נהיגה ללא רישיון נהיגה

להלן פסק דין בנושא נהיגה ללא רישיון נהיגה: פסק דין 1. מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת ר. גליקליס) שניתן ביום 25.4.06, בתיק תעבורה 1418/06. 2. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, כאשר רישיון הנהיגה שלו פקע וחלפו מעל ל-6 חודשים ממועד פקיעתו, עבירה בניגוד לסעיף 10 (א) לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961. (להלן: "פקודת התעבורה"). בדיון אשר התקיים בפני בית משפט קמא טען המערער טענה מקדמית לפיה החלטת משרד הרישוי שלא לחדש את רישיון הנהיגה שלו בשל אי תשלום קנסות, שהוטלו עליו, הינה בבחינת החלטה פסולה וכי כל עוד לא נפל כל פגם בכושר נהיגתו אין לראותו כפסול לנהיגה. במילים אחרות, טען המערער כי ישום הסנקציה האמורה, ללא הפעלת שיקול דעת עניני, הינה בבחינת סנקציה בלתי מדתית אשר יש לבטלה. בהתאם טען כי יש לקבוע כי הוראת סעיף 70 (23)(א) לפקודת התעבורה, המסמיכה את שר התחבורה להתקין תקנות המתנות מתן רישיון או חידוש רישיון נהיגה על פי פקודת התעבורה או התקנות בתנאים וכן הוראת תקנה 172ב לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), אשר הותקנה מכוח סעיף 70 (23)(א) לעיל, הקובעת כי: "רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רישיון נהיגה או שלא לחדש רישיון נהיגה עד שמבקש הרישיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה, כי כל קנס שנתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב .... שולם". הינה הוראה פסולה ויש להורות על ביטולה מאחר ויש בה כדי לפגוע באופן בלתי מידתי בזכויותיו המעוגנות בחוק כבוד האדם וחירותו, מבלי שטען לסכות היסוד הנפגעת. לטענת המערער, השימוש בתקנה 172ב' מחייב את הרשות להפעיל שיקול דעת פרטני, בטרם תחליט שלא לחדש את רישיון הנהיגה של מי שלא שילם את הקנסות וכי הדבר נלמד מלשון התקנה לפיה "רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רישיון נהיגה או שלא לחדש רישיון נהיגה ...". בכתב ערעורו הוא הוסיף וטען, כי מי שמטפל בגביית הקנסות הוא המרכז לגביית קנסות ומזה הוא למד כי רשות הרישוי כפופה למרכז האמור, שהוא גורם חיצוני שלא הוסמך להחליט ולשקול במקום רשות הרישוי. לטענתו, הענקת שיקול הדעת למרכז לגביית קנסות הינה פסולה ובהעדר מערכת קריטריונים על פיהם צריכה רשות הרישוי להפעיל את שיקול דעתה יש לומר כי הוראת התקנה פסולה ודינה להתבטל. עוד הוסיף והעלה טענות כנגד רשויות התביעה כי אין הן מאפשרות לו לרצות עונש מאסר כתחליף לחיוב הכספי בו אין הוא יכול לעמוד, בשל קשייו הכלכליים, באופן המעמיד אותו במצב בו לא יוכל לעולם לקבל לידיו רישיון נהיגה הגם שכשיר הוא לקבלו. 3. בית משפט קמא דחה את טענותיו המקדמיות של המערער וקבע כי הן אינן עולות בקנה אחד עם מסגרת הטענות היכולות ליצור סייגים לאחריות פלילית כמפורט לסימן ב' לפרק ה' 1 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. בית המשפט קמא ציין כי טענותיו של המערער נופלות לגדר שיקול דעתם של משרד הרישוי והיועץ המשפטי, שיקולים אשר אינם עומדים לביקורת משפטית במסגרת סמכותו של בית המשפט לתעבורה כי אם ניתנים לתקיפה במישור המנהלי. 4. לאחר מתן החלטה זו הודה המערער כי תוקף רישיון הנהיגה שלו פג כ-8 חודשים עובר לאירוע נשוא כתב האישום דנן וכן הודה כי משרד הרישוי סרב לחדש את רישיון הנהיגה בשל קנסות אותם לא שילם. לנוכח הודאה זו, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה המיוחסת לו והשית עליו עונש של קנס כספי ועונש של פסילה מותנית של חודשיים למשך שנתיים. 5. טוען המערער כי שגה בית משפט קמא כאשר לא הכריע לגופן של הטענות המקדמיות בדבר פסלות סעיף 70 (23)(א) לפקודת התעבורה ותקנה 172 ב' לתקנות התעבורה, בהיותן בלתי חוקיות ובלתי מדתיות, הפוגעת בזכויותיו המעוגנות בחוק כבוד האדם וחירותו. לטענתו מקום שבית משפט קמא לא הכריע בשאלה זו, יש מקום להחזיר אליו את הדיון להכרעה בנקודה זו ולחילופין ביקש את הכרעתו של בית משפט זה. 6. מנגד טען ב"כ המשיבה כי לא נפלה כל שגגה מפי בית משפט קמא כאשר הפנה את המערער לתקוף את התקנה בהליך מינהלי. לחילופין טען כי, תקנה 172ב לתקנות התעבורה הינה תקנה מדתית, סבירה וראויה אשר מהווה אמצעי להבטחת תשלום קנסות ולאכיפת עונשים המושתים על ידי בית משפט בדומה להוראות בפקודת המיסים גבייה המאפשרות לרשות המיסים להשית עיקולים על נישומים החייבים כספים לרשות. ציין ב"כ המשיבה כי בפני המבקש, אשר טוען לקשיים כלכליים שמונעים ממנו את תשלום הפריסות לפנות בבקשות מתאימות לחנינה ל נשיא המדינה או לחילופין להציע המרת העונש לעונש מאסר תחת קנס כפי שהציע המערער בעצמו, בטיעוניו. 7. השאלה העומדת על הפרק הינה האם טעה בית משפט קמא כאשר לא דן בטענתו של המערער בדבר פסלות תקנה 172ב' לתקנות התעבורה וסעיף 70(23)(א) לפקודת התעבורה, שמכוחה החליטה המדינה, באמצעות רשות הרישוי, שלא לחדש את רישיון הנהיגה של המערער. 8. אין חולק כי כל בית משפט וכל ערכאה מוסמכת לדון בשאלת תוקפה של הוראה חוקית מכוחה עומד האזרח לדין או המהווה את לב ליבה של המחלוקת, אם מעורר בעל דין טענה כי הוראת החוק על פיה הועמד לדין הינה בלתי מדתית ופוגעת בזכותו היסודית, המעוגנת בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו. אין זה המקרה העומד לדיון בפני. המערער אינו כופר בעובדה כי ביצע עבירה פלילית, בכך שנהג ללא רישיון נהיגה. גם אין הוא כופר בקנסות אשר הושתו עליו ואין טענותיו מופנות כלפי תקפות הוראת החוק נשוא כתב האישום, בה הורשע. טענותיו הינן במישור המנהלי, כלפי הרשות אשר הפעילה שיקול דעת והחליטה שלא לחדש את רישיון הנהיגה של המערער. יוצא איפה כי עומד בפני אדם אשר ביצע עבירה פלילית ביודעין, כשבחר לקחת את החוק לידיו ונהג מבלי שיש בידיו רישיון נהיגה. אי לכך, עליו לשאת בתוצאות התנהגותו העבריינית. במידה ובפיו של המערער טענות לגבי אופן פעולתה של רשות הרישוי, אשר מסרבת לטענתו שלא כדין להוציא לו רישיון נהיגה או מפעילה שיקול דעת מוטעה, יתכבד ויגיש עתירה מתאימה בפני הערכאה המתאימה. לגופו של הליך זה אין בטענותיו כדי להעלות או להוריד לעניין העובדה כי הפר את הוראות החוק. 9. זה המקום לציין כי המערער אף הביא סוגיה זו בפני בית המשפט העליון בנסיבות זהות לחלוטין במסגרת רע"פ 171/06, שם דחה בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ג'ובראן, את בקשת המערער לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' חבש בע"פ 9781/05 ) וקבע מפורשות כי הדרך לתקיפת התקנה אינה יכולה להיעשות במסגרת ההליך הפלילי, במסגרתו הורשע המערער בנהיגה ללא רישיון נהיגה, לאור הודאתו כי רישיון הנהיגה שלו לא חודש. בפני המערער פתוחות דרכים מספר לצאת מן המבוך אליו נקלע לטענתו, אך לא במסגרת הליך זה. 10. סיכומו של דבר - הערעור נדחה.משפט תעבורהנהיגה ללא רישיוןרישיון נהיגה