר לחוקרי המשטרה להגיע אל אותם אנשים, אשר לכאורה עשויים לספק לו הגנה טובה. השנייה, שלוח הזמנים שהוא מוסר אינו מתקבל על הדעת. אם יצא מענאתא בסביבות 19:00 (בבית המשפט אף טען כי יכול להיות שהיציאה מביתו הייתה כבר ב- 18:45, עמ' 145), טייל בירושלים כ- 20 דקות, ירד מן הרכב בלטרון ונעצר כ- 20 דקות לאחר מכן, נתונים אלה אינם מתיישבים עם העובדה שהוא נעצר בסביבות 22:40. גם אם נמתח מאוד את לוח הזמנים שהציג הנאשם, קשה להבין הכיצד ירד מן הרכב בלטרון רק בסביבות 22:20, אם כל מה שעשה בין השעה 19:00 לבין 22:20 הוא טיול של 20 דקות בירושלים. גם אם נוסיף לטיול בתוך העיר את זמני הנסיעות מענאתא לירושלים, ומירושלים למחלף לטרון, אין מגיעים לשלוש שעות. חוסר ההיגיון שבגרסה זו אינו מאפשר לקבלה ולו ברמה של ספק סביר. 23. ההסבר לפשר הירידה מן המכונית בלי נעליים אף הוא אינו מעורר כל אמון, ואינו מתקבל על הדעת. יתרה מזאת, אין בהסבר כדי להניח את הדעת מדוע הגיח הנאשם מבין השיחים שעה שמבטו של השוטר אוזן נתקל בו. אם אכן התכוון, כטענתו, לעמוד בצידי הדרך ולהמתין למונית מזדמנת שיוכל לעצרה, מה היה לו לחפש בין השיחים. הנה כי כן, נסיבות הופעתו בצידי הדרך ומראהו, כל אלה אינם מתיישבים כלל ועיקר עם גרסתו של הנאשם. 24. על גרסה זו חזר הנאשם גם בעדותו בבית המשפט (עמ' 145), וטען כי אינו יכול למסור את שם החבר עימו בילה ואשר עימו רב בדרך, בשל החשש שייעצר. גם הבטחה חגיגית של התובע כי איש לא יעצור אותו אם יבוא להעיד, לא פעלה את פעולתה. תוך כדי הצהרתו של התובע, התערב בא כוחו של הנאשם, והסביר כי הסכנה האורבת לראשו של אותו חבר היא מידי הרשות הפלשתינאית. או אז השתנתה גרסתו של הנאשם, והוא טען כי הוא מסרב למסור את שמו של החבר, מחשש שאם ייוודע שהוא בילה עימו, יאונה לו רע מידי הרשות הפלשתינאית (עמ' 146-147). בנסיבות אלה הסבריו של הנאשם לסירובו למסור את שמו של החבר אין בהם כדי לעורר כל אמון, והימנעותו מלהעיד אותו, שעה שיכול היה לשלול מכל וכל את מעורבותו באירוע, פועלת לחובתו. 25. בהמשך ההודעה ת/12, מסביר הנאשם כי המכה שראה החוקר על כף רגלו השמאלית, עם סימני דם, והגרביים הקרועות, כל אלה מקורם בטיפול בצאן ובתרנגולות שיש לו. בבית המשפט טען הנאשם כי על אף שהטיפול במשק החי היה בשעות הבוקר המוקדמות, לא שם לב לכך שרגלו פצועה עד שהשוטר הסב את תשומת ליבו לכך (עמ' 157). אשר לעובדה שכשנעצר היה ללא נעליים, טען בתחילת חקירתו הנגדית כי השוטר שהעיד כי ראה אותו ללא נעליים משקר, וכי נעליו היו לרגליו (עמ' 148). רק לשאלה חוזרת של התובע הודה כי לא היו נעליים לרגליו, ולטענתו הוריד אותן במהלך הנסיעה. כשעצרו ברמזור קפץ מן האוטו ולא לקח את הנעליים (עמ' 151). עוד טען הנאשם בחקירתו הנגדית, כי לנסיעה עם החבר העלום התלוותה גם בחורה, ושמה שיראל ממן. שמה של בחורה זו לא נזכר בהודעתו של הנאשם במשטרה, ולשאלת התובע אם היא תעיד השיב "אני אדבר איתה אם היא תבוא, שתבוא חופשי" (עמ' 150). לדבריו, אמר לסנגור שהבחורה הזו הייתה עימם ברכב, וגם לחוקר המשטרה אמר זאת. אין צריך לומר כי אותה בחורה לא הגיעה להעיד "חופשי", החוקר לא נשאל ולו שאלה אחת מדוע לא תעד, לכאורה, את מלוא דבריו של הנאשם בהודעתו, ולסנגור לא הייתה כל טענה על כך בסיכומים. כמו הסירוב למסור את שמו של החבר, גם הזכרתה המאוחרת של אותה "שיראל", וההימנעות מלזמנה לעדות, כשהפעם גם לא ניתן לכך הסבר, ולו ברמה של תרוץ, פועלים לחובתו של הנאשם. המדובר בעדות קריטית, כמו עדותו של החבר. 26. מסקנתי היא, כי גרסת הנאשם הינה גרסת בדים, ואין לתת בה כל אמון. עדים מפלילים: 27. מלבד הימצאו של הנאשם בסמוך לזירת האירוע, שעות ספורות לאחר מכן, כשגרביים לרגליו, סימני חבלה על אחת מרגליו, ובפיו סיפור בלתי מתקבל על הדעת הן באשר לפשרה של הופעתו והן באשר לנסיבות הגעתו לאותו מקום, הפלילו אותו שניים מחבריו. 28. האחד, עמאר מוזפר, צעיר בן פחות מ- 18, הפליל אותו בחקירתו במשטרה (ת/17 מיום 4.12.07), אולם חזר בו מעדותו בבית המשפט. על פי גרסתו במשטרה, ישב עם אחיו של הנאשם, חמודה, במסעדה בענאתא, כשהגיע בחור ושמו חמזה, ודיווח על התאונה שעשה הנאשם. רמי סנדוקה (הוא האיש שנתן לנאשם את הרכב, ועל עדותו אעמוד בהמשך) וחמזה נסעו לבית החולים הדסה עין כרם כדי לבדוק אם הנאשם נמצא שם. חמודה ביקש מן העד לנסוע למקום התאונה ולחפש את הנאשם. כשהגיע למחלף בית שמש ראה את הפגיעה במעקה הבטיחות והבין כי זה מקום התאונה. הוא נכנס לחורשה והחל לחפש אחר הנאשם ואף צעק בשמו. הוא לא נענה ולכן שב הביתה. למחרת הבין שהנאשם נעצר. עוד מוסר העד, כי שעות לפני שהתייצב במשטרה לשם מתן הודעה, התקשר אליו הנאשם מבית המעצר ואיים עליו, ואף טען כי הוא שהסגיר אותו לידי המשטרה. עוד מוסיף העד כי סנדוקה נתן לנאשם את הרכב באותו יום וכי גם לפני כן היה הרכב בידי הנאשם כדי לבצע הסעות. 29. בבית המשפט הודה העד כי הוא מכיר את הנאשם ואת רמי סנדוקה. יחד עם זאת התכחש לדבריו במשטרה, וטען כי הוא וסנדוקה עשו עסקה, שאם הוא ילך למשטרה ויפליל את הנאשם, הרכב יוחזר לסנדוקה והם יתחלקו בו ביניהם שווה בשווה (עמ' 27). לטענתו, הסיכום ביניהם נערך בעקבות פנייתו של החוקר באסל, שגבה ממנו את ההודעה, ואשר בבוקר, בטרם התייצב בתחנת המשטרה, התקשר לסנדוקה ואמר לו שאם הם יפלילו את הנאשם הוא יחזיר להם את הרכב (עמ' 30). כל גרסתו במשטרה, לטענתו, היא פרי הנחייתו של סנדוקה (עמ' 30). במהלך עדותו של מוזפר בבית המשפט נכחה אמו, בשלב מסוים התפרצה ואמרה כי "יכולים לעשות לו בעיות בבית בגלל העדות שלו" (עמ' 36). 30. החוקר, באסל נאטור, העיד בבית המשפט כי נתקל בעאמר מוזפר בבית משפט השלום בירושלים, כשהביא את הנאשם להארכת מעצר. הוא שם לב לכך שמוזפר ואימו משוחחים עם הנאשם, וביקש מהם את תעודות הזהות שלהם. בירור במודיעין המשטרתי העלה כי על פי המידע, מוזפר היה אמור לאסוף את הנאשם ממקום התאונה. משום כך, התקשר אליו וזימן אותו לחקירה. מוזפר הגיע לחקירה ביחד עם רמי סנדוקה, ושניהם נחקרו באותו יום. באסל הכחיש כל הצעה מצידו, לפיה רמי סנדוקה ומוזפר יפלילו את הנאשם, ובתמורה ישחרר את רכבו של סנדוקה (עמ' 73-74). 31. העד האחר שהפליל את הנאשם הוא רמי סנדוקה. הרכב המעורב שייך לגיסו, אחמד רמאני. סנדוקה נתן את הרכב לנאשם לצורך הסעת שב"חים ביום האירוע. אין חולק, כי סנדוקה הגיש בתחילה תלונה על גניבת הרכב במשטרת נווה יעקב, לאחר שנודע לו על התאונה. כשזומן לחקירה, ביום 3.12.07, חזר על גרסת הגניבה (ת/27). אלא שכעבור שעתיים נמלך בעצמו והודה כי מסר את הרכב לנאשם, על פי בקשתו של זה האחרון, לשם הסעת פועלים למזכרת בתיה. סנדוקה מספר כי כעבור זמן מה הגיע אליו דיווח על התאונה מנהגים שראו את האירוע. לבקשת הוריו של הנאשם הגיש במשטרה תלונה על גניבת הרכב. 32. גם בבית המשפט חזר סנדוקה על דברים אלה, הודה שמסר את הרכב לנאשם על מנת שיבצע הסעת שב"חים, ואף הודה כי אמור היה להרוויח מהסעה בלתי חוקית זו. הוא אף הוסיף על דבריו במשטרה, ואמר כי ליווה את הנאשם ברכב אחר עד לקסטל, ואז עשה פרסה וחזר לכיוון ירושלים (עמ' 126). פעם אחר פעם אמר שהוא מודה בשותפות עם הנאשם ב"עסק" של הסעת שב"חים, ושהתלונה על הגניבה בשקר יסודה. עוד העיד, כי החוקר באסל מעולם לא לחץ עליו או איים עליו (עמ' 116-119). סנדוקה הסביר, כי כשהגיע למשטרה על פי הזימון של באסל, התכוון להמשיך ולשקר ולטעון שהרכב נגנב, אולם התרשם כי באסל יודע הכל, ולכן סיפר את האמת, ובלשונו: "רציתי לשקר, שהגעתי אצל באסל, אצל החקירה, היה אצלו מוכן הכל, היה יודע הכל, מתי נתתי הרכב, מתי יצא הרכב" (עמ' 122). 33. כאן המקום להתייחס לגרסתו של הנאשם ביחס למידת היכרותו את סנדוקה. 34. בת/12 השיב הנאשם בשלילה מוחלטת לשאלה האם הוא מכיר אדם ושמו רמי סנדוקה. בהודעתו ת/13, מיתן את השלילה ואמר כי שמע את השם שלו. 35. התייחסותו למידת ההיכרות שלו עם רמי סנדוקה אינה עולה בקנה אחד עם הודעה שמסר הנאשם מספר חודשים קודם לכן, משנתפס מסיע שב"חים ברכב אחר של סנדוקה, ואז אישר כי "הרכב הזה של החבר שלי רמי סנדוקה" (ת/14). 36. בבית המשפט ביקש להסביר את תשובתו הראשונה לחוקר בת/12, בה הכחיש כל היכרות עם סנדוקה, בטענה ש"יש הרבה רמי סנדוקה" (עמ' 152). בבית המשפט אף טען כי אינו מכיר את העד האחר שהפליל אותו, עאמר מוזפר (עמ' 154), ובמענה לשאלת התובע האם השניים שקרו, השיב "כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, לדבר מה שהוא רוצה" (עמ' 154). 37. המסקנה המתחייבת, כי הנאשם שיקר בנקודה המצויה בלב יריעת המחלוקת, והיא היכרותו את סנדוקה. ההסבר לפיו יש הרבה רמי סנדוקה לאו הסבר הוא, שכן התשובה המתבקשת לחוקר הייתה צריכה להיות לאיזה רמי סנדוקה הוא מתכוון, או להשיב בחיוב ולומר שאכן מוכר לו אדם כזה. בהודעתו השנייה משיב הנאשם כי הוא שמע את השם, כלומר, הוא מבקש לצמצם את יריעת המחלוקת, אולם אין הוא מוכן להודות בקשר של ממש עימו. והנה מתברר, כי במקרה קודם בו נתפס כשהוא מסיע שב"חים, התייחס לרמי סנדוקה כאל חבר שלו. התכחשותו להיכרות ולחברות עם סנדוקה יש לה הסבר אחד, והוא רצונו להתרחק מן הרכב בו נהג, ומתאונת הדרכים לה גרם. גם הכחשתו כל היכרות עם מוזפר אינה מעוררת אמון. 38. אין צל של ספק בליבי כי סנדוקה העיד אמת בבית המשפט, וכי כבר במשטרה שיתף פעולה משהבין כי החוקר יודע את הפרטים הרלבנטיים. מסקנתי מבוססת הן על התרשמותי מסנדוקה עצמו, הן על התרשמותי משקרי הנאשם ביחס להיכרותו את סנדוקה, והן לנוכח השתלבותה של עדותו של סנדוקה במכלול הראיות הנסיבתיות, שפורטו לעיל. 39. כך גם אין בליבי ספק, כי באסל לא הציע כל הצעה מן הסוג שמוזפר טען לה בעדותו בבית המשפט. ראשית, עדותו של באסל אמינה עלי, ואני מקבלת אותה במלואה. שנית, ניכר היה במוזפר כי הוא במצוקה על רקע העובדה שהפליל את הנאשם בחקירתו במשטרה, ולמען האמת אין צורך לנחש זאת, שהרי אימו, שנכחה באולם, התפרצה במהלך הדיון וטענה כי הוא צפוי לבעיות בשל עדותו זו. יש לציין בהקשר זה כי מוזפר הוא קטין, בן 17 ו-9 חודשים בעת מתן העדות, וניתן להניח כי יכולת העמידה שלו אינה רבה. ועל כל אלה יש להוסיף, כי רמי סנדוקה לא רק שאינו מאשר את הטענה לפיה הציע להם באסל את רכבו תמורת עדות מפלילה של שניהם, אלא שהתנהלותו במשטרה אינה מתיישבת עם טענה זו. שהרי משזומן לחקירה המשיך לשקר וטען כי הרכב נגנב ממנו, ורק משהתחוור לו כי באסל "יודע הכל" העריך כי מצבו יהיה טוב יותר אם יודה על האמת, ולפיכך שיתף פעולה עם החוקר. המקריות שבפגישת החוקר עם מוזפר בבית המשפט, והתפתחות גרסתו של סנדוקה שוללות כל אפשרות שבאסל יזם "עסקה" של הודעות מפלילות תמורת הרכב. בנסיבות אלה, אני מעדיפה את הודעתו של מוזפר במשטרה על פני עדותו במשפט. 40. נותרו, אם כך, עדויותיהם המפלילות של השניים (מוזפר במשטרה, וסנדוקה שחזר על הודעותיו המפלילות גם בבית המשפט), שהיו נטולות כל אינטרס. 41. הנה כי כן, לנעליים שנותרו בזירת התאונה נמצאו הבעלים, הלא הוא הנאשם, שהופיע וגרביו לרגליו, כשהוא מגיח מבין השיחים בשעת לילה מאוחרת ורגלו פצועה, בסמוך למקום האירוע. על גרסתו של הנאשם ביחס לנסיבות הופעתו החריגה בסמיכות לזירת האירוע ועל סבירותה עמדתי לעיל. לנסיבות אלה מצטרפות גרסאותיהם המפלילות של חבריו סנדוקה ומוזפר, שכאמור נתתי בהן אמון מלא. למעשה, די בכך כדי להביא למסקנה שנהג הרכב נשוא כתב האישום הוא הנאשם. טביעת האצבע: 42. על שמשת הרכב הקדמית, מצידה הפנימי, נמצאה טביעת אצבע של הנאשם. בהודעתו ת/13, הכחיש הנאשם שאי פעם נהג בפורד מן הסוג הנדון, אבל טען שהוא עובד בשטיפת מכוניות, וייתכן ששטף את הרכב הזה פעם. לשאלת החוקר כיצד הוא מסביר שטביעת אצבע שלו נמצאה ברכב הוא משיב "אם יש טביעות אז רגיל", וכשהחוקר מבקש הסבר, מה זה "רגיל", משיב הנאשם "מה שיש לי אמרתי". בבית המשפט טען הנאשם, כי בבעלות משפחתו עסק לשטיפת מכוניות (עמ' 160). 43. טביעת האצבע של הנאשם על גבי שמשת הרכב מצידה הפנימי, מקשרת בינו לבין הרכב באופן חד משמעי. ניסיונו של הנאשם לתת לכך הסבר בטענה כי הוא עוסק בשטיפת מכוניות אין בו ממש. ראשית, תגובתו לשאלות החוקר בעניין זה אינה מעוררת אמון כלל ועיקר. שנית, לדברי סנדוקה (ת/28), הנאשם התקשר מבית המעצר, וביקש כי אדם בשם שאדי יעיד כי הוא עובד אצלו בעסק של שטיפת מכוניות, משום שנמצאה טביעת אצבע שלו על גבי הרכב. כאמור לעיל, עדותו של סנדוקה נמצאה אמינה עלי על כל היבטיה, והודעתו הנ"ל הוגשה בהסכמה. ושלישית, הימצאותה של טביעת האצבע משתלבת היטב במערכת הראיות הכוללת שהציגה המאשימה. מסקנות 44. על יסוד העובדות אותן קבעתי, מתחייבת מאליה הרשעתו של הנאשם בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה (סעיף 332(2) לחוק העונשין) והסעה שלא כדין (סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל). למעשה, לא הייתה מחלוקת כי יש לייחס עבירות אלה לנהג הרכב, תהיה אשר תהיה זהותו. בעבירה של שהיה שלא כדין (סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל) הודה הנאשם עוד בתחילת המשפט. 45. נותרה לדיון העבירה של הפקרה אחרי פגיעה (סעיף 64א(ב) ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה). על פי טענת ההגנה, לא יכול היה הנאשם לעבור עבירה זו, שכן לו היה נותר במקום היה נעצר על אתר, ואנשי המשטרה לא היו מאפשרים לו ממילא להושיט סיוע לנפגעים, כמתחייב. 46. אין בידי לקבל טענה זו, ומשני טעמים עיקריים. הטעם האחד עניינו בכך שכוחות ההצלה לא יכולים היו לדעת כמה נוסעים היו ברכבו של הנאשם. אם, מעוצמת ההתנגשות, הועפו חלקם או כולם למרחק רב מן הרכב, נוכחותו הייתה חיונית ולו כדי לספק את המידע הנדרש על מנת שניתן יהיה לבדוק שכל מי שהיה ברכבו ונפגע אכן קיבל סיוע. לנוכח עוצמת ההתנגשות, אפשרות זו חייבת הייתה להיות לנגד עיניו. לשון החוק מדברת בחובה להושיט לנפגע "עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה". אין ספק, כי בכלל ביטוי זה גם החובה לעמוד על כך שכל הנוסעים קיבלו סיוע, והלא בידי הנאשם היה המידע כמה נוסעים היו ברכבו. משנמלט, העמיד את נוסעיו או את חלקם בסכנה שלא יקבלו סיוע, או כי הסיוע יתאחר מאוד, משום שלא ניתן יהיה לדעת שבכלל היו ברכב הנפגע. את המידע החיוני הזה יכול היה הנאשם לספק גם לו נעצר על אתר. הטעם האחר, עניינו בתכליות האחרות העומדות ביסוד העבירה. אכן, התכלית העיקרית היא הבטחת סיוע מיידי לנפגע בתאונת דרכים, וכפי שראינו, בתכלית זו פגע הנאשם בהתנהגותו. נעלה מכל ספק, כי פגע גם בשתי התכליות האחרות, והן מניעת הנהג הפוגע מלהתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי אינו אשם בה או כי איש לא נפגע, והקלה על יכולתן של רשויות האכיפה לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה (ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ. פלוני, פ"ד נג(2), 632; ע"פ 1977/05 דוד גולה נ. מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1025). מסקנתי הינה, כי בהתנהגותו עבר הנאשם גם את העבירה של הפקרה לאחר פגיעה, כפי שיוחסה לו. 47. אני מוצאת, אם כך, את הנאשם אשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ומרשיעה אותו בעבירות אלה. הערה לפני סיום 48. המשטרה יצרה מחסום אנושי בדמות שורת נהגים שהורו להם לעצור את רכבם, ולגרום בדרך זו לפקק תנועה ענק על כביש ירושלים תל-אביב. בעוד הנהגים ממתינים ברכבם, מבלי לדעת לאיזו תכלית נעצרו, הגיח רכבו של הנאשם והתנגש בהם בעוצמה רבה. בדרך נס לא נגרמו אסונות בנפש, או פגיעות גוף קשות ביותר. האחראים לכך לא הביאו בחשבון התנהגות פרועה דוגמת זו של הנאשם, על אף שחייבים היו לעשות כן. בכך, יצרה המשטרה סיכון רב לחיי הנהגים, וניתן אף לומר כי פגעה בכבודם כבני אדם, כאשר מצאו עצמם לפתע משרתים תכלית המעמידה בסכנה את חייהם או את שלמות גופם, מבלי שניתנה להם האפשרות להסכים לכך מדעת, או להתנגד לכך. אני סבורה כי דרך התנהלות זו מחייבת הפקת לקחים, על מנת שסיכון מן הסוג הזה לא יישנה, ואני יוצאת מנקודת הנחה כי המאשימה תמצא את הדרך לגרום לכך שהגופים האחראים יבחנו דרכים אחרות, מסוכנות פחות, לטיפול במקרים מעין זה שנדון כאן.משטרהמשפט תעבורהסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה