הפקרה אחרי פגיעה

בכתב האישום שהוגש נגד המשיב נטען, כי ביום 24/05/05 סמוך לשעה 16:10, נהג המשיב ברכב פרטי בתוך נצרת עילית. באותו זמן, הולכת רגל חצתה את הכביש, הוא לא הבחין בה לא האט את מהירות נסיעתו, לא עצר את הרכב על מנת לאפשר לה להשלים את החצייה בבטחה, ופגע בה עם החזית ופינה קדמית שמאלית של הרכב. למרות שידע שבנסיבות המקרה נפגע או עשוי היה להיפגע אדם, לא עצר את הרכב על מנת לעמוד על תוצאות התאונה, אלא המשיך בנסיעה ונמלט מהמקום מבלי למסור עזרה לנפגעת, ומבלי להזעיק כוחות הצלה ומשטרה. בית המשפט פסק כי אין להקל ראש בעבירות בהן הורשע הנהג, המדובר בעבירות חמורות, ובפרט העבירה הנוגעת להפקרת נפגע בזירת אירוע, וכן העבירה של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל החוצים את מעבר החצייה. להלן פסק דין בנושא הפקרה אחרי פגיעה: פסק דין 1. המדובר בערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בנצרת (ת. תד 20779/05 כב' השופט ס. דבור) מיום 26/06/07, לפיו הורשע המשיב בעבירות הבאות: א. הפקרה אחרי פציעה - עבירה לפי סעיף 64 א' (א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 (להלן: "פק' התעבורה"). ב. גרם חבלה לאדם ונזק לרכוש ברשלנות - עבירה לפי סעיף 62 (2) ו- 38 (2) ו- (3) לפק' התעבורה. ג. נהיגה במהירות בלתי סבירה - עבירה לפי תקנה 51 ו- 52 (6) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן: "תק' התעבורה"), וסעיף 68 לפק' התעבורה. ד. אי מתן זכות קדימה להולכת רגל במעבר חצייה - עבירה לפי תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפק' התעבורה. ה. אי הגשת עזרה לנפגע, אי הודעה למשטרה ואי הזעקת שירותי הצלה למקום תאונה, לפי תקנה 144 (א) (1) - (2) ו- (3) לתקנות התעבורה. 2. בכתב האישום שהוגש נגד המשיב נטען, כי ביום 24/05/05 סמוך לשעה 16:10, נהג המשיב ברכב פרטי בתוך נצרת עילית. באותו זמן, הולכת רגל (להלן: "הנפגעת"), חצתה את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעת המשיב דרך מעבר החצייה המשורטט על הכביש בתחום הצומת. המשיב נהג את הרכב בקלות ראש ובחוסר זהירות ללא תשומת לב לנעשה בכביש, בצומת ובסביבתו, הוא גם נסע במהירות בלתי סבירה בהתחשב לתנאי המקום, ומשהגיע תוך נהיגת הרכב לצומת, הוא לא הבחין בנפגעת שחצתה את הכביש, לא האט את מהירות נסיעתו, לא עצר את הרכב על מנת לאפשר לנפגעת להשלים את החצייה בבטחה, ופגע בנפגעת עם החזית ופינה קדמית שמאלית של הרכב. המשיב למרות שידע שבנסיבות המקרה נפגע או עשוי היה להיפגע אדם, לא עצר את הרכב על מנת לעמוד על תוצאות התאונה, אלא המשיך בנסיעה ונמלט מהמקום מבלי למסור עזרה לנפגעת, ומבלי להזעיק כוחות הצלה ומשטרה. 3. המשיב הורשע בבית משפט קמא בעבירות הנ"ל, וזאת על פי הודאתו, ולאחר שהצדדים הגיעו לידי הסדר טיעון, על פיו יוטל על המשיב עונש מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות בכפוף לקבלת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות, מאסר על תנאי, פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס. 4. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, גזר בית משפט קמא על המשיב את העונשים הבאים: א. קנס בסך 2,000 ₪, או 20 ימי מאסר תמורתו. ב. פסילה על תנאי בת 6 חודשים למשך שנתיים. ג. פסילה בפועל מלקבל ולהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים. ד. 5 חודשים מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור על עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה שעניינה הפקרה לאחר פגיעה, או עבירה של אי הגשת עזרה לנפגע. ה. מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות. 5. ב"כ המערערת, הן בנימוקי הערעור הכתובים והן בטיעוניו בעל פה, מלין על קולת העונש שהוטל על המשיב. לדידו, העונשים שהוטלו על המשיב אינם משקפים את החומרה שבעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, ואת החומרה שבשאר העבירות בהם הוא הורשע, אין בעונשים אלה הרתעה מספיקה ואין בהם תגמול בגין התנהגות בלתי חוקית של המשיב. לשיטתו, טעה בית משפט קמא בכך, שהטיל על המשיב עונש של פסילה בפועל מלהחזיק ולקבל רשיון נהיגה לתקופה קצרה, ומתחת לעונשים המינימאליים שנקבעו בחוק במקרים של ביצוע העבירות בהן הוא הורשע, כאשר לא הונחו בפני בית המשפט נסיבות מיוחדות כלשהן המצדיקות הקלה משמעותית בעונש. ב"כ המערערת סבור, כי התנהגות המשיב מחייבת הטלת פסילה לזמן ממושך ביותר. מנגד, טען ב"כ המשיב כי גזר הדין של בית משפט קמא מידתי, מאוזן ואין כל הצדקה להתערבות במקרה זה. הוא הפנה לנסיבות המיוחדות שפורטו בתסקיר של שירות המבחן, וכן להסדר הטיעון אשר הושג בין הצדדים. ציין, כי המדובר במקרה גבולי לעניין האחריות עצמה, והדגיש כי במסלול השמאלי של המשיב עמדה משאית אשר חסמה ותרמה באופן יחסי לתאונה. ציין עוד, כי הפגיעה בהולכת הרגל הייתה קלה ביותר, והפנה לתיעוד הרפואי של הנפגעת. הדגיש את העובדה כי המשיב מיוזמתו פנה למשטרה והסגיר את עצמו, לקח אחריות והביע חרטה, יש בכל אלה כדי להוות נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות סטייה מעונש המינימום של פסילת רשיון הנהיגה בפועל. 6. אין להקל ראש בעבירות בהן הורשע המשיב, המדובר בעבירות חמורות, ובפרט העבירה הנוגעת להפקרת נפגע בזירת אירוע, וכן העבירה של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל החוצים את מעבר החצייה. יפים לענייננו דבריו של פרופ' ש"ז פלר במאמרו "חובות נוהג כלי רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים", באומרו כי: "ושוב בא המחוקק בנורמה מיוחדת, המיועדת למעורב ספציפי בתאונה... וקובע לגביו חובה לעצור, המאופיינת בייחוד משלה של מטרת העצירה - לעמוד על תוצאות התאונה. ... יש לציין כי החובה לעצור במטרה זו, אין לה אח ורע בחקיקה - לא הראשית ולא המשנית - והמחוקק בא להבליט את חומרת הפרת חובה זו בקבעו, בס' 64א (א) לפקודה, אחריות העולה כדי מאסר שבע שנים..." (ראה ש"ס פלר "חובת נוהג כלי - רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים", משפטים ו(תשל"ה) 451, 457). עם זאת יש לבחון כל עבירה ונסיבותיה וכל נאשם ונסיבותיו, כאשר הכלל הוא שהענישה אינדיווידואלית, ובית המשפט מחוייב למצוא את האיזון הראוי בין השיקול ההרתעתי לבין נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם. 7. א. עיון בפרוט' הדיון של בית משפט קמא עולה, כי ביום 13/11/06 הגיעו המערערת והמשיב לידי הסדר טיעון, על פיו הודה המשיב בעבירות המיוחסות לו, והורשע על פי הודאתו. לעניין העונש סוכם בהסדר, כי יוטל על המשיב עונש של מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, כאשר אורך התקופה ייקבע על פי שיקול דעתו של בית המשפט. בנוסף סוכם בהסדר, כי יוטל על המשיב עונש של פסילה בפועל, כאשר אורך התקופה ייקבע ע"י בית המשפט, וכן יוטלו עליו עונשים נלווים של קנס, מאסר על תנאי ופסילה על תנאי. ב. על פי הסדר הטיעון, נתקבל בעניינו של המשיב תסקיר של שירות המבחן. עיון בתסקיר עולה, כי המשיב הינו בן 22.5 שנים, רווק, וסמוך על שולחן הוריו. מזה כ- 3 שנים הינו חסר תעסוקה. לאחר מעורבותו בתאונת דרכים בתאריך 01/04, בעקבותה עבר סידרת ניתוחים וטיפולים, ומושתלים לו פלטינות בשתי הרגלים. בעבר אושפז בבית חולים שיקומי, ועבר שיקום פיזיוטרפי. באשר להסתבכותו בעבירה, המשיב לקח אחריות על מעשיו, הוא השליך את נסיבות התאונה למצב התנועה בכביש באותה עת, והסביר את בריחתו מהמקום ואי הגשת עזרה מתוך תחושות של פחד וחשש שיותקף על ידי אנשים שהיו עדים לתאונה. הוא מסר כי מאז התאונה, נמנע מלנסוע לנצרת עילית. שירות המבחן התרשם, כי המשיב מתקשה לגלות אמפטיה כלפי הנפגעת, והוא ממוקד במחיר שמשלם בעקבות התאונה. שירות המבחן סבור, כי תאונת הדרכים בה היה מעורב המשיב והמגבלות הפיזיות מהם סובל מאז, השליכו קשות על מצבו הרגשי של המשיב, ועל התנהלותו בהמשך. בשל העדר נזקקות טיפולית, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית, עם זאת ציין, כי מיצוי הדין עם המשיב בין כותלי בית הכלא, יש בה כדי לפגוע במצבו הרגשי, ויצמצם אופציות שיקומיות עבורו בעתיד. ג. עיון בגליון הרשעותיו הקודמות של המשיב עולה, כי למשיב, אשר נוהג בכבישים מאז שנת 2003, חמש הרשעות קודמות שמרביתן עבירות קלות, למעט העבירה של אי ציות לתמרור ב- 37 (עצור בצומת), כך שלא ניתן לומר כי למשיב עבר פלילי. ד. המשיב נפסל מינהלית למשך תקופה של 60 יום. 8. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בגזר דינו של בית משפט קמא, בתסקיר של שירות המבחן, וכן בכל התיעוד שהונח לפתחו של בית משפט קמא, נחה דעתי כי גזר הדין של בית משפט קמא מאוזן, שקול ומידתי, ואינני רואה כל מקום להתערב בו. בית משפט קמא מצד אחד נתן משקל לחומרה הטמונה בעבירות בהן הורשע המשיב, בפרט לעבירת ההפקרה ולאי מתן זכות קדימה להולכי הרגל החוצים את מעבר החצייה, תוך הדגשה כי המפגש בין כלי הרכב לבין הולך הרגל, יש בו כדי להביא לתוצאות הרון אסון ובלתי הפיכות, וכי עבירת ההפקרה יש בה מעשה מכוון, וכי על בית המשפט לעשות כל שאל ידו כדי לגדוע התפשטות עבירה זו, מאידך גיסא, נתן משקל לנסיבות המקרה הספציפיות אשר כללו, בין היתר, כי המשיב חשש שיותקף ונלחץ, בעקבות זאת ברח המשיב הביתה וסיפר לאביו על המקרה, ומייד הוא ואביו הגיעו לתחנת המשטרה. עניין זה בא לידי ביטוי בדו"ח העיכוב במשטרה (ראה נ/4), בנוסף לנסיבותיו האישיות שפורטו בהרחבה, הן בתסקיר של שירות המבחן והן ע"י הסניגור. מעבר לכל האמור, בית משפט קמא נתן אף משקל להסדר הטיעון, כאשר הסדר זה נראה סביר, ואינו חורג ממתחם הענישה המקובלת. 9. לסיכום, גזר הדין של בית משפט קמא בחן את מכלול השיקולים, והגיע למסקנה מאוזנת, שקולה והולמת את נסיבות העניין, כאשר הנסיבות שפורטו כאמור לעיל, מהוות נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות סטייה מעונש הפסילה המינימאלי שנקבע בחוק. סוף דבר, דינו של הערעור להידחות. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה