מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה

להלן החלטה בנושא מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה: החלטה 1. המבקשת הגישה נגד המשיב כתב האישום בת.פ. 8103/05 של בית משפט זה המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירות בניגוד לסעיפים 332 (2), 329 (א) (2), 275 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בנוסף הואשם המשיב בעבירות של הסתייעות ברכב לביצוע פשע, נהיגה ברכב שרשיונו פקע לפני יותר משישה חודשים, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח, עבירות בניגוד לסעיפים 43, 10, 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 ובניגוד לסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970. 2. למשיב אין רישיון נהיגה ומעולם לא היה. בנוסף המשיב גם היה פסול מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה בעת האירועים נשוא כתב האישום. על פי כתב האישום, ביום 23/2/05 סמוך לשעה 00:03 המשיב נהג ברכב טויוטה קרינה השייך לו וכאשר לרכב זה אין רישיון רכב בתוקף. המשיב עצר את הרכב כשוטרים החנו את הניידת שלהם מאחורי רכבו של המשיב במטרה לבודקו. שני שוטרים במדים ניגשו אל רכב המשיב משני צידיו. המשיב נעל את דלתות הרכב מבפנים. כשהשוטרים ניסו לפותח את דלתות רכבו ושעה שהשוטרת שנשארה בניידת מתחילה לצאת מהדלת הקדמית הימנית של הניידת שהיתה פתוחה למחצה, המשיב הסיע והאיץ את הרכב במהירות לאחור היישר לדלת הפתוחה של הניידת, שבינה לבין גוף הניידת עמדה השוטרת. בשל הסכנה שנוצרה לחיי השוטרת אחד השוטרים ירה לעבר הטויוטה. רכב המשיב פגע בעוצמה בדלת הניידת, אך השוטרת הספיקה, בעקבות צעקת אזהרה, לקפוץ פנימה לתוך הניידת. מיד לאחר מכן, המשיב האיץ את רכבו קדימה לעבר השוטרים שהיו ליד רכבו, השוטרים ירו מספר כדורים וקפצו לצדדים, כדי להינצל מדריסת הטויוטה. המשיב נסע מעט לאחור, שוב האיץ את הרכב בנסיעה קדימה, עלה על המדרכה ושעט לעבר מספר הולכי רגל שהלכו עליה ושדריסתם נמנעה בשל כך שקפצו לצדדים. המשיב הצליח להימלט מהמקום עם רכבו. 3. ביום 23/2/05 בשעה 15:32 הרכב נתפס בשטח שבט אבו סבית. במקום נעצר אדם בשם אברהים אבו סבית, שטען שהרכב הוא שלו וכפי שהתברר לאחר מכן, כך טען בשל העובדה שהוא סבר, בטעות, שהוא מגן על אחיו - שכלל לא קשור לתיק שלפני. אין מחלוקת בין הצדדים, כי רכב הטויוטה שנתפס כאמור, הוא הרכב שהשתתף באירוע נשוא כתב האישום וזאת, בין היתר, גם על פי תמונות הנזקים והתאמה במקומי הפגיעות בין הניידת לרכבו של המשיב. ב"כ המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך לטענתו, יש מחלוקת בנושא הזיהוי של המשיב, שכן הזיהוי כולו מבוסס על מסדר זיהוי של הבלש אוזן שזיהה את המשיב אחרי חודש, כאשר לטענת הסניגור שוטרים אחרים לא זיהו את המשיב, וכן לטענת המשיב המזהה ראה את המשיב בטרם מסדר הזיהוי במסדרון תחנת המשטרה. 4. המשטרה ערכה מסדר זיהוי חי, כאשר ארבעה הניצבים הובאו על ידי הסניגור דווקא. אין מחלוקת על כך, שהמשיב זוהה במסדר הזיהוי. מכך, ששוטרים אחרים כבר בסמוך לאירוע אמרו שאינם יכולים לזהות את המשיב או שלא זיהו את המשיב, אין ללמוד דבר. די לנו בכך, ששוטר אחד זיהה גם זיהה את המשיב לכאורה, כמי שנהג ברכב הטויוטה כמתואר בכתב האישום. הטענה שהמזהה ראה את המשיב במסדרון התחנה סמוך לפני מסדר הזיהוי גם היא לא טענה לשלב הנוכחי. יתרה מכך, לכאורה, לטענה זו יש תשובה ניצחת בראיות - בדוח של השוטר אלי מגרם מיום 21/3/05 המפרט, כי היתה הקפדה על כך שהמזהה והמשיב לא יפגשו ואין סיכוי שנפגשו לפני מסדר הזיהוי בתחנה. 5. בנוסף לאמור, לכאורה, גרסת המשיב הינה בעייתית ומחזקת את גרסת המבקשת. לטענתו, הוא לא נהג מעולם ברכב נשוא כתב האישום ומי שרכש אותו זו אימו שנכחה בעת הרכישה. הסתבר, שהדברים שונים וישנן בתיק החקירה עדויות לפיהן הרכב נרכש על ידו ועבורו. האם לא נכחה בעת הרכישה, ויתרה מכך, המשיב נהג גם נהג ברכב. ראה את אמרתו של עזיז אבו עסא מיום 21/3/05 עמ' 2 שורה 10 ואילך, ראה את אימרתו של מוחמד אבו באדר מיום 14/3/05 וגם את אימרתו של מוחמד אבו סבית מיום 23/2/05 (עמ' 2 שורה 2), לפיה רק המשיב משתמש ברכב זה. עוד ראה, את זכרון הדברים בו נרכש הרכב וממנו ניתן ללמוד, כי המשיב התעתד לנהוג בו. על האמור, יש להוסיף כי המשיב טען שבעת האירועים נשוא כתב האישום, רעה את צאן אביו ליד ראש העין, הגם שלא ידע למסור תאריכים מדויקים, אלא שאביו מסר אימרה לפיה בנו לא רעה את צאנו והוא גם לא יודע שבנו רעה את הצאן. לטענת הסניגור האב נסע לירדן ועל כן לא ידע שבנו רועה את הצאן, אלא שהאב נסע לירדן כ- 12 שעות לאחר האירוע והוא כדבריו באימרתו היה "כל הזמן בראש העין ותייסיר לא היה איתו". תוצאת כל האמור הינה, כי כפי שהסכים הסניגור המלומד, קיימות ראיות לכאורה, וטענת הסניגור בדבר הפיחות בעוצמתן נדחית. 6. כפי שכבר נפסק בע.פ. 1184/00 מחמיד ג'אמל נגד מדינת ישראל, תק' על' 2000 (2), 2053 ובדנ"פ ג'מאל מחמיד נגד מדינת ישראל - מכונית בנסיבות שתוארו נחשבת כלי נשק. ניתן להתרשם, כי השוטרים חשו בסכנה של ממש לחייהם וזו גם הסיבה שנאלצו להשתמש בנשק. לכאורה, השוטרים פעלו כמצופה מהם בעת מילוי תפקידם בהגנה על הציבור מפני המשיב. התופעה המתוארת בכתב האישום, של התפרעות בכביש תוך סיכון חיי אדם, צפצוף על החוק וניסיון לפגוע בשוטרים, לצערנו, הפכה למכת מדינה ואף יותר מכך למכת אזור. העבירות הנ"ל של אי ציות לשוטרים, בריחה מהם תוך נהיגה פרועה וניסיון לפגוע בשוטרים ובאחרים - מקימות עילת מעצר בשל המסוכנות, ובדרך כלל לא תתכן חלופת מעצר. כאשר מתווסף לאמור, בשל הנסיבות המתוארות והחששות לכך שבאירוע פח"ע מדובר, גם הצורך של השוטרים לירות - הסיכון הפוטנציאלי אף גדל. על החומרה בה משקיף כב' בית המשפט העליון על התופעה, למדים מפסק דינו שניתן לאחרונה, בע.פ. 2410/04 מדינת ישראל נגד סלמאן אבולקיען: "המשיב חטא בהתנהגות אלימה שאך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. הוא הפגין זלזול בחוק ובאנשים הממונים על אכיפתו, וגם אפשרות לפגיעה פיסית בשוטרים לא הרתיעה אותו. יותר מכך, המערער נהג ברכבו בפראות, בשעה הומה, בטבורה של עיר, ותוך שהוא מסכן את המשתמשים האחרים בדרך. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא." בשורה ארוכה של החלטות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נקבע שבמקרים מסוג זה יש להורות על מעצר עד תום ההליכים. ראה למשל: ב.ש. 21007/04 מ"י נ. אלטללקה (כב' השופטת דברת-מחוזי ב"ש), ב.ש. 20169/04 מ"י נ. אבו עאבד (כב' השופטת ברקאי-מחוזי ב"ש), ב.ש. 20578/03 מ"י נ. אלסייד (כב' סגן הנשיא טימור-מחוזי ב"ש), ב.ש. 20891/04 מ"י נ. אזולאי (כב' השופט טימור-מחוזי ב"ש), ב.ש. 20757/04 מ"י נ. אלעסאם (כב' השופט עמר-מחוזי ב"ש). בנסיבות דומות ואף פחות חמורות מהמתואר, כב' בית המשפט העליון קבע, בדרך כלל, כי יש להורות על מעצר. ראה: בש"פ 7047/04 אלעסאם נ. מ"י. (כב' השופט ג'ובראן). ב. בש"פ 6302/04 עמראני נ. מ"י. (כב' השופט חשין) ג. בש"פ 9924/03 מ"י נ. אלאטראש. (כב' השופט טירקל). ד. בש"פ 7794/03 אבו עמרה נ. מ"י. (כב' השופטת נאור) ה. בש"פ 4678/03 אלקורעאן נ. מ"י. (כב' השופט טירקל). ו. בש"פ 2891/04 מ"י נ. חואלד ואח'. (כב' השופט מצא). ז. בש"פ 1908/03 אבו כף נ. מ"י. (כב' השופטת פרוקצ'ה). ח. בש"פ 7046/04 אזולאי נ. מ"י. (כב' השופט ג'ובאן). ט. בש"פ 8100/04 מ"י נ. אלצאנע. (כב' השופט טירקל). י. בש"פ 221/05 עמרני נ.מדינת ישראל. (כב' השופט ג'ובראן). יא. בש"פ 1001/04 מדינת ישראל נ.מחמוד ענזה. (כב' השופטת בייניש). יב. בש"פ 9233/04 עדי אלעמרני נ.מדינת ישראל. (כב' השופט עדיאל). ער אני גם לכך, שהיו מקרים בהם בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה הורו על שיחרור בערובה, למשל: בש"פ 1996/03 אבו סלימאן נ.מדינת ישראל, בש"פ 1295/05 אלאטרש נ.מדינת ישראל, בש"פ 347/05 קורעאן נ.מדינת ישראל, בש"פ 3070/05 מדינת ישראל נ' מהאני, בש"פ 2465/05 אלחמידי נ' מדינת ישראל. המקרה שבפני שונה. מדובר במי שיש לחובתו הרשעות קודמות, כפי שיפורט, ומי שאין עליו מורא של חוק וניסה לדרוס שוטרים, לכאורה. 7. למשיב הרשעות קודמות, וכפי שהוא אמר באימרתו, הוא השתחרר לפני כשלושה חודשים מן הכלא בגין עבירות דומות מריצוי מאסר בן 30 חודש שהושת עליו בת.פ. 8032/02 של בית משפט זה (שם על פי טענת המבקשת, הוא ניהל מרדף שלווה בפריצת מחסומים בניגוח ניידת וניסיון להדפה לתהום בירידות של סדום). בנוסף הוא נשפט ב- 11/99 ל- 6 חודשי מאסר שרוצה בעבודות שירות בגין גניבת רכב וניהול מרדף מאשקלון עד רהט תוך חציית צמתים כשבכיוון נסיעתו דולק ברמזור אור אדום, ניידות דולקות אחריו ומעליו חג מסוק משטרתי. כמו כן, לטענת המבקשת, ב- 1/7/04 נידון המשיב בתיק נוסף בגין מרדף דומה שניהל ב- 2/2/01. המשיב ביצע לכאורה, את העבירות נשוא התיק שבפני שעה שמאסר מותנה בן 12 חודש תלויו עומד נגדו מת.פ. 8032/02 ומאסר מותנה נוסף בן 7 חודשים תלוי ועומד נגדו מת.פ. 3060/02. 8. בנסיבות שתוארו, כאשר למשיב אין כלל רישיון נהיגה, הוא פסול מלנהוג והדבר לא מרתיעו, וזו הפעם הרביעית שהוא מבצע לכאורה את העבירות החמורות נשוא כתב האישום, כאשר מאסרים מותנים לא מרתיעים אותו וכאשר רק לפני זמן קצר השתחרר מן הכלא, איני סבור, שניתן לתת בו אמון שיכבד את תנאי השחרור בערובה, אם ישוחרר ולא ישוב להסתבך בעבירות החמורות נשוא כתב האישום גם בעת שהוא משוחרר בערובה. ישנו גם סיכון של הימלטות מהדין לאור בריחתו , לאור המרדף ולאור העובדה שגם היריות שהשוטרים ירו לא מנעו מהמשיב את בריחתו מזירת העבירה, כמו גם בשל כך שהמשיב ידע שהוא דרוש למשטרה, וזאת מטבע הדברים, על פי הפעילות העבריינית בה היה מעורב וגם מכך שהושארו לו הזמנות בביתו, כפי שגם הודה, אך מובן שלא התייצב במשטרה, אלא נעצר באופן מקרי בבאר שבע, לאחר זמן על ידי הבילוש. הגירסה שהושמעה בעת הדיון בבית המשפט לפיה הוא יזם את מעצרו, אפילו לכאורה ואפילו בשלב זה, נראה, כי מוטב היה להימנע ממנה. עוד יש להוסיף, כי בעת הדיון בפני הגיעו לאולם הדיונים עדי תביעה ממשפחת המשיב, ובין היתר, אדם שטען במשטרה, כי המשיב נוהג ברכב הטויוטה נשוא כתב האישום ושהוא שלו. עדים אלו ניסו, בעת הדיון בפני בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לטעון טענות מהן משתמע, כי הם מנסים לחזור מגרסתם במשטרה. לאור האמור, לכאורה, ישנו גם חשש לשיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים. 9. בנסיבות אלה, החלטתי לדחות את בקשת הסניגור להזמין תסקיר מעצר משירות המבחן. ראה בענין זה בש"פ 1092/05 ו- 1223/05 תראבין נ' מדינת ישראל, (מפי כב' השופטת בייניש), שם נקבע: "נוכח הבקשות החוזרות ונשנות כמו בענין זה שלפני לקבלת תסקיר מעצר, אני מוצאת להעיר, בשולי הדברים, כי תסקיר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, בית-המשפט נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה בית-המשפט עצמו לבחון שתי שאלות אלה. כאשר הנתונים המצויים בפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן. ידיו של שירות-המבחן עמוסות עבודה, הזמן הנתון לתסקירי מעצר הוא מטבע הדברים קצר, דבר העלול להביא לבדיקה שטחית בלבד של הנתונים. לפיכך, יש לנצל את מומחיותו של שירות-המבחן במקרים המתאימים לכך." 10. החלופה שהוצעה הינה שחרור המשיב לבית אימו ואיסור לצאת מפתח בית זה. הוצעו גם 3 ערבים. ערב אחד הוא השייח' אבו ג'מעה סאלח שכלל לא גר במקום ואמר שמדי ערב יבקר את המשיב. ערב נוסף הוא אבו מאדי ראשיד שגר 500 מטר מבית אימו של המשיב. שני ערבים אלו לא יכולים לפקח על המשיב באופן צמוד ואינם מציעים פיקוח של ממש. שני ערבים נוספים הם אביו ואימו. הוריו של המשיב יודעים במה הסתבך עד לתיק שבפני ושגם ריצה מאסרים, אך לא עשו דבר למניעת ההסתבכות הנוספת. אימו, ידעה שרכש רכב, למרות שאין לו רישיון נהיגה. היא התייצבה בפני בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים וניסתה לטעון שהרכב שלה ונרכש עבורה ובנה לא נוהג בו. על פי חומר הראיות האב גר ליד ראש העין ולא עם המשיב ואימו. האב גם הוא התייצב בדיון הנ"ל, וניסה לחזור בו או לתקן את הנאמר באימרתו במשטרה והסותר, לכאורה, את טענת האליבי של המשיב. האב הוא עד תביעה. הוריו אינם מסוגלים, על פי התרשמותי ולאור עמדותיהם להוות חלופה רצינית וממשית למניעת הפרת תנאי השחרור בערובה ולמניעת השנות הסיכון הנובע מהמשיב. 11. בנוסף לבחינה הספציפית של החלופות המוצעות, ראה דברי כב' השופטת פרוקצ'ה בבש"פ 1908/03 אבו כף נ" מ"י, תק-על 2003(1), 59: "התנהגותו של העורר כעולה מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מעידה על מסוכנות ממשית שקשה לצפות את היקפה ותוצאותיה. נהיגתו האלימה והבריונית בחוצות עיר סואנת, סיכנה באורך ישיר ומיידי עשרות אנשים - הולכי רגל ונוסעים ברכב. נהיגתו היתה כרוכה גם בבריחה מניידות משטרה שדלקות אחריו, מהתעלמות מגורמי אכיפת החוק שהגיעו לעוצרו ובריחה מהם, באיומים קשים כנגד שוטר בעת היותו במעצר בתחנת המשטרה. כל אלה משקפים יחס בוטה ומסוכן כלפי בטחון הציבור וזלזול כלפי החוק וכלפי גורמי אכיפת החוק, המעמידים בספק של ממש את יעילותה של חלופת מעצר אשר יהיה בה כדי להגשים את מטרת המעצר." "הציבור אינו צריך לשאת בנטל הסיכון מהתנהגותו הפוגענית והמסוכנת של העורר. חלופת מעצר הולמת מצב שבו יש בחלופה כדי לענות על זכותו של הציבור לבטחון ולהגנה. אין זה המקרה." 12. לאור כל האמור אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בת.פ. 8103/05. תיק החקירה מוחזר לתובע.מעצרעבירת תעבורהמשפט תעבורהמעצר עד תום ההליכים