התיישנות דו''ח על נסיעה באור אדום

להלן פסק דין בנושא התיישנות דו''ח על נסיעה באור אדום:

פסק דין

1.     לפניי תביעה לקבלת הצהרה שלפיה דו"ח שניתן בגין נהיגה באור אדום התיישן וההודעה על עיכוב הרישיון של התובע, אם קיימת, דינה להתבטל.

תמצית טענות התובע בכתב התביעה

2.     התובע מבקש הצהרה כי דו"ח תעבורה שקיבל בגין עבירה מיום 6.8.01 של נהיגה באור אדום, התיישן.

3.     התובע טוען כי נודע לו לראשונה ביום 12.6.06 על הדו"ח.

4.     ביום 6.7.06 פנה במטרה לקבל פרטים על הדו"ח, שכן במועד ביצוע העבירה לא החזיק ברישיון נהיגה ולא היה ידוע לו על רכב הרשום על שמו.

5.     התובע טוען כי לא קיבל מעולם הודעה על תשלום הדו"ח ולא קיבל התראות כלשהן לאחר מכן, אלא לראשונה רק ביום 12.6.06, כמעט 5 שנים לאחר מועד ביצוע העבירה.

6.     התובע טוען כי מיום ביצוע העבירה ועד לקבלת ההודעה הראשונה בדבר ביצוע העבירה, חלפו כ-5 שנים והנתבעים לא פעלו לאכיפת הדו"ח.

7.     התובע מחזיק ברישיון בר תוקף משנת 2002 והוא לא קיבל מעולם כל הודעה על עיכוב הרישיון וביום 27.6.04 חידש את הרישיון ללא בעיה.

8.     התובע טוען כי לבית משפט זה הסמכות להצהיר כי הדו"ח התיישן וכי ההודעה לעיכוב הרישיון בטלה וכי יש לחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט.

תמצית טענות הנתבעים בכתב ההגנה

9.     הנתבעים טוענים כי הודעה על הקנס המקורי נשלחה ביום 31.8.01 בדואר רשום, הודעה על תוספת פיגור נשלחה ביום 1.3.02 בדואר רגיל, הודעה על התראה לפני עיכוב רישיון נשלחה ביום 3.5.02 והוראת עיכוב הרישיון נשלחה ביום 2.8.02.

10.     לפי סעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, על התובע הנטל להוכיח כי לא קיבל את הודעות התשלום הנ"ל ולא נמנע מלקבלן.

11.     תקופת ההתיישנות של קנס בגין עבירת התעבורה במקרה דנן שהיא מסוג עוון, היא של 10 שנים ולא של 3 שנים כטענת התובע, מהטעמים שלהלן:

(א)     סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כי תקופת ההתיישנות בעבירה המסווגת כעוון היא 10 שנים.
(ב)     סעיף 24 לחוק העונשין קובע כי עבירה שנקבע לה עונש של קנס בלבד בסכום העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל לפי סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום, תיחשב כעוון.
(ג)     סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין קובע כי שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום הוא עד 12,900 ₪.
(ד)     ביום 27.1.00 הוחל תיקון 51 לפקודת התעבורה.
(ה)     התיקון שינה את העונש הקבוע בסעיף 62 לפקודה מ-5000 ₪, ל- "פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין".
(ו)     משמעות הדבר כי עבירה של נהיגה באור אדום היא עבירה מסוג עוון, שכן העונש שניתן להטיל בגינה, הוא פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין.
(ז)     לפיכך, תקופת ההתיישנות של העבירה נשוא התביעה שנעברה במועד, 6.8.01, היינו לאחר כניסת התיקון לתוקף, היא תקופת ההתיישנות של עוון, היינו 10 שנים.

12.     לפיכך, יש לדחות את טענת ההתיישנות ולדחות את התביעה.

ההליכים עד כה

13.     ביום 22.4.07 התקיימה ישיבת קדם משפט בפני כב' השופט כהן. באותה ישיבה הגיעו הצדדים להסכם דיוני שלפיו כל צד יסכם בטענת ההתיישנות. כב' השופט כהן קבע את מועדי הסיכומים של הצדדים וקבע את התיק לתזכורת בדק סיכומים ליום 17.7.07.

14.     ביום 17.5.07 הוגשו סיכומי הנתבעים. ביום 12.6.07 הוגשו סיכומי התובע. סיכומי תשובה לא הוגשו.

15.     ביום 17.7.07 עלה התיק ללשכתי עקב שינוי סדרי העבודה בבית המשפט והעברת כל תיקי השופט כהן בפניי.

16.     מאחר ועילת התביעה היא התיישנות הדו"ח והסעד המבוקש הוא הצהרה על כך ועל בטלות ההודעה על עיכוב רישיון הנהיגה של התובע עקב ההתיישנות, וכן פסיקת הוצאות משפט, והצדדים ויתרו על הבאת ראיות בפני בית המשפט, המשמעות היא שיש ליתן כעת פסק דין בתיק לפי החומר הקיים בתיק וסיכומי הצדדים.

17.     מאחר ופסק הדין צריך להינתן בטענה משפטית של התיישנות וכאמור לעיל הצדדים ויתרו על שמיעת ראיות בתיק, לא ראיתי כל מניעה כי פסק הדין יינתן על ידי.

18.     למען הסר ספק, יצוין כי העדות הקצרה של התובע ואביו בישיבת יום 22.4.07 שנשמעה בפני כב' השופט כהן, אינה רלוונטית לתיק ולהכרעה בטענת ההתיישנות, שכן העדות נסובה על מי נהג ברכב במועד העבירה נוכח טענת התובע ואביו כי הגם שהרכב נרשם על שם התובע, הלה היה נעדר רישיון נהיגה במועד ביצוע העבירה, נושא שרלוונטי יותר לזכות שקיימת לכאורה לתובע לבקש את הסבת הדו"ח על שם אביו, ככל שהוא זה שאכן נהג ברכב במועד ביצוע העבירה, וכל זאת ככל שלא אקבע כי הדו"ח התיישן.

דיון והכרעה

19.     התובע טען בסעיף 7 לתביעה להתיישנות הדו"ח ללא אבחנה בין התיישנות העבירה ולבין התיישנות הקנס (העונש).

20.     אולם, בסעיף 5 לתביעה, גם טען כי "...לא רק שהתיישנה העבירה, אלא אף אם נתקבל ו/או נשלח הדו"ח, הרי שהתיישן העונש".

21.     ויתרה מכך: ביום 14.2.07 הגיש התובע "תגובה לכתב ההגנה" ושם טען כי למד לראשונה מכתב ההגנה כי מדובר בעבירת מצלמה וכי לפי יעוץ משפטי שקיבל ההתיישנות על עבירה כאמור היא 4 חודשים ועל כן הוא מוסיף טענה זו לטענות שבתביעה.

22.     אם לא די בכך, הרי גם בסעיף 6 לסיכומיו טען התובע כי "...משכך הרי התיישנה העבירה". גם בסעיף 7 לסיכומיו טוען התובע כי הדו"ח "בטל מעיקרו" וזאת מאחר והדו"ח לא נשלח אל התובע תוך ארבעה חודשים שכן מדובר בדו"ח לפי מצלמה. גם בסעיף 8 לסיכומים טוען התובע למעשה כי העבירה התיישנה שעה שהוא טוען כי "..שבעבירות המבוססות על צילום רכב, תקופת התיישנותם היא תוך ארעה חודשים..".

23.     לפיכך, אין ספק כי עליי לצאת מתוך נקודת הנחה כי בתביעה שלפניי טוען התובע גם להתיישנות העבירה, ולא רק להתיישנות הקנס.

24.     הנתבעים בסיכומיהם מתרכזים בטענות לעניין התיישנות הקנס (העונש) וטוענים כי תקופת ההתיישנות היא 10 שנים ועל כן הקנס טרם התיישן. בנוסף לכך, טענו הנתבעים כי "הודעת תשלום הקנס המקורית ויתר ההודעות נשלחו אל התובע בדואר לכתובתו הנוכחית".

25.     בסיכומי התובע אשר הוגשו לאחר סיכומי הנתבעים, טוען התובע כי גם אם תקופת ההתיישנות של הקנס היא 10 שנים, אין הדבר רלוונטי שכן הנתבעת 1 לא שלחה לתובע את הודעת תשלום הקנס המקורית בדואר רשום ועל כן העבירה ממילא התיישנה כעבור ארבעה חודשים ממועד ביצועה.

הטענה בדבר התיישנות העבירה

26.     הנתבעים לא טענו להעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בטענה של התיישנות העבירה, אולם כידוע, בית המשפט חייב לברר מיוזמתו שאלה זו, גם אם לא נטענה.

27.     לאחר בחינת הנושא, אני סבור כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בטענה בדבר התיישנות העבירה כמו גם בטענה בדבר חזקת המסירה לפי תקנה 44א' לתקנות התעבורה ואי קבלת כל הודעה על הטלת הקנס המקורי, שכן נושאים אלה מסורים לסמכותו העניינית של בית המשפט לתעבורה.

28.     נושא זה נדון בפסק הדין שניתן בה"פ (י"ם) 746/06 מזל מנצורי טחורש נ' מדינת ישראל, גם שם הוגשה תביעה להצהיר כי התיישנה עבירת מצלמה. בית המשפט דן שם בטענה להתיישנות העבירה ולהלן הדברים שנקבעו שם בעניין זה על ידי כב' השופטת אנה שניידר, אותם אני מאמץ כחלים גם על התביעה שבפניי:

"26. משמעות הטענה בדבר מחיקת ההרשעה מהמרשם עקב התיישנות העבירה היא למעשה, כי דין ההרשעה שקמה מכח סעיף 229(ח2) לחסד"פ, עקב אי תשלום הקנס, להתבטל. במלים אחרות, מדובר בדרישה לביטול תוצאתו של הליך פלילי.

בה"פ 201211/05 (שלום ת"א) מנדלוביץ נ. עירית תל-אביב מיום 9.2.06, הגיע בית המשפט למסקנה, לאחר שניתח את פסקי הדין של בית המשפט העליון בע.א. 8080/99 וקס ואח' נגד עירית תל-אביב ואח' (תק-על2005, 2467) (להלן - פס"ד וקס) וכן בע.פ. 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715, כי טענה להתיישנות עבירה יש לטעון בפני אותה הערכאה שמוסמכת לבטל את ההרשעה, ובענייננו - בית משפט לענייני תעבורה.
(ראה לענין זה גם ת"ק (בית שמש)1071/06 קפאח נ. מדינת ישראל שניתן ביום 18.9.06).

27. לעניין שאלת ביטול ההרשעה, טוענת המבקשת כי מהוראות סעיף 25(ג) לפקודת התעבורה עולה כי הוראות סעיף 25, שעניינו סמכותו של שופט תעבורה, אינן גורעות מסמכותו של שופט שלום אחר, שאינו שופט תעבורה, לדון בעבירות תעבורה ולכן מצויה בידי בית משפט זה הסמכות העניינית לדון גם בטענת התיישנות העבירה.

מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה הפרשנות האמורה לסעיף 25 לפקודת התעבורה מאיינת את ההפרדה שיצר המחוקק בין בית משפט לעניינים אזרחיים לבין בית משפט לעניינים פליליים, ובענייננו - בית משפט לענייני תעבורה.
בהקשר זה ניתן להסתמך על דברי בית המשפט העליון בפס"ד וקס: "...אכן אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של ההרשעה שלשיטתם התקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי...".

28. לאור האמור, ככל שמדובר בבקשה להצהיר כי יש למחוק את העבירה נשוא הדו"ח עקב התיישנות העבירה - נעדר בית משפט זה סמכות עניינית להענקת הסעד המבוקש, ועל המבקשת לפנות, אם רצונה בכך, לבית המשפט לענייני תעבורה.
הוא הדין לגבי טענות המבקשת לענין אי קבלת הודעה כלשהי בענין הדו"ח נשוא הבקשה והקשורות ב"חזקת מסירה" לפי תקנה 44א לתקנות התעבורה. גם ענין זה מסור בידי בית המשפט לענייני תעבורה".

29.     לפיכך, אני קובע כי יש בית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתביעה בגין התיישנות העבירה ובגין הטענה בדבר אי קבלת הדו"ח המקורי.

האם התיישן הקנס

30.     לעומת זאת, אין מחלוקת כי בית משפט זה מוסמך לדון בטענה שעניינה התיישנות העונש.

31.     הנתבעים טוענים כי תקופת ההתיישנות של הקנס בגין עבירת התעבורה במקרה דנן, שהיא מסוג עוון, היא של 10 שנים ולא של 3 שנים כטענת התובע.

32.     לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבור כי הדין עם הנתבעים, וזאת מהנימוקים המפורטים שהובאו בכתב ההגנה ובסיכומיהם (וראה סעיף 11 לעיל לפסק הדין), אותם אני מאמץ, וזאת נוכח תיקון 51 לפקודת התעבורה.

33.     המסקנה היא כי הקנס נשוא התביעה מתיישן כעבור 10 שנים.

34.     העבירה בוצעה לכאורה ביום 6.8.01.

35.     לפי טענת התובע, נודע לו לראשונה על הקנס ביום 12.6.06.

36.     משמעות הדבר כי במועד קבלת הדרישה לתשלום הדו"ח, טרם חלפה תקופת ההתיישנות וגם במועד כתיבת פסק הדין טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

37.     מאחר ולא חלה התיישנות על הקנס, והקנס לא שולם, הרי שלאור תקנה 172ב' לתקנות התעבורה, הייתה רשות הרישוי רשאית להודיע לתובע על אי חידוש רישיון הנהיגה שלו, ככל שניתנה הודעה כאמור.

38.     ראה לעניין זה מה שנקבע בה"פ 746/06 הנ"ל, כדלקמן:

"31. הואיל וכל הפעולות לענין הדו"ח נשוא הבקשה, לרבות הדרישה החוזרת לתשלום הקנס מיום 2.4.06, נעשו בתוך תקופת ההתיישנות - בת 10 השנים - אין לקבל את טענת המבקשת כי העונש התיישן.
(ראה לענין זה גם ת.ק (ת"א) 10031/03 עובדיה שלום ואח' נ. עירית בני ברק מיום 17.2.04 וכן ה.פ. 630/03 (שלום ירושלים) עו"ד שניידשר אמיר נ' מדינת ישראל מיום 25.1.04, שהאמור בהם אך מחזק את מסקנתנו לפיה לא חלה התיישנות במקרה דנן, הואיל ועובדותיו של המקרה שלפנינו שונות מאלה שבפסקי הדין האמורים).

32. הואיל וכאמור לא חלה התיישנות על הקנס נשוא הדו"ח, והואיל והקנס לא שולם על ידי המבקשת - הרי שלאור האמור בתקנה 172 ב לתקנות התעבורה פעלה רשות הרישוי כדין בסרבה לחדש למבקשת את רישיון הנהיגה עד לתשלום הקנס. ניתן אף לומר שהנפקת הרישיון הזמני היתה לפנים משורת הדין, על מנת לאפשר למבקשת להסדיר את תשלום הקנס".

39.     אשר על כן, התוצאה היא כי אני דוחה את התביעה למתן הצהרה על התיישנות הקנס ועל בטלות ההודעה לעיכוב הרישיון של התובע.

סוף דבר

40.     נוכח כל האמור לעיל, התביעה לגבי התיישנות הקנס ובטלות ההודעה לעיכוב הרישיון נדחית.

41.     בכל הנוגע לתביעה בגין התיישנות העבירה, אין מקום לדחיית התביעה בשל כך, אלא הסעד הראוי הוא העברת הדיון בעניין זה לבית המשפט המוסמך, שהוא בית המשפט לתעבורה בתל-אביב.

42.     לפיכך, המזכירות תטפל בהעברת התיק לבית המשפט לתעבורה בתל אביב.

43.     אני מחייב את התובע בהוצאות המשפט בגין פסק הדין החלקי בסך של 600 ₪ לכל אחד מהנתבעים.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון