ההבדל בין ''נהיגה בשכרות'' לבין נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים

המערער טען כי שגה בית משפט, משבחר לזכות את המערער מעבירה של נהיגה בשכרות אך בד בבד, בחר להרשיעו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. להלן פסק דין בנושא ההבדל בין ''נהיגה בשכרות'' לבין ''נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים''. פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב יפו (כב' השופט מאיר דרורי), במסגרתו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") והוא זוכה מביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. לאחר ההרשעה, נגזר דינו של המערער לפסילה בפועל לתקופה של 5 חודשים (תוך הפעלת עונש פסילה מותנה, אף הוא לתקופה של 5 חודשים, שהיה תלוי ועומד כנגדו בגין עבירה זהה, בחופף), קנס בסך 800 ש"ח ופסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים. בהודעת הערעור המפורטת שהגישה ב"כ המערער, טענה זו, כי שגה בית משפט קמא, משבחר לזכות את המערער מעבירה של נהיגה בשכרות אך בד בבד, בחר להרשיעו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. עבירה של שכרות, מכילה בתוכה את תקנה 26(2) לתקנות התעבורה מכיוון ששיכור לפי החוק מוגדר כ"מי שנתון תחת השפעה של משקה או סמים משכרים או מסוכנים". משכך, כאמור, לשיטת ב"כ המערער, הרי בזיכוי מעבירה של נהיגה בשכרות, יש כדי להביא לזיכוי מעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בנוסף, טענה ב"כ המערער, כי טעה בית משפט קמא משקבע כי התנהגות המערער בעת ביצוע בדיקת הנשיפה ובדיקות הינשוף, מעידה כי היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, מבלי שהתייחס כלל לעובדה שהמערער עבר בהצלחה את כל בדיקות המאפיינים אשר נערכו לו מיד לאחר שנעצר: עמידתו היתה יציבה, הליכתו על קו היתה רגילה, הוא לא החטיא בהבאת אצבע יד ימין ואצבע יד שמאל לאף בעיניים עצומות והופעתו היתה מסודרת. עוד טענה, כי מחומר הראיות לא עלתה התנהגות נוספת, המעידה כי המערער היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, אלא אף עלה כי המערער שיתף פעולה, התנהג כנדרש ממנו, לא השתולל ולא התנהג בצורה לא נאותה, המאפיינת אדם המצוי תחת השפעת משקאות משכרים. בדיון בבית המשפט, חזרה הפרקליטה המלומדת על הטענות, כפי שפורטו בהודעת הערעור והיא שבה ועתרה לביטול הכרעת הדין המרשיעה ולזיכוי המערער. המשיבה מצידה התנגדה לקבלת הערעור. היא סבורה שבדין קבע בית משפט קמא את שקבע. המערער, לטענתה, הורשע בביצוע עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, שאינה דורשת ריכוז מסוים של אלכוהול בגוף, וזאת להבדיל מסעיף 64ב(4) לפקודת התעבורה, בו נדרש אחוז מסויים של משקה אלכוהולי, ממנו, כאמור זוכה הנאשם. לא ניתן לדעת מה הייתה רמת האלכוהול בדמו של המערער, מפני שבדיקת הינשוף לא צלחה, אך מטופס המאפיינים עלה כי נדף מהמערער ריח של אלכוהול, התנהגותו הייתה עליזה, הוא צחק רוב הזמן, נראה תחת השפעת אלכוהול בינונית ולא נראה כמי שמסוגל לנהוג. לאחר שקראתי את הודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל. משקבע בית משפט קמא כי יש לזכות את המערער מעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3), הרי שהוא קבע כי המערער אינו אחד מאלה (כפי שמפורט בסעיף 64ב. לפקודת התעבורה): (1) מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת שהוא ממונה על הרכב; (2) מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן; (3) מי שבגופו מצוי אלכוהול בריכוז הגבוה מהריכוז שקבע שר התחבורה, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת; (4) מי שנתון תחת השפעת משקה משכר או תחת השפעת סם מסוכן, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מהסף שנקבע בתקנות לפי פסקה (3). יחד עם זאת, משקבע בית משפט קמא כי יש להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 26(2), הרי שקבע כי המערער: "נתון תחת השפעת סמים משכרים או משקאות משכרים". ב"כ המערער הפנתה בהודעת הערעור למספר פסקי דין, בהם נדרש בית המשפט לשאלה, האם ניתן להרשיע נהג בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ובה בעת לזכותו מעבירה של נהיגה בשיכרות וכך קבע, כב' השופט כבוב בע"פ (תל-אביב) 71753/04 חג'מי נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "הקושי המתעורר בנדון הוא כאשר ביהמ"ש לא מצא מקום להרשיע את המערער בנהיגה בשכרות על סמך אותן ראיות נסיבתיות בעוד שכן מצא בראיות הנסיבתיות כאלה המספיקות לצורך הרשעה עפ"י עבירת נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. נשאלת השאלה האם ניתן לזכות מעבירה של נהיגה בשכרות - ולהרשיע בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים??" על פניו נראה שלא סביר ולא הגיוני - זיכוי מאחד מביא לזיכוי מהאחר." השאלה העולה למקרא הדברים האמורים הנה האם בכל מקרה בו מזוכה נהג מעבירה של נהיגה בשכרות, יש לזכותו בד בבד גם מהעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים? בע"פ 71753/04 הנ"ל, קבע כבוד השופט כבוב כי התשובה לכך היא חיובית. בכל הכבוד, אני סבור, כי התשובה לכך היא שלילית. אמנם, הן סעיף 62(3) לפקודת התעבורה והן תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, כוללים את המונח "שיכור" כפי שהוגדר בסעיף 64ב, ולכאורה, לא ניתן לקבוע כי נהג לא היה מספיק שיכור כדי להכנס תחת הגדתו של סעיף 62(3), אך היה מספיק שיכור כדי להכנס תחת הגרתה של תקנה 26(2), כי הרי שיכור הוא שיכור וזה אמור להיות, לטעמי, הכלל המנחה. יחד עם זאת, ניתן בהחלט להצביע על מצבי ביניים, יוצאים מהכלל, מצבים בהם לא נמצאה ראיה מדעית לשכרות, אך נמצאו די ראיות נסיבתיות כדי לבסס הרשעה בגין עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. גישה דומה הובעה בע"פ (י-ם) 30409/06 אליק חייאיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי סגן הנשיא, כב' השופט חבש. באותו מקרה נדונה סיטואציה זהה, בה הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בביצוע עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, לאחר שקבע כי לא הוכחה שכרות. בית המשפט המחוזי בירושלים היה מודע לפסק הדין בע"פ 71753 הנ"ל, אך סבר שזה היה ישים לנסיבותיו ולא הובעה בו עמדה שונה מעמדתו שלו. לא יהיה זה מרחיק לכת לומר, כי הדברים שכתב בית המשפט המחוזי בירושלים, ישימים גם למקרה שלפני: "בית משפט קמא לא זיכה המערער מעבירה של נהיגה בשכרות, כפי שטוען בא-כוחו (ובניגוד לסיטואציות, אשר הוצגו בפסקי הדין דלעיל). בית המשפט קבע, כי ישנן ראיות חזקות להוכחתה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, ומשכך, בסופו של הליך, הרשיע המערער בעבירה הנזכרת. בית המשפט הפנה למעשה, לחלופה הרביעית בסעיף 64ב לפקודת התעבורה - המהווה כמוסבר, דרך להוכחת שכרותו של הנוהג ברכב. אמנם צוין בהכרעת הדין, כי אין ראיה לשכרות, אך מיד לאחר מכן צוין, שישנן די ראיות להוכחת נהיגה תחת השפעת משקה משכר. ההקבלה האמורה מלמדת, כי בית המשפט נתכוון לומר, שלא נמצאה ראיה מדעית לשכרות, אך די במכלול הראיות הנסיבתיות (בניגוד לפסקי הדין המדוברים) כדי לבסס ההרשעה כאמור, ואין בזאת כל פסול. הדברים מחוזקים בגזר הדין - שם צוין מפורשות, כי המערער הורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעה "מהטעם שלא הוכחה שכרות על פי אמות מידה מדעיות. על פי סעיף 64ב, שיכור הוא מי שנתון תחת השפעתו של משקה או סם משכרים, משמע שיש לראות גם במי שנהג תחת השפעה כשיכור"(...)." עם זאת, לטעמי, בחינת הראיות שהובילו את בית משפט קמא להרשיע את המערער במיוחס לו, מחייבת את המסקנה, לפיה לא נמצאו די ראיות נסיבתיות היכולות להצביע על הרשעה בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בית משפט קמא, שלא יכול היה להסתמך על בדיקת הנשיפה שלא צלחה (ואין דרך לקבוע שהיא הוכשלה על ידי המערער), הסתמך בהכרעת דינו על הודאתו של המערער כי שתה בירה - בירה וחצי, על הריח שנדף מפיו ועל התנהגותו העליזה, תוך התעלמות מהבדיקות האחרות שנעשו לו (מבחן ביצוע), אשר בהן עמד בהצלחה. סבורני כי במקרה שכזה, בו לא צלחה בדיקת הנשיפה, אך לשוטרים במקום היה חשד סביר להניח שהמערער אכן שיכור, היה עליהם לפנות ולנסות בדיקות אחרות כגון דגימת דם, דבר שלא נעשה על ידי השוטרים במקום, אלא כלאחר יד ומבלי שמשמעות הבדיקה והסרוב לבצעה יובאו לידיעת המערער כנדרש, כפי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא (שאין כל סיבה שהיא שלא להסתמך עליהם, באשר הם בהחלט עולים בקנה אחד עם התשתית הראייתית שהונחה לפניו). משכך, משלא נערכה בדיקה אחרת, משלא נמצאה ראיה מדעית להוכחת שכרותו של המערער, משהוכח כי המערער לא התנגד לבדיקת הנשיפה (ואף ביקש לבצע בדיקת נשיפה חוזרת וביצע אותה בפועל), והמערער עמד בצורה טובה בכל המבחנים, הוא לא ביצע כל עבירת תעבורה שהיא והקביעה כי נהג תחת השפעת משקה משכר נסבה על קביעה סובייקטיבית של שוטר כי נדף ממנו ריח אלכוהול, צחקנות יתר והודאה ששתה "בירה, בירה וחצי", הרי שאין די בראיות הנסיבתיות עליהן הצביעה המשיבה כדי לבסס הרשעה כאמור. לפיכך, מצאתי לנכון לקבל את הערעור ולזכות את המערער גם מעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בהתאם, מבוטל כמובן עונש הפסילה שהושת על המערער וככל ששולם הקנס בהתאם לגזר הדין, יוחזר זה לידי המערער כחוק.משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהול