הרשעה בהריגה בתאונת דרכים

להלן הכרעת דין בנושא הרשעה בהריגה בתאונת דרכים: הכרעת - דין פרטי האישום 1. ביום 12.5.06, בשעה 23:30 או בסמוך לכך, נהג הנאשם רכב מסוג "סיאט איביזה" טורבו, מ.ר. 36-606-49 (להלן: "הרכב" או "הסיאט הצהובה"), כשלצידו ישב חברו (להלן: "ליאור" או "המנוח"). הנאשם נהג הרכב בכביש ירושלים - מעלה אדומים, מכיוון מערב למזרח, בסמוך לצומת עיסאוויה (להלן: "הכביש" או "הדרך"). הכביש היה אז תקין ויבש כאשר תאורת הרחוב שבו פעלה בנתיב שלכיוון ירושלים. הכביש המדובר הנו כביש דו סטרי וחד נתיבי לכל כיוון. לפני צומת עיסאוויה, מתפצל הנתיב שבכיוון נסיעתו של הנאשם לשלושה נתיבים: נתיב שמאלי לפנייה שמאלה בלבד (לכיוון מצודת אדומים), נתיב ימני לפנייה ימינה בלבד (לכיוון עיסאוויה) ונתיב לנוסעים ישר (לכיוון מעלה אדומים) (להלן: "הצומת"). הכביש מופרד על ידי מעקה בטיחות ובקרבת הצומת מופרד על ידי אי תנועה מכל כיוון. המהירות המותרת בכביש ובסמוך לצומת הייתה 60 קמ"ש, על פי תמרור ב-20 שבקרבת הצומת, בכיוון נסיעתו של הנאשם. מתחת לתמרור זה הוצב תמרור ב-8, האוסר עקיפה במקום. 2. במועד ובמקום המתוארים, נסע הנאשם בכביש, כשלפניו שלושה כלי רכב: רכב מדגם "סיאט איביזה" שצבעו לבן (להלן: "הסיאט הלבנה"), נהוג על ידי איתי וייצמן, "מאזדה לנטיס" כסופה (להלן: "המאזדה"), נהוגה על ידי יעקב אמויאל ורכב מדגם "סובארו" (להלן: "הסובארו"), אשר פרטי הנוהג אותו וזהותו אינם ידועים למאשימה. בקרבת הצומת המתואר, נהג הנאשם במהירות של 120 קמ"ש, ולפני הצומת החל לעקוף משמאל את הסיאט הלבנה ואת המאזדה, וזאת בנסיעה בנתיב המיועד לפנייה שמאלה בלבד. בתוך הצומת הבחין הנאשם בסובארו שלפניו. כדי להימנע מהתנגשות בסובארו, ניסה הנאשם לבלום רכבו תוך שהטה ההגה ימינה בניסיון לחזור לנתיב האמצעי (לכיוון מעלה אדומים). בשלב זה איבד הנאשם שליטה ברכבו, סטה ימינה, עלה ברכבו על המדרכה הימנית שאחרי הצומת והתנגש בעוצמה במעקה בטיחות דמוי w, הממוקם על המדרכה הימנית. 3. קצהו של מעקה הבטיחות חדר לתוך הרכב בחזיתו, בצידו הימני של תא הנוסעים (שם ישב אותה העת ליאור ז"ל) ולרגלו הימנית של ליאור, באזור מפשעתו. ליאור נפטר בחלוף זמן קצר, במקום התאונה. כן ניזוק קשות רכבו של הנאשם. 4. לאור האמור, גרם הנאשם, במעשיו האסורים, למותו של אדם, סטה מנתיב נסיעתו כשהדבר עלול לגרום הפרעה או סיכון, עקף רכב בעוברו בצומת ולא השלים העקיפה עובר להגעתו לצומת, וכן נהג ברכב בקטע המסומן בתמרור במהירות העולה על הקבוע בו. על כן הואשם בעבירות של הריגה - לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); סטייה מנתיב נסיעה - בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות"); עקיפה בתוך צומת - בניגוד לתקנה 47(ה)(4) לתקנות התעבורה ונהיגה במהירות העולה על המותר - בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות. תשובת הנאשם לאישום 5. סנגורו של הנאשם כפר באישומים המיוחסים למרשו, ככל שנוגע הדבר לעבירות של הריגה, סטייה מנתיב נסיעה ועקיפה בתוך צומת. בהידרשו לעבירת ההריגה טען הסנגור, כי אינו חולק על סעיפי כתב האישום, המתארים נסיבות מותו הקרובות של ליאור ז"ל, ברם מרשו, עם כל הצער על השתלשלות האירועים, אינו אחראי לה. הסנגור התייחס ספציפית גם לעבירה של עקיפה בתוך צומת בציינו תחילה, כי הנאשם נסע אחרי שני כלי רכב בלבד, הם הסיאט הלבנה והמאזדה. הנאשם לא נסע, נוסף לשני כלי הרכב הללו, גם אחרי רכב מדגם סובארו, וגם למאשימה אין פרטים כלשהם אודות הרכב העלום. על כל פנים, הנאשם עקף את הסיאט הלבנה בלבד (ולא עקף את המאזדה) ועשה כן לפני הצומת ולאו בתוכו. הסנגור נדרש עוד לעבירה המיוחסת למרשו בדבר נהיגה במהירות העולה על המותר בציינו, כי מרשו מודה בביצועה של עבירה זו אם כי מהירותו הגיעה לכדי 90 קמ"ש בעת ביצוע העקיפה ולאו 120 קמ"ש, כמצוין בכתב האישום. דיון 6. ב"כ הצדדים הציגו גרסאותיהם לדבר השתלשלות העניינים בליל התאונה, החל בשלב בו נפגשו כלל הנוגעים בדבר, בערב התאונה, בירושלים, המשך בהחלטתם לנסוע למישור אדומים וכלה באירוע התאונה ובתוצאותיו המצערות. בבקשתם להוכיח טענותיהם בדבר רצף האירועים שבפועל, בפן העובדתי כמובן וכן בפן הנפשי הנלווה אליו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו, הצביע כל צד להליך על אילו הן סתירות בגרסתו של האחר תוך שביקש לחזק גרסתו שלו ולעגנה בחומר הראיות שבנמצא (ואף בזה שאינו בנמצא דווקא). בחינת עדויותיהם של המעורבים בדבר אל נוכח טענותיהם של הצדדים להליך מלמדת, כי עיקר המחלוקת נעוץ בהתרחשויות במהלך אירוע התאונה ובסמוך לו. ואולם, לשם הבהרת השתלשלות העניינים למן תחילתה ועד לסופה הקשה, אסקור פעולותיהם של המעורבים עד בסמוך להגיעם לצומת התאונה תוך התייחסות לטיעוניהם השונים של הצדדים בנדון. נקודת המפגש הראשונית בירושלים והנסיעה לכיוון מישור אדומים 7. אין חולק, כי עדי התביעה הרלבנטיים, הם: נמרוד צומי (להלן: "נמרוד"), איתי וייצמן (להלן: "איתי"), יעקב אמויאל (להלן: "יקי") ועידן אלביליה (להלן: "עידן") [אשר ייקראו יחדיו להלן גם: "העדים המעורבים"] נפגשו במסיבה שנערכה בחנות ה"סאונד פקטורי" והחליטו, בעקבות שמועה שנפוצה במקום עם תום המסיבה ככל הנראה, לבלות את הלילה במישור אדומים בצפייה בתחרויות בין כלי רכב. כעולה מחומר העדויות דלעיל, היו נמרוד, איתי, יקי ועידן בני אותה שכבת גיל (מי מעט יותר ומי מעט פחות) וחברו יחדיו, בהחלטה משותפת, לנסיעה למישור אדומים (ראו גם עמ' 125, ש' 25-27). הנאשם והמנוח, אשר גם הם שמעו את השמועה, באותו הערב, החליטו לפנות לנקודת המפגש שבמישור אדומים וכיוון שלא הכירו את הדרך למקום, הצטרפו לארבעת העדים - אותם הכירו באופן שטחי מלימודיהם בבית הספר ומשכונת מגוריהם המשותפת. על כל פנים, ארבעת העדים, הנאשם והמנוח יצאו מתלפיות, עברו דרך צומת פת (אם כי בהפרשי זמנים קצרים), פנו שמאלה לכיוון כביש בגין (צפון), עלו על כביש בגין עד אשר פנו ימינה לאזור רמת שלמה ושם המשיכו בנסיעה לצומת הגבעה הצרפתית. הם חצו הצומת והמשיכו בנסיעה ישר עד אשר הגיעו למורדות שבכביש, הידוע כ"כביש הישן", המוליך למישור אדומים (ראו עדויותיהם של נמרוד - עמ' 96, ש' 26-28 ובעמ' 97, ש' 1; איתי - עמ' 121, ש' 15; יקי - עמ' 155, ש' 12-13; עידן - עמ' 177, ש' 26-27, וכן הנאשם - עמ' 285, ש' 5-6). באזור צומת הגבעה הצרפתית הסתמנה כבר שיירת המכוניות, אשר שמרה על סדר נסיעה רציף לכיוון מישור אדומים, עד אשר ארעה התאונה. בראש השיירה עמדו יקי ונמרוד, כאשר יקי נהג במאזדה, אחריהם נסעו איתי ועידן, כאשר איתי נהג בסיאט הלבנה ובסוף השיירה היו הנאשם והמנוח בסיאט הצהובה (עדויותיהם של איתי - עמ' 121, ש' 16-17, 29-30; יקי - עמ' 155, ש' 13-15, עמ' 161, ש' 9-17; עידן - עמ' 127, ש' 27-29 והנאשם - עמ' 285, ש' 5-10). יצוין, כי ארבעת העדים המעורבים טענו שבראש השיירה עמדה סובארו (אשר לא הייתה קשורה אליהם), אחריה נסעו מצומת הגבעה הצרפתית ועד למקום התאונה. הנאשם טען, בניגוד לאמור, כי לא ראה סובארו או כל רכב אחר בראש שיירת המכוניות, אך לא שלל הימצאותו של רכב כאמור (עמ' 309, ש' 30). שאלת הימצא הסובארו בראש שיירת מכוניותיהם של העדים שנויה במחלוקת אך אין מקומה להידון כעת. ממצאים בדבר ייקבעו בהמשך הדיון. 8. דומה, כי לא היה מקום לעמוד כלל על השתלשלות האירועים כאמור עד לשלב בו ארעה התאונה משום שלא נפלה מחלוקת בנדון בין העדים לאירוע התאונה מחד לבין הנאשם מאידך. ברם, הסנגור הפנה לסתירות בעדויותיהם של הארבעה, ככל שנוגע הדבר להשתלשלות האירועים הספציפית בדרך מתלפיות לכביש בגין. לדידו, יש בסתירות כנטען כדי להראות, כי הארבעה הנם "קבוצת אינטרסים" כלשונו, באשר קשרי החברות ביניהם הדוקים ואף ישנם קשרי משפחה, שכן עידן ונמרוד הנם בני דודים (עמ' 117, ש' 11-13; עמ' 185, ש' 29-31). על כל פנים, קבוצה זו אינה כוללת את הנאשם, ומשנקלעו חבריה לאסון הנורא, יש להטיל ספק במהימנות גרסאותיהם. האמנם? - סבורני, לאור בחינת העדויות הנוגעות בדבר, כי התשובה לטענה שלילית. איתי ציין שנסע מתלפיות לשכונת קטמון במטרה לקחת את עידן עימו. עידן השאיר את רכבו ליד ביתו שברחוב קנאי הגליל, ממש בסמוך לצומת פת, והצטרף לאיתי לנסיעה. איתי פגש את חבריו (יקי ונמרוד במאזדה) וכן את הנאשם (בסיאט הצהובה) בדרך בגין באקראי (עמ' 121, ש' 15; עמ' 124, ש' 19-22, 30-31; עמ' 125, ש' 11-13). יקי הוסיף בעדותו, כי גם הוא ונמרוד נסעו לביתו של עידן ופגשו במקום את איתי. עידן התארגן לנסיעה ויקי, אשר לא רצה להתמהמה במקום, החליט להתקדם. יקי ונמרוד פגשו בנאשם בצומת פת ליד תחנת הדלק וסימנו לנאשם לנסוע אחריהם, כעולה גם מדבריהם של הנאשם ונמרוד. איתי ועידן יצאו, ככל הנראה, דקות ספורות אחרי יקי ונמרוד, כך שכולם נפגשו, בסופו של דבר, בדרך בגין (עמ' 96, ש' 25-26; עמ' 159, ש' 15-25; עמ' 160, ש' 6-12; עמ' 284, ש' 27-29; עמ' 285, ש' 1-3). עידן ציין, בחקירתו הראשית, שהחנה רכבו בסמוך לביתו וכי איתי, נמרוד ויקי הגיעו לביתו. כן ציין, שיצא לדרך עם איתי (עמ' 177, ש' 24-26). בחקירתו הנגדית חזר על דבריו האמורים (עמ' 183, ש' 27-31) וכאשר נשאל על ידי הסנגור - האם היה יקי עם איתי כאשר בא לקחתו, ציין עידן, כי יקי ונמרוד ("אם אני לא טועה") המתינו להם בצומת פת. כאשר מסר לו הסנגור, כי יקי העיד שהיה בביתו השיב עידן, שהדבר ייתכן (עמ' 184, ש' 1-4). 9. סקירת העדויות לעיל לא גילתה סתירות מהותיות, כשם שניסה הסנגור להציג. אכן, איתי לא ציין שיקי ונמרוד הגיעו אף הם לביתו של עידן ועידן התבלבל לרגע בחקירתו הנגדית באשר לשאלה האם היה יקי בביתו, אם כי השיב שיקי ונמרוד המתינו לו ולאיתי בצומת פת - מה שנסתבר כהגיוני לאור עדותו של הנאשם, אשר פגשם במקום. יקי ונמרוד, כעולה מן העדויות, יצאו מביתו של עידן שבסמוך לצומת פת ופגשו במקום את הנאשם, דקות ספורות לפני שיצאו איתי ועידן מן הבית. סמיכות הזמנים ונקודות הציון המתוארות מסבירה היטב, הכיצד נפגשו כולם בכביש בגין, הגם שנעשה הדבר באקראי, עד אשר הסתדרו בשיירה (וגם זאת באקראי) בנסיעתם לכיוון מישור אדומים. הנה כי כן, גרסאותיהם של עדי התביעה הנזכרים שלובות היטב בגרסתו של הנאשם לראשית האירוע, ואין בהן כדי לקעקע מהימנותם של העדים, לא כל שכן לבסס עצם התאחדותם כנגד הנאשם, כנטען על ידי הסנגור, בין במסגרת החברית ובין במסגרת המשפחתית. משהובהר הדבר, יש לפנות כעת לבחינת פרטי אירוע התאונה לגופו. הנסיעה לצומת והתרחשות האירועים הקרובה לתאונה פשר העקיפה 10. ארבעת העדים, הנאשם והמנוח הגיעו לצומת התאונה בעודם בשיירה, היינו: יקי ונמרוד מלפנים, איתי ועידן בתווך ואילו הנאשם והמנוח בתום השיירה. אין חולק, כי במתווה זה נסעו כולם למן צומת הגבעה הצרפתית לערך ועד לצומת התאונה, כאשר כולם, כולל הנאשם כמובן, נהגו בזהירות וכשורה (עמ' 108, ש' 24-31). עת נוכח הנאשם, עם הגיעו לצומת המדובר, בהתרחבות הכביש לכדי שלושה נתיבים ובנתיב ספציפי נוסף המצוי משמאלו, החליט לעקוף, לטענתו, את הסיאט הלבנה בלבד (עמ' 285, ש' 14-17) על מנת לנסוע אחר המאזדה, אשר הובילה אותו למקום יעדו (עמ' 304, ש' 19-20; עמ' 311, ש' 20-23; עמ' 313, ש' 22). 11. הנאשם לא הסביר פשר העקיפה ברצונו להיצמד לנהג המאזדה, עת נחקר בנדון עובר להגשתו של כתב האישום כמובן. בחקירתו הראשונה שנערכה לאחר אירוע התאונה בשעה 02:45 ובעודו בבית החולים, ציין הנאשם, כי עקף את הסיאט הלבנה מאחר שנהג הסיאט נסע לפניו לאט מאוד, במהירות של 30 עד 40 קמ"ש (ת/10, גיליון מס' 1, ש' 16; גיליון מס' 2, ש' 59-60), עוד לפני צומת משה דיין ובהמשך הדרך למעלה אדומים (ת/10, גיליון מס' 3, ש' 8-9). הנאשם ביקש גם בחקירתו זו לנתק כל קשר בינו לבין הסיאט הלבנה או המאזדה בטענה שאינו מכיר כלל את נהגיהן (ת/10, ש' 64-66). בחקירתו השנייה הצהיר תחילה, כי דבריו בחקירתו הראשונה אינם נכונים ואינם מתעדים אירועי הלילה. בעוד בחקירתו הראשונה הכחיש היכרות עם נהג המאזדה וטען שנסע לבקר את ידידותיו במעלה אדומים (ת/10, גיליון מס' 4, ש' 26-29), בחקירתו השנייה ציין, שהכיר את הנוסע שישב לצד הנהג במאזדה וכי יעד הנסיעה האמיתי היה מישור אדומים לשם צפייה בתחרויות בין כלי רכב (ת/11, גיליון מס' 2, ש' 26-32; גיליון מס' 4, ש' 27-28). בהגיעם לכניסה לכביש בגין הצטרפה אליהם, כשם שציין הנאשם, הסיאט הלבנה ונסעה בין המאזדה לבין הסיאט הצהובה - בה נהג הנאשם, במהירות נסיעה (לא איטית כנטען קודם) של 80 עד 100 קמ"ש (ת/11, גיליון מס' 2, ש' 45- 49; 57-58). הנאשם לא ציין אמנם שהכיר את נהג הסיאט או שידע כי הוא עושה דרכו למישור אדומים בדומה ליתר, ברם בלשון הביטוי "הצטרפה אלינו" יש כדי לרמוז על הכרתו ביעד הנסיעה של נהג הסיאט ובאפשרות לנסוע גם אחריו על מנת להגיע למישור אדומים כמתוכנן. כשתושאל בנדון במסגרת עדותו השיב, כי לא היה ברור לו האם נוסעת גם הסיאט הלבנה למחוז חפצו שבמישור אדומים אך לא שלל זאת לחלוטין (עמ' 311, ש' 24-28). מכל מקום, אף אם חשש הנאשם לשים מבטחו בנהג הסיאט הלבנה, יכול היה לעקפה קודם לכן, בכביש בגין או לקראת צומת הגבעה הצרפתית - כבישים רחבים, מוארים ומוכרים, המאפשרים עקיפה בטוחה. 12. הנאשם, אשר נשאל כמובן גבי פשר הסתירה בין גרסאותיו, השיב, באופן נוח, כי לא ידע כלל מה הוא עושה ("לא הייתי בפוקוס" - עמ' 304, ש' 16-24). ברם, לא טרח להבהיר התנהגותו בחקירותיו המאוחרות יותר - במועדן נתאפשר כבר לעכל האסון ולהסדיר גרסת אמת לאירועי הלילה. לדידי, לא בכדי לא הייתה תשובה ברורה בפי הנאשם לפשר העקיפה, במסגרתה של חקירתו השנייה, "לא יודע, פשוט שטות" (ת/11, גיליון מס' 5, ש' 1-2), וזאת היא הגרסה האותנטית לאירועי הלילה בפועל. הנאשם עצמו לא יכול היה לספק הסבר ראוי לביצוע העקיפה ודינה של כל גרסה אחרת לדבר, לאור הסבריו הרצוצים - להידחות. תנאי הדרך לביצוע העקיפה 13. הנאשם נשאל גבי תנאי הדרך לצורך בחינת האפשרות לביצועה של עקיפה בטוחה, כמתבקש, ומסר גרסאות שונות וסותרות בעניין. בחקירתו הראשונה, אשר נערכה כאמור מיד לאחר התאונה טען, שהכביש היה יבש בשעת התאונה, מזג האוויר היה נאה והראות הייתה טובה. תאורת הרחוב פעלה במקום והנאשם עצמו נסע כשאורות רכבו דולקים (ת/10, גיליון מס' 2, ש' 56-58). אז בחר הנאשם, במודע, לעקוף את הסיאט הלבנה בנתיב הנסיעה שמשמאל באין אפשרות אחרת לעשות כן, מאחר שהיה בדרך רק נתיב נסיעה ישר אחד, המוליך למעלה אדומים (ת/10, גיליון מס' 2, ש' 61-63) ובידעו שאסור לו לבצע עקיפה במקום (ת/10, גיליון מס' 3, ש' 8). לדבריו, החל להחליק ברכבו לצדדים בשל קיומם של בורות בכביש (ת/10, גיליון מס' 2, ש' 30); בעדותו ציין, לעומת זאת, כי המקום היה חשוך, הראות לא הייתה טובה ומשכך לא הבין שלפניו נתיב פנייה שמאלה בלבד, אשר אינו מאפשר בפועל ביצועה של עקיפה (עמ' 299, ש' 12-16, 30). כאשר נשאל הנאשם מדוע אמר ההפך הגמור במסגרת חקירתו (ת/10) דלעיל השיב, בהסתייגות מה ("אם אני לא טועה"), שלא אמר כן וכי החוקר רשם זאת על דעת עצמו (עמ' 299, ש' 17-24) - טענה תמוהה בהתחשב בעובדה שדובר בחקירה ראשונית שלאחר האירוע, אשר נערכה כבר בבית החולים, במסגרתה ביקש החוקר אלי דוד לקבל מידע ראשוני וכן לאור העובדה שהוגשה ללא כל התנגדות מטעמו של הסנגור. על כל פנים, כשנתבקש הנאשם להראות הבורות, אשר היו לטענתו בכביש בשעת נסיעתו בו, הצביע על "שריטות" אשר היו, להגדרתו, מעין "שיבוש כזה". כשנשאל בהתאם - האם גרמו לו אלה לסטייה השיב שאינו יודע (עמ' 307, ש' 1-12) וטען, תחת האמור, והגם שלא עלה בידו להראות זאת בתמונות (ת/1), כי יש אבנים על הכביש וכי סביב לאי התנועה (שמול הנתיב השמאלי למעשה כאשר הוא נסע ימינה דווקא) ישנן אבני חצץ (עמ' 308, ש' 4-15). הכיצד גרמו לו אלה דווקא להחליק בכביש? - לא ברור, שהרי לא עלה בידי הנאשם להסביר כן, וכל שהצליח לומר הוא: "אני אומר שיש אבנים על הכביש" (עמ' 308, ש' 15). 14. גרסתו של הנאשם עמדה בסתירה גם לגרסאותיהם של עדים מטעם התביעה. נמרוד טען בעדותו, כי ניתן היה לראות את הצומת כבר "בירידה" מן הסיבוב של תחנת הדלק, וכן ציין, כי הייתה תאורה בצומת או לפחות בעברו השני - נתון שאושר גם על ידי הסנגור (עמ' 113, ש' 17-25; עמ' 114, ש' 9). יקי ציין אף הוא בעדותו, כי ניתן לראות הצומת כבר לאחר הסיבוב של תחנת הדלק וכי ישנם סימונים על הכביש, המתארים הצומת (עמ' 163, ש' 24-31). איתי לא זכר האם היה המקום מואר אך העיד, שניתן היה לראות את תנאי השטח (עמ' 129, ש' 4-5). דוד בן זקן (להלן: "בן זקן"), בוחן התנועה אשר עמד בראש צוות החקירה של אירוע התאונה, העיד אף הוא, כי ניתן היה לראות הצומת כבר ממרחק של 300 עד 350 מטרים לפחות בשעת לילה, מן העקומה שלאחר תחנת הדלק, וזאת בהתחשב במספר עמודי התאורה שבמקום (עמ' 83, ש' 21-31; עמ' 84, ש' 12-13; ראו גם ת/3, ת/4). בן זקן ציין, בהמשך לאמור, כי הראות במקום הייתה טובה ותאורת הרחוב לא פעלה אמנם בנתיב התאונה (לכיוון מעלה אדומים) אך פעלה במסלול הנגדי (של כיוון ירושלים). על כל פנים, התאורה הייתה תקינה, חזקה וכתומה, כשם שניתן לראות בתמונות 1 ו-2 (מת/1) מליל האירוע, כך שאפשר היה להבחין, לדברי בן זקן, בתמרורים שבמקום ובסימנים שעל הכביש (עמ' 9, ש' 15-28). 15. במהלך נסיעתו הבין הנאשם, לדבריו, שצומת לפניו אך לא זכר שראה סימוני חצים על הכביש או תמרורים המסמנים התפלגות הצומת (עמ' 298, ש' 21-26). הנאשם הכיר אמנם בקיומו של שלט ירוק בימין הדרך, המורה כי הפנייה שמאלה שבצומת הנה לבסיס מג"ב והפנייה ימינה הנה לעיסאוויה אך סבר (שוב בהיסוס מה - "אני לא חושב ש...") שלא ראה את התמרור בליל התאונה (עמ' 292, ש' 1- 8; עמ' 293, ש' 24-26). הנאשם לא ראה גם תמרורי אזהרה בדרך בדבר ביצוע עבודות בכביש (עמ' 292, ש' 9-11), וכן לא ראה תמרור המורה על איסור עקיפה בצומת (עמ' 293, ש' 21-26). בן זקן העיד, בניגוד לאמור, על קיומם של תמרורי אזהרה ברורים בצומת. בחקירתו הראשית הסביר, כי בנתיב השמאלי הקיצוני אין כל אפשרות לנסוע ישר מאחר שחצי הדרך מסמנים פנייה שמאלה בלבד. לפני הצומת שלט (תמונה 36), המכווין הנהגים למצודת אדומים בנתיב הנסיעה השמאלי, למעלה אדומים בנתיב הנסיעה הישר וכן לעיסאוויה בנתיב הימני (עמ' 8, ש' 10-16; עמ' 9, ש' 3-5; עמ' 35, ש' 1-3; ראו גם עדותו של יחיא דרוויש - עמ' 238, ש' 22-25) ובכביש עצמו סימוני חצים ימינה, ישר ושמאלה כמובן, כשם שניתן לראות בתמונות 36, 42, 44-46 (מת/1) (עמ' 9, ש' 5-10), אשר צולמו ביום 12.5.06, באור ליום האירוע (עמ' 19, ש' 22-25). כן הוצב תמרור, המזהיר בדבר כניסה לצומת (תמונה 39), במרחק של 104 מטרים לערך מן הצומת (עמ' 35, ש' 18, 27-30). עוד הפנה בן זקן להצבתם של תמרורים מנצנצים, המזהירים בדבר ביצוען של עבודות בכביש, אשר קובעו במרחקים של 800 מטרים (הקרוב ביותר לגבעה הצרפתית), 500 מטרים ו-300 מטרים לפני הצומת, כפי שניתן לראות בתמונות 32-33 ו-35 שלמחרת התאונה (עמ' 8, ש' 29-30; עמ' 9, ש' 1-2; עמ' 34, ש' 17-28; עמ' 66, ש' 25-29). כשנשאל גבי מהירות הנסיעה המותרת באזור, ציין בן זקן, קיומו של תמרור בעקומה שלפני הצומת (תמונה 29), המגביל מהירות הנסיעה ל-60 קמ"ש והצביע במקום על תמרור נוסף, המורה על איסור עקיפה (עמ' 8, ש' 24-29; עמ' 68, ש' 17-19), אם כי לא היה בטוח שאיסור העקיפה שבתמרור נכון היה גם לסביבות הצומת המדובר (עמ' 70, ש' 11-21). על כל פנים, שני התמרורים הוצבו על ידי החברה הלאומית לדרכים בישראל, עקב ביצוען של עבודות זמניות באזור (נ/20, תעודת עובד ציבור). 16. הנה כי כן, בעוד בחקירתו ציין הנאשם כי הראות בצומת ובסביבותיו הייתה טובה וכי ביצע עקיפה תוך שימוש בנתיב השמאלי, הגם שאסור הדבר, בהיעדר אלטרנטיבה, הרי בעדותו בבית המשפט התכחש הנאשם לדבריו בהודעתו וטען, שלא ראה הצומת, לא זיהה התפצלותו ולא ראה תמרורים בדבר מבנה הצומת או אופן הנהיגה הראוי בו. הנאשם התוודע למבנה הצומת, כשם שהציגו בחקירותיו (ולפחות בזו הראשונה) רק לאחר התאונה לדבריו ובטרם נלקח לבית החולים (היינו: מיד לאחר התאונה) כאשר יצא מרכבו, בחן הצומת והזמין אמבולנס למקום (עמ' 300, ש' 1-19). קשה להניח, שלאחר תאונה כה קשה והרסנית פנה הנאשם, באישון ליל, לבחון השתלשלות העניינים בצומת והשכיל, בעודו שרוי בהלם קשה, להבין תנאי השטח ולהפנימם. לא זו שגרסה כאמור אינה מתקבלת על הדעת, אלא אף אינה מתיישבת עם עדויותיהם של יחיא דרוויש (להלן: "יחיא") ומוסא מנסרה (להלן: "מוסא"), מעדי התביעה. יחיא ציין, שהנאשם יצא מהרכב לעברו השני של הכביש (לכיוון ירושלים) וצעק "חבר שלי, חבר שלי" (נ/14, ש' 15-17; עמ' 231, ש' 29-31). מוסא אחז בנאשם, לקחו הצידה ונתן לו מים כדי להרגיעו, עד אשר פונה באמצעות האמבולנס (עמ' 223, ש' 10-13; עמ' 232, ש' 3-4; עמ' 237, ש' 14-25). מוסא תמך בעדותו של יחיא באומרו, כי ביקש להרגיע את הנאשם, אשר יצא מרכבו, צעק והשתולל (נ/19, גיליון מס' 2, ש' 4-5, 7-9). מן האמור עולה, כי הנאשם לא התפנה לאמוד מבנה הצומת אך לאחר שהיה מעורב בתאונה אלא הבין התוואי שבו, בניגוד לדבריו, כבר במהלך נסיעתו באזור ומשכך עלה בידו להסביר בחקירתו מה ארע ואף להנחות החוקר לצייר תרשימי האירוע (ראו נ/16 ו-נ/17 - עליהם חתום הנאשם). 17. הנאשם הסתבך בשקרים ובסתירות רבות - הן בתשובותיו בדבר תנאי המעבר בצומת (תאורה ותמרורים באזור) ובהתאם בתשובותיו גבי למידת מבנה הצומת בעודו נוסע במקום והבנת תנאיו ומגבלותיו. מדבריו בחקירתו שלאחר התאונה וכן מעדויותיהם של עדי התביעה עולה המסקנה הברורה, כי הנאשם ראה הצומת כבר בשעת נסיעתו, הבין דבר התפצלותו לנתיבים שונים, ובפרט לנתיב השמאלי, וכן בחר במודע לבצע עקיפה באמצעות נתיב זה, הגם שאינו מאפשר המשך נסיעה ישר (בדומה לאמצעי) ומשום כך אינו נתיב עקיפה (בין אם היה תמרור שאוסר כן ובין שלא). בן זקן, אשר גיבה דבריו בתמונות (ת/1) מזירת האירוע ובסמוך לו, הוכיח דבר קיומם של תמרורי אזהרה שונים וסימוני חיצים בסביבות הצומת וכבר לפניו, וכן עמד על דבר קיומה של תאורה תקינה וחזקה דיה במקום. עדי התביעה האחרים, אשר חצו הצומת במועד האירוע, אישרו כן למעשה. ברי, כי לנאשם היו התנאים המלאים לחצות הצומת בבטחה תוך נסיעה רצופה בשיירה שהתגבשה כבר בצומת הגבעה הצרפתית, בהתאם לתנאי הדרך ולתמרורי האזהרה שבה. ברם הנאשם בחר ביודעין, ומסיבה לא ברורה, לבצע עקיפה בצומת שאינו מאפשר כן - דבר שהוביל, בסופו של דבר, לאבידה בנפש. האם עקף הנאשם רכב אחד בלבד או שמא שניים והכיצד בדיוק בוצעה העקיפה? 18. עדי התביעה טענו ככלל, כי הנאשם עקף את שני כלי הרכב שהיו לפניו בשיירה, היינו: הן את הסיאט הלבנה והן את המאזדה הכסופה, בעוד הנאשם טען, הן במסגרת הודעותיו והן בעדותו בבית המשפט, שעקף את הסיאט הלבנה בלבד כדי לנסוע אחרי יקי, אשר היה לו מורה דרך. מה ארע בפועל? - זאת אבחן להלן. 19. יקי, נהג המאזדה אשר עמד בראש שיירת המכוניות העיד, כי עם הגיעם לצומת עת נוסף נתיב הפנייה השמאלי, כ-100 מטרים לפני הצומת, החל הנאשם בעקיפה כאשר עקף תחילה את הסיאט הלבנה ואחרי כן את המאזדה. יקי, אשר נוכח כי הנאשם מתקרב במהירות לאי התנועה שמול נתיב הפנייה שמאלה, האט רכבו (כאשר נסע לצידו של הנאשם למעשה) על מנת לאפשר לנאשם להשתלב בינו לבין הסובארו הלבנה אשר נסעה לפניהם והגיעה לתחילת הצומת. הסובארו המשיכה בנסיעתה ישר והנאשם, אשר ביקש לסיים העקיפה כאמור, עשה כן בתוך הצומת, כעשרה מטרים לפני אי התנועה ובסטייה חדה ימינה, איבד שליטה ברכבו, זיגזג בכביש והתנגש במעקה הבטיחות שבימין הדרך (עמ' 155, ש' 25-28; עמ' 156, ש' 24-26; עמ' 157, ש' 1-20 וכיו"ב). הנאשם ביצע העקיפה, לדברי יקי, בנתיב פנייה בו אסור לעשות כן ויקי ההמום אמר אז לנמרוד שהנאשם "דפוק" (עמ' 156, ש' 8 - 12). בתשובה לשאלות הסנגור בנדון טען יקי, חד משמעית, כי הנאשם עקף גם את רכבו כאשר נכנס בינו לבין הסובארו וכי לא עקף את הסיאט הלבנה בלבד (עמ' 174, ש' 1). על כל פנים, לאחר שקרתה התאונה, חזר יקי לרכבו, נסע אחורנית (על מנת לחזור לנתיב הפנייה השמאלי המדובר שלפני הצומת) ונסע לבסיס משמר הגבול במקום כדי להזעיק עזרה (עמ' 155, ש' 28-31; עמ' 157, ש' 27-29). משלא קיבל מבוקשו, שב יקי למקום התאונה - שם כבר ראה אמבולנס וכוחות נוספים. עדותו של יקי, למן רגע עלותו על דוכן העדים, הייתה שוטפת, ברורה, קוהרנטית וסדורה. יקי הציג גרסה חד משמעית למאורעות הלילה, השיב לשאלותיו של הסנגור במלואן, אמד המרחקים השונים בסביבות הצומת כראוי ואך ברור היה, עת מסר גרסתו, כי היה ערני למתרחש באותו הלילה וראה היטב השתלשלות האירועים כך שניתן לסמוך על דברתו בעניין זה. 20. נמרוד, אשר ישב לצידו של יקי, ציין גם הוא, כי כאשר גילה הנאשם שנוסף נתיב נסיעה שמאלה, החליט לבצע עקיפה. הנאשם עקף את הסיאט הלבנה ורצה לעקוף גם את המאזדה. יקי בלם הרכב כדי שהנאשם יוכל לחזור לנתיב הנסיעה הישר, אך הנאשם סטה ימינה, פגע באי התנועה שמולו, עלה על המדרכה שמימינו והתנגש, בסופו של דבר, במעקה הבטיחות שעל המדרכה (עמ' 97, ש' 7-10; עמ' 98, ש' 20-22; עמ' 100, ש' 13-14, 19-21; עמ' 111, ש' 14-15, 27-31; עמ' 112, ש' 26-30). יקי ונמרוד היו במרחק של 30 מטרים לערך מן הצומת כאשר הנאשם "הסתבך" בו, כלשונו של נמרוד (מה שמתיישב עם פרטי עדותו של יקי דלעיל) ואילו הסובארו הלבנה, אשר הייתה לפני הנאשם בשלב זה, המשיכה היישר בנסיעתה (עמ' 100, ש' 2-6, 28-31; עמ' 101, ש' 1-9; עמ' 103, ש' 14). בדומה ליקי, טען גם נמרוד בתוקף, כי הנאשם עקף את שני כלי הרכב ולא את הסיאט הלבנה בלבד (עמ' 120, ש' 1-11). מכל מקום, ולאחר שחזו בתאונה, הוריד יקי את נמרוד באזור היציאה מעיסאוויה, ונסע לבסיס מג"ב להזעיק חובש (עמ' 99, ש' 15-22). נמרוד הצטייר כעד מהימן, באשר עמד על גרסתו לאירועי הלילה, לכל אורך חקירתו. ניתן היה להתרשם מעד כן והגון, אשר התייחס לקשר המשפחתי שבינו לבין עידן ולשיחותיו האפשריות עם בן דודו על התאונה ואף אמר בכנות, כי ייתכן שמילא החסר שבזיכרונו בנתונים ששמע מאחרים (עמ' 117, ש' 11-19). בחינת עדותו של נמרוד לפרטיה מגלה, כי גרסתו הייתה זהה כמעט לזו של יקי, למעט טענתו כי הנאשם פגע גם באי התנועה, אשר היה מול הנתיב השמאלי ומולו למעשה. יצוין כבר כעת, כי טענה שכזו לא הועלתה על ידי מי מן העדים האחרים או על ידי המאשימה, כך שאין כל צורך להידרש לה או לקבוע מסמרות בעניינה, מה גם שאינה יורדת לשורש העניין ואין בה כדי לשפוך אור על אירועי הלילה. עוד יצוין, כי אין המדובר בפרט בעדותו של נמרוד, העולה כדי סתירה של ממש או מעיב על מהימנות גרסתו. יש לזכור, שרכבו של הנאשם היטלטל מצד לצד וזיגזג בכביש, כעולה מכלל עדויות התביעה, באישון לילה וביעף. משכך, טעותו של נמרוד בעניין זה מתקבלת על הדעת ואין לייחס לה מאומה, שהרי הגרעין הקשה של עדותו הוא הרלבנטי לענייננו, ועליו עמד נמרוד בעקביות ובבהירות, בחקירתו הראשית ובזו הנגדית, עת נדרש למקם כלי הרכב בצומת, לאמוד המרחקים ביניהם וביחס לצומת ולתאר השתלשלות העניינים לסדרה. משנמצא אם כך, שגרסתו של נמרוד עולה בקנה אחד עם גרסתה של המאשימה ועם חומר הראיות הקיים (ואשר יפורט גם בהמשך), יש ליתן לעדותו משקל מוצק, כראוי לה. 21. איתי ציין בעדותו, כי עלה בידו לראות המתרחש כבר במרחק של 100 מטרים מן הצומת (עם התחלתו של נתיב הפנייה השמאלי) בשל תנאי השטח והעובדה שדובר בכלי רכב שהיו ממש לפניו (עמ' 127, ש' 17-21; עמ' 128, ש' 1-7). כך העיד, כי עם פתיחתו של נתיב הנסיעה השמאלי, החליט הנאשם לעקוף כלי הרכב שלפניו (עמ' 148, ש' 27-31; עמ' 150, ש' 1). הוא עקף את הסיאט הלבנה והמאזדה הכסופה. לטענתו, רצה הנאשם לעקוף גם את הסובארו, שצבעה "סוג כזה של לבן" (עמ' 122, ש' 25; ראו גם עמ' 127, ש' 9-11), אשר נסעה לפני המאזדה ועמדה להיכנס לצומת, אך לא הספיק לעשות כן היות שנסע במקביל לסובארו וכבר הגיע לאי התנועה, שאל מול הנתיב השמאלי כמוסבר (עמ' 122, ש' 26- 31; עמ' 132, ש' 25-31; עמ' 152, ש' 12-14; עמ' 153, ש' 3-4, 11-13). נהג הסובארו לא אפשר לנאשם להשתלב בנתיב הנסיעה ישר או שלא ראה אותו, והמשיך בנסיעתו. הנאשם הצליח לחזור לנתיב המרכזי רק לאחר שכבר המשיכה הסובארו בדרכה, אך נאלץ (בשל הקרבה לאי התנועה שמולו) להסיט רכבו בחדות ימינה, על מנת לחזור לנתיב הישר כאמור (עמ' 123, ש' 11-20; עמ' 130, ש' 12-20; עמ' 131, ש' 24-30; עמ' 132, ש' 8-9, 20-21; עמ' 133, ש' 5-7; עמ' 141, ש' 13-14; עמ' 151, ש' 30-31 - עמ' 152, ש' 1; עמ' 153, ש' 22-25; עמ' 154, ש' 1-2 ). יקי, אשר נהג רכבו לפני איתי, בלם מיד וכן עשה איתי (עמ' 132, ש' 8; עמ' 133, ש' 27-30). בשלב זה היה איתי "קצת לפני הצומת", במרחק של כ-40 מטרים (עמ' 129, ש' 19-30). דא עקא, הנאשם איבד שליטה, נזרק ברכבו מצד לצד, הגיע למדרכה שמימין הדרך ולאחר שאירעה התאונה הבין איתי שהנאשם נכנס במעקה הבטיחות שבה ונעצר. עם קרות התאונה, עצרו יקי ואיתי רכביהם בצד. יקי הסתובב ברכבו ("אולי הוא עשה רברס") ונסע למצודת אדומים על מנת להזמין אמבולנס בעוד איתי ועידן חשו לרכבו של הנאשם. כשחזר יקי כבר היו אמבולנסים במקום (עמ' 123, ש' 24-26; עמ' 134, ש' 20-23). הנאשם פתח הדלת הסמוכה למקום מושבו (דלת הנהג) לבדו בעוד איתי ובחור ערבי נוסף שאינו מכיר (בעל שיער מתולתל) פתחו דלתו של המנוח וגילו במהרה שנפטר (עמ' 135, ש' 11-21; עמ' 140, ש' 16-24). מוסא ציין בחקירתו שהוא וחבריו חשו אל הסיאט הצהובה לבדוק מה ארע (נ/19, גיליון מס' 2, ש' 1-4) ויחיא טען, לעומת זאת, שפתח לבדו את דלתו של המנוח וכי לא היה עימו אדם אחר (עמ' 232, ש' 5-8). עדותו זו של יחיא עומדת בסתירה הן לדבריו של איתי והן לדבריו של חברו מוסא. אין כל סיבה להניח שגרסתו של איתי לעניין זה הנה שקרית ובפרט כאשר מתיישבת עם עדותו של מוסא. הרי מוסא ציין שחש למקום עם יחיא ועם חבר נוסף. מוסא פנה כזכור להרגיע את הנאשם, אשר אץ בינתיים לעברו השני של הכביש (לכיוון הנסיעה לירושלים) כך שבמקום נותרו יחיא והאחר. בהחלט ייתכן שאיתי הגיע למקום מעט מאוחר יותר משום שצריך היה לעצור רכבו בצד הדרך ולחזור אחורנית אל עבר הסיאט הצהובה, וכאשר היה במקום כבר היו בו האחרים כמתואר. מכל מקום, המדובר בעניין שולי שאין לו כל חשיבות מעשית. אין במתואר בשלב זה, לאחר שכבר אירעה התאונה, כדי להאיר ההתרחשויות הקודמות לאירוע התאונה או האירוע גופו וממילא אין בכך כדי להשפיע על בחינת האישומים בענייננו. הנה כי כן, איתי הצטייר אף הוא כעד מהימן ובוטח, אשר היה עד לאירועי הלילה כהווייתם ויכול היה לתארם נאמנה. איתי תאר היטב מבנה הצומת, מיקומם של כל הרכב המעורבים בצומת ובסביבותיו וכן אירועי התאונה, הן מילולית וכן תוך שימוש באמצעי העזר אשר הציב הסנגור באולם בית המשפט. בחקירתו הנגדית עמד איתי איתן בגרסתו, היטיב להשיב לשאלותיו של הסנגור ומסר תמונת מצב העולה בקנה אחד עם עדויותיהם של יתר עדי התביעה בנדון, מיקומם שלהם בשעת התאונה והשתלשלות האירועים מזווית ראותם. משכך, יש להקנות גם לעדותו משקל של ממש בבחינת חומר הראיות הכולל. 22. עידן ציין בחקירתו הראשית, בדומה לחבריו, כי עם פתיחתו של נתיב הפנייה שמאלה, יצא הנאשם לביצוע עקיפה ברכבו (עמ' 177, ש' 29-30; עמ' 178, ש' 3-5), במרחק של 100 מטרים לערך מן הצומת (עמ' 178, ש' 31 - עמ' 179, ש' 1). הנאשם עקף את הסיאט הלבנה (בה היה עידן), המאזדה הכסופה והסובארו הכסופה שלפניה (עמ' 178, ש' 7-8; עמ' 179, ש' 25-29) וביקש לחזור לנתיב הנסיעה המרכזי, אך איבד שליטה ברכבו (לפני אי התנועה המרכזי) בנקודת ציון שעידן לא ראה בבירור והתנגש במעקה הבטיחות (עמ' 178, ש' 1-2, 8-9; עמ' 179, ש' 12-14). כשנתבקש עידן לחדד פרטי עדותו במסגרת החקירה הנגדית, התקשה מאוד לעשות כן. הוא לא זכר האם ציין בחקירתו במשטרה שהנאשם עקף גם את הסובארו (אם כי ציין בפועל, שהנאשם עקף גם רכב נוסף שהיה לפני יקי - נ/18, ש' 18- 21), וכן ציין שאינו זוכר השתלשלות האירועים לאשורה, היינו: המרחקים בין הסיאט הלבנה בה נסע לבין יתר כלי הרכב, נקודת העצירה שלאחר קרות התאונה, התמרורים והתאורה שבדרך. עידן, בניגוד לחבריו, לא תאר השתלשלות האירועים לפרטיה, ודומה שלא השגיח בנעשה כלל. לפיכך, לא יכול היה לתאר הדרך כראוי, התמרורים ומצב התאורה שבה, מיקומם של כלי הרכב המעורבים ואופן מעברה של הסיאט הצהובה מן הנתיב השמאלי אל הנתיב הימני הקיצוני שלאחר הצומת - אז שופדה במעקה הבטיחות שעל המדרכה. דומה, כי עידן, אשר היה בקצה השיירה למעשה מרגע שיצא הנאשם לעקיפה, ואשר ישב לצידו של איתי הנהג, לא התעניין באמת בדרך הנסיעה למישור אדומים ובתנאיה ולא הגביר ערנותו למתרחש סביבו ולהתנהגותם של חבריו על הכביש. משכך, לא ראה ביצוע העקיפה כשם שחזו בו יקי בחזית, נמרוד לצידו ואיתי שנהג אחריהם אלא טעה לסבור, כי הנאשם עקף את כל שלושת כלי הרכב. יחד עם זאת, אין באמור כדי לחזק טענותיו של הנאשם דווקא, שהרי הנאשם טען לעקיפתו של רכב אחד בלבד תחת שלושת כלי הרכב אליהם הפנה עידן. אילו עקף הנאשם את הסיאט הלבנה בלבד - בה ישב עידן ונסע לפניה ממש, יש להניח שעידן היה רואה כן ומעיד על כך. על כל פנים, משלא ניתן לשאוב מעדותו של עידן המידע המלא לצורך קביעתם של ממצאים ברורים, אין להעניק לה משקל משמעותי. 23. יחיא ומוסא, עדי התביעה אשר ישבו בשעת התאונה ברכב בסמוך לצומת ממש וביציאה מעיסאוויה, מסרו אף הם גרסאותיהם לאירוע (עמ' 226, ש' 23-27). יחיא סיפר בעדותו, כי ראה שלושה כלי רכב חולפים על פניו בכביש (לכיוון מעלה אדומים). הרכב הצהוב, הסיאט בה נהג הנאשם, נסע במהירות רבה, עקף שני כלי רכב כבר לפני הכניסה לצומת מימין, עלה על המדרכה שבימין הדרך והתנגש ב"ברזל" (עמ' 222, ש' 17-20, 28-30; עמ' 223, ש' 2-3, 23-31; עמ' 227, ש' 29-30). הרכב הראשון היה סובארו לבנה ואילו השני היה מאזדה (עמ' 230, ש' 2-5). שני כלי הרכב המשיכו בנסיעתם ועצרו רכביהם לאחר שקרתה התאונה (עמ' 228, ש' 26-31) ואחרי הצומת כמובן; מוסא ציין אף הוא בהודעתו (נ/19), כי ישב ברכבו עם יחיא, בחלקו הימני של הכביש, ביציאה מעיסאוויה לכיוון מצודת אדומים, מעלה אדומים וא-זעיים. מוסא זיהה מאזדה אפורה וסובארו נוסעים זה אחר זה (כאשר סדר הנסיעה לא צוין) בנסיעה מהירה לכיוון א-זעיים (גיליון מס' 1, ש' 1-15). לפתע הגיחה סיאט צהובה, אשר עקפה את שני כלי הרכב מימינם, מן הנתיב הימני המוליך לעיסאוויה למעשה ופגעה בקצה אי התנועה המשולש שמעבר לצומת. נהג הסיאט הצהובה איבד שליטה, הוסיף לסטות ימינה, עלה על המדרכה שבימין הדרך והתנגש במעקה הבטיחות אשר חדר לרכב מחזית צידו הימני ויצא מפינתו הימנית האחורית. כלי הרכב האחרים, היינו: הסובארו והמאזדה, נעצרו לאחר קרות התאונה ומעבר לצומת (גיליון מס' 1, ש' 16-28; גיליון מס' 3, ש' 3-8). 24. העדים המעורבים (יקי, נמרוד, איתי ועידן כזכור) העידו חד משמעית, כשם שניתן לראות, אודות דבר קיומה של סובארו שצבעה לבן או כסוף (שהרי בשעת חשכה קשה להבחין) בראש השיירה. הסובארו האמורה הכתיבה, כשם שציין יקי, מהירות תנועתה של השיירה באין אפשרות לבצע עקיפה באזור (עמ' 156, ש' 5-9; עמ' 158, ש' 17-20). הסובארו עמדה בראשם כבר בצומת הגבעה הצרפתית, אחר כך במורדות הכביש לכיוון מישור אדומים וכלה בנסיעתה ישר בנתיב המרכזי, בלא שהנהג השגיח כלל, ככל הנראה, בקרות התאונה. יחיא ומוסא זיהו אף הם תנועתה של סובארו בכביש בסמוך למאזדה והגם שסברו שהייתה זו הסובארו, אשר עצרה בימין הדרך לאחר התאונה (בעוד הייתה זו הסיאט הלבנה), הרי אין בפרט שולי זה של העדות כדי להעיב על מהימנות גרסתם בכללותה. הנאשם, לעומת זאת, לא נתן תשובה חד משמעית גבי נסיעתו של רכב נוסף בסביבות הצומת. בהודעתו הראשונה (ת/10) מליל התאונה טען הנאשם, כי מלבד הרכב הלבן (הסיאט הלבנה) שעקף ו"הרכב הכסוף" אשר היה לפני זה הלבן, היה הכביש ריק (גיליון מס' 3, ש' 13-15). בהודעתו השנייה (ת/11), אשר נערכה בצהרי היום שלאחר האירוע, תאר הנאשם שיירת כלי רכב, המונה שלושה - בראשה המאזדה, אחריה הסיאט הלבנה ואחריהן הנאשם ברכבו (גיליון מס' 2, ש' 48-52). בהודעתו השלישית (ת/12) נשאל הנאשם מפורשות האם ראה רכב לבן כלשהו לפני הרכב הכסוף, והשיב בשלילה. לדבריו, היו בכביש שלושה או ארבעה כלי רכב, כאשר הרכב שלו היה האחרון בשיירה. הנאשם ציין שוב, כי הסיאט הלבנה הייתה לפניו ולפניה היה רכב מסוג "מאזדה" או "מיצובישי" "או אולי שניהם אני לא יודע", בניגוד לאמור בהודעתו השנייה (גיליון מס' 2, ש' 27-29, 33-39). כשנדרש לדבר בבית המשפט טען תחילה, שהיו לפניו שני כלי רכב, הם הסיאט הלבנה והמאזדה הכסופה וכשנשאל האם היו שלושה כלי רכב בסך הכל על הכביש (הסיאט הלבנה, המאזדה ורכבו שלו) השיב, בהיסוס מסוים: "אני חושב" (עמ' 308, ש' 27-30) ובהמשך ציין שלא ראה סובארו כלשהי במקום אם כי "יכול להיות שהיה, אני לא שולל את זה" (עמ' 309, ש' 24-26, 30). הנה כי כן, הנאשם מסר גרסאות שונות וסותרות בשלוש חקירותיו בנדון, ובסופו של דבר החליט לפטור הדבר בעדותו, בגרסה פושרת, והיא: הדבר ייתכן אך הוא אינו יכול להעיד על כך. במצב דברים זה, אין כל סיבה שלא לקבל גרסאותיהם הבוטחות והסדורות של עדי התביעה המעורבים בנדון, וכן של יחיא ומוסא, הצופים מהצד, ולקבוע בהתאם, כי בראש השיירה עמדה סובארו (כמצוין בכתב האישום), כאשר הנוהג בה לא היה קשור ליתר המעורבים והמשיך בנסיעתו ישר, עוד טרם ארעה התאונה. כעת יש לבחון, לאור גרסאותיהם של עדי התביעה וטענות הנאשם, כשם שתוצגנה להלן, האם עקף הנאשם רכב אחד אם שניים והאם עשה כן בתוך הצומת או לפניו. 25. הנאשם טען במסגרת הודעתו הראשונה, בניגוד לעדי התביעה דלעיל, כי עקף את הסיאט הלבנה בלבד עוד בטרם נכנס לצומת והשתלב למעשה בינה לבין "הרכב הכסוף". בהגיעו לכניסה לצומת ניסה הנאשם לבלום רכבו לבל יפגע ברכב הכסוף אשר היה כעשרה מטרים לפניו, אך לא הצליח. הנאשם החליק ברכבו לצדדים, סטה ימינה לאחר שכבר עבר את הצומת ואיבד שליטה על הרכב (ת/10, גיליון מס' 1, ש' 17-24; גיליון מס' 2, ש' 25-35; גיליון מס' 3, ש' 18-24). אלי דוד, החוקר אשר חקר את הנאשם בבית החולים, צרף לחקירתו זו סקיצה (נ/16) ששרטט בהנחייתו של הנאשם (עמ' 259, ש' 22-25). בסקיצה האמורה, החתומה על ידי הנאשם, ניתן לראות כיצד עקף הנאשם את הסיאט הלבנה עוד לפני הכניסה לצומת וכיצד איבד השליטה ברכבו מיד לאחר שעבר את הצומת וממש לפני "הרכב הכסוף" (עמ' 262, ש' 2-8); בהודעתו השנייה כבר זיהה הנאשם את הרכב הכסוף כרכב "מאזדה" אך עמד בטענתו, כי עקף את הסיאט הלבנה בלבד, חזר לנתיב הנסיעה הישר עוד לפני הכניסה לצומת וראה את המאזדה הכסופה לפניו (ת/11, גיליון מס' 2, ש' 68-72). הנאשם ביקש להאט מהירותו לבל יפגע במאזדה הכסופה, אך לא הצליח. כשעבר את הצומת, סטה ימינה, עלה על המדרכה שמימין ופגע במעקה הבטיחות (ת/11, גיליון מס' 3, ש' 1-8); גם להודעתו זו של הנאשם, אשר נגבתה אף היא על ידי אלי דוד, צורפה סקיצה (נ/17) ערוכה על ידי הנאשם (עמ' 265, ש' 31 - עמ' 266, ש' 1), חתומה בחתימתו ומאושרת על ידו כסקיצה הנכונה ("אני מאשר את סקיצה זו כנכונה. סקיצה זו נערכה ע"י בכתב ידי"). סקיצה נ/17 הייתה שונה לחלוטין מקודמתה באשר הנאשם שרטט במסגרתה, כיצד עקף שני כלי רכב ולאו את הסיאט הלבנה בלבד. בסקיצה זו תוארו שלבי הנסיעה ביתר פירוט. בשלב הראשון ניתן לראות את הסיאט הלבנה בסמוך לפתחו של נתיב הפנייה שמאלה ואילו הרכב הכסוף ("לא ידוע לי מאזדה או מיצובישי") נמצא לפני הסיאט, בסמוך למרכזו של נתיב הפנייה שמאלה לערך. כמתואר בסקיצה, הנאשם עקף ברכבו הן את הסיאט הלבנה והן את הרכב הכסוף, שני כלי רכב ולאו אחד, עוד לפני הכניסה לצומת ולפני שנסתיים הנתיב השמאלי (בשונה מהודעתו אליה נלוותה הסקיצה). בשלב השני המתואר בסקיצה - ובמילותיו של הנאשם: "מסלול הנסיעה שלי לאחר שעקפתי את רכב מספר שתיים בשלב שני עד מקום ההתנגשות" [ההדגשה אינה במקור] - התקדמה הסיאט הלבנה בנתיב הנסיעה הישר והגיעה בסמוך למרכזו של נתיב הפנייה שמאלה בעוד הרכב הכסוף כבר הגיע לכניסה לצומת ממש. הנאשם, אשר עקף כבר את שני כלי הרכב (כמתואר בשלב הראשון), סטה ימינה עם סיום העקיפה בפתח הכניסה לצומת ממש (כך שנסע למעשה לימין הרכב הכסוף) והתנגש במעקה הבטיחות שבצידה הימני של הדרך ולאחר הצומת. בהודעתו השלישית שב הנאשם על גרסתו, כי עקף את הסיאט הלבנה ונכנס בינה לבין רכב כסוף מסוג "מאזדה" או "מיצובישי", היינו: הפעם טען הנאשם, שלושה ימים לאחר חקירתו הקודמת ובניגוד לה, שלא ידע מהו הדגם המדויק של אותו רכב כסוף וכשנשאל מפורשות האם זהו רכב המאזדה של חברו של נמרוד (בו פגש בצומת פת לטענתו קודם לכן) השיב שאינו יודע (ת/12, גיליון מס' 1, ש' 24- גיליון מס' 2, ש' 25-26, 30-32). הנאשם עקף, לדבריו, את הסיאט הלבנה עוד לפני הכניסה לצומת, נסע אחרי הרכב הכסוף (מאזדה או מיצובישי כאמור) ומשנוכח כי הוא קרוב לרכב הכסוף יתר על המידה סטה ימינה לכיוון המדרכה שמעבר לצומת, עלה על המדרכה ופגע בגדר (ת/11, גיליון מס' 2, ש' 48-53). 26. הנאשם מסר גרסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה גם לד"ר משה בקר, המומחה מטעמו (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו (נ/21) מיום 20.3.07 ציין המומחה, בהתבסס על דבריו של הנאשם, כי הנאשם נסע בעקבות שני כלי רכב (הסיאט הלבנה והמאזדה הכסופה). ברכב הראשון (המאזדה) נסע ידידו, אשר שימש לו מורה דרך, ומשכך החליט הנאשם לעקוף את הרכב שלפניו (הסיאט הלבנה) לבל יאבד הקשר עם המאזדה (טענה שהופרכה לעיל). בניסיונו של הנאשם להיצמד למאזדה ועת התקרבו כלי הרכב שבשיירה לצומת, סטתה הסיאט מעט ימינה באופן שאפשר עקיפתה. הנאשם החל אז בעקיפה וגילה כי נתיב נסיעתו, על פי רציפותו ומבנהו, הופך לנתיב פנייה שמאלה ללא כל התראה מוקדמת (אם כי ציין בחקירתו, שראה את שלט ההכוונה שלפני הצומת - ראו לעיל). לפיכך, תוך כדי שביצע העקיפה ועקב תנאי הראות הלקויים שלקראת הצומת (טענה שנסתרה אף היא), הבחין הנאשם באיחור כי נתיב נסיעתו, נתיב הפנייה שמאלה בצומת, מובילו אל מרווח ההפרדה שמול הנתיב. במצב דברים זה, "תוך כדי מעבר הצומת, וכדי לא להתנגש בתמרור המסמן את מרווח ההפרדה" (ניתן לראותו בתמונה 46), חתך הנאשם רכבו בחדות ימינה ואיבד השליטה כמתואר לעיל. הנאשם עמד, גם בשלב זה, על גרסתו בדבר עקיפתו של רכב אחד בלבד (הסיאט הלבנה) ולאו שניים (הסיאט הלבנה והמאזדה). יחד עם זאת, עת נדרש לשחזר האירוע לצורך הכנת חוות הדעת טען הנאשם, כי ביצע העקיפה תוך כדי מעבר בצומת ולא עוד לפני כן, וזאת לא בשל החשש מפני התנגשות ברכב המאזדה אלא בשל החשש מפני פגיעה בתמרור המסמן את מרווח ההפרדה, המצוי בקרבת אי התנועה שבמקום. 27. בעדותו בבית המשפט שב, ככלל, הנאשם על גרסתו בחקירותיו ותוך שנעזר במצגת טען, כי במרחק של 70 מטרים לערך לפני הצומת הבחין בעצם קיומו וחזר לנתיב נסיעתו המקורי. הרכב שלפניו (לאחר העקיפה - המאזדה) החל להאט מהירותו לקראת הכניסה לצומת ממש והנאשם, אשר חשש להתנגש בו, ביקש לבלום רכבו. משלא הצליח, החל לסטות בסברו כי יוכל להיעזר בנתיב נסיעה שבימין הדרך, אך לא שם לב לקיומה של מדרכה במקום. הנאשם עלה על המדרכה בלא שנתכוון, כריות האוויר נפתחו, השליטה בהגה או במערכת הבלמים אבדה והרכב שופד במעקה הבטיחות (עמ' 286, ש' 17-29; עמ' 287, ש' 4-6, 7-9; עמ' 300, ש' 29-30 - עמ' 301, ש' 1-2, 18-19; עמ' 302, ש' 23-30 - עמ' 303, ש' 4-6; עמ' 318, ש' 26-28). למעשה, לגרסתו האחרונה של הנאשם, הייתה זו המאזדה אשר הביאה, באופן תנועתה האיטי במפתיע, לאירוע התאונה (עמ' 301, ש' 29-30 - "ש: ומה מפריע לך בעצם בכל הסיטואציה הזאת? המזדה? ת: כן"). 28. הכיצד יישב סנגורו של הנאשם בין שלל הגרסאות דלעיל, בסיכומיו לתיק? -באמצעות גרסה חדשה, כמסתבר. בסיכומיו לדבר טען הסנגור, כי הנאשם, אשר הגיע לצומת המדובר, הבחין בו "עם כל המכלול" שלו (עמ' 333, ש' 10) וביקש להשתלב לפני הרכב שלפניו (הסיאט הלבנה) על מנת לנסוע אחרי נהג המאזדה, אשר שימש לו מורה דרך. כשהגיע הנאשם לאזור שהתרחב (היינו: נתיב הפנייה שמאלה) החליט לבצע העקיפה (עמ' 333, ש' 8-12, 20-25) משמאל וסיימה כראוי ו"הוא חוזר למקומו" (עמ' 334, ש' 6-9). דא עקא, ומסיבה לא ברורה, "יכולים לקרוא לזה כוח עליון לא יודע", בפרק זמן של חצי שנייה ממש ("זה האלמנט הרגעי") איבד הנאשם השליטה ברכבו, סטה ימינה (עמ' 334, ש' 10-15, 27-28), חברו נהרג ורכבו ניזוק. 29. האם שכח הסנגור המלומד, עת נדרש לסכם טענותיו של ההליך דנן, גרסאותיו השונות של מרשו, בחקירותיו, בפני המומחה מטעמו, וכמובן בבית המשפט? - הרי הנאשם "האשים" בסטייתו החדה ימינה את תנאי הראות הלקויים במקום (בעדותו ובחוות דעתו של המומחה), את נהג הסיאט הלבנה אשר הזדחל לפניו (בהודעתו הראשונה), את נהג המאזדה אשר נסע לפתע באיטיות לאחר שהנאשם כבר השלים את העקיפה (בהודעתו השנייה ובעדותו) ואת התמרור המסמן מרווח הפרדה, אשר נקרה בדרכו כבר בתוך הצומת (ראו חוות דעתו של המומחה). האם לשלל הגרסאות המגוון נוספת כעת גרסה אמורפית, המתייחסת לפעולתו של "כוח עליון"? מהי, אם כך, גרסתו הסופית של הנאשם לאירוע התאונה? האומנם סבור הסנגור שיש באמור - על שלל גווניו ופרכותיו - כדי לערער גרסתה של המאשימה בדבר אירועי התאונה ואופן ביצוע העקיפה? - אתמהה. 30. הנה כי כן, משילוב עדויותיהם של יקי, נמרוד ואיתי - עדים מהימנים ובטוחים אשר מסרו גרסאות מוצקות וקוהרנטיות - עולה ללא ספק, ובאופן שמתיישב עם השתלשלות האירועים שלאחר מכן, כי הנאשם עקף ברכבו הן את הסיאט הלבנה והן את המאזדה הכסופה. הנאשם עשה כן עת גילה את נתיב הפנייה השמאלי שבצומת והחל לבצע העקיפה כבר בראשיתו של הנתיב, כ-100 מטרים לפני הצומת. הנאשם חלף כאמור על פני שני כלי הרכב, תוך נסיעה בנתיב השמאלי, עד אשר התקרב לאי התנועה שלפניו. בשלב זה הייתה המאזדה שבנתיב המרכזי סמוכה כמעט לסיאט הצהובה שבנתיב השמאלי, על סף הכניסה לצומת ממש (במרחק של 30 מטרים לערך מן הצומת, לדברי נמרוד) ואילו הסיאט הלבנה הייתה ממש אחריה (במרחק של 40 מטרים לערך מן הצומת, לדברי איתי). יקי האט מהירות נסיעתו ובעקבותיו עשה כן איתי על מנת לאפשר לנאשם לחזור לנתיב הנסיעה המרכזי, לפני המאזדה ואחרי הסובארו, אשר המשיכה היישר בנסיעתה. הנאשם, אשר מצא עצמו בקרבת אי התנועה שמולו ממש ועל סף הצומת נאלץ להשלים העקיפה בתוך הצומת, תוך סטייה חדה ימינה (הדבר מתיישב גם עם דבריו של הנאשם עצמו למומחה מטעמו). הוא איבד השליטה ברכבו ומצא עצמו מתנגש במדרכה שלאחר הצומת, בעבר הכביש הימני [במאמר מוסגר יצוין, כי ממצאים אלה מתיישבים היטב גם עם סקיצה נ/17, אשר צוירה על ידי הנאשם עצמו כנספח להודעתו השנייה (ת/11) ואושרה על ידו כ"סקיצה הנכונה"]. 31. היש בעדויותיהם של יחיא ומוסא, אשר דיברו כזכור על עקיפת כלי הרכב מימין דווקא, כדי לסתור הממצאים האמורים? - סבורני, שהתשובה לדבר שלילית. יש לזכור, שיחיא ומוסא ישבו ביציאה מעיסאוויה לכיוון מעלה אדומים, היינו: לאחר הצומת. הם ישבו בסמוך לצומת ממש כך ששדה הראיה שלהם היה מוגבל למדיי ולא היה בכוחם, כשם שהעידו, לראות כל המתרחש עוד טרם כניסת כלי הרכב המעורבים לצומת (וכשם שציין יחיא, אילו היה ממוקם במרכז העלייה שלכיוון עיסאוויה, יכול היה לצפות על הצומת במלואו (עמ' 227, ש' 9-17, 25-26; הודעתו של מוסא - גיליון מס' 3, ש' 10-11). יחיא ומוסא לא היו עדים בפועל לביצוע העקיפה תוך שימוש בנתיב השמאלי שבצומת, או לסטייתו החדה של הנאשם ימינה. השניים ראו למעשה, ממקום מושבם שביציאה מן הצומת ולאחריו, את הנאשם, בלב הצומת, בעודו ממשיך בנסיעתו, וליתר דיוק: סטייתו לחלקו הימני של הצומת עד אשר נסע לימינם של כלי הרכב המעורבים, היינו: הסובארו, אשר עמדה בראש השיירה והמשיכה היישר בנסיעתה, וכן המאזדה הכסופה. לכן, ככל הנראה, גם טעה מוסא בסברו, שהעקיפה בוצעה מן הנתיב הימני שבצומת (בכניסה לעיסאוויה), כאשר לא כן היה, וניתן לראות זאת בסקיצה (נ/19א') שצוירה בהנחייתו, המתארת אירועי הלילה עם הגיע הנאשם אל לב הצומת ממש ולא לפני כן. על כל פנים, ה"עקיפה" המתוארת על ידי השניים אינה אלא סטייתו של הנאשם ימינה, לאחר שכבר עקף את הסיאט הלבנה ואת המאזדה, ונסיעתו תוך אובדן שליטה בימין הדרך. סקיצה נ/17, אשר צוירה על ידי הנאשם כזכור, ממחישה זאת אף היא, שכן במסגרתה מתואר נתיב נסיעתו של הנאשם כבר בתוך הצומת ולאחריה, מימינם של כלי הרכב אשר היו בדרך אותה העת. לאור האמור, גרסתם של עדי התביעה המעורבים כמתואר לעיל - בעינה עומדת. 32. על יסוד האמור יש לקבוע, כי הנאשם לא השלים ביצוע העקיפה לפני הגיעו לצומת אלא עשה כן תוך שהסיט רכבו ימינה לתוך הצומת ובתוכו. משכך, הריני להרשיעו בעבירה של עקיפה בתוך צומת, בניגוד לתקנה 47(ה)(4) לתקנות התעבורה. 33. הנאשם, כאמור, סטה בחדות ימינה מנתיב נסיעתו השמאלי הקיצוני אל מרכז הצומת ובהמשך לימינו, בהיותו בתוך הצומת ממש. בהתנהגותו זו, סיכן למעשה את ארבעת עדי התביעה, אשר ניצבו כבר על סף הכניסה לצומת. יש לזכור, שהנהגים, אשר היו כעת מאחורי הנאשם (בשל מעשה העקיפה) נסעו בנתיב יחיד, המאפשר המשך הנסיעה ישר, כך שעלולים היו להתנגש בנאשם, אשר חצה הצומת לרוחבו, בהיעדר אפשרות כמעט, או לכל הפחות, בהינתן קושי ממשי לחמוק מתאונה עימו. לפיכך, יש להרשיע הנאשם גם בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה, בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה, שהרי הנאשם סטה מנתיב נסיעתו במכוון, הגם שהיה עלול לגרום בזאת להפרעה או לסיכון, כמובהר. האם נהג הנאשם במהירות העולה על זו המותרת וביצע העקיפה במצב זה? 34. בן זקן תאר קטע הדרך המדובר כדרך בין עירונית ובה מעקה בטיחות ממתכת (עמ' 67, ש' 6-11). מהירות הנסיעה המרבית בדרך שכזו, לאור תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, הנה 80 קמ"ש, אלא אם מוצב במקום תמרור ב-20. בשעתו, הוצב במקום תמרור, המגביל מהירות הנסיעה ל-60 קמ"ש לכל היותר, על ידי החברה הלאומית לדרכים בישראל עקב ביצוען של עבודות זמניות באזור (ת/1 - תמונה 29; נ/20 - תעודת עובד ציבור בנדון). בנסיבות מקרה זה, לא הושגו ממצאים פיזיים וחד משמעיים, המבססים מהירות נסיעתו של הנאשם (עמ' 58, ש' 28-29). אלי דוד אף ציין, במזכר מטעמו (נ/6), כי אין אפשרות לבצע בדיקה של ספיגת האנרגיה (תוכנית "קרש") תוך בחינת נקודת המעיכה, בתאונה שכזו (ראו גם עמ' 47, ש' 23-28), לשם בחינת מהירות הנסיעה. משכך, כל שנותר לבחינה הנו עדויותיהם של העדים לאירוע והמעורבים בו. 35. עדי התביעה המעורבים טענו, כי הנאשם נסע בנתיב השמאלי, נתיב העקיפה בו בחר, במהירות גבוהה מאוד. יקי העריך מהירות נסיעתו שלו בשיעור של 70 עד 80 קמ"ש, בהתאם למהירות נסיעתה של הסובארו שהייתה לפניו (עמ' 156, ש' 3-6; עמ' 158, ש' 12-18). משכך, נסע גם איתי, אשר היה אחרי יקי כזכור, במהירות של 70 עד 80 קמ"ש, וכה עשה הנאשם (עמ' 158, ש' 17-25) עד אשר ביקש לעקוף כלי הרכב שבשיירה - אז נסע במהירות של 30 קמ"ש יותר (עמ' 156, ש' 13-16). נמרוד ציין, כי יקי נסע במהירות של 60 עד 70 קמ"ש בקטע הדרך המדובר (עמ' 100, ש' 19-21). בהתאם, העריך תחילה מהירות נסיעתו של הנאשם בשיעור של 100 קמ"ש ויותר (עמ' 98, ש' 16; עמ' 110, ש' 12-13) אך אישר בהמשך עדותו גם דבריו לחוקר, כי הנאשם נסע במהירות של 90 קמ"ש (עמ' 116, ש' 29-30). כשנתבקש ליתן הכרעה סופית בנדון ציין בעדותו, כי אינו יכול לעשות כן (עמ' 117, ש' 1-3). איתי ציין אף הוא, כי נסע במהירות של 60 עד 70 קמ"ש, בשלב יציאתו של הנאשם לביצוע העקיפה (עמ' 123, ש' 27-29). להערכתו, ביצע הנאשם עקיפה "מהירה" ("הוא עקף אותי מהר" - עמ' 124, ש' 1-2), במהירות נסיעה של 100 קמ"ש וקצת יותר (עמ' 130, ש' 27-31). עידן לא זכר מהירות נסיעתו המדויקת של איתי, נהג הרכב בו נסע, ובמענה לשאלת הסנגור השיב, כי ייתכן שהמהירות נעה בין 50 ל-60 קמ"ש ("אני מאמין שכן, אני לא יודע בדיוק" - עמ' 186, ש' 9-12). עידן לא נדרש למהירות נסיעתו של הנאשם. יחיא, אשר היה עד לאירוע התאונה לאחר ביצוע העקיפה וסטייתו של הנאשם ימינה, כמובהר לעיל, ציין, כי מהירות נסיעתו של הנאשם הייתה בולטת בהשוואה לכלי הרכב האחרים, וכלשונו: "היה נוסע במהירות, באמת מהירות חבל על הזמן, יעני עמדנו שם, פחדנו, אמרנו מה זה?" (עמ' 222, ש' 18-19); "הוא היה נוסע במהירות, מה זה, תאמין לי... היה נוסע במהירות באמת" (עמ' 230, ש' 15-18). גם בחקירתו ציין יחיא, כי נהג הרכב הצהוב נסע מהר מאוד, במהירות של 200 קמ"ש להערכתו (נ/14, ש' 4-5) - דבר הממחיש מהירות נסיעתו המופרזת של הנאשם, אם כי אין בנמצא ראיה להערכתה במדויק. 36. בתשובתו לכתב האישום, הודה הסנגור בשם מרשו, בביצוע עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, בהאי לישנא: "מודה באישום הרביעי על המהירות שעולה על המותר ככל שמתייחס בנהיגה במהירות עד 90 קמ"ש במהלך העקיפה" (עמ' 1, ש' 7-8). הנאשם הודה, למעשה, בנהיגה במהירות של 90 קמ"ש במהלך ביצוע העקיפה ולצורך העקיפה בלבד, בנסיעתו בנתיב השמאלי עד אשר סטה ימינה ונאלץ לבלום רכבו בחוזקה. 37. בהתאם לדברי הסנגור, ציין גם הנאשם בעדותו, כי נסע במהירות של 90 קמ"ש בקטע העקיפה בעוד חבריו נסעו, כשם שציינו בעדויותיהם, במהירות של 70 קמ"ש (עמ' 286, ש' 11-14). בהודעתו הראשונה (ת/10) ציין הנאשם, בדומה לעדותו דלעיל, כי נסע במהירות של 80 עד 90 קמ"ש לכל היותר (בהילוך רביעי) "בנסיעה בקטע ישר", היינו: בנתיב השמאלי, דרכו ביקש לעקוף את רכבי השיירה (גיליון מס' 4, ש' 44-45); בהודעתו השנייה (ת/11) הודיע תחילה, כי ברצונו לדווח על אירועי הלילה לאמיתם, שהרי דבריו בחקירתו הקודמת אינם משקפים את אשר התרחש (גיליון מס' 1, ש' 1-2). אז סיפר הנאשם, כי נסע במהירות של 120 קמ"ש בערך ולא יותר מכך, לאחר שלאורך כל הדרך נסע במהירות הנעה בין 80 ל-100 קמ"ש, בדומה ליתר הנהגים (גיליון מס' 2, ש' 54-59). בהגיעו לצומת, המכיל 3 נתיבים כאמור, הוריד הנאשם הילוך נסיעתו מההילוך החמישי להילוך הרביעי, ובמהירות של 120 קמ"ש ו"לא יותר" נכנס לנתיב הפנייה שמאלה, לכיוונו של הבסיס הצבאי (גיליון מס' 2, ש' 64-70). משלא הצליח לבלום רכבו בהמשך הדרך (לבל יפגע במאזדה הכסופה, לגרסתו בשלב זה - ראו ניתוח לעיל), הסיטו הנאשם ימינה וציין בהאי לישנא: "ואני ממש מצטער על המהירות הזו" (גיליון מס' 4, ש' 1-5). בתום חקירתו נשאל הנאשם - האם הוא מודע למהירות הנסיעה המותרת באזור ולפשר הסתירות בין הודעותיו, שהרי בראשונה דיבר על מהירות נסיעה של 90 קמ"ש בעוד בנוכחית התייחס למהירות של 120 קמ"ש. הנאשם העריך מהירות הנסיעה המותרת בין 60 ל-70 קמ"ש (כקבוע בתמרור) וציין, לאור זאת, כי הוא "דפוק" (גיליון מס' 5, ש' 28; גיליון מס' 6, ש' 1-7). 38. הנאשם נדרש כמובן לנמק הסתירות בגרסאותיו ותקף, בתגובה, אופן ניהולן של חקירותיו. כך למשל, כבר בראשית הודעתו הראשונה (ת/10), לאחר שהובהר לו מדוע הוא נחקר, מסר לו החוקר (אלי דוד) שחברו נהרג, הגם שנתבקש על ידי אביו של הנאשם שלא לעשות כן ללא תמיכה של איש מקצוע. הנאשם היה המום אז, כשנדרש למעשה למסור הודעתו. החקירה החלה בשעה 03:00 לפנות בוקר, בחדר המתנה שבבית החולים, ונמשכה שעה לערך תוך שהופסקה באמצעה בשל בדיקה שצריך היה הנאשם לעבור (עמ' 288, ש' 8-15). אז דיבר הנאשם על מהירות נסיעה של 80 עד 90 קמ"ש (בדומה לגרסתו בתשובתו לאישום ובהתאם לעדותו בבית המשפט) וכאשר עקף, הגיע להערכתו למהירות של 90 קמ"ש (עמ' 288, ש' 19; עמ' 294, ש' 8-16); החקירה השנייה (ת/11) נערכה ביום שישי בבוקר לאחר שהנאשם לא ישן כלל ב-30 השעות שקדמו לה. בחקירתו זו דיבר הנאשם על מהירות נסיעה של 120 קמ"ש משום ששלושה חוקרים (בן זקן, אלי דוד וחוקר בשם משה כהן) איימו עליו שאם לא יודה בנסיעה לתחרות (בין כלי רכב), ייאסר. עוד דיברו עימו החוקרים, לטענתו, על ההבדל בין עבירה של גרימת מוות ברשלנות (בגינה נידונים ל-3 שנות מאסר) לבין עבירת ההריגה (בעטייה נענשים ב-20 שנות מאסר), והצליחו להפחידו (עמ' 288, ש' 16-24; עמ' 290, ש' 3-5) באישום בהריגה (עמ' 296, ש' 16-17). כל שרצה הנאשם, נכון לאותה העת, היה לשוב לביתו ולישון ומשכך בחר לתאר מהירותו כאמור, כדי שחוקריו יעזבוהו (עמ' 295, ש' 15-20; עמ' 297, ש' 2- 6, 10) וכדי שיוכל לצאת "יותר בזול" כלשונו (עמ' 296, ש' 9-10). כשנשאל הנאשם מדוע ציין בהודעתו השנייה, כי הוא "דפוק" (בהמשך לדבריו בדבר מהירות נסיעתו המופרזת) השיב, כי לא היה אז "בפוקוס" (עמ' 310, ש' 17-21) וכי מצבו הנפשי לא היה שפיר לאחר שגילה, בלילה שלפני, שחברו נהרג (עמ' 314, ש' 12-14). 39. איזו גרסה הנה הנכונה, ככל שנוגע הדבר למהירות נסיעתו של הנאשם? - סנגורו של הנאשם טען, כי בחקירתו הראשונה בשעה 03:30 לפנות בוקר, בשעות בהן מרבית האנשים הנורמטיביים כבר ישנים, יש טעם לפגם. חרף זאת, עמד הנאשם "איתן כארי" על מהירותו בשיעור של 80 עד 90 קמ"ש, כך שיש לקבל גרסתו זו כנכונה וכמהימנה (עמ' 327, ש' 21-27). אכן, חרף העובדה שתנאי החקירה לא היו "אופטימאליים" (כטענת הסנגור), בחר הנאשם "לערוך הגנתו" כבר מבעוד מועד כאשר לא הודה בנסיעה למישור אדומים לשם צפייה בתחרויות בין כלי רכב, ציין כי עקף את הסיאט הלבנה בלבד וכאשר טען שעשה כן מאחר שהסיאט הלבנה נסעה לאט מאוד, במהירות של 30 עד 40 קמ"ש - טענות אשר הופרכו, אחת לאחת, כפי שניתן לראות לעיל. על כן, אין לטעון למהימנות גרסתו זו של הנאשם, ספציפית. סבורני, שדווקא בחקירתו השנייה (ת/11), אשר נערכה מספר שעות לאחר מכן, הפנים הנאשם גודל האסון (אובדן חבר טוב) ובחר, מצפונית, לתאר אירועי הלילה נאמנה. הרי הנאשם הכריז, כבר בראשית חקירתו, כי יספר הפעם את האמת ושטח אז, באין מפריע וללא כל התערבות מצידו של החוקר בשלב זה, גרסתו לאירועי הלילה, למן תחילתו - כאשר בחרו כולם לנסוע למישור אדומים על מנת לצפות בתחרויות - ועד סופו הטרגי. הנאשם ציין, שנסע במהירות של 120 קמ"ש "ולא יותר" במהלך העקיפה, ומשלא עלה בידו לבלום "ואני ממש מצטער על המהירות הזו" (גיליון מס' 4, ש' 4-5), הסיט רכבו ימינה. הנה כי כן, היה זה הנאשם, אשר קשר על דעת עצמו בין מהירות נסיעתו המופרזת - בה הודה בחקירתו, לבין אובדן השליטה ברכב. מאוחר יותר, משהבין חומרתו של האישום הפלילי עימו נאלץ להתמודד, ביקש למזער נזקיו, שב לגרסתו כבראשונה (עקיפה במהירות של 90 קמ"ש) וטען שכיזב בגרסתו שבחקירה השנייה על מנת לחמוק מחוקריו, וכלשונו: "כי כשהם הבינו שנסענו לכיוון התחרויות לראות תחרות, הם רצו שאני אספר להם שנסענו לראות תחרות ולא נסעתי לידידה שלי... סיפרתי להם את זה, וכדי שיעזבו אותי בשקט סיפרתי להם שנסעתי על 120 כדי שאני אוכל [לחזור] לבית לנוח" (עמ' 297, ש' 14-18). לא ברור הכיצד בדיוק ביקש הנאשם למלט עצמו מאימת הדין בטענותיו בדבר מהירות נסיעה של 120 קמ"ש דווקא, הן ככל שנוגע הדבר לעבירת ההריגה והן ככל שנוגע הדבר לאיומי החוקרים, לטענתו, באישומים של צפייה בתחרויות בין כלי רכב או השתתפות בהן. על כל פנים, אין בגרסתו המגומגמת של הנאשם (אשר הוצגה לעיל כלשונה) כדי להצדיק טענותיו, מה גם שלא הייתה זו המסגרת הראויה להעלותן. אילו סבר הסנגור, כי על מרשו הופעל לחץ פסול, אשר הובילו למסירתה של הודאת שווא, היה עליו לדרוש פסילתה של ההודאה תוך בירור הדבר, כמקובל וכמתחייב, במסגרתו של משפט זוטא. בפועל, העלה הסנגור טענותיו אלה בעלמא בשלב הסיכומים, בלא גיבוי ראייתי כלשהו והסכים להגשתה של הודעה ת/11 (המכילה הודאתו של הנאשם כאמור) חרף טענותיו הקשות גביה (ראו עמ' 289, ש' 26). במצב דברים זה, יש לדחות טענותיו של הסנגור ולקבוע בהתאם, ובהסתמך על עדויותיהם של עדי התביעה לדבר, כי הנאשם נהג רכבו, בשעת ביצוע העקיפה, במהירות מופרזת (אשר הובילה לאובדן השליטה ברכבו, כשם שיוסבר בהמשך). 40. משלא הושגו ממצאים פיזיים ומדעיים בדבר מהירות נסיעתו של הנאשם, אין כל אפשרות לאמדה כהווייתה. חרף האמור, לאור הודאת הנאשם (ת/11) ועדויותיהם של עדי התביעה, אשר דיברו מפורשות על מהירות מופרזת ואף העריכוה ב-100 קמ"ש ויותר, יש להרשיע הנאשם בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר מכוחו של תמרור ב-20 שבמקום ובניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה. אובדן השליטה ברכב 41. בהודעתו השנייה (ת/11) הביע הנאשם צער על מהירות נסיעתו וקשר ישירות בינה לבין היעדר יכולתו לבלום הרכב, סטייתו החדה ימינה והנזקים שאירעו בעטיה. הסנגור טען, בניגוד לאמור, כי אין אפשרות לברר מהן הנסיבות, בעטיין אבדה השליטה בסיאט הצהובה, משום שהמשטרה חדלה בחקירתה את האירוע, הן בבחינת חלקי רכבו של הנאשם לאחר אירוע התאונה (ייבחן כעת) והן בבדיקת השפעתה של התשתית בצומת על השתלשלות האירוע (לזאת אדרש בהמשך). 42. אבנר רוזנגרטן, מומחה לבדיקת סיבים פולימרים (להלן: "רוזנגרטן") נדרש לבדוק (ראו חוות דעתו ת/7) הפריטים הבאים, אשר הוצאו מרכבו של הנאשם לאחר התאונה: צינורית קרועה מגומי משוריין (אליה היה קשור תג מוצג מסומן "גומי ימני קדמי"), צינורית קרועה מגומי משוריין (אליה היה קשור תג מוצג מסומן "ימני") וכן רצועה קרועה מגומי משוריין (אליה היה קשור תג מוצג מסומן "רצועת מנוע חיצונית"). בחקירתו הראשית ציין, כי שלושת המוצגים נשברו תוך כדי מתיחה כתוצאה מעומס יתר, היינו: במהלכו של אירוע חד פעמי, אשר היה חזק מיכולת העמידה שלהם (עמ' 194, ש' 6-9). בחקירתו הנגדית הבהיר רוזנגרטן, כי הרצועה הנבדקת הייתה רצועת מנוע בעוד הצינוריות היו, ככל הנראה, צינוריות בלם וייתכן ששתיהן השתייכו לבלם הימני הקדמי (עמ' 195, ש' 17-21). רוזנגרטן חזר על עיקרי עדותו הראשית בדבר פגיעת החלקים כתוצאה מעומס יתר אם כי לא יכול היה לקבוע, במענה לתשובתו של הסנגור, באיזה אירוע בדיוק נפגע כל אחד מן החלקים והאם באירוע אחד בלבד, שהרי לא פרק החלקים בעצמו מן הרכב ולא ראה אותו כלל לאחר שהוגדר במצב של "אובדן גמור" (עמ' 196, ש' 29-31; עמ' 197, ש' 3-4, 11-18). כבר כעת אציין, כי כל טענה בדבר שבירת החלקים באירועים שונים אינה הגיונית, אינה מתקבלת על הדעת ולא בכדי לא הועלתה על ידי מי מן הצדדים. הרי הנאשם העיד, כי העביר רכבו טיפול כללי זמן לא רב עובר לאירוע התאונה וכן לא צוין, בעדותו שלו או בטענותיו של סנגורו, כי רכבו היה מעורב באילו הן תאונות נוספות או אירועים מיוחדים, אשר עלולים היו להביא לשבירת החלקים כאמור (אז יש גם להניח, כי אילולא תוקנו או הוחלפו, לא יכול היה הנאשם לנסוע ברכבו). על כל פנים, בלימת חירום, לדידו של רוזנגרטן, לא יכולה להביא למצב של עומס יתר משום שצינוריות הבלם בנויות לעמוד בלחצים שכאלה (עמ' 198, ש' 11-22). בבדיקה מיקרוסקופית לא נמצאו גם סימנים לשבר התעייפות, קרי: שבר שנובע כתוצאה מפעולה מתמשכת ה"מעייפת" את החומר עד לשבירתו הסופית בשל מכה כלשהי (עמ' 197, ש' 5-10; עמ' 198, ש' 26-30; עמ' 201, ש' 22-26). משכך, וכשם שצוין לעיל, המדובר בשבר שבמתיחה באשר הכוח שהופעל על צינוריות הבלם ויתר המוצגים היה גדול ממה שיכול היה החומר מהן הן עשויות לסבול (עמ' 199, ש' 1-3, 13-14). שבר שבמתיחה כאמור עלול להיגרם כתוצאה מנגיפה, היינו: מכה חזקה שגרמה לשינוי המצב הנורמאלי ולעיוותו לכדי שברי מתיחה במוצגים (עמ' 199, 4-6; עמ' 200, ש' 1-2). 43. בנסיבות המקרה שלפנינו, תואמים הממצאים שבשטח, לגישתו של רוזנגרטן, מסקנתו בדבר שבר במתיחה כאמור. הרי התמונות (ת/1) מעידות על פגיעות קשות בתא המנוע כתוצאה מאירוע חד פעמי אשר הטיל עומס יתר על חלקיו. גם חדירת מעקה הבטיחות אל תוך הרכב מתאימה לממצאי שבר במתיחה (עמ' 194, ש' 10-18). אמנם אין ראיות לפגיעתו של מעקה הבטיחות דווקא במוצגים הנבחנים, ברם בהחלט ייתכן שהמעקה המדובר פגע במכלולים אחרים ברכב, אשר התעוותו וגרמו כאמור למתיחת הצינוריות והרצועות לכדי קריעתן (עמ' 199, ש' 19-25, 30-31). 44. ג'ורג' פיינגולד, מומחה ממעבדת סימנים וחומרים (להלן: "פיינגולד") נדרש לבחון המוצגים הבאים: מכלול שבור של אופן ימני קדמי, הכולל מערכת בלמים ללא דסקית בלימה אחת; צינור בלם קרוע לשני חלקים וכן חגורת מנוע קרועה (ראו חוות דעתו ת/8). פיינגולד ביקש לבחון השתלשלות האירועים בתאונה, קרי: האם גרמו השברים בחומר לתאונה, או שמא גרמה התאונה לשברים בחומר. בחקירתו הראשית הסביר פיינגולד, כי באופן הימני הקדמי של הרכב מצא שבר אחד בחלק "המחזיק תפוח", חלק "קריטי" כלשונו ושבר נוסף בדיסק בלימה, שבר פריך חד פעמי (Impact stress) המעיד על שבירת החלק בבת אחת ללא תהליכי שבירה קודמים, כסימני עייפות ויתר ליקויים (עמ' 203, ש' 12-14, 21-22, 25-31; עמ' 204, ש' 7-10). פיינגולד שלל היווצרות הדרגתית של השברים מסיבות טכנולוגיות לאחר שלא מצא כל סימן לכך (עמ' 204, ש' 27- 31; עמ' 205, ש' 1-3). אי לכך, לדידו של פיינגולד, נגרמו השברים כתוצאה מעומס יתר אשר הופעל על החלקים המדוברים, בכוח הגדול בהרבה מחוזקם ובפרק זמן קצר מאוד כמהירות הקול (עמ' 204, ש' 11-12; עמ' 205, ש' 4-5). שברים שכאלה הנם תוצר של התנגשות בלבד, נצפים בתאונות (התנגשויות בעמודי בטון, בכלי רכב, במעקות כביש ובכל מעקה אחר גבוה יחסית) ואינם נגרמים תוך נסיעה שגרתית על הכביש (עמ' 204, ש' 13-16; עמ' 214, ש' 1-8); בחקירתו הנגדית הסביר פיינגולד, בדומה לרוזנגרטן, כי לא ראה את הרכב כולו או את המנוע בשלמותו בטרם בדק השברים בחלקים שהובאו בפניו. משרד המוצגים שבמטה הארצי מקבל את החלקים ומנתבם למעבדות השונות, כך שפיינגולד בדק החלקים שכשלו בלבד, כשם שהובאו בפניו, ולא נזקק כלל לבחינת המכלול (עמ' 206, ש' 17-22; עמ' 210, ש' 4-5), היות שהשברים מדברים בעד עצמם. פיינגולד חזר וציין, כי התפוח (חלק חשוב לדבריו), היושב בבית התפוח ומצוי בקצה מוט ההיגוי האחראי להיגוי, נשבר כתוצאה מעומס יתר ולא נמצאו עליו סימני התעייפות או אילו הם סדקים. התפוח היה שלם במהלך נסיעתו השגרתית של הנאשם ונשבר כתוצאה מן התאונה, היינו: לא הייתה זו שבירת התפוח אשר גרמה לתאונה אלא הייתה זו התאונה אשר גרמה לשבירת התפוח (עמ' 213, ש' 5-8, 20-30). עם שבירת בית התפוח, נפלט התפוח החוצה ואבדה למעשה השליטה בהיגוי הרכב. על האופן נצפו כ-400 סימני מעיכות, ליפופים ועיוותים (עמ' 211, ש' 4-5), סימנים שנמצאו גם על יתר החלקים שהובאו לבחינתו. אילו היו קיימים עובר לאירוע התאונה, לא יכול היה הנאשם לנסוע ברכבו (ראו גם עמדתי בפסקה דלעיל לעניין ממצאיו של רוזנגרטן). ברי, כי סימנים אילו נוצרו, בכללם, באירוע התאונה המדובר, כאשר נסיעה במהירות של 80 עד 90 קמ"ש, היישר למעקה הבטיחות, גרמה להפעלת כוח מאסיבי על החלקים השונים ולאותם עיוותים, כיפופים, שחיקות ומעיכות (עמ' 214, ש' 21- 22; עמ' 219, ש' 12-24). כמות הסימנים מעידה על מכה חזקה מאוד והדופן הקדמית הימנית של הרכב, אשר נכנסה כולה פנימה, מלמדת אף היא על כך (עמ' 220, ש' 26-31). פיינגולד, אשר נדרש לבדוק השברים שבמוצגים שהובאו לפניו הגיע למסקנות זהות לאלה של רוזנגרטן, אשר בחן מבנה החומרים גופם. שני המומחים הגיעו למסקנה זהה, היינו: נגיפה חזקה ברכב הובילה לשבירת חלקיו באחד, באופן שהוביל לאובדן השליטה בו. לא דובר כאמור ב"עייפות" מתמשכת של החומר, אשר הובילה לשחיקתו הסופית בליל התאונה דווקא אלא הייתה זו התאונה, אשר הובילה לשבירתם של החלקים ברכב. 45. הסנגור ציין, בהמשך לאמור, כי מערכת ה-ABS לא נבחנה, חרף חיבורה למערכת הבלימה שברכב. לדידו, היה מקום לבדוק המערכת במקרה דנן לשם קביעת ממצאים החלטיים בעניין, ובפרט אמורים הדברים כאשר בתאונה הנבחנת היה מעורב נהג צעיר, אשר לא הכיר את המערכת ולא יכול היה להצביע על דבר פעולתה (עמ' 329, ש' 12-19). היעדר בדיקה כאמור מהווה משום מחדל חקירתי אשר אין להתעלם הימנו, לגישתו של הסנגור. יש להבהיר, בראשיתם של דברים, כי אין בקיומם של מחדלי חקירה, ככלל, כדי לתרום להטלת ספק סביר בדבר האשמה ולהוביל בהכרח לזיכויו של נאשם. מחובתו של בית המשפט לבחון, שעה שהועלתה טענה מעין זו, באם המחדלים המתוארים הנם כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין עד אשר מתעורר החשש, כי הנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות נגדו והגנתו תהא חסרה ומקופחת (ראו ע"פ 5391/07 כהן נ' מדינת ישראל; ע"פ 3214/06 פינר נ' מדינת ישראל; ע"פ 557,559/06 עלאק נ' מדינת ישראל; ע"פ 10943/05 לוי נ' מדינת ישראל; ע"פ 6040/05 אלנבארי נ' מדינת ישראל; ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, וכיו"ב - פורסמו כולם באתר המשפטי "נבו"). 46. מערכת ה-ABS ברכבו של הנאשם לא עברה בדיקה מדעית כלשהי, ככל הנראה, ואין ממצאי מעבדה בעניינה. פיינגולד, אשר קיבל לבדיקתו המכלול השבור של האופן הימני הקדמי, הכולל את מערכת הבלמים (עמ' 210, ש' 17-21), לא צילם את המערכת ולא בחנ? (עמ' 208, ש' 22-26) משום שלא הייתה שבורה לדבריו (עמ' 209, ש' 1-2, 8-13). ואולם, אין בבחירה שלא לבחון המערכת, לגישתי, משום מחדל חקירתי, וודאי לא כזה היורד לשורשו של עניין. חומר הראיות הקיים מגלה, כי רכבו של הנאשם היה תקין, עובר לאירוע התאונה, וכי הנאשם דאג לתחזקו כראוי שהרי רכבו היה חשוב לו (ראו למשל עמ' 291, ש' 25-30). הנאשם דאג לטיפול כללי לרכב עובר לאירוע התאונה, להחלפת מצמד (קלאצ') שהתקלקל ולטיפול בבלמי הרכב במוסך מורשה של סיאט (עמ' 303, ש' 21-30; הודעתו השנייה של הנאשם (ת/11), גיליון מס' 6, ש' 10-11). ברי, כי לא נפלו פגמים כלשהם בחלקי הרכב, אשר גרמו לאובדן השליטה בו ולתאונה בה היה מעורב הנאשם, בסופו של דבר. הנאשם נסע במהירות החורגת משמעותית מן המותר במקום עד אשר ניצב בפני אי התנועה שמול הנתיב השמאלי, ובעודו שועט לעברו במהירות. הוא נאלץ לבלום רכבו באחת וכשחש רגלו רועדת על דוושת הבלם, נאלץ לסטות בחדות ימינה. כתוצאה מכך, מערכת ה-ABS, מערכת חשמלית אלקטרונית, המורכבת בין גלגלי הרכב ועל כל מערכת הבלימה שבו, נכנסה לפעולה ומתפקידה היה למנוע נעילתו של הגלגל. סממני פעולתה של המערכת בלטו היטב בעדותו של הנאשם, אשר תיאר היעדר יכולת "לסחוט" למעשה את דוושת הבלם בשל רעידות הדוושה וקפיצת רגלו על גביה (אלי דוד - עמ' 277, ש' 7-8, 16-18, 27- 28; עמ' 287, ש' 6-8; עמ' 303, ש' 13-16; ראו הודעתו השנייה של הנאשם (ת/11), גיליון מס' 4, ש' 6- 10). הנאשם היה מודע אמנם לעובדת קיומה של המערכת ברכבו וידע ככלל, כי מתפקידה למנוע החלקה ונעילת הבלמים, אך לא התנסה מעולם בבלימה תוך שהמערכת פועלת ולא ידע כיצד מגיבה המערכת בשעת חירום (עמ' 303, ש' 17-20; הודעה שנייה (ת/11), גיליון מס' 4, ש' 11-21; הודעה שלישית (ת/12), גיליון מס' 3, ש' 63-67). משכך סבר, שבלמי רכבו לא פעלו פעולתם, אך לא כן היה. עקב האמור, אבדה כליל השליטה ברכב ולא עלה בידו של הנאשם, בפרק הזמן הקצר בו אירעה התאונה ובמהירות נסיעה מופרזת, תוך התנגשות במדרכה ובמעקה הבטיחות, לייצב רכבו בדרך כלשהי ובכל שלב שהוא. מכלולי הרכב, אשר ספגו מכה חזקה מאוד, עוותו ונמעכו וחלקיו השונים נשברו באחת (ראו ממצאי המומחים בנדון). אשר על כן - כעולה מעדויותיהם של רוזנגרטן ופיינגולד, אשר בחנו חלקי רכבו של הנאשם לאחר התאונה, וכן לאור הערכותיו של בן זקן, שעמד בראש צוות חקירת התאונה (עמ' 92, ש' 13-24) - לא היו אלה חלקי הרכב אשר הביאו הנאשם לאירוע התאונה, אלא היה זה הנאשם, אשר גרם בהתנהגותו לתאונה ולנזקיהם הקשים של חלקי הרכב. אי לכך, ומשהוכחו התרחשויותיה הקרובות של התאונה כנדרש וגובו בגרסתו של הנאשם לדברים, לא היה הכרח בבחינת מערכת ה-ABS דווקא. עבירת ההריגה ­47. עבירת ההריגה, המעוגנת בסעיף 298 לחוק העונשין, קובעת, כי מי שגרם "במעשה או במחדל אסורים" למותו של אדם, יורשע בהריגה ודינו - 20 שנות מאסר. היסוד העובדתי שבעבירה מתייחס לכל צורה של התנהגות רשלנית (בין במעשה ובין במחדל כאמור), הנוגדת את טובת הציבור והמוסר הציבורי, מסכנת את חיי הזולת וגורמת, בסופו של דבר, לתוצאה הקטלנית (ראו למשל ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 635, 640; ע"פ 3289/90 מדינת ישראל נ' בראונר, פ"ד מה(1) 397, 400; מ' קרמניצר "על עבירת ההריגה במשפטנו" הפרקליט לו (תשמ"ה - 1985) 201, 206). היסוד העובדתי הנדרש נתקיים בנסיבות ענייננו, כשם שהובהר למעשה לכל אורך הכרעת הדין. הרי הנאשם בחר ביודעין, בהגיעו לצומת מואר ומסומן, לבצע עקיפה באמצעות נתיב הפנייה שמאלה, הגם שאינו משמש נתיב עקיפה ואינו ראוי לכך. הנאשם עשה כן תוך שנהג רכבו במהירות העולה משמעותית על זו המותרת ובנתיב פנייה קצר טווח, אשר לא אפשר האצת רכבו בפועל בצורה שכזו. בהתאם, מצא עצמו הנאשם, עד מהרה, מול אי התנועה הסמוך לנתיב השמאלי ולא יכול היה, בשל נסיעתו המהירה, למנוע התנגשות בו. לפיכך, בחר הנאשם לבלום רכבו באחת (פעולה מסוכנת כשלעצמה כשבמהירות גבוהה יחסית עסקינן) ולהסיט מלוא ההגה ימינה - בחירה שגרמה לאובדן השליטה ברכב כליל. ברי, כי במעשיו האסורים פעל הנאשם באופן הנוגד טובתם של יתר הנהגים, הנוסעים ועוברי האורח בכביש, והתוצאה הקטלנית לא איחרה לבוא (דבר הקשר הסיבתי ייבחן בהמשך). 48. עיקר המחלוקת בין הצדדים להליך זה נעוץ בשאלת היסוד הנפשי, אשר אפיין פעולותיו של הנאשם, עת הגיע לצומת המדובר ובחר בצורת הנהיגה המתוארת לעיל. ב"כ המאשימה הצביע על מודעות לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית והפנה ליסוד נפשי של פזיזות, בעוד הסנגור טען לזיכוי בהיעדרה של מחשבה פלילית כנדרש והפנה לחילופין לסעיף 304 לחוק העונשין, המעגן העבירה של גרימת מוות ברשלנות, הדורשת, כמובן, יסוד נפשי של רשלנות בלבד. היסוד הנפשי, המאפיין את עבירת ההריגה, כשם שציין ב"כ המאשימה, הנו פזיזות, כמובהר בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין. יסוד נפשי של פזיזות מתייחס לחזיית התוצאה מראש, ולעניינה של עבירה זו: חזיית התוצאה הקטלנית מראש, תוך "חפץ" בקרותה - בין שבאדישות תוך שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות ובין שבקלות דעת, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות ומתוך תקווה להצליח למנען (ע"פ 10332/03 בלייכר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר המשפטי "נבו"; ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145, 150; ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 161). הרשעה בעבירת ההריגה נדרשת למעשה, להוכחת מודעות לטיב המעשה, קיום הנסיבות ואפשרות גרימת תוצאותיו של המעשה. עבירה של גרימת מוות ברשלנות, במובחן מכך, נדרשת ליסוד נפשי של רשלנות, באשר האדם הסביר היה צופה אפשרות הפגיעה בשלמות גופו של אדם כתוצאה מהתנהגותו של הנאשם בעוד הנאשם עצמו לא צפה כן (ע"פ 8250/05 מדינת ישראל נ' שלום, פורסם באתר המשפטי "נבו"; ע"פ 6131,6916/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 31). הנה כי כן, בעוד היסוד הנפשי של עבירת ההריגה מאופיין בהליכה לקראת הסכנה מדעת, הרי עבירה של גרימת מוות ברשלנות תבוסס בשל התנהגות בהיסח הדעת (ע"פ 419/68 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כב(2) 749, 754). 49. לאור האמור, נאשם, אשר היה מודע לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה המיוחדות, יורשע בביצועה של עבירת ההריגה. נאשם כאמור יורשע אף אם לא חזה השתלשלות האירועים המדויקת, אשר הובילה לתוצאה הקטלנית, ואף אם לא ידע מראש דבר זהותו הספציפית של הנפגע (ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 93). הנאשם, כשם שהובהר לעיל, הגיע לצומת המדובר בעודו מואר, מסומן וכאשר שלט הכוונה קודם, אותו ראה הנאשם בבירור (כעולה מעדותו) אפיין נתיב הפנייה השמאלי כנתיב נסיעה שמאלה בלבד. עם הגיעו לנתיב ובסמוך לו, החליט הנאשם לעקוף חבריו חרף העובדה שהמרחק עד לפתח הצומת היה קצר יחסית ונאמד בעשרות מטרים בלבד. לפיכך, וכדי להספיק לבצע העקיפה, האיץ הנאשם מהירותו כך שחרגה משמעותית מזו המותרת וכך, בנתיב קצר מרחק, המיועד לפנייה שמאלה בלבד, התקדם הנאשם במהרה אל עבר הצומת. כשחלף על פני רכביהם של חבריו לנסיעה, הבין הנאשם גודל טעותו, בלם רכבו באחת חרף מהירות נסיעתו הגבוהה (פעולה הרסנית כשלעצמה) והסיט רכבו ימינה לליבו של הצומת, הגם שחבריו נסעו מאחוריו היישר לתוך הצומת. הנאשם לא הכיר האזור לטענתו והגיע לסביבותיו, באישון לילה, בעודו נוהג בכלי רכב, כלי מסוכן אשר יכול כידוע להפוך באחת לכלי משחית. חרף זאת, האיץ הנאשם מהירות נסיעתו כאמור וכשניצב מול אי התנועה (הסמוך לנתיב השמאלי) ובקרבתו ממש, התפרץ לצומת בחדות, תוך סטייה חדה ופתאומית ימינה באופן שסיכן חייו שלו, חיי חברו אשר ישב לצידו, חייהם של עדי התביעה המעורבים, אשר נסעו ברכביהם מאחוריו, וחייהם של נהגים, נוסעים ועוברי אורח נוספים, אשר עלולים היו להיקלע למקום. הנאשם לא חזה, כשם שציין סנגורו (עמ' 352, ש' 1-4), השתלשלות האירועים לאשורה, היינו: הסטייה ימינה, שיפוד רכבו על ידי מעקה הבטיחות והרג חברו. ואולם, כשם שהובהר לעיל, וככל שנוגע הדבר לעבירת ההריגה, די בעובדה שהנאשם יצר בנהיגתו סיכון ממשי - לו היה מודע כאמור, ואין כל טעם בדרישה של מודעות לזהותו של הקורבן העתידי או הפוטנציאלי. הדברים אמורים ביתר שאת גבי מצב של אובדן שליטה ברכב, אז אין לדעת מראש מקום פגיעתו. די לנו בהוכחה, שהנאשם היה מודע למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי (והדברים ברורים ומפורשים בהודעתו השנייה (ת/11) - אז הכיר במעשיו ולא יכול היה להסבירם), הנסיבות האופפות התנהגותו (תנאי הדרך כמובהר) והאפשרות לגרימת התוצאות הטבעיות העלולות לצמוח הימנה. הנאשם לא היה אדיש לאפשרות גרימת מותו של המנוח או של מי מיתר הנוסעים בכביש, הן בפועל והן בפוטנציה, אך נטל בבירור סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית תוך תקווה (תקוות שווא) להצליח למנעה. ברי, כי הנאשם נהג בפזיזות המתאפיינת בקלות דעת, כדרישתה של עבירת ההריגה. 50. קשר סיבתי עובדתי בין מעשיו של הנאשם לבין תוצאת מותו של המנוח יבוסס באם יוכח כי התנהגותו של הנאשם היוותה משום סיבה מהותית והכרחית, מנקודת ראות פיזית אובייקטיבית, להתרחשות התוצאה, היינו: "הסיבה בלעדיה אין" למותו של הקורבן (ע"פ 9723,9777/03 מדינת ישראל נ' בלזר, פ"ד נט(2) 408, 415 (להלן: "עניין בלזר")). בנסיבות ענייננו אין חולק, כי אילולא נסע הנאשם במהירות העולה על המותר וביצע העקיפה בנתיב שאינו ראוי לכך ובסמוך לכניסה לצומת ממש, לא היה נאלץ לבלום רכבו באחת ולהסיטו ימינה, לא היה מאבד השליטה ברכב כתוצאה מכך, לא היה נתקל במדרכה שמעברו הימני של הצומת ורכבו לא היה משופד על ידי מעקה הבטיחות במקום. הסנגור טען, לעניין זה, כי אילו הסתיים מעקה הבטיחות במגלש לעברה של המדרכה, לא היה משפד את רכבו של הנאשם וגורם למותו של המנוח. ייתכן שיש ממש בטענותיו של הסנגור, ברם אין לטענה כל נפקות, ככל שנוגע הדבר ליסודותיה של עבירת ההריגה, ובפרט לקשר הסיבתי העובדתי הנדרש, שהרי התנהגותו של הנאשם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה למוות כי אם בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית, כשם שאירעה (ראו עניין בלזר, שם). אין חולק, בנסיבות ענייננו, כי אלמלא נהיגתו הרשלנית של הנאשם (כמובהר לעיל בניתוח היסוד העובדתי של העבירה), לא היה נתקל רכבו במדרכה ובמעקה הבטיחות האמור, והמנוח לא היה מוצא מותו באופן אכזרי שכזה. 51. הסנגור טען כזכור, כי לא נערכה חקירה ראויה בעניין בעיות התשתית שבאזור ובפרט אמורים הדברים גבי מעקה הבטיחות החשוף (בלא מגלש בקצהו) אשר גרם, ללא ספק לדידו, לתוצאותיה הקטלניות של התאונה (עמ' 330, ש' 9-19). היעדר בדיקה מהווה, לגישתו, משום מחדל חקירתי, היורד לשורשו של עניין עד כדי פגיעה ביכולת הגנתו של הנאשם (ראו פסקה 46 לעיל). לא מצאתי ממש בטענה זו. הרי ההליך הפלילי הנוכחי נועד לבחון התנהגותו של הנאשם, ככל שנוגעת לאירוע התאונה המדובר, ותיחומה בגדריו של החוק אם לאו. עבירת ההריגה מתמקדת בהתנהגותו של עושה העבירה גופו ובהלך נפשו הוא, ומשנמצא, לאור האמור, כי בחירתו של הנאשם לנהוג כשם שנהג הייתה בבחינת גורם הכרחי לתוצאת המוות, אין נפקות של ממש לטענות הנוגעות לתשתית קלוקלת, מה גם שלא הובאו בפניי אילו הן ראיות, המבססות כן. עוד טען הסנגור, בהמשך לאמור, כי המאשימה נתנה הנחייתה המפורשת, כעולה ממזכר נ/2, לדאוג להגשת כתב אישום בעניין בטרם תמוצה חקירת התשתית (עמ' 329, ש' 21-23; עמ' 335, ש' 14-15). בחינת מזכר נ/2 מלמדת, כי הפרקליט המטפל ביקש את אלי דוד לדאוג לסיום החקירה בתיק התאונה "בלי קשר" לחקירת גורמי העירייה והקבלנים באשר לתשתית באזור התאונה כדי שיוכל להגיש כתב אישום כנגד הנהג ובקשה לפסילתו מלנהוג עד תום ההליכים. אין באמור משום ניסיון מצידה של המאשימה לחמוק מן הבחינה התשתיתית הנדרשת ומוטב היה אלמלא העלה הסנגור טענה קשה שכזו בלא תימוכין בצידה. כל שביקשה המאשימה, כעולה ממזכר נ/2, הנו מיצוי הליכי החקירה בעניינו של הנאשם לשם בחינת התנהגותו באירוע התאונה ועובר לו בהליך הפלילי, כאשר חקירת התשתית מוצתה אף היא מאוחר יותר (בן זקן - עמ' 13, ש' 10-12; עמ' 14, ש' 19-25). אשר על כן, דין טענותיו של הסנגור בדבר מחדלי חקירת התשתית להידחות. די לנו, לצורך העניין ולבחינת עבירת ההריגה, בקיומו של קשר סיבתי עובדתי כדי לבסס אחריותו של הנאשם להשתלשלות האירועים כמתואר עד להרג חברו הטוב. 52. הקשר הסיבתי המשפטי יוכח על פי מבחן הצפיות הסבירה, היינו: באם ניתן היה לצפות באורח סביר התרחשותה של התוצאה הקטלנית (ראו י' קדמי על הדין בפלילים - חוק העונשין (תשס"ו, חלק שלישי) בעמ' 1067). נראה שאין כל טעם בהרחבה נוספת של היריעה באשר לרכיב זה, שכן כל אדם סביר, בנעליו של הנאשם, יכול היה לצפות התרחשותה של תוצאה קטלנית בהינתן נהיגה במהירות העולה על המותר במהלך עקיפתם של שני כלי רכב בנתיב שאינו מיועד, או לכל הפחות אינו ראוי לכך, בקטע דרך קצר אשר אינו מאפשר האצה בטוחה כמובהר - וכל זאת באזור שאינו מוכר לנאשם, בו עליו לנקוט משנה זהירות בהתנהגותו. נהיגה כאמור, אשר אינה תואמת תנאיה של דרך מסומנת ומלווה בתמרורים במקום, בכלי מסוכן כרכב, צופה פניהן של תוצאות קטלניות ללא כל ספק בדבר. 53. על יסוד האמור, הריני להרשיע את הנאשם בעבירת ההריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. סיכומו של דבר 54. הנאשם מורשע בזאת בביצוען של העבירות הבאות: הריגה - לפי סעיף 298 לחוק העונשין; נהיגה במהירות העולה על המותר - בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות; סטייה מנתיב נסיעה - בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה ועקיפה בתוך צומת - בניגוד לתקנה 47(ה)(4) לתקנות. משפט פליליהריגהתאונת דרכיםהרשעה