מאסר בפועל על נהיגה בשלילה

להלן פסק דין בנושא מאסר בפועל על נהיגה בשלילה: פסק - דין בפני ערעור על פסק דינו של בית-משפט לתעבורה ת"א (כב' השופט ויטלסון) בתיק פל 1066/07 מתאריך 20.5.08, לפיו הורשע המערער בכך שנהג בזמן שהיה פסול מנהיגה, וכן נהג ללא רשיון נהיגה ופוליסת ביטוח בני תוקף - עבירות על סעיפים 67, ו- 10(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961, וסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי התש"ל-1970. על המערער הושתו העונשים הבאים: א. מאסר בפועל לתקופה בת 7 חודשים. ב. הפעלת מאסר על תנאי בן 7 חודשים שהוטל על המערער ע"י בימ"ש לתעבורה ת"א בתיק מס' 12129/05 בתאריך 31.10.05 (להלן: "התיק הקודם"), כשעונש המאסר המופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר שהוטל בתיק דנן. ג. שנה מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה. ד. פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 24 חודשים. ה. קנס בסך 2,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו. טיעוני ב"כ המערער לטענת ב"כ המערער, בימ"ש קמא החמיר עם מרשו יתר על המידה, וזאת בהשפעת התיק הקודם בו הוטל עליו מאסר על תנאי. לדברי ב"כ המערער, לא היה מקום כלל להפעיל את המאסר על תנאי שהוטל בתיק הקודם, שכן שם לא הואשם המערער בנהיגה בזמן פסילה אלא בנהיגה בשכרות ובכל זאת בימ"ש קמא הטיל עליו מאסר מותנה בגין עבירה בה הוא כלל לא הורשע. עוד לטענת ב"כ המערער, בימ"ש קמא התעלם מכך שהמערער היה נתון במשך 7 חודשים במעצר בית במשך כל שעות היממה ואחר כך איפשרו לו לצאת לעבוד בתנאים מגבילים. בסה"כ מעצר הבית המלא והחלקי נמשכו כשנה ומחצה. בנוסף, בימ"ש קמא הורה על קבלת תסקיר שרות המבחן, ואף דחה את הדיון מספר פעמים לצורך קבלתו, ובסופו של דבר, לא התייחס כלל להמלצת שרות המבחן. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי אדם שנתפס בפעם הראשונה בגין נהיגה בפסילה - אין לשולחו למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, וניתן היה להאריך את המאסר על תנאי שהוטל בתיק הקודם, ביחוד בעניינו של המערער העובד משעת בוקר מוקדמת עד ליל על מנת לפרנס את בני משפחתו. כמו כן לדבריו, ערעורו של המערער על העונש שהוטל עליו בתיק הקודם נדון ע"י ביהמ"ש המחוזי מרכז ת"א (כב' השופטת אוהד), בעפ"ג 07-08-4076, שם ביהמ"ש המחוזי גמר אומר לשלוח את המערער לרצות עונש מאסר בעבודות שרות עד שנודע לו במהלך הדיון על התיק דנן, לפיו המערער נתפס כשהוא נוהג בפסילה. פועל יוצא מהאמור לעיל, כך לטענתו של הסניגור, שעקב התיק דנן הוחמר עונשו של המערער בתיק הקודם, ובמהלך הדיון בתיק דנן הוחמר עונשו של המערער בשל התיק הקודם. טיעוני ב"כ המשיבה ב"כ המשיבה מתנגד להקלה בעונשו של המערער, בהדגישו כי בתיק הקודם ביהמ"ש הקל עם המערער, והשית עליו עונש של פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 5 שנים, וכן פסילה על תנאי ומאסר על תנאי, וזאת על אף חומרת נסיבות הארוע של תאונת הדרכים בה היה מעורב. המשיבה ערערה על קולת העונש, והמערער אף הוא ערר על חומרת עונשו, ובינתיים הסתבר, כי עובר לשמיעת ההליך בביהמ"ש המחוזי, ביצע המערער עבירה נוספת שעניינה נהיגה בזמן פסילה (נשוא התיק דנן). ביהמ"ש המחוזי בתיק הקודם (כב' השופטת אוהד) קיבל את ערעורה של המדינה, וגזר על המערער עונש של מאסר בפועל בן 12 חודשים, מתוכם 5 חודשים במצטבר לעונש המאסר שהטיל השופט ויטלסון בתיק נשוא הערעור, ו- 7 חודשי מאסר בחופף לעונש שהוטל בתיק דנן. בקשת רשות ערעור של המערער לביהמ"ש העליון (רע"פ 5613/08) - נדחתה ללא קבלת תגובת ב"כ המשיבה. ביהמ"ש העליון (כב' השופט ג'ובראן) הוסיף וציין בתאריך 20.5.08: "המבקש הורשע עפ"י הודאתו בעבירות חמורות מאד... העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה דנן, לרבות חומרת העבירות שביצע, עברו התעבורתי המכביד הכולל 52 עבירות, בחלקן עבירות כגון: נהיגה ברמזור אדום, שימוש בטלפון סלולרי בזמן נהיגה ועוד". מכל המקובץ לעיל עולה, כי עונש המאסר בפועל הראשון שהוטל על המערער היה ע"י בימ"ש לתעבורה ת"א (כב' השופט ויטלסון). כב' השופטת אוהד שדנה בערעורים על גזר דינו של בימ"ש לתעבורה ת"א (כב' השופט גרטי), הורתה כי 5 חודשים מתקופת המאסר שהיא מטילה יצטברו לעונש המאסר שהוטל ע"י כב' השופט ויטלסון. לטענת ב"כ המשיבה, הענישה שהוטלה על המערער איננה חמורה, שכן בעבר הוא ריצה עונש מאסר בפועל בעבודות שרות, וכאשר נטל לידיו את הגה המכונית, על אף שנפסל מלנהוג - אין לו אלא להלין על עצמו, אם הוא מרצה כיום עונש מאסר בגין התנהלותו זו. באשר לתסקיר שרות המבחן, ציין ב"כ המשיבה כי נפלו אי דיוקים בתסקיר, ביחוד הטענה שמדובר במעידה חד פעמית. תסקיר שרות המבחן מהתסקיר עולה כי בעקבות ביצוע עבירות אלימות נגד בת זוגו עמה קיים קשר מחוץ לנישואין, הוא הופנה לפיקוח שרות המבחן בשנת 1996, ולדברי המערער, הקשר עם קצין המבחן היה משמעותי עבורו. בעניין העבירה נשוא הערעור, המערער התקשה להבין את חומרת מעשיו, בהדגישו כי מדובר במעידה חד פעמית. המערער נקט בגישה מצמצמת ביחס לאחריותו, ועל כן בתסקירים שהוגשו בספטמבר ובאוקטובר 2007 צויין, כי המוטיבציה לבחינת התנהגותו הבעייתית בנושא נהיגה נובעת מחששו מתוצאות ההליך המשפטי, והוא מביע חרטה מילולית בלבד. ברם, עקב מוטיבציה שגילה מאוחר יותר, המליצה קצינת המבחן על העמדתו בפיקוח למשך שנה. דיון ברע"פ 4207/08 אשרף אבו חרשיק נ' מ"י (לא פורסם), דן ביהמ"ש העליון בעניינו של מערער שנהג בזמן פסילה ללא רשיון נהיגה וללא פוליסת בטוח בני תוקף, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל בן 7 חודשים, הופעל מאסר מותנה קודם לריצוי באופן חופף, וכן הוטל מאסר על תנאי, ופסילה בפועל לתקופה בת שנתיים. ביהמ"ש המחוזי ת"א דחה את הערעור (ע"פ 70163/08). ברע"פ 6115/06 מ"י נ' מוראד אבו לבן (לא פורסם), הורשע שם הנהג עפ"י הודאתו בנהיגה בזמן פסילה, והוטלו עליו 5 ימי מאסר בפועל, 21 ימי מאסר על תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח ופסילת רשיון בפועל ל- 5 חודשים. ביהמ"ש המחוזי בירושלים קיבל את ערעורו של המשיב, וביטל את המאסר בפועל, והאריך את המאסר על תנאי ל- 26 ימים. המדינה שהתקשתה להשלים עם פסיקה מקלה זו, עתרה למתן רשות לערער, בציינה כי בתי המשפט ביטאו יחס פשרני וסלחני כלפי התופעה של נהיגה בזמן פסילה. ביהמ"ש העליון (כב' השופט א.א. לוי) קבע: "נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד, ומבטא זלזול בצווים של בית המשפט; ומוכיח כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב... חוששני שבהקשר זה נתפס השופט המלומד בבימ"ש קמא לטעות. העמדה העקרונית המשתקפת מפסק דינו - הנזק שמאסר עלול להמיט על נאשם שהורשע בנהיגה בזמן פסילה, וברגיל מנהל אורח חיים נורמטיבי - הוא אומנם שיקול רלוונטי וחשוב לענין העונש. אולם, זהו אינו השיקול המרכזי, וודאי שאינו היחיד. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם הרצון להתמודד עם התופעה של נהיגה בזמן פסילה, שעל חומרתה הרבה כבר עמדתי, והצורך לשגר מסר עונשי חד וברור כדי להרתיע את ציבור הנהגים". וכן: "אין דינו של נאשם שלחובתו שורה ארוכה של עבירות תעבורה, ועבירות של נהיגה בזמן פסילה בפרט, כדין מי שנוהג לציית בד"כ להוראות החוק. כאן מתגלה פעם נוספת תפקידו החשוב של השופט בהפעלת שיקול הדעת המסור לו בבחירת רכיבי העונש ומידתו בכל מקרה המונח לפניו. הנה כי כן, אין הערכאה הדיונית מחוייבת איפוא להטיל מאסר על כל מי שהורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, חרף החומרה הרבה הנלווית למעשה זה. אולם, כלל דומה חל גם על המקרה ההפוך, היינו, אין לקבוע אפריורי כי עבירה של נהיגה בזמן פסילה לעולם לא תוביל להשתת מאסר על הנהג. כל מקרה ונסיבותיו. על רקע כל האמור, ונוכח ניסוחה של העבירה הקבועה בסע' 67 לפקודת התעבורה - מתחוור כי האפשרות להטיל על נאשם מאסר אינה יכולה להיות מותנית בכך שהוטל עליו מאסר על תנאי במסגרת הליך קודם שבו הוא הורשע. אדרבא, לכל עבירה קצב המחוקק עונש בצידה, וכך נעשה גם לגבי העבירה של נהיגה בזמן פסילה בגינה נקבע עונש מקסימלי של 3 שנות מאסר". בע"פ 70345/08 יוגב כהן נ' מ"י (לא פורסם - ניתן בתאריך 22.7.08) סברתי כי לאור הנסיבות שם - המלצה של שרות המבחן לשלב המערער בהליך טיפולי, ולא לשולחו למאסר מאחורי סורג ובריח, וכשמדובר בהפרה ראשונה של צו ביהמ"ש בנהיגה בפסילה - ניתן להסתפק בעונש מאסר לריצוי בעבודות שרות. בתיק דנן המצב שונה. המערער שבפני לא הפנים את ההליך הפלילי שעבר בתיק הקודם, הוא ביזה את צו ביהמ"ש שאסר עליו להמשיך ולנהוג. המערער ריצה בעבר (בשנת 1996) עונש מאסר בעבודות שרות בגין ביצוע עבירות אלימות ואיומים (ת"פ 1551/94), למערער 52 הרשעות קודמות, בתיק הקודם נפסל ל- 5 שנים, הפקיד את רשיונו בתאריך 14.12.06, וחמישה חודשים לאחר מכן נתפס, בביקורת שוטר בעת שנהג בעיבורה של העיר תל-אביב. לאור כל המקובץ לעיל, לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, והערעור נדחה. משפט תעבורהמאסרשלילת רישיון נהיגהנהיגה בשלילה