זיכוי מחמת הספק - תאונת דרכים קטלנית

להלן פסק דין בנושא זיכוי מחמת הספק - תאונת דרכים קטלנית: פסק דין הערעור 1. לפנינו ערעור המדינה על הכרעת-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין) בתיק ת"ד 3226/04 מיום 7.3.06, לפיה זוכתה המשיבה, מחמת הספק, מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר יוחסה לה בכתב-האישום, בגין מעורבותה בתאונת דרכים קטלנית שאירעה ביום 28.7.04 בכביש ירושלים - תל-אביב, בקילומטר ה-53.4 מתל-אביב, במקום המכונה "סיבוב מוצא" שבפאתי ירושלים (להלן - התאונה). הרקע העובדתי 2. במועד האמור, בסמוך לשעה 9:15 בבוקר, נהגה המשיבה במכונית פרטית מסוג סובארו מכיוון מבשרת-ציון כשמגמת פניה לירושלים. באותה עת חנה בשולי הכביש מימין, במפרץ אוטובוס שבמקום (מפרץ שכיום כבר אינו קיים), רכב מסחרי מסוג יונדאי בו אירעה תקלה, ולפניו עמדה משאית גרר שהוזמנה למקום בכדי לגרור את הרכב. בשלב שבו ירד נהג משאית הגרר מרכבו, ובטרם החל בפעולות לגרירת רכב היונדאי, חלפה במקום המשיבה עם מכוניתה. היא פגעה עם מכוניתה בדופן רכב היונדאי וכן במנוח טל קולישנר יעקב ז"ל (להלן - המנוח), אשר עמד בקרבתו והמתין לגרירת הרכב. בהמשך פגעה המכונית בחלקה האחורי-ימני של משאית הגרר והסתובבה במעט על צירה. כתוצאה מהפגיעה במנוח, הוטח גופו לפנים עד למרכז הנתיב הימני, במרחק של כשלושה מטרים מחזית משאית הגרר. הוא נפצע באורח אנוש והובהל לבית-חולים, שם נפטר מפצעיו לאחר יומיים. האישום ויריעת המחלוקת 3. בכתב-האישום נטען, כי בעת שהתקרבה המשיבה למקום, סטתה בפתאומיות לעבר השוליים הימניים, פגעה בחזית הימנית של מכוניתה בצדו השמאלי של רכב היונדאי וכן במנוח שעמד בשוליים, ובהמשך אף פגעה בצדו האחורי-שמאלי של רכב הגרר. המדינה האשימה את המשיבה בגרימת מותו של המנוח ברשלנות, בכך שלא הבחינה - על אף תנאי הדרך הנוחים - במנוח שעמד בשוליים, ובכך שסטתה לעבר השוליים ללא כל סיבה. ההליכים בבית-משפט קמא והראיות שנשמעו לפניו 4. השאלות שבהן התמקדה המחלוקת העובדתית בבית-משפט קמא היו בעיקרן: היכן עמד המנוח עובר לתאונה ובזמן התאונה - האם בשולי הכביש או בנתיב נסיעתה של המשיבה, והאם המשיבה פגעה בשלב ראשון במכונית היונדאי ורק לאחר מכן במנוח, או שמא נפגע ראשון המנוח ורק לאחר מכן התנגשה מכוניתה של המשיבה ברכב היונדאי. משאלות אלו גם נגזרה המחלוקת המשפטית בשאלה האם התאונה הקטלנית נגרמה ברשלנותה של המשיבה, כמו גם בשאלה האם מדובר היה בתאונה בלתי נמנעת. בבית-משפט קמא העידו נהג משאית הגרר, נהג שנסע מאחורי מכוניתה של המשיבה, בוחן התנועה מטעם המאשימה, המשיבה ומומחה מטעמה. כן הוגשו, בין-השאר, תצלומי הזירה, תרשים בוחן התנועה המשטרתי ואמרותיה של המשיבה בחקירה. 5. נהג משאית הגרר העיד, כי התאונה אירעה בתכוף לאחר שהחנה את משאיתו לפני רכב היונדאי, וכי לא ראה את המנוח עובר לתאונה ורק שמע את מכת הפגיעה בו. כן העיד, כי המשיבה אמרה לו בתכוף לאחר התאונה, שלא ראתה את המנוח, ואינה יודעת "מאיפה הוא בא לה" (עמ' 9 ו-10 לפרוטוקול). 6. עד תביעה נוסף, אשר נסע בכיוון נסיעת המשיבה, בנתיב השמאלי, כאשר מכוניתה של המשיבה הקדימה אותו בעשרים מטרים בערך, ציין בעדותו כי הבחין במכוניתה של המשיבה כשהיא סוטה ימינה, כי לא הבין מדוע הרכב סטה וכי לפתע הבחין באדם שהוטח אל הנתיב הימני. 7. לבית-משפט קמא הוגשו אמרותיה של המשיבה בחקירה המשטרתית. בחקירתה הראשונה, מיום 28.7.04 (ת/5), טענה המשיבה כי בעת שנהגה לכיוון ירושלים במהירות של כ-80 קמ"ש, הבחינה במנוח שעמד באמצע נתיב נסיעתה, במרחק של כ-20-30 מטר ממנה, וכן בשני כלי רכב שחנו בשוליים ובלטו במעט לנתיב נסיעתה. לדבריה, ברגע שהבחינה במנוח, אחזה בחוזקה בהגה בשתי ידיה ובלמה בלימת חרום, אך לא הצליחה לעצור ופגעה עם חזית מכוניתה במנוח, שגופו הוטח לפנים. עוד ציינה, כי כתוצאה מהבלימה סטה הרכב לימין ופגע במשאית הגרר. בחקירתה השנייה במשטרה, מיום 29.7.04 (ת/12), טענה המשיבה, כי המנוח הלך לכיוונה בנתיב נסיעתה, וכי הבחינה בו ממרחק של כ-50 מטרים. כן הוסיפה, כי פגעה ברכב היונדאי, ורק לאחר מכן פגעה במנוח, וציינה שהמנוח עמד בנתיב נסיעתה, כמטר מדופן שמאל של הרכב הנ"ל. במהלך חקירה זו, שמרה המשיבה, לסירוגין, גם על זכות השתיקה. בחקירתה השלישית במשטרה, שנערכה בנוכחות בא-כוחה, שמרה המשיבה על זכות השתיקה ולא השיבה לשאלות חוקריה. 8. בעדותה בבית-משפט קמא חזרה המשיבה על גרסתה, לפיה כאשר הייתה במרחק של כארבעים מטרים ממפרץ האוטובוסים, הבחינה לפתע במנוח העומד באמצע נתיב נסיעתה, וטענה כי לא יכלה לסטות לשמאל הדרך הואיל והיו בנתיב השמאלי כלי רכב נוספים, ועל כן בלמה וסטתה עם הרכב ימינה כדי לא לפגוע במנוח, ואולם לדאבון הלב פגעה במנוח. 9. הבוחן המשטרתי חיווה דעתו, על-יסוד הממצאים שנמצאו בזירה, כי מכונית המשיבה סטתה ימינה, פגעה במכונית היונדאי שעמדה בשוליים הימניים, ולאחר מכן פגעה במנוח ובמשאית הגרר. הוא הוסיף וציין, כי אם המנוח היה נפגע לפני ההתנגשות ברכב היונדאי, הוא היה נהדף לאזור השוליים ולא לנתיב הנסיעה. על-כן העריך שמקום הפגיעה במנוח היה בתווך שבין חזית רכב היונדאי לבין חלקה האחורי של משאית הגרר, כאשר המנוח עומד בתחום השוליים (במקום שסומן על ידו ב-X בתרשים הבוחן). 10. המומחה מטעם המשיבה, אינג' גדי וייסמן, חיווה דעתו, כי לו המנוח היה נפגע בין רכב היונדאי לבין רכב הגרר, שחנו על השוליים, היה מוטח גופו לעבר משאית הגרר. כמו כן העריך, כי לא סביר שהמנוח ניסה לחצות את הכביש מימין לשמאל, ולפיכך לא היה כל וקטור שפעל מימין לשמאל. לסברתו, בנסיבות אלו, משהוטח גופו של המנוח למרכז נתיב הנסיעה הימני, סביר יותר שהפגיעה במנוח הייתה בנתיב נסיעת המשיבה, נתיב ימין, מאשר בשוליים של הכביש כגרסת הבוחן המשטרתי. על-כן העריך המומחה, כי בשלב ראשון נפגע המנוח, בעמדו במסלול הנסיעה של המשיבה, ורק לאחר מכן סטתה מכוניתה של המשיבה ימינה והתנגשה בשני כלי הרכב. הכרעת דינו של בית-משפט קמא 11. בהכרעת-דינו ציין בית-משפט קמא, כי לא ניתן להגיע למסקנה באשר למקום הפגיעה במנוח. עם זאת קבע בית-המשפט את שורת הממצאים שלהלן: המנוח נמצא שרוע על הכביש במרכז הנתיב הימני, כשלושה מטרים לפני חזית משאית הגרר ולמעלה משני מטרים משמאל לקו הצהוב התוחם את השוליים הימניים; משאית הגרר ורכב היונדאי חנו על השוליים בצמוד לגדר, כאשר כשלושים ס"מ מחזיתה של משאית הגרר בלטו לתוך נתיב הנסיעה הימני; מכונית המשיבה לא הותירה סימני בלימה, למרות שניסוי מאוחר יותר השאיר סימני בלימה במקום; מכונית המשיבה פגעה קלות בדופן שמאל ובגלגל קדמי שמאלי של רכב היונדאי, בזוית פגיעה לא חדה, המצביעה על כך שהמשיבה סטתה סטייה לא חדה מנתיב נסיעתה לעבר רכב היונדאי, פגעה בו קלות וסטתה שמאלה, ובהמשך פגעה בחלק האחורי שמאלי של משאית הגרר, עד שנעצרה בתפנית סיבוב חדה שמאלה; מכוניתה של המשיבה ניזוקה קשה בחזית קדמית-ימנית (שנמעכה מתחת למשאית הגרר), השמשה הקדמית-ימנית של המכונית נופצה (לאחר שבאה במגע עם המנוח), קורת השמשה הימנית ניזוקה, הראי הימני-חיצוני נשבר, וגג הרכב, ומכסה המנוע נמעכו, זאת ככל הנראה כתוצאה ממגע עם המנוח. 12. בהכרעת-הדין הציג בית-משפט קמא את שתי הגרסאות של המומחים שהעידו לפניו, אשר התבססו על הערכות, תוך ניסיונם לנתח את נסיבות התרחשות התאונה על בסיס מיקום כלי הרכב, הנזקים שהוסבו להם ומקום הימצאו של המנוח לאחר הפגיעה. לאחר ששקל את הסברות השונות שהוצגו על-ידי המומחים פסק בית-משפט קמא, כי לא ניתן לקבוע היכן עמד המנוח עובר לתאונה ובזמן התאונה, שכן בהעדר עדות או ממצאים אובייקטיביים כל אחת מסברות המומחים אפשרית. אשר על-כן, הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי לא ניתן להגיע למסקנה אם התאונה הייתה נמנעת, אם לאו, וכפועל יוצא החליט לזכות את המשיבה מהעבירה שיוחסה לה, זאת מחמת הספק. עיקר טיעוני המערערת 13. בהודעת הערעור טוענת המדינה, כי טעה בית-משפט קמא בכך שזיכה את המשיבה מהעבירות שיוחסו לה בכתב-האישום. ראשית לכל טוענת המערערת, כי די בכך שהמשיבה העידה כי הבחינה במנוח במרחק של כ-40 מטרים בלבד ממקום חניית כלי הרכב כדי להביא להרשעתה, שכן שדה הראיה במקום הוא למעלה מ-205 מטרים. עוד גורסת המערערת, כי ההסברים שהעלה המומחה מטעם המשיבה, אינג' וייסמן, להתרחשות התאונה בלתי סבירים ואינם אפשריים. לטענתה, אינג' וייסמן ביסס את התיאוריה שהציג, לפיה המנוח עמד בנתיב הנסיעה הימני עובר לפגיעתו, על ההנחה שלא היה וקטור שמאלי שיש בו כדי להסביר את הטחת גופו של המנוח מהשוליים למרכז הנתיב הימני; ואולם, הנחה זו, לגרסתה, מתערערת נוכח אישורו של המומחה במהלך חקירתו הנגדית כי ייתכן והיה גם "וקטור מסוים שמאלה". במהלך שמיעת הטיעונים בעל-פה טענו באי-כוח המערערת, כי טעה בית-משפט קמא, כאשר עצר את מלאכת הכרעת-הדין בשלב קביעת הממצאים, ולא סבר שניתן להגיע למסקנה הנובעת מהם, בדבר מקום הפגיעה במנוח ובעניין גרימת התאונה ברשלנותה של המשיבה. לגרסתם, אין כל "תסריט" חלופי אפשרי שמתיישב עם תיזה לפיה התאונה הייתה בלתי נמנעת. במהלך הדיון ביקשו באי-כוח המערערת להציג חלופות שונות להתרחשות התאונה, תוך הדגמת כל חלופה באמצעות תרשימים ודגמי רכב מפלסטיק, ואגב הפניית בית-המשפט לכללים פיזיקאליים וקינטיים בדבר זוויות תנופה ומשמעותם של וקטורים של כוחות שהופעלו על גופו של המנוח. על-פי טענתם, הממצאים העובדתיים מובילים למסקנה אחת ויחידה, לפיה המנוח נפגע בעת שעמד בסמוך לגלגל האחורי-שמאלי של רכב היונדאי, זאת בתוך תחום השוליים, וכי התאונה אירעה בעקבות סטייה בלתי מוסברת של המשיבה מנתיב נסיעתה לשוליים. המערערת גורסת אפוא, כי הייתה לבית-משפט קמא תשתית עובדתית ממנה התחייבה המסקנה לפיה התאונה נגרמה ברשלנותה של המשיבה, ומדובר בתאונה שניתן היה למנעה. תמצית טיעוני המשיבה 14. ב"כ המשיבה גורס, כי בדין קבע בית-משפט קמא, שלא ניתן להגיע למסקנה, מעבר לספק סביר, בדבר אשמתה של המשיבה. הוא הדגיש, כי בתיק זה נותר ערפל ראייתי, שכן לא ניתן לדעת מה היו מעשיו של המנוח לפני התאונה, היכן עמד עובר לפגיעה ומתי היה ניתן להבחין בו לראשונה. כן טען, כי התיאוריות הפיזיקאליות שהציגו באי-כוח המערערת, לא הוכחו כלל ועיקר בהיבט המקצועי. עוד הדגיש, כי מרחק העצירה במהירות של 80 קמ"ש הנו למעלה מהטווח שבו הבחינה המשיבה לראשונה במנוח, ולפיכך מדובר בתאונה בלתי נמנעת, שכן בלימת חרום לא הייתה מונעת את התאונה. בנוסף הדגיש ב"כ המשיבה, כי קיימת אפשרות סבירה לפיה הגיח המנוח לכביש, למרות שלא ביקש לחצות אותו, זאת כדי לחבור לנהג משאית הגרר, שזה עתה הגיע למקום, ובפרט כאשר שני כלי הרכב חנו בצמוד לגדר שמימין לשוליים, והמשאית אף בלטה בחזיתה לתוך נתיב הנסיעה הימני. הוא גורס, כי בנסיבות אלו לא ניתן לשלול אפשרות סבירה לפיה המנוח עלה, מבלי משים, על נתיב הנסיעה של המשיבה. או-אז, הבחינה בו המשיבה לראשונה, כאשר הייתה בטווח שבלימת חרום לא הייתה עוד אפקטיבית. לגרסתו, תגובותיה של המשיבה בסיטואציה שכזו היו סבירות; שכן, מחד - לא יכלה לסטות לנתיב השמאלי, שבו נסעו מכוניות במקביל, ומאידך - בלימת חרום לא הייתה יכולה להועיל, מחמת הטווח הקצר אל המנוח. בנסיבות שכאלו, אין לבוא בטרוניה אל המשיבה כאשר בתגובה אינסטקטיבית למצב דחק שנקלעה אליו, סטתה עם רכבה לימין, וכי תגובה זו הייתה סבירה בנסיבות העניין, ומכל מקום, אין כל תגובה אחרת שהייתה מונעת את הפגיעה. כן טען, כי אין מקום להשלים את החסר הראייתי בקשייה של המשיבה לשחזר את האירועים, שכן אך טבעי הוא שמי שחווה תאונה כה קשה, בהתרחשות בלתי צפויה שאירעה בחטף, יתקשה לשחזר לפרטים את דרך התרחשות התאונה. דיון 15. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ועיינו בתשתית הראייתית שהובאה לפני הערכאה המבררת, הגענו לכלל דעה כי לא קמה עילה להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה אין בנמצא די נתונים שבכוחם להביא לשחזור התאונה באופן שיהיה בו כדי לבסס את אשמתה של המשיבה מעבר לכל ספק סביר. ראשית לכל יצוין, כי בקביעת מסקנות עובדתיות בדבר שחזורה של תאונת דרכים על סמך ממצאים בזירה, יכול בית-המשפט להיעזר, כפי שנעשה בדרך כלל, בעדויותיהם של מומחים, כמו - בוחני תאונות דרכים, מהנדסים או מומחים אחרים, זאת בכל הנוגע לנושאים שבמומחיות. בענייננו, המחלוקת בשאלת מיקום הפגיעה במנוח נסמכה בעיקרה על הערכות וסברות של המומחים, בנושא הכוחות הפיזיקאליים הפועלים על גוף בתנועה, לרבות כיווני הכוחות. בקביעת המסקנות העובדתיות בהקשר זה, מוסמך בית-המשפט לאמץ עמדה של עד מומחה זה או אחר, והתערבותה של ערכאת הערעור בהעדפת סברתו של מומחה אחד על-פני הערכתו השונה של זולתו תיעשה במקרים חריגים. אמנם מתחם ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעת ממצאים על-יסוד עדות סברה של מומחה הוא רחב יותר ממתחם ההתערבות בהערכתה של עדות רגילה, ואולם ההתערבות במסקנות שנסמכו על עדות מומחה מצטמצמת למקרים חריגים, זאת למשל כאשר הסברות שהועלו נעדרות בסיס נאות בחומר הראיות, אינן עומדות במבחן ההיגיון ונחזות להיות מופרכות. מסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה חוות-דעתו של אינג' וייסמן מעלה אפשרות סבירה כי המנוח נפגע בנתיב הנסיעה הימני, מעוגנת בראיות, ולא מצאנו מקום להתערב בה. גם לגופו של עניין, שותפים אנו למסקנה, כי לא ניתן לשלול אפשרות לפיה המנוח עמד בנתיב הימני עובר לפגיעה בו - כטענת המשיבה. אפשרות זו לא נשללת נוכח הימצאות גופו של המנוח, לאחר הפגיעה, במרכז הנתיב הימני. טענת המערערת, לפיה הוטח המנוח מאזור השוליים לעבר אמצע מסלול הנתיב הימני, היא רק אחת מהאפשרויות להתרחשות התאונה, אך לא הבלעדית. היא מבוססת אמנם על הערכת הבוחן המשטרתי, אך סברה זו אינה שוללת סברות אחרות. נוכח הנתונים המעורפלים שנותרו בדבר מיקום עמידת המנוח, אין לשלול את סבירות התיזה שהוצגה על-ידי אינג' וייסמן, לפיה הפגיעה במנוח הייתה בנתיב נסיעתה של המשיבה, ובפרט נוכח העובדה שבסיטואציות של פגיעת רכב בהולך רגל, קשה לשחזר במדויק את כיווני הכוחות המופעלים על גופו של הולך הרגל ועוצמתם, מה גם שמכוניתה של המשיבה סטתה פעם לימין ופעם לשמאל (לפני הפגיעה ברכב היונדאי ולאחר הפגיעה). זאת ועוד: האפשרות, לפיה המנוח עמד בנתיב נסיעתה של המשיבה, אינה מופרכת. כאמור, גופו נמצא באותו נתיב; ובנוסף לכך - לא ניתן לשלול אפשרות סבירה כי בנסיבות המקרה התהלך הלה בתוך נתיב הנסיעה הימני, זאת ברגע של חוסר תשומת-לב כאשר הגיעה משאית הגרר למקום, שכן אותה עת חנו שתי המכוניות בצמוד לגדר שמימין לדרך, ומשאית הגרר אף נעמדה על קו השוליים ובלטה בחזיתה לתוך נתיב הנסיעה. בנסיבות אלו יכול היה המנוח להימצא במסלול הנסיעה הימני, בין אם עמד ליד צדו האחורי של רכב היונדאי ובין אם ניצב באזור שבין שני הרכבים. לפיכך, לא מצאנו עילה להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא, בדבר האפשרות שהמנוח נפגע בעת שעמד בנתיב נסיעתה של המשיבה, זאת כאחת מהאפשרויות הסבירות לשחזור התאונה. 15. משנותרה האפשרות הסבירה, לפיה המנוח פסע לעבר הכביש ועמד על נתיב הנסיעה בזמן שמשאית הגרר השלימה את החניה במקום, נותר לבחון את המסקנה הנוספת של בית-משפט קמא, לפיה לא הוכח שניתן היה למנוע את התאונה. גם במסקנה זו לא נפל פגם. אמנם שדה הראיה במקום התאונה הוא נרחב, אך לא ניתן לדעת מתי יצא המנוח לנתיב הנסיעה, ובנסיבות אלו אף לא ניתן לקבוע מתי הייתה יכולה המשיבה להבחין בו לראשונה, ובפרט כאשר לפני מכוניתה נסעו כלי רכב נוספים. בנתונים המעורפלים הקיימים, לא ניתן אפוא לשלול את גרסתה, כי ניתן היה להבחין במנוח רק ממרחק של כ-30-50 מטרים. במרחק שכזה התאונה הייתה בלתי נמנעת, אף לפי גרסתה של המערערת. במהירות של 80 קמ"ש לא ניתן היה לבלום בלימת חרום אפקטיבית שתמנע את הפגיעה במנוח; סטייה שמאלה לא הייתה סבירה, שכן בנתיב השמאלי נסעו מכוניות; וסטייה ימינה לא מנעה אף היא את התאונה מחמת המרחק הקצר. 16. סיכומם של דברים: התוצאה הטראגית של התאונה כואבת ומצערת; עם זאת, לא מצאנו כי נפלה שגגה במסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה אין בתשתית הראייתית שהובאה לפניו כדי לבסס, מעבר לספק סביר, את הרשעתה של המשיבה בגרימת מותו של המנוח ברשלנות, ולפיכך אנו דוחים את הערעור. משפט פליליתאונת דרכיםזיכוי מחמת הספק