הרשאה לאחר לנהוג ברכב

להלן פסק דין בנושא של הרשאה לאחר לנהוג ברכב: פסק דין 1. מונח בפני ערעור המופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופטת ר. בן יששכר שורץ) בתיק תעבורה 3075/07, מיום 28.10.07, אשר הרשיע את המערער, לאחר שמיעת הראיות, בעבירה של הרשאה לאחר לנהוג בכלי רכבו, עבירה לפי סעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961 והשית עליו את העונשים הבאים : 3 חודשי מאסר על תנאי, פסילה בפועל ל-11 חודשים, פסילה ל-5 חודשים על תנאי למשך שנתיים וכן קנס כספי בסך 1,500 ₪. הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. 2. טען ב"כ המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא קיבל את גרסתו של המערער לפיה, לא התיר לנערה, הגב' דיאנה בוטרשוילי, לנהוג ברכבו וכי היה זה נכון לקבל את גרסתו, לפיה יצא מרכבו כדי להטיל את מימיו וזו התיישבה במקומו, ללא הרשאתו וללא ידיעתו והחלה לנהוג ברכב. הצביע ב"כ המערער על גרסתם של הנערה ושל המערער שכבר בהזדמנות הראשונה טענו זאת וטען כי היה זה אך נכון לאמץ גרסה זו ולזכות את המערער בהתאם. 3. לחילופין, טען כי אם תיוותר הכרעת הדין בעינה הרי שקיימת הצדקה להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, ככל שהדברים נוגעים לעונש הפסילה בפועל אשר הושת על המערער. לטענתו, המדובר בעונש שהינו חמור למדי בפרט לנוכח העובדה כי מדובר בנהג ללא עבר פלילי בעבירות תעבורה ובהתחשב בעובדה כי רישיון הנהיגה חיוני עבורו בהתחשב בעובדה כי הינו מתגורר בפזורה הבדואית ליד באר-שבע ומקום עבודתו נמצא בראשון לציון, ובנסיבות בהן הינו מפרנס יחיד של משפחתו. 4. מנגד טען ב"כ המשיבה כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר בחר להעדיף את גרסתם של שני עדים אשר תיעדו במזכרים בזמן אמת את שארע. ב"כ המשיבה עמד על העובדה כי בפועל אין חולק שהנערה נהגה בכלי הרכב שבבעלות המערער ואין חולק כי היא אינה כשירה לנהיגה וכי המערער השאיר את הרכב מותנע, כשמפתחות הרכב והרכב עצמו בשליטתה של אותה נערה, וכי בנסיבות בהן מדובר בעבירת אחריות קפידה, הרי שדי בהוכחת היסודות העובדתיים הנדונים כדי להביא להרשעו בעבירה הנדונה. אשר לחומרת העונש טען כי אין להתערב בו לאור מדיניות בתי המשפט הנוהגת בעבירות אלה. 5. לאחר ששמעתי טענות הצדדים, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי, סבורה אני כי דין הערעור להדחות. בית משפט קמא עשה עבודתו נאמנה, כאשר נתן את הדעת אחת לאחת לכל הראיות אשר באו בפניו, לכל התשתית הראיתית הישירה והנסיבתית וכן לפן המשפטי שבעבירה הנדונה. בית משפט קמא נתן את הדעת לגרסתם הראשונית של המערער והנערה, לפיה טענו כי הנאשם הוא זה אשר נהג ברכב בסוברם כי השוטרים לא הבחינו בזהות הנהג, על רקע שעת החשיכה ודחה את גרסתם כבלתי מהימנה. בית משפט קמא מצא לנכון להעדיף את גרסתם של השוטרים אשר היו עדים לאירוע ותיעדו אותו מיד לאחר מכן במזכר כתוב. את הסברם המאוחר, שבא מפי המערער והנערה, כי המערער לא התיר לנערה לעשות שימוש ברכב וכי זו לקחה לעצמה את החירות לעשות כן, דחה בית משפט קמא כהסבר בלתי מהימן הן לנוכח העובדה כי אין חולק כי חזר לרכבו כשבידיו בירות והן לנוכח שינוי הגרסה מגרסתם הראשונית אשר נמסרה בפני השוטרים. בית משפט של ערעור ימנע מלהתערב בקביעות עובדתיות של ערכה דיונית אלא אם כן הוכח על פניו כי הערכאה הדיונית הסיקה מסקנותיה על דרך השגגה. לא אלה הנסיבות כאן. מעבר לאמור לעיל, גם בפן המשפטי לא יכול המערער להיוושע. סעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה קובע : "בעל רכב או מי שהשליטה על רכב בידו, לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן (א) לנהוג בו, ובלבד שלא יהא בעל הרכב או מי שהשליטה על הרכב בידו, אחראי בעד נהיגתו על ידי אדם שאינו רשאי לנהוג בו, אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים שאותו אדם לא יוכל לנהוג ברכב" המדובר בעבירה של אחריות קפידה. הנה כי כן, האיסור להרשות נהיגה ברכב למי שאינו בעל רשיון נהיגה בר תוקף הוא מוחלט. על יסודותיה של העבירה הקבועה בסעיף 10(ב) הנ"ל עמד בית המשפט העליון בהרחבה בע"פ 502/66 ע"פ 502/66 גדליהו דויטש נ' מ.י פ"ד כא(1) עמ' 347 בקובעו; "הרישה של סעיף 10(ב) אינה קובעת צורך בכוונה או בידיעה כל שהיא. האיסור נראה מוחלט והוא מתחזק על-ידי הסיפה הקובעת הגנה אפשרית אחת, היינו שהנאשם נקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאדם שאינו בעל רשיון נהיגה לא יוכל לנהוג ברכב. כלומר, לא זו בלבד שהנאשם לא הרשה את הנהיגה האסורה אלא שנקט באמצעים הדרושים למניעתה. רק אז יינקה". כן ראה רע"פ 4184/02 רע"פ 4184/02שאול לוי נ' מדינת ישראל. דהיינו, די בהוכחת היסודות העובדתיים של העבירה כדי להביא להרשעה ואין צורך להוכיח שהמערער התכוון להתיר לנערה לנהוג ברכב. די בכך שהותיר את הרכב מותנע כשהנערה בלתי כשירה לנהיגה. בכך עצם את עיניו לאפשרות קרובה לוודאי כי זו תעשה שימוש ברכב ללא שימוש. בהתאם לא שוכנע בית משפט קמא כי המערער נקט בכל האמצעים למנוע את השימוש ברכב על ידי הנערה. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי לנכון להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. 6. אשר לעונש שהושת על המערער, אכן מדובר בעונש כבד. המחוקק ראה עבירה זו מסוג העבירות שיש לקבוע בגינן עונש מינימום, כמפורט בתוספת הראשונה לפקודה. דהיינו, דין העובר עבירה זו הינו פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה במשך 3 חודשים לפחות. (ראה סעיף 38 לפקודה יחד עם התוספת הראשונה.) במקרה דנן, לנוכח נסיבות ביצוע העבירה בהן נעשה שימוש בכלי הרכב לדקות בודדות בחופו של ים בשעת לילה מאוחרת ולא בעורק תחבורה ראשי ובנסיבותיו האישיות של המערער הנעדר הרשעות קודמות, גם לא בעבירות תעבורה, הזקוק לרישיון הנהיגה לצורכי עבודה, אני מוצאת לנכון להתערב אך בעונש הפסילה ולצמצמו לתקופת פסילה בת 3 חודשים.רכבמשפט תעבורההיתר נהיגה