נהיגת מכונית בזמן פסילה

להלן פסק דין בנושא נהיגת מכונית בזמן פסילה: פסק דין 1. המערער הורשע בבימ"ש לתעבורה באילת [כב' סגן הנשיא ד. בלטמן קרדאי] בנהיגת מכונית בזמן פסילה [בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה], נהיגה ללא ביטוח ונהיגה ללא רשיון נהיגה - וכל זאת ביחס לנהיגתו את מכוניתו ביום 20.7.03. לאור עברו הקשה והמכביד בעבירות חוזרות ונשנות מעין אלו, נגזר דינו למאסר של חמישה חודשים, לפסילה בפועל של 12 חודשים ולהפעלה במצטבר של 12 חודשי פסילה ע"ת נוספים שהיו תלויים כנגדו. בבימ"ש קמא ובערעור שבפני, אין המערער חולק על כך כי אכן נהג את רכבו אותו היום [20.7.03] מבלי שהיה לו רשיון נהיגה ומבלי שהיה לו ביטוח, כי הורשע פעמים רבות בעבר בעבירות מעין אלה וכי רשיון הנהיגה שהיה לו פקע עוד בשנת 1997. אולם, טענתו הינה כי טעה בימ"ש קמא בהרשיעו אותו בעבירה של נהיגה בעת שנפסל לנהוג בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה [להלן: "הפקודה"], שכן ביום ביצוע העבירות [20.7.03] חלפו לטענתו זה מכבר תקופות פסילת הרשיון שנגזרו נגדו בהליכים קודמים שבהם הורשע. המדובר בארבעה גזרי דין. הראשון מיום 8.12.99 בבימ"ש לתעבורה בצפת, שם נגזרו עליו 6 חודשי פסילה; השני מיום 22.6.00 בבימ"ש לתעבורה באילת, שם נגזרו עליו 6 חודשי פסילה; השלישי מיום 24.5.01 בבימ"ש לתעבורה באילת, שם נגזר עליו חודש פסילה; והרביעי מיום 24.4.02 בבימ"ש לתעבורה בחיפה, שם נגזרו עליו 3 חודשי פסילה. גזרי הדין מיום 8.12.99 ומיום 24.4.02 ניתנו בהעדרו, אך דבר נתינתם הודע לו ע"י בוחני התנועה בפניהם נחקר ב-6.6.02 וב-17.7.03. וכך הן טענות המערער. בכל אחד ממועדי גזרי הדין הנ"ל עמדה בתוקפה תקנה 557 (ד) לתקנות, אשר בוטלה במאי 2003. עפ"י הוראת תקנה 557 (א) [כשהיא נשלבת עם סעיף 42 (ג) לפקודה], מועד תחילת המירוץ של תקופת פסילת רשיון יהיה מיום המצאת רשיונו של הנהג שנפסל לרשות הרישוי. נהג שרשיונו אבד, ואינו יכול להמציאו כאמור, יגיש עפ"י תקנה 557 (ב) תצהיר המאשר זאת, ואזי תתחיל תקופת הפסילה להימנות מיום הגשת התצהיר. המערער אינו חולק כי ביחס לאף אחת מאותן ארבע פסילות שנפסל לא המציא את טופס רשיון הנהיגה כמצוות תקנה 557 (א) ואף לא הגיש תצהיר בדבר אובדנו לפי תקנה 557 (ב). לאור זאת עמדת המאשימה, כפי שנתקבלה ע"י בימ"ש קמא, היתה שביום ביצוע העבירות בהן הורשע בתיק דנן [20.7.03] - עמדו בעינן הוראות פסילת הרשיון מאותם גזרי הדין שניתנו בעניינו, שכן עד לאותו מועד לא הפקיד המערער את רשיון הנהיגה ולא הגיש תצהיר לעניין אבדנו. כנגד כך טוען המערער, כי בעניינו שלו התקיימו הוראות תקנה 557 (ד) לתקנות [שעמדה אותה שעה בתוקפה ובטרם בוטלה לאחר מכן] ולפיה: "(ד) לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו, ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל - פקע ולא חודש - יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון". הנה כי כן טוען המערער, רשיון הנהיגה שלו פקע עוד בשנת 1997, כל תקופות הפסילה נגזרו נגדו באותם ארבעה גזרי דין [בשנים 1998-2003] לאחר שפקע רשיונו - ועל כן מירוץ תקופתן החל עוד ב-1997 והסתיים שנים רבות בטרם ביצע העבירות דנן ביולי 2003, וממילא שעה שביצע את אותן עבירות נהג אמנם ללא רשיון וללא ביטוח - ברם לא בתקופת פסילה שחלפה זה מכבר. 2. בימ"ש קמא, בהסתמך על דברים שנפסקו בביהמ"ש העליון בבש"פ 2199/03 וברע"פ 9237/99, דחה את פרשנותו הנטענת של המערער לתקנה 557 (ד) הנ"ל וקבע כי אין עניין אותה התקנה בנאשם שרשיונו פקע בטרם נגזרה עליו תקופת הפסילה - נשוא אישומו. בדיון שהתקיים בערעור זה ביום 26.9.05, העלה סנגורו של המערער טענות נכבדות ומעניינות כנגד קביעתו של בימ"ש קמא וכנגד הסתמכותו על אותן הלכות של ביהמ"ש העליון, אשר לטענתו אינן מובילות למסקנת בימ"ש קמא. בעודי מעיין באותן טענות, ניתן ביום 6.10.05 פסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"פ 4446/04 [ונוספים], ונפסקה בו [מפי כב' השופט א. לוי] הלכה ברורה וחד משמעית לעניין פרשנותה של תקנה 557 (ד) [בטרם בוטלה] כדלהלן: [מתוך סעיף 5 ו-6 לפסה"ד] "תקנה זו כוונה לחול על מי שנפסל מהחזיק ברשיון נהיגה שהיה בתוקף בעת מתן גזר דין ולאחר מועד זה אבד והנאשם לא טרח להמציא תצהיר על האובדן למזכיר ביהמ"ש. למקרה זה נקבע אותו הסדר מיוחד, לאמור, שמניינה של תקופת הפסילה יתחיל מן היום שלאחר הפקיעה. איש מהמבקשים [באותו העניין-י.א.] אינו נמנה על סוג זה של נאשמים, כאשר רשיונם של כולם פקע זמן ניכר לפני שנגזר דינם. ובאשר לנסיון לטעון כי לפי נוסחה של תקנה 557 (ד) [ששוב אינה בתוקף], היא חלה גם על מי שרשיונו פקע לפני מתן גזה"ד, אמרה השופטת ש. שטרסברג-כהן ברע"פ 9237/99: "... כל הפעולות הקבועות באותם סעיפים, אמורות להתבצע לאחר גזר הדין ואין נפקא מינה לעניין המצאת הרשיון או מתן הצהרה על אובדנו, אם פקע, מתי פקע או מתי אבד. החובות המוטלות על מי שנפסל רשיונו, חלות מרגע הפסילה ואילך. כל פרשנות אחרת להוראות הדין לא רק נוגדת את נוסח ההוראות ואת תכליתן, אלא יוצרת העדפות משונות וחסרות בסיס בין אלה שלא קיימו את הוראות הדין לבין עצמם ובין אלה, לאלה שקיימו אותן". דברים אלה מקובלים עלי במלואם... הפרשנות המוצעת ע"י ב"כ המבקשים מובילה לתוצאה אבסורדית, כאשר מצבו של נהג עבריין שלא מילא אחר ההוראה בדבר הפקדת הרשיון או חליפתה [התצהיר-י.א.] יהיה טוב מזה של נהג שפעל עפ"י הוראת הדין. יתרה מכך, הפרשנות המוצעת תעודד נהגים עבריינים שלא להפקיד כלל את רשיונם בביהמ"ש, וכתוצאה מכך ייחשף הציבור לאותה סכנה עליה כבר הצבעתי, שאותם נהגים יוסיפו לנהוג ברכב, אף שביהמ"ש הורה על פסילתם". פקיעת רשיונו של המערער דנן היתה עוד ב-1997, שנים רבות בטרם נגזרו עליו אותן פסילות רשיון שאת הוראתן הפר והמרה בעבירות שעבר ביולי 2003. משלא הפקיד את רשיונו ולא מסר התצהיר, לא תחול עליו איפוא - נוכח הדברים המפורשים לעיל - הוראת החריג של תקנה 557 (ד), ועל כן בדין דחה בימ"ש קמא טענתו זו. 3. טענה נוספת טען המערער בבימ"ש קמא, ולפיה מיד משנודע לו דבר פסילתו באותם גזרי דין, חדל מנהיגת רכב משך כל תקופות הפסילה שנגזרו עליו ואף הצהיר בפני בוחני התנועה שהודיעו לו את דבר הפסילות הנ"ל את דבר אובדן רשיונו, פקיעתו ועמידתו בתנאי הפסילה. לטענתו, אותה הצהרה שהצהיר בפני בוחני התנועה, שקולה כנגד התצהיר הנדרש בחלופה הקבועה בתקנה 557 (ב). גירסתו של המערער לענין זה נדחתה ע"י ביהמ"ש כבלתי אמינה לגופן של טענותיו וגירסתו לגביהן, ואיני מוצא מקום להתערב במסקנות אלה שבעובדה. זאת ועוד, אפילו היה נמצא המערער דובר אמת באותן טענות, לא היתה קמה לו ישועה מכוחן. זאת, הן בהתעלם הטענה מהצטברות תקופות הפסילה בכל אותם גזרי הדין והן בהתעלמה מהוראותיה הדווקניות של תקנה 557 (ב), לפיה החלופה היחידה להמצאת תעודת הרשיון גופה הינה במסירת תצהיר, ערוך כדין כפקודה וכתקנות, בפני מזכיר בימ"ש. גם לעניין זה נפסקו דברים מפורשים בפסק דינו של כב' השופט א. לוי ברע"פ 4406/04 הנ"ל [בסעיף 8 לפסק הדין]. 4. סוף דבר - מתוך כל המפורט לעיל - אני דוחה את הערעור. רכב