להלן הכרעת דין בנושא זיכוי בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה: הכרעת דין בנסיבות העניין החלטתי לזכות את הנאשם מעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. 1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, עבירה של בריחה ממשמורת חוקית לפי סעיף 257 לחוק העונשין, עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") ועבירה של נהיגה ברכב שרישיונו פקע, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה. 2. כתב האישום מבקש ליחס לנאשם את העובדות הבאות: ביום 14.11.05, בסמוך לשעה 15:40, באזור כביש 80 (צומת תל ערד - ערוער), נסעו השוטר חי אבנעים (להלן: "אבנעים") ומתנדבי יחידת הג'יפים של המשמר האזרחי נמרוד שילוח (להלן: "נמרוד") ואריאל יפה (להלן:"אריאל") בכלי רכב מסוג "איסוזו" אזרחי, אשר אותה עת היה רשום ביומן התחנה כרכב בשימוש המשטרתי. בתאריך ובמקום הנ"ל, סמוך לבית הנאשם, הבחינו השוטרים ברכב מסחרי מסוג GMC מ.ר 15-065-92, השייך לנאשם, כשהוא חונה כשמאחוריו מוצב גנראטור על גבי עגלה נגררת והרכב מכוסה ברשת הסוואה. לנוכח הדברים התעורר חשדם של השוטרים והם החליטו לרדת ברכבם מכביש 80 אל דרך הגישה למתחם מגורי הנאשם, כשפנס כחול מהבהב מונח ופועל על גג רכבם. כאשר הגיעו בסמוך לביתו של הנאשם הם החנו את רכבם לרוחבה של הדרך, בקצה המדרון, וירדו רגלית לכיוון ה- GMC והגנראטור. לאחר שבדקו השוטרים את רכב ה- GMC והגנראטור, בין השאר, טלפונית אל מול תחנת המשטרה, הוברר להם כי הם אינם גנובים וכי רכב ה- GMC הנ"ל אינו מורשה בנסיעה מאז 10.8.05 ובמועד הנ"ל היו לוחיות הזיהוי שלו מקופלות. מיד לאחר מכן, פנו השוטרים לחזור לרכבם כשהם הולכים לצד הדרך במעלה המדרון, אל כוון רכבם החונה. בשלב זה, הגיע הנאשם למקום, כשהוא רכוב על גבי טרקטורון וירידה במדרון שינה את כיוון נסיעת הטרקטורון אל עבר נמרוד והחל לנסוע היישר לכיוונו תוך שהוא מגביר את מהירות נסיעתו. דריסת נמרוד על ידי הטרקטורון נמנעה בזכות קפיצתו הצידה אשר מנעה פגיעה ישירה בו, למעט שפשוף קל ברגליו. מיד לאחר מכן, חבשו כל השוטרים אשר היו לבושים בגדים אזרחיים, כובעי זיהוי משטרתיים. הנאשם המשיך בנסיעה לכיוון רכב ה- GMC, עצר את הטרקטורון, נכנס אל רכב ה- GMC ונעל את דלתותיו מבפנים. השוטר אבנעים ניגש אל דלת רכב ה- GMC וקרא לנאשם "עצור משטרה". הנאשם הניע את רכב ה- GMC תוך שהשוטר ממשיך וקורא לו לעצור ומנסה לפתוח את הרכב, בין השאר, בעזרת אבן. הנאשם, החל בנסיעה לאחור, עלה על דרך הגישה והחל בנסיעה קדימה לכיוון המדרון, שם חנה רכב האיסוזו. נמרוד, אשר בינתיים נכנס לאיסוזו, חשש כי הנאשם יפגע ברכב האיסוזו מכיוון שהוא עמד על הדרך כשחזיתו לכיוון הגעת הנאשם. הנאשם, נסע הישר לעבר רכב האיסוזו, בעת שנמרוד יושב בתוכו, ונגח באמצעות חזית רכב ה- GMC את חזית רכב האיסוזו. מייד לאחר התנגשותו הראשונה ברכב האיסוזו, נסע הנאשם מעט לאחור, שילב להילוך קדמי ולחץ בחזקה על דוושת התאוצה בניסיון לנגח שוב את רכב האיסוזו, אך רכבו כשל לנסוע לפנים ונאלץ לנסוע מעט לאחור. או אז, ירד הנאשם מרכבו ואמר לנמרוד, כשהוא אוחז בידו באבן גדולה: "אתה נמרוד, אני יודע איפה אתה גר, אני אזיין אותך, אני מכיר אותך טוב מאוד, אני יבוא אליך הביתה". השוטרים שלפו את אקדחיהם כשהשוטר אבנעים צעק לנאשם "עלי, בוא הנה אתה עצור". הנאשם לא נענה לקריאה של אבנעים ורץ אל עבר סככה שבמקום, נכנס לכלי רכב מסוג ג'יפ סופה מ.ר 00-877-82 השייך לו והחל לנסוע עמו במהירות רבה לעבר רכב האיסוזו. הנאשם עצר בסמוך לנמרוד, אשר היה מחוץ לרכב האיסוזו, אמר לו "גם אני אבוא עם נשק" והאיץ את מהירות נסיעתו. הנאשם התנגש ברכב האיסוזו ופגע בגלגל האחורי. מעוצמת ההתנגשות סב רכב האיסוזו על צידו, הנאשם נסע לאחור ומיד קדימה ושוב התנגש ברכב האיסוזו. בשלב זה הגיעו מספר תושבים ממתחם שבטו של הנאשם וניסו להרגיעו. הנאשם נמלט מהמקום בג'יפ הסופה, תוך שהשוטרים דולקים אחריו, אולם, הנאשם הצליח להימלט ונעלם בשטח. למתחם שבטו של הנאשם הגיעו שוטרים נוספים ובהם פקד נתי לידאני (להלן:"לידאני") אשר שוחח עם בני משפחת הנאשם. זמן מה מאוחר יותר חזר הנאשם למקום. פקד לידאני הודיע לנאשם שהוא עצור, הנאשם הודיע לו כי אין בכוונתו להיעצר וכי הוא יברח ולא ימצא. לאחר דין ודברים בין הנאשם, פקד לידאני ורבים מבני השבט שנקבצו במקום, עלה הנאשם על טרקטורון וברח מן המקום, אף שהודע לו כי הוא עצור. על בסיס דברים אלו ביקשה המאשימה לראות בנאשם כמי שטיפל ברכב או בנתיב התחבורה בכך שנהג ברכב בדרך שיש בה כדי לסכן את השימוש והבטיחות של הנוסעים והעושים שימוש בדרך, ניסה שלא כדין לפגוע בנמרוד בנשק פוגעני (רכב) בכוונה להימלט ממעצר או עיכוב כדין, או למנוע מעצר או עיכוב כדין או במטרה לגרום לחבלה חמורה, נכות או מום, הפריע לשוטרים במילוי תפקידם, ברח ממשמורת חוקית, איים, נהג ברכב בלא שהיה בידו רישיון רכב בר תוקף והסתייע ברכב לביצוע פשע. 3. בתשובתו לכתב האישום, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום וטען כי השוטרים שהגיעו לביתו, לא היו מזוהים כשוטרים וכי הם ערכו חיפוש שלא כדין בביתו ונכנסו דרך הכניסה האחורית של הבית, למרות שקיימת כניסה ראשית, באופן שעורר את חשדה של אשתו כי מדובר בזרים, ולכן הזעיקה אותו. לטענתו, לא ידע כלל כי מדובר בשוטרים, סבר כי מדובר במשיגי גבול אותם ביקש לסלק מהמקום. עוד טען כי השוטרים הם אלה אשר תקפו אותו והשליכו אבנים לעברו ועל מכוניתו וכי כתוצאה מכך שברו את חלונות הרכב. כן, טען כי האירוע כלל לא התרחש בנתיב תחבורה, וכי עובדות כתב האישום אינן מקימות את העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כן טען כי הנסיבות אינן מקימות את העבירה של בריחה ממשמורת חוקית. בעדותו, מעל דוכן העדים, הודה הנאשם כי פגע עם רכב הסופה ברכב האיסוזו מתוך מחשבה כי כך יצליח לעכבם עד להגעת כוחות המשטרה, בחושבו כי מדובר במשיגי גבול. הנאשם כפר כי פגע עם רכב ה- GMC ברכב האיסוזו וטען כי רכב ה- GMC הוא זה אשר נגח בו. כן הכחיש כי פגע עם הטרקטורון בנמרוד. בא כוחו טען לראשונה בסיכומי טענותיו כי אם סטה הטרקטורון לעברו של נמרוד היה זה עקב נסיבות של איבוד שליטה על הגה הטרקטורון ולא נסיבות של כוונה לפגוע בנמרוד, כי אז יכול היה לעשות כן על נקלה. 4. המחלוקת העובדתית: א. השתלשלות האירוע. - האם ניסה הנאשם לפגוע באמצעות הטרקטורון בנמרוד האם היה זה הנאשם אשר נגח באמצעות רכב ה- GMC ברכב האיסוזו של השוטרים האם הותקף הנאשם על ידי השוטרים האם איים הנאשם על נמרוד האם היו סימני זיהוי משטרתיים בשטח ב. שאלת קיומם של מחדלי חקירה. ג. האם הנסיבות מגלמות עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ד. האם הנסיבות מגבשות עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ה. האם נתקיימו יסודות העבירה של בריחה ממשמורת חוקית. ו. האם אמר הנאשם דברי איומים כלפי נמרוד ז. האם התקיימו יסודות העבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע עבירה ועבירה של נהיגה ברכב שרישיונו פקע, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה. ח. האם קמה לנאשם הגנה של טעות במצב הדברים ט. האם מדובר בחיפוש בלתי חוקי אותו ערכו השוטרים המקים לנאשם את הזכות להתנגד י. הגנה מן הצדק. 5. המסכת הראייתית: תיאור זירת האירוע - שעליה אין מחלוקת - הינו מרכיב חשוב בהבנת השתלשלות העניינים בתיק זה. הנאשם מתגורר בפזורה, כשמתחם ביתו נמצא בתחתית המדרון בצד הדרך של כביש 80 - כביש ערד ערוער. כנלמד מן התמונות והתשריטים אשר באו בפני, קיימת ירידה מן הכביש המהיר לצד הדרך, במקביל לכביש קיימת דרך עפר ומדרך העפר קיימת ירידה של דרך עפר קצרה המובילה לתחתית המדרון, דרך שאורכה מטרים בודדים, שם קיים מתחם מגוריו של הנאשם הכולל יחידת מגורים ועוד יחידת מחסן וסככה. השתלשלות האירוע: השוטר אבנעים וכן שני המתנדבים - נמרוד ואריאל מסרו עדות רציפה, עקבית ומסודרת באשר להתרחשות האירוע. הם סיפרו כי יצאו לפעילות בעקבות קבלת מידע אודות רכב לבן אשר נגנב וגנרטור. לדבריהם הם יצאו לחפש את הרכב ועלו לתצפית להר עמשא, הסתכלו עם משקפות וראו מספר אובייקטים לבדיקה, אחד מהם היה רכב בצבע לבן מכוסה בבד, בתחום חצרו של הנאשם. הדבר עורר את חשדם והם החליטו לבדוק מקרוב את הדברים. הם ירדו למקום, החנו את רכבם בקצה המדרון וירדו רגלית אל חצרו של הנאשם, שם הבחינו ברכב המכוסה וכן בגנרטור. לדבריהם הם בדקו את הרכב והגנרטור והבינו כי אין מדובר ברכוש גנוב ופנו לעזוב את המקום. בעוד הם עושים את דרכם הרגלית במעלה המדרון, בדרכם לרכבם, הגיח לפתע הנאשם אל תוך החצר, כשהוא רכוב על טרקטורון, כשהוא נוסע במהירות גבוהה ולדבריהם הסיט במכוון את ההגה שמאלה אל עבר נמרוד, אשר צעד בצד השביל וכי רק בזכות התושיה שגילה נמרוד וקפיצתו הצידה נמנעה פגיעה בו. כולם כאחד סיפרו על המשך האירוע לפיו רץ הנאשם אל עבר רכב ה- GMC , נכנס לתוכו ונעל את דלתות הרכב מבפנים וכי אבנעים ניסה לפתוח את הרכב וצעק לנאשם כי יעצור כי מדובר במשטרה וניסה לשבור את חלון הרכב באמצעות אבן שאחז בידו, אך ללא הצלחה. כך סיפרו כי הנאשם באמצעות רכב ה- GMC נגח את רכבם - רכב האיסוזו - אשר עמד בקצה המדרון ובו ישב באותה עת נמרוד, ופגע בו קשות וכאשר לא הצליח לנגוח ברכבם פעם נוספת ירד מרכב ה- GMC אמר לנמרוד שהוא מכיר אותו, קילל את נמרוד ואיים לפגוע בו. באותה עת חזר וקרא אבנעים לנאשם לעצור כי מדובר במשטרה, אך הוא לא נענה כי אם הרים אבן מהרצפה ואיים לזרוק אותה באופן בו חשו בסכנה ממשית ולכן שלפו הם אקדחים לעברו והזהירו אותו לבל יזרוק את האבן. הנאשם חזר לרכב ה- GMC , החזיר אל החצר ומיד לאחר מכן רץ אל רכבו האחר - ג'יפ סופה, נכנס לתוכו, באמצעותו נסע בשביל אחר שבמקום אל עבר רכב האיסוזו שלהם ונגח בגלגל השמאלי של רכבם. חיזוק לעדותם של השלושה - השוטר ושני המתנדבים- ניתן למצוא בעדותו של השוטר לידאני אשר סיפר כי קיבל שיחת טלפון מאבנעים, מזירת האירוע בזמן האירוע, ובה הודיע לו אבנעים כי רכב מסוג סונומה סוואנה ניסה לפגוע בהם ורכב ג'יפ סופה ניסה לדרוס אותם וכי הוא מכיר את אותו אדם שנהג בכלי הרכב והוא זיהה אותו כנאשם (ראה עדותו עמ' 107 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הוסיף וציין לידאני כי בזמן שאבנעים דיווח אודות האירוע הוא נשמע כמי שנמצא במצוקה ובלחץ וכי מדבריו הבין כי הם נתונים בסכנה. (עמ' 117-118 לפרוטוקול). לידאני סיפר כי מיד לאחר קבלת הקריאה מאבנעים הוא יצא אל זירת האירוע, עם תגבורת של בלשים ושוטרים וכי כאשר הגיע לזירת האירוע, בפזורת שבט אלקשחר, מצא שם המולה גדולה של בני משפחתו של הנאשם. לידאני, אשר הכיר את הנאשם היכרות מוקדמת, מתוקף תפקידו כקצין מודיעין פנה אל הנאשם וביקש ממנו להתלוות אליו לתחנת המשטרה והנאשם סירב. לידאני הבהיר לו כי אם יתנגד יוצא כנגדו צו מעצר אולם, מאחר ולא רצה לעורר פרובוקציות לאור ההתקהלות שהייתה במקום מצד בני שבטו של הנאשם, העדיף לדחות את מעצרו של הנאשם עד למחרת מתוך תקווה שעד אז הנאשם יסגיר עצמו מרצונו. (עמ' 108-109 לפרוטוקול). אשר לסימני הזיהוי של השוטרים בשטח העידו כולם כאחד כי כאשר ירדו עם רכב האיסוזו אל עבר דרך העפר המובילה לחצרו של הנאשם היה על גג רכבם אור כחול, המסמן את הרכב ככלי רכב משטרתי. חלקם זכרו כי הציבו את הפנס הכחול על הגג לפני הירידה לחצרו של הנאשם וחלקם סיפר כי כבר בעת היציאה מתחנת המשטרה היה מוצב פנס כחול על רכבם. בנוסף, סיפרו כי עת הבחינו בהגעתו של הנאשם עם הטרקטורון אל הזירה ועת רץ לכיוון רכב הGMC - , חבשו הם לראשם את כובעי הבילוש ואבנעים קרא אחר הנאשם לעצור כי מדובר במשטרה. (ראה עדות אבנעים עמ' 5 לפרוטוקול וכן בעמ' 14- 15, ראה עדות נמרוד בעמ' 36 לפרוטוקול וכן עדות אריאל בת/6 ות/7 ). גם לאחר שנגח הנאשם עם רכב ה- GMC - ברכב האיסוזו ויצא מרכבו והרים אבן ביד והחל לקלל ולגדף את נמרוד צעק אליו אבנעים לעצור כי מדובר במשטרה. כדברי אבנעים : " הוא יצא מהג'י.אם.סי. הוא הרים אבן ביד, ואני צועק לו ממרחק של כמה מטרים, אתה עצור, משטרה ואז במשך כמה שניות יוצא שעלי מדבר ואומר "נמרוד אני מכיר אותך, אני אזיין אותך, אני יודע איפה אתה גר" ואני אומר לו אתה עצור משטרה..." (עמ' 5 לפרוטוקול ראה גם את עדותו של נמרוד בעמ' 67 המאשר כי שמע את אבנעים קורא לנאשם לעצור כי מדובר במשטרה). כן ראה דברי אריאל אשר סיפר בחקירתו הנגדית כי בשלב בו הנאשם הרים אבן ואיים לזרוק אותה לעברם הם חשו בסכנה מיידית וממשית עד שנאלצו לשלוף אקדחים. כדבריו: "אנחנו שלפנו אקדחים היות וכבר היה מדובר בסכנת חיים וחבשנו כבר כובעי זיהוי". כשב"כ הנאשם הוסיף והקשה עליו באיזו נקודת זמן חבשו את הכובעים חידד את דבריו וציין "...כשהתחיל כל האירוע חבשנו את הכובע זיהוי ....בין הרגע שהוא נכנס עם הטרקטורון לזמן שהוא נכנס עם הג'י. אם.סי אני מדבר פה על חמש שניות בקושי. בתוך החמש שניות האלה חבשנו את הכובעים...כדי שידעו שמדובר במשטרה ושלא ימשיך האירוע אלא להרגיע את האירוע". (עמ' 174 לפרוטוקול). לשאלה אם לפני נקודת זמן זו לא היה כל סימן זיהוי משטרתי השיב "היה מהבהב כחול על הג'יפ...כל האירוע היינו איתו." (עמ' 175 לפרוטוקול). גרסת הנאשם כבר בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/5 ב') טען הנאשם כי בזמן האירוע הוא הוזעק הביתה, בעקבות קריאתה של אשתו, כי אנשים זרים מסתובבים בחצר הבית. לדבריו, אשתו הייתה לבד בבית יחד עם שבעת ילדיו ודאג לשלומם. הנאשם ציין כי כאשר הגיע למקום הוא הבחין בג'יפ מסוג איסוזו, אשר נעדר כל סימני זיהוי משטרתיים, עומד בקצה המדרון, לכיוון ביתו. לדבריו, כשהתקרב, הבחין בשלושה אנשים עומדים אחד ליד השני, בקרבת ביתו כשאחד מהם סימן לו לעצור אולם, הוא לא עצר מאחר והבחין באשתו ובילדיו כשהם מבוהלים ועומדים מחוץ לבית והוא ביקש לעקוף אותם ולהגיע אל ביתו וכי ולא ניסה לפגוע בהם. לטענתו רכבם של השלושה היה עם סימנים אזרחיים ולכן ניסה לעקוף אותם. לטענתו, רק לאחר שהגיעו בני השבט שלו למקום ואחד מהם הפנה את תשומת ליבו כי מדובר בשוטרים הבין זאת. (ראה דבריו בת/5 ב עמ' 1 שורה23-24 עמ' 2 18-19). לשאלת החוקר מדוע כשצעקו לו השוטרים לעצור לא נענה לקריאות שלהם השיב, "אלה לא נראו שוטרים קודם כל אזרחים לכל דבר לא ידעתי שזה שוטרים ..." בהמשך ציין כי "אחרי שידעתי שהשוטרים ניחשתי שבעל ג'יפ זה נמרוד שמעתי עליו סיפורים שהוא שורץ בכביש והבנתי במי מדובר". (עמ' 5 שורה 21-23). בחקירתו הנגדית הוסיף והדגיש הנאשם כי רק בסופו של האירוע הבין כי מדובר בשוטרים, רק כאשר בן שבטו אישר לו כי אלו אכן שוטרים. "...הוא אמר לי אלה מדובר במשטרה, זה אלה שוטרים אני מכיר אותם." (עמ' 222 לפרוטוקול). הנאשם הודה כי אחד השוטרים היה חבוש בכובע אולם, לטענתו לא היה זה כובע משטרתי. (עמ' 233 לפרוטוקול). אשר להתרחשות עצמה הוסיף וטען הנאשם, לראשונה בשלב הסיכומים, מפי סנגורו, כי אם סטה עם הטרקטורון אל עבר נמרוד לא היה זה מעשה מכוון כי אם איבוד שליטה רגעי בשל דרך העפר הרצופה אבנים ומכשולים. הנאשם לא הכחיש כי נכנס אל רכב ה- GMC וטען כי ניסה לברוח באמצעותו מהמקום מאחר והשלושה החלו לתקוף אותו. לטענתו, השלושה הגיעו אליו בריצה כשאחד מהם תפס אבן והתחיל לשבור את חלון רכבו בצד בו ישב לצד ההגה, בעוד השני החל לשבור את השמשה הקדמית באמצעות אבנים. (עמ' - 202- 201 לפרוטוקול). לטענתו לאורך כל שלב זה המשיכו השלושה לזרוק לעברו אבנים, לעבר ביתו, ואף שברו את אחד מחלונות הבית (נ/23), וכן לעבר ילדיו, אשר צפו באירוע, עד שלפתע הבחין ברכבם, רכב האיסוזו, מתנגד ברכבו. כתוצאה מכך, נסע ברוורס וחזר הביתה בעוד השלושה נשארו למעלה על הגבעה. הנאשם הכחיש כי איים על נמרוד, תוך שהוא אוחז באבן בידו. לדבריו: "אני לא הרמתי אבן הם כל הזמן. בזמן הזה הם באו עם אקדחים. כיוונו אליי אקדחים, שלא היו אצלי, רחוקים ממני קצת, אבל זה מרחק על הגבעה למעלה...." (עמ' 205 לפרוטוקול) כן שלל כל היכרות מוקדמת עם נמרוד אך טען כי שמע אודות מעלליו כאחד ששורף רכבים, ועושה מרדפים. (עמ' 206 לפרוטוקול). הנאשם הודה כי בהמשך, נכנס לג'יפ הסופה, השייך לו וכי באמצעותו נגח ברכבם כשלטענתו עשה כן כדי לגרום לעיכובם, עד להגעת כוחות משטרה. הנאשם חזר וציין כי לא היו להם סימני זיהוי של משטרה ולא יכול היה להסיק כי מדובר בכוחות משטרה. כדבריו: " רציתי לעשות משהו...אנשים שברו לי, זהו שלא יזוזו משמה, שעד שנתקשר למשטרה כבר עכשיו הם יכלו להניע את האוטו שלי ולברוח משמה ואף אחד לא תופס אותם." (עמ' 205 לפרוטוקול). עוד ציין כי "... יצאתי מהסופה והלכתי לכיוון של האוטו שלהם. רציתי גם לחסום אותו...ולעשות לו תקלה, שלא יזוז. עד שתבוא המשטרה, ואז באתי ונתתי לו מכה בגלגל האחורי". לטענתו בסוף האירוע הגיע בן משפחתו עלי אשר ציין בפניו כי השלושה הם אנשי משטרה וניסה להרגיע אותו. כדבריו: "...ברגע שאמר לי שזה המשטרה ישר ניחשתי שזה נמרוד, זה האוטו שלו שנותן נגיחות לאנשים, זה שורף רכבים בערד... ואז בא עלי ואמר לי תעזוב את האוטו אני אטפל בעניין והלכתי." (עמ' 207 לפרוטוקול). בהמשך תיאר הנאשם את דבר הגעתו של השוטר לידאני לזירת האירוע, את חילופי הדברים ביניהם ובקשתו של לידאני כי יתלווה אליו לתחנת המשטרה, את סירובו, ואת דבר הגעתו לתחנה בשלב מאוחר יותר. הנאשם ציין כי לאחר האירוע פינה את אשתו לבית חולים "סורוקה" באמבולנס מאחר ולקתה בחרדה, לכן גם לא ניגש מיד לתחנת המשטרה. רק בהמשך נפגש בשנית עם לידאני "..פגשתי את נתי הוא אמר לי תשמע, אתה אם תלך ככה אתה תסתבך עם החוק, כדאי לך לבוא לתחנה. אמרתי לו תשמע, אני בא לתחנה בשביל להתלונן ...באתי לתחנה ועצרו אותי." (עמ' 208 לפרוטוקול). 6. טענות ב"כ הנאשם בסיכומים: ב"כ הנאשם בסיכומי טענותיו ביקש כי בית המשפט ידחה מכל וכול את גרסאות השוטרים בהיותן בלתי מהימנות. את דבר חוסר מהימנותם ביקש לגזור הן מתוך הסתירות הפנימיות בדבריהם עליהן ביקש להצביע, הן בשל העובדה כי כבשו דברים מהותיים בגרסתם, אשר לא נמצאו בדו"חות החקירה אלא רק בעדותם המאוחרת והן מעצם חוסר סבירות גרסתם. בין השאר לנוכח גרסתם כי הבחינו בתצפית שעשו מהר עמשא לכיוון שטח מגוריו של הנאשם בכלי רכב לבן מכוסה אשר עורר את חשדם וכי בשל כך נסעו אל עבר ביתו. לטענתו, אותה ביקש לבסס באמצעות עדותו של חוקר פרטי אשר התחקה אחר פעולותיהם של השוטרים, לא ניתן גם לא באמצעות משקפות, להבחין בכלי רכב ממרחק שכזה ובוודאי כאשר מדובר בכלי רכב אשר אין חולק כי היה מכוסה ברשת הסוואה וטען כי כל הגעתם של השלושה לחצריו של הנאשם הייתה אלימה ובלתי חוקית. בהתאם טען כי יש לדחות את גרסתם כי היו מזוהים כאנשי חוק וכי הותקפו על ידי הנאשם. לטענתו, יש להעדיף את גרסת הנאשם לפיה הגיע למקום לאחר שהוזעק על ידי אשתו אשר אמרה לו כי אנשים זרים מסתובבים בחצר וסבר כי מדובר במשיגי גבול אשר פלשו אל ביתו, וכי בנסיבות בהן לא היו להם כל סימני זיהוי ובנסיבות בהן תקפו אותו באבנים כל מעשיו היו בגדר ניסיון להימלט מהם ולאחר מכן לעכבם עד אשר יגיעו כוחות משטרה. לחילופין טען כי קמה לו הגנה של טעות במצב הדברים. וביתר פירוט - טען ב"כ הנאשם כי גרסתו של אבנעים לפיה תוך כדי נסיעה בכביש 80, סמוך למתחם שבט אלקשחר, הבחינו בג'יפ המכוסה ברשת הסוואה, הינה מוטעית ושקרית. לטענתו, לא ניתן מנקודה זו שעל הכביש לראות את הרכב שנמצא במדרון ההר, בחצרו של הנאשם. כמו כן, טען כי גם מנקודת התצפית בהר עמשא וגם לא בעזרת משקפת ניתן להבחין ברכב לבן מכוסה, כפי שטען נמרוד. כתמיכה לטענתו זו הביא כראייה את חוות הדעת של החוקר רון דמרי (להלן:"דמרי"). על פי עדותו נטען כי לא ניתן לראות את הרכב, לגביו התייחסו השוטרים, מנקודת תצפית בהר עמשא וכן גם לא ניתן לראות את ביתו של הנאשם מן מהכביש המהיר היות והוא מוסתר על ידי גבעה הר ואף לא ניתן לראות מה יש בחצר אלא אם כן יורדים פיזית לבית שנמצא בתחתית המדרון ומוקף סוללת אבנים. (נ/27). בנוסף, הפנה ב"כ הנאשם לסתירות השוטרים לעניין מיקומו של האיסוזו בזירת האירוע. לטענתו לא יתכן כי קיימת מחלוקת כה בסיסית לעניין מיקום חנייתו של האיסוזו כפי שעולה מהתשריטים של אבנעים (ת/1) לפיו הג'יפ חנה בחלק השמאלי של שביל העפר באופן שלא הפריע לתנועה, בעוד שבבית המשפט טען אבנעים כי הג'יפ חנה כשפניו צפונה ובהמשך עדותו טען שהג'יפ היה מופנה לכיוון הר עמשא, קרי דרומה. וכי אריאל טען שהאיסוזו עמד באמצע מעלה המדרון (ת/8א'-ת/8ב') ונמרוד סיפר כי רץ למעלה על מנת להזיז את הג'יפ משום שחשש שרכב ה-C.M.G יתנגש בו (ת/3). סתירות אלו לשיטת ב"כ הנאשם מקעקעות את אמינות ומהימנות גרסאות השוטרים בהיבט זה. אשר לניסיון הפגיעה בנמרוד - טען ב"כ הנאשם כי יש לדחות גרסה זו בשל חוסר מהימנותם של השוטר והמתנדבים. לטענתו, טענה זו של ניסיון דריסתו של נמרוד הופיעה לראשונה בהודעתו השנייה של נמרוד במשטרה (נ/4) באופן המלמד על מסירת גרסה שאינה אמת. כך טען כי את הסברו של החוקר ויצמן כי לא חקר אף אחד מהשוטרים על כך מאחר ונמצאו במקומות שונים בזירת האירוע, יש לדחות מכל וכל. עוד טען ב"כ הנאשם כי אף אחד מן השוטרים והמתנדבים לא נחקר לגבי מהירות הנסיעה של הנאשם והמרחקים, באופן המלמד כי ניסיון הדריסה לא היה ולא נברא ולחילופין כי המשטרה לא קיימה הליך חקירה תקין וממצה. ב"כ הנאשם טען כי מעדויות השוטרים עצמם עולה כי לא יתכן אירוע של כוונה לפגוע או לדרוס. מאחר וגם אם תתקבל גרסת השוטרים כי הנאשם נהג במהירות גבוהה עם הטרקטורון אזי אם אכן ביקש לפגוע במי מן השלושה הנוכחים יכול היה לעשות כן על נקלה לאור המרחק הקרוב שהיה בינו לבין נמרוד - מרחק של מטר-מטר וחצי. בהתאם טען כי העובדה שאיש מהשלושה לא נפגע, לא נמרוד ולא השניים האחרים אשר עמדו בסמוך אליו, מלמדת על העדר כוונה לפגוע. לטענתו, הנאשם היה במצב של איבוד שליטה על הגה הטרקטורון ולכן סטה הטרקטורון לכיוון של נמרוד. טען ב"כ הנאשם כי המדרון המוביל אל ביתו הינו שביל אבנים הגדוש באבנים גדולות וכי תוואי השטח אילצו אותו להסיט את ההגה לכיוון נמרוד מבלי שהיתה לו כל כוונה לפגוע בו. במילים אחרות טען כי לא נעשה כל ניסיון לפגוע בנמרוד וכי ההסבר לסטיית הטרקטורון לכיוון של נמרוד נעוץ בתנאים הטופוגרפיים של השטח. בהקשר זה טען ב"כ הנאשם כי טענה זו לא נבדקה על ידי המאשימה וכי היה זה ראוי לצאת לזירת האירוע ולבדוק מקרוב את התנאים אשר שררו במקום על מנת להגיע לחקר האמת. אשר לסימני הזיהוי - טען ב"כ הנאשם כי יש לדחות את גרסת השוטרים לעניין דבר קיומם של סימני זיהוי משטרתיים בזירת האירוע לאור חוסר המהימנות והסתירות שבגרסאות השוטר והמתנדבים. כן ביקש להצביע על כשל חקירתי מהותי מקום שלא מצאה המשטרה לנכון לחקור ביסודיות טענה זו, בפרט לנוכח העובדה כי בדו"חות הפעולה אותם רשמו השוטרים אין כל זכר לסימני זיהוי. הסנגור הצביע על העובדה כי נמרוד בדו"ח הפעולה שמילא, מיד לאחר האירוע, לא התייחס להיבט זה (נ/3) ורק למחרת באמרתו (נ/4) התייחס לדבר קיומם של סימני זיהוי משטרתיים. אשר לקיומו של פנס הזיהוי המהבהב- טען ב"כ הנאשם בסיכומיו כי לא היה כלל פנס כחול מהבהב על רכב האיסוזו, לנוכח העובדה כי פרט זה אינו מוזכר כלל בדו"חות המשטרתיים שמולאו סמוך לאירוע ואף לא אוזכר בדו"חות של אבנעים ואריאל . עוד טען ב"כ הנאשם כי ישנה סתירה בין גרסתו של אריאל לבין גרסתו של נמרוד לעניין הצבת הפנס הכחול. - בעוד אריאל העיד באופן ברור כי הפנס הכחול הוצב בכניסה לכביש 80, דהיינו בנתיבי החיבור שבין הכביש המוביל לערד לבין ההסתעפות המובילה לכיוון הר עמשא, קרי כביש 80, סיפר נמרוד כי הפנס הכחול הוצב על הרכב עוד ביציאתם מתחנת המשטרה. לשיטתו, לא יתכן כי אריאל לא הבחין כי הניחו את הפנס עוד בתחנת המשטרה. לפיכך, טען כי לא ניתן לקבוע מתי הונח הפנס הכחול האם בתחנת המשטרה עוד לפני שיצאו לשטח, האם בכניסה לכביש 80 או במרומי הר עמשא. בנוסף טען כי לו רצתה הרשות החוקרת להוכיח את קיומו של פנס זיהוי זה היה עליה להביא עדי ראיה לכך. לטענתו, בדו"חות הפעולה של המתנדבים מיום האירוע אין אזכור ללקיחת ציוד משטרתי מהמחסן המשטרתי קודם לאירוע, למרות קיומו של נוהל שכזה (ראה - נ/8 וכן עדותו של קצין המודיעין לדאני אשר אישר קיומו של נוהל זה בעמ' 114 לפרוטוקול) ומשלא הביאה עדויות מתאימות לכך דין טענה זו להידחות על הסף. אשר לכובעי הזיהוי- טען ב"כ הנאשם כי בהיבט זה של כובעי הזיהוי קיימת אי בהירות מוחלטת. לשיטתו, עדי התביעה בגרסאותיהם השתמשו בשני מונחים שונים בהיבט זה של כובעי הזיהוי, פעם נעשה שימוש במונח "כובע בילוש" ופעם "כובע משטרתי" מכאן טען כי לא ברורה האבחנה הזו, כמו כן לא ברור מהם אמצעי הזיהוי המצויים על כובעים אלו, כיצד נראים, האם נושאים כיתוב כלשהו עליהם, באיזה חלק נמצא הכיתוב ובאיזו שפה הוא כתוב כן עורר את הספק שמא לא יכול היה הנאשם להבין כי מדובר בכובעי בילוש וכי מדובר בשוטרים, מאחר ואינו יודע לקרא. אשר לקריאות "משטרה, משטרה"- טען ב"כ הנאשם כי קריאות מעין אלו שהופנו במהלך האירוע כלפי הנאשם אינם בגדר אמצעי זיהוי וכי אדם שקורא "משטרה, משטרה" אינו בהכרח שוטר. 7. קביעות עובדתיות באשר לנסיבות האירוע: טענות נכבדות העלה ב"כ הנאשם אולם, מכלל העדויות שבאו בפני מצאתי לנכון להעדיף את גרסת השוטרים אשר באה בפני, גרסתם נמצאה מהימנה, עקבית וסדורה, נטולת אינטרס או מניע להפליל את הנאשם. השוטרים מסרו הסבר מפורט באשר לנסיבות אשר הובילו אותם לביתו של הנאשם. הגעתם לזירת האירוע הייתה תולדה ישירה של דיווח מוקדם באשר לגניבת רכב וגנרטור והחיפוש אותו ערכו במקום נבע מכך. טענת ב"כ הנאשם כי לא ניתן היה להבחין מנקודת התצפית בהר עמשא ברכב המצוי בחצר ביתו של הנאשם לא עומתה בחקירה נגדית עם השוטר והמתנדבים ואין לקבוע בבירור כי נקודת התצפית ממנה צילם מר דמרי, חוקר הפרטי מטעם הנאשם, את תמונותיו היא נקודת התצפית בה עמדו השוטר והמתנדבים בה הבחינו ברכב החשוד בחצריו של הנאשם. יתר על כן, גם מן התמונות אשר באו בפני ניתן להבחין במבנים הקיימים במקום ואין לפסול את האפשרות כי באמצעות משקפת מתאימה הבחינו הם ברכב לבן אשר גרם להם לפנות אל חצריו של הנאשם. הראיה כי בפועל נמצא רכב לבן מכוסה בחצריו של הנאשם. בכל מקרה עדותם בעניין זה נמצאה מהימנה עלי ולא ראיתי לנכון לשללה ולראותה כדברי הבל. אשר לעצם האירוע עצמו, השוטרים לא הפריזו בתיאורם את הדברים ועשו כל שניתן כדי למסור עדות מדויקת. עדויות השוטרים כולן כאחת נמצאו מהימנות עלי ויש לראותן כמחזקות, משלימות ומשתלבות האחת את רעותה ואם קיים שוני או סתירה הרי שמדובר בהבדלים הנובעים מיכולת ראיית פרטים וחשיבותם, מהשוני בתפיסת פרטים והתמקדות בפרטים באירוע, שוני הקיים מטבע הדברים בין אנשים ובפרט כאשר מדובר באירוע מהיר אלים ואינטנסיבי, כפי שארע. גם דוחות הפעולה הראשונים משקפים את עוצמת האירועים כפי שנצפתה בעיניו של כל אחד מן המתבוננים כאשר כל אחד שם את ההדגשים הנראים בעיניו חשובים העובדה כי נשמט פרט כזה או אחר בדו"ח פעולה ראשון ואשר הושלם בשני אין בו כדי ללמד על חוסר מהימנות. עדותו של לידאני, אשר סיפר כי קיבל קריאה נסערת לשטח לאור ניסיונות הפגיעה של הנאשם בהם אך היא יש בה כדי לחזק את התיאור העובדתי אשר בא מפי השלושה. אפרט- אשר לתחילתו של האירוע, מצאתי לנכון לקבל את גרסת הנאשם ולו מחמת הסבירות שבגרסתו והספק שהיא מעוררת בהנחת המוצא של המאשימה, אשר סיפר כי הוזעק למקום על ידי אשתו אשר סיפרה לו כי זרים מסתובבים בחצר וכי סבר כי מדובר במשיגי גבול. השוטרים הודו כי בשלב הזה בו הסתובבו בחצר לא היו עליהם סימני זיהוי משטרתיים וגם אם אכן הזדהה אבנעים בפני אשתו של הנאשם, לאחר שנפתחה הדלת, כי הינם שוטרים, אין לדעת אם הזיהוי היה לפני שהתקשרה לבעלה - הוא הנאשם - או אחרי. בשל הספק האמור יש להניח כי היה זה אחרי. כאשר הגיע הנאשם למקום, כשהוא חרד ואולי גם עצבני, מוכנה אני להניח כי לא נתן את דעתו לדבר קיומו של פנס כחול על גג רכב האיסוזו ואם כן ראה את הפנס עדיין אין לומר כי יש בכך כדי ללמד באופן וודאי על היות הנוכחים שוטרים או אנשי בילוש. קיימים בשוק הרבה גורמי אבטחה אחרים העושים שימוש בפנס כחול על גבי כלי רכב. סימני הזיהוי המשטרתיים הוודאיים הופיעו לראשונה בזירת האירוע בשלב בו נסע הנאשם לכיוון רכב ה- GMC. הודו בכך השוטרים, כי רק אז חבשו כובעי בילוש לראשם והוסיפו וקראו לנאשם לעצור כי מדובר במשטרה. לפיכך, את גרסתו של הנאשם כי לא הבין שמדובר באנשי משטרה מוכנה אנוכי לקבל, ולו בשל הספק אותו עורר באשר לסימני הזיהוי בשטח, רק עד לשלב בו החל בנסיעה עם ה- GMC לכיוון רכב האיסוזו, אז כבר היו השלושה עם כובעי בילוש אז יכול היה לזהות את הסימנים המעידים כי מדובר במשטרה, אז גם קראו לו השלושה לעצור כי מדובר במשטרה. (דיון מקיף בנושא סימני הזיהוי ראה בהמשך) לעניין ניסיון הדריסה של נמרוד- כאמור, מהימנה עלי גרסת השוטרים באשר לעצם האירוע בו סטה הטרקטורון לכיוון של נמרוד וכי רק קפיצתו לצידי הדרך מנעה פגיעה בו. ראשית יאמר כי נמרוד סיפר אודות ניסיון הדריסה כבר באמרתו הראשונה (נ/3), אך לא התייחס לפגיעה מאחר והחקירה לא נתבה אותו לשם. גם אין לפסול את האפשרות כי נמרוד לא ראה בשפשוף הקל בו משום פגיעה, וכך הוא גם מעיד מאוחר יותר ולכן לא אמר את הדברים בחקירתו הראשונה. מעבר לכך, גם השניים האחרים ספרו אודות ניסיון הפגיעה בנמרוד ואין לומר כי בדו את הדברים מליבם. את הסבריו של הנאשם לפיהם איבד את השליטה על ההגה בשל תוואי הדרך, מצאתי לנכון לדחות. מן התמונות ניתן להתרשם על נקלה כי מדובר בדרך עפר מהודקת אשר נסעו בה רבות וכי לא הייתה כל סיבה נראית לעין לסטיית ההגה אל עבר נמרוד אלא אם כן ביקש הנאשם להרחיק אותו מהמקום להרתיע אותו או לפגוע בו. ב"כ הנאשם טען כי אם ביקש הנאשם לפגוע בנמרוד או במי מן האחרים יכול היה על נקלה לעשות כן באמצעות הטרקטורון, הן בשל המרחק הקצר אשר היה בינו לבין השלושה והן בשל מהירות נסיעתו הנטענת. לטענתו, העובדה כי הנאשם לא פגע בשלושה מעידה כי לא התכוון לפגוע בהם. טענה זו אף היא דינה להדחות. נמרוד בעדותו ציין כי בעת שהבחין בטרקטורון כשהוא סוטה לעברו קפץ ועלה על האבנים הגדולות אשר בצד הדרך. עיון בתמונות המתעדות את המדרון, שם התחולל האירוע הנדון, מלמדות על שוליים סלעיים במיוחד אשר הטרקטורון לא יכול היה להגיע לשם וקפיצתו של נמרוד הצידה היא זו אכן אשר מנעה את הפגיעה בוץ גם אין להתעלם מן העובדה כי קפיצה הצידה מנתיב נסיעה יש בה כדי לשבש את יכולת הפגיעה. גם אם לא ביקש הנאשם לדרוס את נמרוד הוכח גם הוכח כי ביקש לפגוע בו, באמצעות הטרקטורון. הפגיעה ברכב האיסוזו- כך גם מקבלת אנוכי את גרסתם של השוטרים כי היה זה הנאשם אשר התנגש במכוון ברכב האיסוזו שלהם, באמצעות רכב ה- GMC שלו. טענת הנאשם כי היו אלה השוטרים אשר יידו עליו אבנים נדחית על פניה. אמנם עשה אבנעים ניסיון לעצור את הנאשם בכך שניסה לנפץ את חלון רכב ה- GMC אולם, כאמור ניסיון זה לא צלח וטענת הנאשם כי חלון רכבו כן נופץ לא הוכחה. אשר לטענת הנאשם כי נופץ חלון ביתו, כפי שהציג בתמונותיו, לא הוכח דבר קיומו של קשר סיבתי כי אכן החלון נשבר עקב יידוי אבנים במהלך האירוע. הנאשם לא תמך את עדותו בעדותה של אשתו וגם לא הביא כל עדות אוביקטיבית למועד תיקון החלון, היכול להשליך על מועד ניפוץ החלון. על ניגוח רכב האיסוזו באמצעות ג'יפ הסופה של הנאשם לא היה חולק. אשר לדברי האיומים אותם אמר הנאשם כלפי נמרוד הוכחו בעדותם המהימנה של השלושה ואין לי אלא לחזור על הדברים. גרסתו של הנאשם לעניין זיהויו של נמרוד אינה ברורה ומגמתית. בתחילה טען כי אין לו כל היכרות מוקדמת עם נמרוד, אולם כשעלי בן משפחתו אמר לו לראשונה כי מדובר בשוטרים מייד הבין שזהו נמרוד הידוע כדבריו כאדם ששורף רכבים וזורק אבנים עובדה כשלעצמה תמוהה ביותר ולא מצאתי לה כל סימוכין. הוכח על פי עדותם המהימנה של השוטרים כי דברי האיומים הופנו אל נמרוד בשלב הראשוני בו ירד הנאשם מרכב ה- GMC אז, פנה אל נמרוד וקילל אותו כשהוא אומר לו כי הוא יודע היכן הוא מתגורר. אין ספק שהנאשם זיהה את נמרוד וידע כי מדובר במתנדב משטרתי או לפחות הסיק כי מדובר בנמרוד וכי עימו אנשי משטרה כבר בשלב זה של האירוע ולכן איים עליו כבר בשלב הראשוני של האירוע. אשר לסימני הזיהוי - כאמור לעיל, מצאתי לנכון לאמץ את גרסת השוטרים כנכונה באשר לסימני הזיהוי בהם השתמשו בזירת האירוע. גם אם לא זכרו במדויק השוטרים לציין באיזה שלב הונח הפנס הכחול על גג רכבם הרי שכולם כאחד אישרו כי כאשר ירדו מן הכביש אל דרך העפר המובילה אל ביתו של הנאשם היה הפנס הכחול מוצב על גג רכבם. כך גם אם לא מצאו לנכון לציין את דבר הימצאותם של סימני זיהוי בשטח, כי אולי לא ראו בכך כל חשיבות הרי שבהמשך הוסיפו ודייקו בדברים כאשר ציינו כי חבשו כובעי בילוש על ראשם רק לאחר שהנאשם ירד מהטרקטורון ורץ אל רכב ה- GMC. אם ביקשו השוטרים להגזים או להעליל על הנאשם היו מספרים כי כבר ברדתם מן הרכב חבשו הם לראשם כובעים, לדברים אלו משקל מכריע בשאלת האמינות. יוצא איפה כי גם אם בתחילת האירוע סבר בטעות הנאשם כי מדובר במשיגי גבול הרי שמהשלב בו רץ אל עבר רכבו - רכב ה- GMC , אז חבש אבנעים את כובע הבילוש ורץ אל עבר רכבו בניסיון למנוע ממנו לברוח מהמקום וקרא לו לעצור כי מדובר במשטרה יכול היה להבין הנאשם כי מדובר בשוטרים. את טענתו של ב"כ הנאשם בסיכומיו בדבר חוסר האחידות בגרסת השלושה אשר חלקם ציין כי היו עם כובעי בילוש וחלקם כי הו עם כובעי משטרה מצאתי לנכון לדחות מן הטעם כי אך טבעי הדבר כי ייעשה שימוש בשני מונחים מקבילים ודי זהים. מה גם שההבחנה ביסודה נכונה כנראה מן הטעם כי השוטר אבנעים חבש מתוקף תפקידו כובע משטרתי השונה בצורתו מכובע בילוש המיועד לבלשים ומתנדבים. לא מצאתי באמור כל פגם או סתירה היורדת לשורשה של עדות היכולה לקעקע את דבר מהימנות גרסתם. הטענה כי לא בהכרח יכול היה הנאשם לקרא את הכיתוב המצוי על הכובעים ולהבין כי מדובר בכובעי משטרה, מוטב שלא הייתה נטענת. הנאשם הינו בחור צעיר המחזיק ברישיון נהיגה ישראלי ומן הסתם קורא ודובר את השפה העברית. לא הוכח אחרת. הכיתוב "משטרה", לרבות צבעי הזיהוי המשטרתיים מוכרים לכל אדם מן היישוב וחזקה כי הבין כי מדובר במשטרה. חזקה אותה לא סתר הנאשם. גם אם לא ידע לזהות את כובע הבילוש ככובע משטרתי, על אף שעל פניו מדובר בכובע הנושא סימני משטרה מובהקים, הרי שהשוטרים קראו לו פעם אחר פעם לעצור וכאזרח שומר חוק חייב היה לציית להוראות שוטרים הקוראים לו לעצור. אריאל באמרתו (ת/6) אף ציין כי בשלב בו יצא הנאשם מרכב ה- GMC הוא קילל אותם באומרו כי "יזיין את המשטרה" אין זאת כי זיהה והבין כי מדובר באנשי משטרה. מעבר לאמור לעיל, יש להדגיש את העובדה כי הנאשם בחקירתו בבית המשפט, לא הכחיש כי במהלך האירוע זיהה את נמרוד ואף הוסיף וסיפר כי לא הכיר אותו קודם לאירוע אך שמע אודותיו. זיהוי אשר יש בו כדי לבסס את המסקנה כי הבין שהנוכחים הינם אנשי משטרה. אם פניו של הנאשם היו לשלום ובנסיבות תמימות, לא ברור מדוע ניסה להימלט מהמקום, המשיך בניסיונותיו לפגוע ברכבם של השוטרים, גם לאחר שהזדהו בפניו כשוטרים הן באמצעות קריאות "עצור משטרה" והן באמצעות חבישת כובעי זיהוי משטרתיים, אלא אם כן הייתה לו סיבה או מניע כלשהו לחשוש וסיבה טובה לנסות ולפגוע בשוטרים כאמור בכתב האישום. גרסתו של הנאשם כי רק לאחר שבן שבטו אמר לו כי מדובר בשוטרים חדל מלהתעמת עמם, דינה להידחות. הנאשם הצליח בסופו של העימות לברוח עם רכבו מהמקום ועל אף מרדף שהתנהל אחריו הצליח להימלט. אם נכונים דבריו אזי, מדוע ברח שנית, הנאשם נמנע מלהביא את עדותו של זה כעד הגנה אשר יכול היה לשפוך אור בהיבט זה של זיהוי השוטרים. על אף כל האמור לעיל, נתבקש הנאשם להתייצב בתחנת המשטרה אולם, הוא לא עשה כן למרות הבטחתו להתייצב בתחנת המשטרה בטענה כי אשתו פונתה באמבולנס לבית החולים אולם לא הביא כל ראיה תומכת לכך. חיזוק לגרסת המתלוננים ניתן למצוא בשקריו של הנאשם עצמו. גרסתו של הנאשם אודות הקורות אותו באותו יום נשוא כתב האישום, נשמעה מאולצת, בלתי אמינה, מבלי שהיא מתבססת על כל ראייה תומכת ואף נסתרה על ידו לא אחת. התרשמותי זו מתיישבת עם ניתוח הגיוני של עדויות השוטרים אשר באו בפני, לרבות עדות הנאשם. על חוסר המהימנות בגרסאותיו של הנאשם ניתן ללמוד מהסבריו, במהלך חקירתו הנגדית. ראשית טען הנאשם כי בטרם נחקר התייעץ עם עורך דין (עמ' 225 לפרוטוקול) עובדה תמוהה לכשעצמה שכן אדם המאמין בצדקתו ובחפותו לא יטרח לפנות לקבלת ייעוץ משפטי סתם כך ללא סיבה, בטרם התייצב בתחנת המשטרה ונחקר ולו פעם אחת, בטרם נאמר לו במה מואשם אם בכלל. תמוהות גם תשובותיו של הנאשם לעניין פשר מעשיו במהלך האירוע, האם ניסיונותיו לחבול בשוטרים ולהימלט מהם תוך כדי נסיעה במהירות גבוהה עד כדי סיכון, נעשתה מתוך חששו מפניהם וניסיון להימלט מהם או מתוך ניסיון להרחיקם מהמקום ולפגוע בהם תוך כדי. הנאשם בהיבט זה לא מסר תשובה חד משמעית וברורה כך למשל בחקירתו הנגדית טען כי בתחילה כשנסע על ה-C.M.G רצה לברוח מהם וכשעבר לג'יפ הסופה התכוון לחסום אותם. (עמ' 221 לפרוטוקול). תמוהה גם גרסתו של הנאשם כי נכנס לרכב ה-C.M.G כדי להגן על עצמו מפני השלושה, עוד בטרם נזרקו עליו אבנים כדברו (עמ' 219 לפרוטוקול) ומדוע ידרש להגן על עצמו, לכך לא ידע לתת הסבר. בהמשך הוסיף וציין "...אם בן אדם בא וזורק לך אבנים בבית ועושה לך בלאגן, מפחיד את הילדים הוא עוד ייצא משם אז אתה פרייאר". (עמ' 221 לפרוטוקול). ואף הוסיף כי ברשות השוטרים היה נשק אולם הוא אנו מפחד מהם. גרסה הסותרת את טענת ההגנה המרכזית של הנאשם כי מלכתחילה הגיב כפי שהגיב כי חשש שמדובר במשיגי גבול. מעבר לאמור, לא ידע הנאשם להסביר מדוע כשכבר נודע לו, על פי גרסתו, באופן ברור כי אלו הם שוטרים ברח מהמקום ואף הביא למרדף משטרתי אחריו. דבר חוסר מהימנותו התגלה גם עת טען הנאשם כי פינה את אשתו לאחר האירוע באמבולנס מאחר ולקתה בחרדה. הנאשם אמנם צירף אישור רפואי מבית החולים "סורוקה", אך זה מלמד כי אשתו הגיעה לחדר המיון בסמוך לשעת חצות, כ-8 שעות לאחר האירוע, עובדה המעוררת את הספק בדבר מהימנות הסבריו. כמו כן לא צורף כל אישור בדבר פינוייה באמצעות אמבולנס, למרות שטען כי יש ברשותו אישור מעין זה. (עמ' 226 לפרוטוקול). מעבר לכל האמור לעיל, הנאשם לא מצא לנכון להביא את אשתו לעדות, עדות אשר הינה רלוונטית במספר נדבכים מהותיים להגנתו: לעניין טענתו כי הגיע בבהלה לביתו בעקבות שיחת טלפון שקיבל הנאשם מאשתו בסמוך לאירוע כי זרים פולשים לביתם והיא וילדיו היו בבהלה כשהגיע לזירה, להפרכת טענת אבנעים כי דפק על דלת ביתו של הנאשם, הזדהה בפני אישה מבוגרת כשוטר וביקש לדעת היכן הנאשם (עמ' 11 לפרוטוקול) ובכלל לעצם התנהלות כל האירוע מנקודת מבטו של הנאשם ובני ביתו. כך גם נמנע הנאשם מלהעיד את עלי לגביו טען הנאשם כי הוא זה אשר אמר לו לראשונה כי המדובר בשוטרים וכי עד אז לא הבין זאת. עלי גם יכול היה לאשש את טענתו של הנאשם כי הוא זה אשר ביקש ממנו לחדול ממעשיו ולהתרחק מזירת האירוע על מנת להשקיט את להט הרוחות שהיה במקום וכי הוא זה אשר תיווך בינו לבין לידאני. אולם, כאמור הנאשם נמנע מלהביא עד חשוב זה לעדות. המנעותו של הנאשם מלהביא לעדות עדים חשובים אלה יש בה כדי להטות את הכף לחובתו. 8. טענות הנאשם בדבר קיומם של מחדלי חקירה הסנגור הביע את מורת רוחו מהימנעות המשטרה לחקור ולפעול לשם בירור האמת וטען למחדלי החקירה של הרשות החוקרת בדבר אי מילוי דו"חות במלואם, אי תיעוד הציוד המשטרתי שעמו יצאו לשטח, אי חקירת יסודית אודות מהירות הנסיעה של הנאשם, אי בדיקת תוואי המדרון ועוד הכול באופן המקיים ספק אם אכן נלקח ציוד משטרתי כנטען לעניין סימני הזיהוי אשר היו קיימים באירוע ואף מעניק לנאשם הגנה מן הצדק. אין חולק, כי מחובתה של המשטרה לבצע חקירה מקיפה ועניינית בכל אירוע בו מתבצעת חקירה וזאת כדי לחשוף את האמת לאמיתה. לעניין זה, יפים דבריו של כב' הנשיא א. ברק בע.פ. 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פד' לה' (2) 466, 472: "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות בחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של החשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו". נקודת המוצא הינה כי אכן ראוי שעבודת המשטרה תתבצע ביסודיות ובאופן מעמיק. בנסיבות דנן, אין בהעדרה של חקירה לפרטי פרטים עליה עמד ב"כ הנאשם כדי לפגוע בהגנת הנאשם באופן מהותי. המסכת הראייתית שהובאה בפני דיה כדי להגיע לממצאים ברורים. בפועל הוכח כי בזירת האירוע היו קיימים סימני זיהוי משטרתיים וכן הוכח כי הנאשם עשה ניסיון לחבול ברגלו של נמרוד ואף גרם נזק לרכבו כמתועד בתמונות אשר צורפו לראיות התביעה. 9. חבלה בכוונה מחמירה סעיף 329 (א) לחוק העונשין קובע כי: "(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין; (2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;.. לשון הסעיף (בסעיף קטן 2) מסתפקת במעשה גלוי של ניסיון בלבד. דהיינו, אפשר שהירי לא ייגרר לפגיעה גופנית בקורבן כדי לענות על יסודות העבירה. על מנת להוכיח את יסוד הכוונה המיוחדת להביא להשגת התוצאה החמורה, שהינה להטיל באדם נכות או מום או לגרום לחבלה חמורה, ניתן להסתייע בחזקת הכוונה הקבועה בסעיף 20 (ב) לחוק העונשין הקובע: "לעניין כוונה, ראיה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה לגרמן". נסיבות החבלה וניסיון הפגיעה בנמרוד, כפי שהן נלמדות מהתשתית הראייתית שבאה בפני מלמדות על כוונתו לפגוע בנמרוד. לאחר שקבעתי כי גרסתם של השוטרים נמצאה מהימנה עלי בדבר הסתת הטרקטורון אל עבר נמרוד ודחיתי את גרסתו כי איבד שליטה בשל תוואי השטח יש לקבוע כי מתקיימות יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה בנסיבות של סעיף 329(א)(2). בעבירה זו כאמור, יש להרשיע את הנאשם. 10. סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה המאשימה מבקשת לייחס לנאשם עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, כשהיא מבקשת לבסס אשמה זו לנוכח טענתה כי נהיגתו של הנאשם לאורך כל האירוע, הייתה מהירה ופרועה באופן שסיכנה חיי אדם בנתיב תחבורה. ב"כ הנאשם מנגד טען כי לא ניתן לייחס לנאשם עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שכן אין המדרון בו התרחש האירוע מהווה "נתיב תחבורה" והוראת החוק עוסקת בעורק תחבורה ראשי ולא בשביל פרטי שתנועת הרכבים בו דלילה. עוד טען כי הנאשם לא נהג בפראות וגם לא במהירות גבוהה שכן לא ניתן לפתח מהירות גבוהה בשטח זה. סעיף 332 (2) לחוק העונשין קובע כי : "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים: ......... (2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או בכל דבר שעליהם או בקרבתם, בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב תחבורה או כלי תחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים... " בהתאם להוראות סעיף 332 (2) לחוק העונשין נדרשת המאשימה להוכיח את היסוד העובדתי והוא כי הנאשם "טיפל בנתיב תחבורה" בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב תחבורה או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים. כמו כן נדרשת היא להוכיח את היסוד הנפשי, לפיו הנאשם עשה מעשים אלה מתוך כוונה לפגוע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. השאלה שבפני, האם המדרון בו התרחש האירוע עונה על ההגדרה "נתיב תחבורה" כהגדרתו בחוק סבורה אני כי לא הוכח דבר היות שביל העפר המוביל לחצרו של הנאשם משום נתיב תחבורה. לכל היותר מדובר בשביל גישה לביתו של הנאשם. שלושת השוטרים חזרו ותארו את שביל העפר המוביל לביתו של הנאשם ועל נקלה לימדונו התמונות (נ/11 - נ/21) כי מדובר בדרך קצרה הפונה מדרך העפר הראשית, במורד המדרון, אל ביתו של הנאשם וכי פרט לכלי רכב המבקשים להגיע אל ביתו של הנאשם אין לראות בשביל כנתיב תחבורה המשמש את העושים בדרך. שונה המקרה דנן מן הנסיבות אשר באו בפני חברי כב' השופט צלקובניק בפרשת מגנם (פ 8070/06). באותו מקרה קבע בית המשפט בדרך העפר, בה עשה שם הנאשם שימוש, כעונה על ההגדרה של המושג "נתיב תחבורה", שכן דרך העפר שם שימשה את התושבים בישוב כנתיב תחבורה מרכזי המשמש מאות כלי רכב ביום, וראה בה עורק תחבורה, גם אם אינה סלולה. בענייננו זה, אין המדובר בנתיב תחבורה מאחר ואין מדובר בדרך המשמשת כנתיב נסיעה בישוב וגם לא כדרך מקשרת בין הישובים. המדובר בשביל גישה בלתי סלול היורד מן השביל, לאורך מספר מטרים של המדרון אל ביתו של הנאשם והוכח גם הוכח כי דרך זו משמשת אך את באי ביתו של הנאשם. שביל שכזה אינו עונה על הגדרה של נתיב תחבורה ולכן סבורה אני כי לא התקיים היסוד העובדתי להרשעת הנאשם על פי עבירה זו. 11. בריחה ממשמורת חוקית: ב"כ הנאשם בסיכומיו טען כי התשתית העובדתית אינה מקימה את יסודותיה העובדתיים של עבירה זו. המאשימה בסיכומיה חזרה בה מבקשתה להרשיע את הנאשם בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית של הקצין לידאני כאמור בכתב האישום, אולם, ביקשה להרשיעו בבריחה ממשמורת חוקית ממשמורת השוטר אבנעים, אשר על פי התשתית העובדתית במקרה דנן, הנאשם לא שעה לקריאותיו של אבנעים שהודיע לו "אתה עצור משטרה", עת יצא מרכב ה- GMC - והמשיך במעשיו כמתואר בכתב האישום. סעיף 257 לחוק העונשין, התשל"ז -"בריחה": "הבורח ממשמורת חוקית שהוא נתון בה בשל עבירה פלילית..." שימה במשמורת - מחייבת קיומו של אקט פיזי או פורמלי הממחיש ומסמן את "הכניסה למשמורת". הדרישה הדווקנית של "מגע פיזי" דווקא בוטלה וכיום ההלכה היא : "משנמצא העוצר בקרבת הנעצר ואומר לו באופן ברור ביותר שהוא עוצר אותו אין עוד צורך בפעולה פיזית מצד העוצר..." אשר על כן, אמירה של שוטר המבצע מעצר ללא צו, לעצור כי הוא עוצר אותו די בה כדי להוות "שימה במשמורת" ואין צורך במגע פיזי. (ראה: יעקב קדמי, על הדין בפלילים, חלק שלישי תשס"ו-2006, עמ' 1612). בהיבט העובדתי של העבירה הוכח כי השוטר אבנעים קרא לעברו של הנאשם לעצור, בהיבט הנפשי מאחר וסעיף 257 עוסק בעבירה התנהגותית נראה כי גם יסוד זה מתקיים, הנאשם לא שעה לקריאות השוטר לעצור ונמלט מהמקום. לפיכך יש להרשיע אותו בעבירה זו. 12. האם אמר הנאשם דברי איומים כלפי נמרוד כפי שקבעתי לעיל דברים אותם השמיע הנאשם כלפי נמרוד יש בהם כדי לגלם את עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 13. האם התקיימו יסודות העבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע עבירה. מקום שקבעתי כי הנאשם עשה שימוש בכלי רכב כדי לבצע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה די בכך כדי לענות על מרכיבי העבירה הנדונה ולהרשיעו בהתאם. 14. עבירה של נהיגה ברכב שרישיונו פקע, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה. סבורה אני כי השימוש שעשה הנאשם ברכב ה- GMC , הגם שמדובר בנהיגה בת מטרים בודדים בתוך חצר ביתו עונה על הגדרת העבירה. אין המדובר בנסיבות בהן ניתן היה לזכות את הנאשם מעבירה זו מטעם של הגנת זוטי דברים, כפי שטען ב"כ הנאשם. הנאשם עשה שימוש ברכב לא כדי להזיזו מחניה בצד אחד של הבית לחניה בצד האחר של הבית, אז יכול ונכון היה לעשות שימוש בהגנה זו. בנסיבות דנן, עשה הנאשם שימוש בכלי הרכב לשם נסיעה, ובדרכו שלו לא בחל מלעשות שימוש פוגעני בכלי הרכב במטרה לברוח מהמקום, כפי שאף העיד. לפיכך, יש לראות בנהיגה שעשה כבלתי חוקית בהיות כלי הרכב נעדר רישיון נהיגה, שעל כך לא היה מחלוקת. 15. טעות במצב הדברים לפי סעיף 34 יח' לחוק העונשין: האם קמה לנאשם הגנה של טעות במצב הדברים לגבי עיקר העבירות המיוחסות לו מאחר והאמין ודימה בכנות כי מי שנכנס לשטח הסמוך לביתו הינם "זרים" מסיגי גבול וכי ביקש לסלקם האם הנאשם אכן דימה מצב זה באופן כנה וכן האם הנאשם היה נתון במצב של סכנה ממשית לפגיעה בחייו או בגופו וכתוצאה מכך השתמש בכוח סביר להדוף את "משיגי הגבול" בחינה חוזרת ומעמיקה של הדברים הביאה אותי לכלל מסקנה כי הנאשם לא הוכיח הגנה זו. אסביר דברי:- סעיף 34 )&page=1&queryId=rachelb_rachelb1172696852359&chunkSize=20000000&pdfPagesPerChunk=1000&pdfStartPage=1&bookmarkTitle=%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96%D7%99%C2%A0-%C2%A0(%D7%91%22%D7%A9)%C2%A0%D7%AA%22%D7%A4%208203%2F05%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%C2%A0%D7%A0'%C2%A0 יח' לחוק העונשין )&page=1&queryId=rachelb_rachelb1172696852359&chunkSize=20000000&pdfPagesPerChunk=1000&pdfStartPage=1&bookmarkTitle=%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96%D7%99%C2%A0-%C2%A0(%D7%91%22%D7%A9)%C2%A0%D7%AA%22%D7%A4%208203%2F05%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%C2%A0%D7%A0'%C2%A0חוק העונשין 34 דן בהגנה של "טעות במצב הדברים" וקובע: "(א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. (ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות ובלבד שהטעות הייתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב)" הגנה של טעות במצב הדברים מהווה בהוכחתה סייג לאחריות פלילית. לאמור, נאשם אשר מוכיח כי עשה מעשה תוך טעות, בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית (ראה ע"פ 4189/93 )&page=1&queryId=rachelb_rachelb1172696852359&chunkSize=20000000&pdfPagesPerChunk=1000&pdfStartPage=1&bookmarkTitle=%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96%D7%99%C2%A0-%C2%A0(%D7%91%22%D7%A9)%C2%A0%D7%AA%22%D7%A4%208203%2F05%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%C2%A0%D7%A0'%C2%A0 ע"פ 4189/93מרדכי לוי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 539, 557). הטעות כוללת הן "אי הבנה" בתפיסת "מצב הדברים" והן "העדר ידיעה" בדבר קיומו של "מצב דברים" (ראה: יעקב קדמי, על הדין בפלילים, חלק א' תשנ"ד 1994 עמ' 207). כאשר הטעות מתייחסת לאי ידיעת הדין הפלילי, הטעות אינה מהווה הגנה במשפט פלילי. כאשר הטעות אינה לעצם קיומו של האיסור הפלילי, אלא לטעות בדין פלילי, אשר יש בו כדי להכריע באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה - דין טעות זו כדין טעות בעובדה והיא יכולה לבסס הגנה מפני אחריות פלילית. (ראה ע"פ 389/91 )&page=1&queryId=rachelb_rachelb1172696852359&chunkSize=20000000&pdfPagesPerChunk=1000&pdfStartPage=1&bookmarkTitle=%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96%D7%99%C2%A0-%C2%A0(%D7%91%22%D7%A9)%C2%A0%D7%AA%22%D7%A4%208203%2F05%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%C2%A0%D7%A0'%C2%A0 ע"פ 389/91מדינת ישראל נ' ישראל וייסמרק ז"ל ואח', פ"ד מט (5) 705). עובר לתיקון מס' 39 לחוק העונשין )&page=1&queryId=rachelb_rachelb1172696852359&chunkSize=20000000&pdfPagesPerChunk=1000&pdfStartPage=1&bookmarkTitle=%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96%D7%99%C2%A0-%C2%A0(%D7%91%22%D7%A9)%C2%A0%D7%AA%22%D7%A4%208203%2F05%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%C2%A0%D7%A0'%C2%A0חוק העונשין, נדרשה הטעות להיות "כנה וסבירה". בתיקון מס' 39 לא אומצה דרישה זו בשלמותה מן הטעם כי הכנות ממילא גלומה במושג הטעות, שהרי אם הטעות אינה כנה ודאי שאין טעות. ביחס לסבירות דרישה זו הוצמדה לעבירות רשלנות בלבד, שכן אין תנאי זה מתיישב עם עבירות של מחשבה פלילית, בהן נדרשת מודעות בפועל לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה (ראה הצעת חוק העונשין )&page=1&queryId=rachelb_rachelb1172696852359&chunkSize=20000000&pdfPagesPerChunk=1000&pdfStartPage=1&bookmarkTitle=%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96%D7%99%C2%A0-%C2%A0(%D7%91%22%D7%A9)%C2%A0%D7%AA%22%D7%A4%208203%2F05%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%C2%A0%D7%A0'%C2%A0חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) התשנ"ב - 1992, הצעות חוק 2098, 6.1.92 עמ' 140). יחד עם זאת, הלכה למעשה, משמשת ה"סבירות" מבחן לצורך הקביעה אם אכן מדובר בטעות כנה. (עמד על כך כב' השופט מצא בדנ"פ 1294/96 )&page=1&queryId=rachelb_rachelb1172696852359&chunkSize=20000000&pdfPagesPerChunk=1000&pdfStartPage=1&bookmarkTitle=%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96%D7%99%C2%A0-%C2%A0(%D7%91%22%D7%A9)%C2%A0%D7%AA%22%D7%A4%208203%2F05%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%C2%A0%D7%A0'%C2%A0 דנ"פ 1294/96עוזי משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (5) 1 וכן ראו: ר' קנאי, "המחשבה הפלילית הנדרשת לנסיבות העבירה", מחקרי משפט יא 147, בעמ' 156; וש"ז פלר, "טעות במצב הדברים", מחקרי משפט יב 5). כאמור, נמצאו סתירות רבות בגרסתו של הנאשם, אשר מעידות על חוסר מהימנותו. את טענתו כי לא הבין כי מדובר בשוטרים הייתי מוכנה לקבל ולצמצמה עד לשלב בו נכנס לרכב ה- GMC והחל בנסיעה. אך אין בכך כאמור כדי להקנות לו הגנה זו לגבי עצם ביצוע העבירות. שכן, גם אם סבר כי מדובר במשיגי גבול אין בכך כדי להצדיק את התנהגותו האלימה אשר באה לידי ביטוי בדרך של ניסיון הדריסה. גם אם ביקש הנאשם לסלק משיג גבול קיימת מידת סבירות של אמצעים במסגרתם יש לפעול. לא כך פעל הנאשם ולכן אין לומר כי קמה לו הגנה של טעות במצב הדברים אשר תביא לזיכויו מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. אשר ליתר העבירות אשר התגבשו במהלך האירוע, הרי שמקום שקבעתי כי בשטח נמצאו סימני זיהוי מובהקים של משטרה כאשר השוטרים חזרו וקראו לו לעצור אין לומר כי הנאשם לא הבין את מצב הדברים וכי סבר בטעות כי מדובר במשיגי גבול אותם ביקש לסלק. לאור האמור, אין מקום לקבל את טענת ההגנה לפיה הנאשם סבר בטעות כי מי שנכנס לשטח הסמוך לבית, הינם "משיגי גבול". מאחר וטענת הגנה זו לא עוברת את המישור העובדתי כאמור לעיל, הרי שעל אחת כמה וכמה אינה עומדת במבחן המשפטי כנדרש בסעיף, ולכן לא קמה לו הגנת סעיף 34יח לחוק העונשין. 16. האם מדובר בחיפוש בלתי חוקי אותו ערכו השוטרים המקים לנאשם את הזכות התנגד טען הנאשם כי בידי השוטרים לא היה צו חיפוש ולכן הימצאותם בחצריו הינה חיפוש במקום פרטי ולכן היו מחוייבים הם בצו שופט. לפיכך, טען כי התגוננותו מפני צו חיפוש בלתי חוקי היה סביר וקמה לו הגנה בהתאם. אין חולק כי השוטרים בדקו את הרכב ה- GMC המכוסה אשר היה בחצר וכן את הגנרטור עוד לפני שהזדהו בפני אשתו של הנאשם כי מדובר באנשי משטרה. אין גם חולק כי לא היה בידיהם צו חיפוש. מבלי להיכנס לשאלה אם מדובר בשטח פרטי המחייב קיומו של צו חיפוש לצורך ביצוע חיפוש, שעל פניו לא מדובר בשטח פרטי והנאשם לא הוכיח ההיפך, סבורה אני כי התנהגותו ותגובתו של הנאשם כלפי השוטרים וניסיונותיו לחבול בהם היתה במידה העולה על הסביר ולא יכול שתקום לו הגנה כלשהיא. מעבר לאמור, יאמר כי הגעתו של הנאשם לחצר ביתו היתה בשלב בו היו השוטרים בדרכם החוצה אל רכבם, ולא במהלך חיפוש ובוודאי שאין לראות בהתנהגותו כתגובה להליך של חיפוש בלתי חוקי. 17. טענת ההגנה מן הצדק: על בסיס טענות אלו, ומחדלי החקירה המצוינים לעיל, טוען ב"כ הנאשם בסיכומיו כי למרשו עומדת הגנה מן הצדק כתוצאה מהתנהגות בלתי נסבלת ובלתי אחראית של הרשות החוקרת, והשוטרים המעורבים באירוע. הכלל של הגנה מן הצדק, תקע יתד בפסיקה הישראלית (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221). פסק הדין יפת קבע שהשימוש בכלל ייעשה במקרים נדירים ביותר. נאשם ייהנה מההגנה מן הצדק מקום בו תוארה התנהגות הרשות "כשערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם ...המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת...חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה..." (עמ' 370 ) . הטענות: "שהמערער לא הוכיח...כי גורמי החקירה בחרו...להתעלם...אשר היה בהם לשמש למערער הגנה טובה...התביעה נגדו הוגשה ממניעים זרים..."-הטענות הללו נדחו. אפשר אמנם שחוקרי המשטרה עשו מעשים נפסדים. אלא...למעשיהם ...היה רק משקל דל ופועל לא היתה להם כל השפעה על יכולתם של המערערים להתגונן במשפטם. בנסיבות אלו צדק...משסירב לראות במעשי החוקרים משום התנהגות שערורייתית..."(מתוך ספרו של י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים" חלק שני, מהדורה מעודכנת תשס"ג-20036 עמ' 978). במקרה דנן, המסכת הראייתית-עובדתית אינה מלמדת כי פעילותה של הרשות נגועה במחדלים מחפירים אשר גרמו לנאשם לעיוות דין, אשר יצדיקו קיומה של הגנה מן הצדק. לאחר שהוכחו היסודות העובדתיים של העבירות דלעיל מוצאת אני לדחות גם טענה זו. 18. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מוצאת לנכון להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום למעט מעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. משפט תעבורהסיכון חיי אדם בנתיב תחבורהתחבורה