מה עונש המינימום על נהיגה בשכרות ?

מה העונש על נהיגה בשכרות ? בתיקון מס' 72 לפקודת התעבורה, שנעשה בשנת 1995, נקבע בסעיף 39א' לפקודה עונש מינימום של פסילת רשיון נהיגה למי שהורשע בעבירה של נהיגת רכב בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3), לאמור: ”הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים... אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". דינו של מי שהורשע כבר בעבירה קודמת של נהיגה בשכרות - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים. המחוקק הביע, באופן ברור וחד משמעי - את הצורך בהחמרת הענישה על עבירה של נהיגת רכב בשכרות, בהוסיפו עונש נוסף של "איסור שימוש ברכב", לתקופה של חודש, בין שהרכב הוא של הנוהג ובין שאינו שלו (סעיף 57 א(א)(ב) לפקודת התעבורה). הנה כי כן, בחוק נקבע עונש מינימום של פסילה מלנהוג ברכב, אך נותר בידי בית המשפט שיקול דעת שלא להורות על פסילת המינימום, ולהטיל תקופת פסלה פחותה ממנה - בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין. לשון אחרת, רשאי בית המשפט שלא להטיל את כל תקופת המינימום של הפסילה, אך אין הוא רשאי שלא להטיל פסילה כלל. להלן פסק דין בנושא העונש על נהיגה בשכרות: פסק דין ע"פ 40355/07 1. ערעור זה מכוון נגד גזר הדין שניתן ביום 16.4.07 בבית המשפט קמא (כבוד השופט א' טננבוים), לפיו נדון המשיב אברהם ולר, לפסילה מהחזיק או מקבל רשיון נהיגה לתקופה של 7 חודשים ולביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות, אחר שהמשיב הורשע, על פי הודיתו בנהיגת רכב כשהוא נתון להשפעת משקאות משכרים. ע"פ 40349/07 2. אף ערעור זה מכוון נגד גזר הדין, שניתן אף בידי כבוד השופט א' טננבוים, לפיו נדון המשיב, אביעד אבוטבול, אחר שהורשע על פי הודיתו, בנהיגת רכב בשכרות, לפסילתו מהחזיק או מקבל רשיון נהיגה לתקופה של אחד עשר חודשים וחצי בתוספת חודש של פסילה מנהלית, שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים, קנס 1,500 ש"ח, לביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות. 3. הסנגור ביקש לדון בשני הערעורים כאחד, בשל זהות הטיעונים בשני הערעורים ובא כוח המשיבה הסכים לכך. 4. ערעור המדינה מכוון נגד קולת העונש שהושת על המשיבים. הטענות בערעורים 5. בבדיקת אויר נשוף נמצא כי למשיב, אברהם ולר- 560 מיקרוגרם בליטר אויר, ולמשיב אביעד אבוטבול- 520 מיקרוגרם בליטר אויר. בכך הודו המשיבים והורשעו, כאמור. 6. המערערת טוענת כי נהיגה בשכרות, וברמה שנמצאה במדידה במכשיר, סכנותיה רבות, ומחייבת העדפה של שיקולי ענישה, הרתעה, מניעה וגמול, על פני נסיבות אישיות של מי שנתפס נוהג בשכרות. כך נקבע בפסיקה עקבית של בתי המשפט לערעורים. אולם, לא כך נהג בית המשפט קמא בעניינם של המשיבים, בנותנו משקל לנסיבות אישיות, יתר-על- המידה הצריכה לעניין, ובכך סטה ממצוות המחוקק, שקבע עונש של פסילה לתקופת מינימום של שנתיים, שהיה צריך להשיתו גם על שני המשיבים. 7. ועוד זאת, עבר תעבורתי נקי או מצב סוציו-אקונומי, אינם נסיבות מיוחדות להפחתת עונש המינימום. בית המשפט, כך נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, צריך להירתם למלחמה בתופעה של נהיגה בשכרות בדרך של פסילת נהגים שיכורים מלנהוג, למצער לתקופת המינימום, אף אם בית המשפט הוסיף לעונש הפסילה צו לביצוע שירות לתועלת הציבור. ביצוע שירות לתועלת הציבור אינו צריך לבוא, כך לטענת בא כוח המדינה "על חשבון פסילת המינימום". 8. הסניגור תומך, מטבע הדברים, בפסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתו יש במתן צו שירות לתועלת הציבור, תוך הפחתת תקופת המינימום של פסילת רשיון הנהיגה, משום איזון רכיבי העונש, הכל בהתחשב בנסיבות שפירט בית המשפט קמא. משלא קבע המחוקק מה הן הנסיבות המיוחדות שיש בהן כדי להביא להפחתת עונש המינימום שנקבע בחוק, הרי ששיקול הדעת הוא של בית המשפט ושיקול דעת זה אינו מוגבל. ועוד זאת, המדינה אינה מערערת בכל מקרה,שבו קבעו בתי המשפט לתעבורה עונש פסילה שהוא פחות מן העונש הקבוע בחוק כעונש מינימום. אם בעניין של נהיגה בשכרות, ואם בעניינים אחרים שבהם נקבע בחוק עונש מינימום. 9. בעניינם של שני המשיבים, ולר ואבוטבול, קיימות נסיבות מיוחדות, שהצדיקו, לדעת הסניגור,כפי שקבע בית המשפט קמא, גזירת עונש של פסילת רשיון נהיגה לתקופה פחותה מזו הקבועה בחוק, תוך הטלת עונש חלופי של שירות לתועלת הציבור, שהמשיבים החלו לבצעו. בעניינו של ולר, הוא אף סיים את ביצוע עונש הפסילה. דיון 10. בתיקון מס' 72 לפקודת התעבורה, שנעשה בשנת 1995, נקבע בסעיף 39א' לפקודה עונש מינימום של פסילת רשיון נהיגה למי שהורשע בעבירה של נהיגת רכב בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3), לאמור: ”הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים... אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". דינו של מי שהורשע כבר בעבירה קודמת של נהיגה בשכרות - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים. 11. המחוקק הביע, באופן ברור וחד משמעי - את הצורך בהחמרת הענישה על עבירה של נהיגת רכב בשכרות, בהוסיפו עונש נוסף של "איסור שימוש ברכב", לתקופה של חודש, בין שהרכב הוא של הנוהג ובין שאינו שלו (סעיף 57 א(א)(ב) לפקודת התעבורה). 12. הנה כי כן, בחוק נקבע עונש מינימום של פסילה מלנהוג ברכב, אך נותר בידי בית המשפט שיקול דעת שלא להורות על פסילת המינימום, ולהטיל תקופת פסלה פחותה ממנה - בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין. לשון אחרת, רשאי בית המשפט שלא להטיל את כל תקופת המינימום של הפסילה, אך אין הוא רשאי שלא להטיל פסילה כלל. 13. מה הן "נסיבות מיוחדות" שעל בית המשפט לפרש בפסק הדין? סתם החוק ולא פירש. בסעיף זה, בדומה לסעיפים אחרים בפקודת התעבורה, לא פורטו הנסיבות המיוחדות או הנסיבות שבית המשפט יפרש בפסק הדין, בכל הנוגע להפעלת שיקול דעת עונשי שלא להטיל עונש מסוים או עונש שהוא פחות מן העונש שנקבע בחוק. 14. על חומרת העבירה של נהיגת רכב בשכרות, הרבינו לכתוב, לאחרונה, אך משום ערעורים רבים הבאים לפתחנו, בעיקר מטעם המדינה, המבקשת באותם מקרים למצות את עונש הפסילה לתקופת המינימום, בעבירות נהיגה בשכרות. יאים לעניין זה, כך חזרנו, ואמרנו, דברי בית המשפט העליון ברע"פ 25/04 סויסה נ' מדינת ישראל תק-על 2004(1), 719 " הנהיגה בהשפעת אלכוהול מסכנת את חיי הציבור ומעידה על התנהגות רשלנית וקלת-דעת". ועוד זאת: "בית משפט זה חזר וקבע, כי בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים, בתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ". 15. הדברים האלה לא נותרו "נבואת-זעם" לשמה, והם מוכחים יום-יום, ואף לאחרונה התברר כי התוצאות של נהיגה בשכרות עלולים להיות גם קטלניות, לנוסעים ברכבו של הנהג - השיכור או לעוברי דרך אחרים. 16. הסניגור המהלומד, עו"ד יובל כהן, הפנה אותי לפסקי דין של בית המשפט קמא שהוציא כבוד השופט טננבוים מתחת ידו (ת/ 685/07 מדינת ישראל נגד שושן אושרי ו- ת/ 14689/06 מדינת ישראל נגד עופר שלה, שאף הוא נמצא בהליך ערעור). בשני פסקי הדין האלה מתייחס השופט המלומד למנהג שתיית היין ולפרופיל השתיין - הנוהג, ו"לקשיים שיוצר החוק" בפני מי שרוצה לקיים את מצוות החוק, לאמור שהנוהג ברכב "מוצא עצמו ללא דרך אפקטיבית לעשות כן", הגם שביכולתו שלא לשתות. על מי שמובאים בפניו כעברייני נהיגה בשכרות אומר בית המשפט באותם פסקי דין, כי הם "בחורים ובחורות צעירים שיצאו לבילוי עם חבריהם. כמות האלכוהול שצרכו לא היתה גבוהה.... ולא היתה להם כל דרך לדעת את רמת שכרותם". בית המשפט קמא, בסיכומו של עניין, אינו שבע-רצון מעונשי המינימום של פסילה, וסבור כי רכיבי עונש אחרים עשויים לאזן את מצוות החוק בהטילו תקופת מינימום של פסילה, שהיא בעיניו "דרקונית". 17. אני תמים דעים עם השופט המלומד שהחוק לא אסר שתיית יין, ומנהג שתיית יין בחגים ובמועדים של ישראל, כמשמח לב-אנוש, קיים בהלכה היהודית. המחוקק לא אסר אלא נהיגה בשכרות. המקורות שלנו שמצאו שמחה בשתיית יין ציוו על מידתיות ועל הנסיבות שבהן שותים. די להפנות למקרה אחד ואינו יחיד, המלמד על הכלל, הוא המקרה, שלל חנה אשת אלקנה בן ירוחם בן אליהוא האפרתי, שהרבתה להתפלל לפני ה' ועלי [הכהן הגדול] שומר את פיה, ויחשבה לשיכורה ויאמר לה: "עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעלייך" (שמואל א', יב-יד). הנה כי כן, לא בכל מקרה מקובלת שתיית יין, ולא בכל מידה. 18. לא ברורה לי ההתלבטות של בית המשפט בעניין זה. התופעה של נהיגת רכב בשכרות הולכת ומתפשטת כנגע שפשה, ויש "להרחיק את הנגוע מן המחנה", בדרך של פסילתו מלנהוג ברכב. לשם כך קבע המחוקק את הרמה המרבית שמעבר לה ייחשב אדם כשיכור, ומה לנו אם אותו בחור צעיר אף לא חש שהוא שיכור, כדברי השופט המלומד. זו הרמה שקבע המחוקק הישראלי- 240מיקרוגרם/ליטר, שהיא בת-ערך לרמה של כ-50 מיליגרם/ אחוז אלכוהול בדם, המקובלת במרבית מדינות אירופה. החוק אינו אוסר שתיית אלכוהול, ואין כנראה, כוונה כזו, אך החוק אוסר, כאמור, נהיגה בהשפעת אלכוהול מעל המידה החוקית המותרת, ומה לנו הדיון הזה והאימפטיה לבחורים ששותים ונהגים? 18. ומכאן לעונש המינימום של פסילה. בע"פ 77/84 מדינת ישראל נגד שקולניק, פ"ד לט(2), 523, התייחס הנשיא ברק למדיניות העונשית של פסילת מינימום של רשיון נהיגה ושיקול הדעת של בית המשפט לעניין פסילת המינימום, לאמור, שיש להביא בחשבון נתוני מפתח שלפיהם המחוקק ראה ליתן לבית המשפט שיקול דעת שיפוטי אם לפסול אדם מהחזיק או מקבל רשיון נהיגה, אם לאו. הפעלת שיקול דעת זה מחייבת "גישה ליברלית לעצם מהותן של הנסיבות המיוחדות". אולם, עצם קביעת עונש המינימום בחוק מחייבת, מעצם מהותה "ריסון בשימוש בשיקול הדעת השיפוטי". בית השפט העליון אף חוזר ומתווה את הדרך של הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בענין פסילת המינימום, לאמור: "קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה" (ע"פ 1422/06 ארנבייב נגד מדינת ישראל, לא פורסם). 19. אף אם בית המשפט מצווה על ריסון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי, אם בית המשפט מחליט שלא להטיל את מלוא תקופת המינימום של פסילה, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, עומדת הקושיה על מכונה: מה הן "נסיבות מיוחדות" לענייננו. כאמור, המחוקק הותיר את הפירוש ואת הפירוט בידי בית המשפט. 20. בעיני, שיקול הדעת השיפוטי הזה אינו בלתי מוגבל. בית המשפט צריך לשוות נגדו תמיד, את תכלית החוק ואת מטרות הענישה שביקש המחוקק להשיג בהחמרה בענישה, בדרך של קביעת עונשי מינימום של פסילת אדם מהחזיק או מקבל רשיון נהיגה, לאחר הרשעה. אם נרחיב את שיקול הדעת, ועמו נגדיל את רשימת הנסיבות המיוחדות מקוף מחט לפתחו של אולם, נמצאנו מחטיאים את המטרה העונשית, ומעבירים מן העולם את תכלית החקיקה. 21. כל נסיון לפרט נסיבות מיוחדות, אינו יכול למצות רשימה של נסיבות, שלפיה יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו השיפוטי. משלא הגדיר המחוקק, ולא גדר, את רשימת הנסיבות, אין לך אלא כל מקרה ונסיבותיו המיוחדות. כך, כנראה, רצה המחוקק, וכך נעשה. עם זאת, נראה לי כי ניתן להביא נתונים אלה בחשבון השיקולים להפחתת תקופת הפסילה ואיזונה ברכיבי עונש אחרים: עבר תעבורתי נקי, רמה נמוכה של אחוז האלכוהול בדם או באויר נשוף, מעל הרמה שנקבעה בדין, ונסיבות אישיות מיוחדות. זאת, לעומת שיקולים לחומרה, שהם בין היתר, חומרת העבירה של נהיגה בשכרות, תוצאותיה, הצורך בתרומת בתי המשפט למלחמה בתופעת הנהיגה בשכרות, ההולכת ופושטת בקרב נוהגי-רכב, הרשעות קודמות ושיקולי הרתעה, מניעה וגמול. כל אלה אין בהם אלא נתונים - מנחים ואין בהם מיצוי של כל הנתונים והאפשרויות. 22. עלינו לזכור, כפי שאמרתי בעניינים קודמים שבאו לפני, כי עונש המינימום, בנסיבות מסוימות של מקרים קונקרטיים, אינו צריך להיות העונש המרבי, אלא מינימום כפשוטו של דיבור, אשר במקרים הולמים יהיה לעונש מוצא. 23. ועוד זאת, בדרך כלל, וככל שמדובר בעונש פסילה של רשיון הנהיגה, יש להטיל עונש זה, תוך שמירת שיקול הדעת השיפוטי להפחיתו במקרים יוצאים מן הכלל, ולא כבדרך של שגרה. אולם, אין משמעות הדבר, שבכל מקרה ובכל הנסיבות, יש לגזור את "פסילת המינימום". 24. גם אם נסבור, כי המחוקק היה צריך לקבוע מדרגות-ענישה של פילת רשיון, בהתאמה לרמת האלכוהול שנמצאה בבדיקת נוהג הרכב, וטוב היה אילו נשקלה הצעה כאמור על ידי המחוקק, הרי כל עוד לא שונה החוק, עלינו לפעול לפיו. 25. ומן הכלל אל הפרט; בית המשפט קמא ראה להפחית מפסילת המינימום בדרך של הוספת רכיב עונש של שירות לתועלת הציבור. בעיני, הוספת רכיב זה, שהוא חינוכי לעצמו, אינו צריך לבוא במקום עונש הפסילה לתקופת המינימום. נמצא שיש מקרים שבהם מוגש ערעור על ידי המדינה, אחר שהנאשם החל לבצע את השירות לתועלת לציבור, ולעתים אף לסיימו עוד לפני שמתברר הערעור. אם התביעה מתכוונת לערער על העונש, ייטיבו נציגיה אם יודיעו, במסגרת הטיעונים לעונש, בערכאה הדיונית, כי ישקלו ערעור, או יבקשו דחיית הביצוע של השירות לתועלת הציבור עד להחלטה בערעור שיוגש, אם יוגש. או-אז לא נמצא במצב שבו החל הנאשם לבצע את השירות לתועלת הציבור, ואם יתקבל ערעור המדינה על קולת העונש ישלם הנאשם כפל- כפליים. במקרים שבפני לא נעשה כך, והיה ראוי לעשות כן, ועניין זה יש לשקול לטובת המשיבים, שהחלו את הביצוע של השירות עוד לפני בירור הערעור וממשיכים בו. 26. בשני המקרים של המשיבים עלתה רמת האלכוהול על יותר מכפול מן הרמה המרבית שלפי החוק והיה מקום להביא עניין זה כשיקול לחומרה, אף לשיטתו של השופט המלומד. בעניין ולר הטיל בית המשפט פסילה של 7 חודשים בלבד, בעוד שבעניינו של אבוטובול הטיל פסילה של 12 חודשים וחצי הכוללים חודש של פסילה מנהלית. סיכום 27. אחרי ששקלתי את כל הנימוקים, שפורטו לעיל, אני קובע כדלהלן: א. הערעור בע"פ 40355/07, בעניינו של אברהם ולר, מתקבל באופן שעונש הפסילה בפועל יעמוד על 12 חודשים בניכוי תקופת פסילה מינהלית, אם הוטלה פסילה כאמור. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ב. הערעור בע"פ 40349/07, בעניינו של אביעד אבוטבול - נדחה.משפט תעבורהשכרותשאלות משפטיות