להלן פסק דין בנושא הגנת הסיכון הכפול:

פסק-דין

1.     הערעור דנן מתמקד בעיקרו בטענת המערער, לפיה יש להחיל לגביו, באישום שהוגש נגדו בגין עבירת חנייה, את הגנת "הסיכון הכפול", זאת מחמת זיכויו של אדם אחר שהואשם בעבר באותה עבירת חנייה.

2.     לפניי ערעור על הכרעת-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת י' ייטב), בת"פ 10213/06, לפיה הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר ירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960. ההרשעה הייתה בגין העמדת רכב מספר 06-973-80 ביום 30.11.05 בשעה 10:19 ברח' הרברט סמואל בירושלים, במקום שהחנייה בו נאסרה על-פי הוראת תמרור. דינו של המערער נגזר לתשלום קנס בסך 250 ₪.

3.     ראשיתם של ההליכים בדו"ח חנייה שהוצמד לרכב האמור, ואשר העתקו נשלח לבעלים הרשום של הרכב, דוד אפיק. הלה הודיע לרשות החנייה, כי המשתמש ברכב בתקופה הרלוונטית היה המערער דנן, ראובן נתאי. גם האחרון הודיע לרשות החנייה כי השתמש ברכב בתקופה הרלבנטית, והצטרף לבקשה שהאישום יופנה נגדו.

התביעה הגישה כתב-אישום נגד דוד אפיק, אשר במשפטו יוצג על-ידי המערער, שהנו עורך-דין. ביום 15.11.06, במהלך שמיעת עדותו של פקח החנייה, חזרה בה התביעה מהאישום נגד אפיק, והלה זוכה מהעבירה שיוחסה לו. הדבר נעשה נוכח אי-בהירות בעניין מועד ביצוע העבירה, הואיל ובפנקס הפקח נרשם התאריך בצורה שיכולה הייתה להתפרש הן כ-20.11.05 והן כ-30.11.05, ופקח החנייה סבר, אותה עת, שהדו"ח נרשם ביום 20.11.05, ולא ביום 30.11.05 - כפי שצוין בכתב האישום.

     במקביל לניהול משפטו של אפיק, הוגש ביום 15.9.06 כתב-אישום נגד המערער, בגין אותו דו"ח חנייה. לאחר זיכויו של אפיק בת"פ 7596/06, המשיכה התביעה את ההליכים המשפטיים נגד המערער.

4.     המערער כפר בעובדות כתב-האישום, ובפתח משפטו ביקש לבטל את האישום נגדו בטענת "סיכון כפול", זאת נוכח ההליכים שנוהלו נגד אפיק בת"פ 7596/06. בהחלטה ביניים מנומקת, מיום 7.8.07, דחה בית-משפט קמא את הטענה המקדמית, בציינו כי טענת "סיכון כפול", כמו גם טענת "כבר נשפטתי", הנן טענות הגנה העומדות לנאשם שכנגדו הוגשו שני האישומים, וכי הגנה זו לא עומדת למערער הואיל והאישום הקודם הוגש נגד אדם אחר.      

לאחר דחיית הטענה המקדמית, נשמעה עדותו של פקח החנייה, אבנר בנימין. הלה העיד על נסיבות רישום דו"ח החנייה, בהסתמך, בין-השאר, על הדו"ח, התרשומת שערך (ת/1) ותצלום של הרכב החונה (ת/2). הוא ציין, כי הרכב חנה במקום שנאסר לחנייה על-פי תמרור ב-28 שהוצב בתחילת הרחוב; והוסיף, בעניין נסיבות החנייה, כי הרכב היה סגור ולא בוצעה ממנו פריקה או טעינה. כן הבהיר, כי העבירה בוצעה ביום 30.11.05, ולא ביום 20.11.05 כפי שסבר בשגגה בעת משפטו של אפיק; ומצא תימוכין לכך הן בדו"ח והן בפלט המחשב שהונפק לאחר "פריקת" המכשיר האלקטרוני הנייד שבו מוקלדים הדו"חות למחשב שבמשרדי העירייה (ת/3). עם תום עדותו של הפקח, העלה המערער טענת "אין להשיב לאשמה", וטענתו נדחתה. הוא בחר שלא להעיד, וטען בסיכומיו, בנוסף לטענות "הסיכון הכפול" שהעלה בעבר, כי המאשימה לא הוכיחה כל זיקה בינו לבין העבירה המפורטת בכתב-האישום; כי לא הוכח שברחוב הוצב תמרור האוסר חנייה, וממילא לא הוכחה חוקיות הצבת תמרור שכזה; וכי אין לסמוך ממצאים על עדות הפקח, נוכח שינוי עדותו בעניין מועד רישום הדו"ח.

5.     בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירה שיוחסה לו. בית-המשפט אימץ כמהימנה את עדות הפקח, בדבר חניית הרכב במקום שהחנייה בו נאסרה על-פי הוראת תמרור ב-28 שניצב בתחילת הרחוב. הוא קיבל את הסבריו של הפקח בעניין מועד רישום הדו"ח, ומצא לכך תימוכין בדו"ח ובפלט המחשב שהונפק. באשר לטענת המערער, כי לא הוכחה כל זיקה בינו לבין האישום, ציין בית-משפט קמא כי שאלת שימושו של המערער ברכב בתקופה הרלבנטית לא הייתה שנויה במחלוקת. לעניין זה הפנה בית-המשפט לתשובתו של המערער מיום 3.6.07 להודעת התביעה, בה ציין המערער כדלהלן: "בעקבות הגשת כתב-האישום בת"פ 7596/06 הבהיר הח"מ כב"כ הנאשם כי במועד הרלוונטי לכתב-האישום היה הרכב נהוג ע"י הנאשם ולא ע"י בעליו הרשום של הרכב". כן הפנה בית-המשפט לדבריו של המערער במסגרת טענתו המקדמית ל"סיכון כפול", עת אישר כי הודיע בשעתו לעירייה, שהעבירה, ככל שבוצעה, נעברה בתקופה שבה הוא היה בעל השליטה ברכב. בית-משפט קמא אף דחה את טענת המערער, לפיה היה על התביעה להוכיח שהתמרור בתחילת הרחוב הוצב כדין, בקבעו כי די בעדות הפקח בדבר קיומו של תמרור וחניית הרכב בניגוד להוראות תמרור זה, וכי על הטוען כנגד חוקיות הצבת תמרור לא להסתפק בהעלאת טענות בעלמא בסיכומיו. על-יסוד מכלול הראיות, ובהתחשב בכך שהמערער בחר שלא להעיד ואף נמנע מלהביא כל ראיה מטעמו, מצא בית-משפט קמא כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר.

6.      בערעורו מלין המערער כנגד הכרעת-הדין המרשיעה, וחוזר על הטענות שהעלה לפני הערכאה הדיונית. הוא טוען, כי משחזרה בה התביעה מהאישום שהוגש נגד אפיק, עומדת לכל נאשם אחר הגנה עתידית מפני העמדה לדין בגין אותו אישום, שכן לשיטתו עבירת החנייה מתייחסת לרכב החונה, כאובייקט, ואינה פרסונלית. כן טוען הוא, כי לא היה בסיס להרשעתו, שכן לא הוכחה זיקה בינו לבין הרכב, ולחלופין - כי משקל הראיות היה דל ביותר, זאת, בין-השאר, נוכח אי-הנצחת התמרור בתצלום והסתירות שנתגלו בגרסת הפקח.

7.      ב"כ המשיבה גורס, כי אין עילה להתערב בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא, וזאת ממכלול טעמיה.

8.     לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא ובמסקנותיו המשפטיות, וכי מדובר בערעור סרק שדינו להידחות.

9.     בטענת "הסיכון הכפול" אין כל ממש. יצוין, כי טענת "הסיכון הכפול" והטענה "כבר נשפטתי", הנן שתי טענות הגנה שונות המתייחסות למצבים שונים. הטענה "כבר הורשעתי" או "כבר זוכתי" נסמכת על מעשה בית-דין, קרי - על פסק-דין שהרשיע או זיכה את הנאשם. היא מעוגנת בסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המורה כי "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו...". עקרון ה"סיכון הכפול" (DOUBLE JEOPARDY) מתייחס לסיטואציה שבה הנאשם "עמד בעבר בסכנת הרשעה בשל אותו מעשה, אך הדיון בעניינו לא הוכרע מסיבה זו או אחרת"; ולפיו, חל איסור על המדינה "לבצע ניסיונות חוזרים ונשנים להרשיע אדם בעבירה המיוחסת לו על-רקע תשתית עובדתית מסויימת" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 374). עקרון זה אינו מעוגן בחקיקה, והוא נקלט בפסיקה כמעין בבואה מצומצמת וצרה יותר של ההגנה שבסעיף 5 לחוק הנ"ל (ע"פ 8168/05 פלינק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.07); וכן ראו: דנ"פ 532/93 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(4) 25; בג"ץ 4162/93 פדרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 309).

     בדין דחה בית-משפט קמא את טענת המערער להחלת הגנת "הסיכון הכפול" עליו. טענת המערער, לפי העבירה "אינה פרסונלית", אלא עבירה חפצית "הנעשית מול רכב" (כלשונו בטיעוניו במהלך הערעור), הנה מופרכת ועומדת בסתירה לעקרונות דיני העונשין; שכן כל עבירה פלילית, ובכללה העבירה הנדונה לפי סעיף 5(א) לחוק העזר, היא פרסונלית במהותה ומתייחסת למעשה, לרבות מחדל, המבוצע על-ידי עושה העבירה הספציפי, הוא הנאשם. למערער לא עומדת הגנת "סיכון כפול", ואף לא הגנת "כבר נשפטתי", הואיל והאישום בת"פ 7596/06 לא הוגש נגדו אלא נגד הבעלים הרשום של הרכב, מר אפיק.

10.     טענותיו של המערער, בדבר אי-הוכחת זיקה בינו לבין הרכב, מוטב אם לא היו מועלות. כתב-האישום הוגש נגד המערער לאחר שהוגשה, הן על-ידי הבעלים הרשום של הרכב והן על-ידי המערער, בקשה להישפט בגין דו"ח החנייה ולייחס את האישום למערער, שהחזיק ברכב בתקופה הרלבנטית. העובדה שהמערער היה מי שהחזיק ברכב, נלמדת מהבקשה להישפט, מההודעה ששלח לבית-המשפט ביום 3.6.07 וכן מטיעוניו מיום 28.6.07 עת ביקש להחיל עליו את הגנת "הסיכון הכפול". גם במהלך הדיון בערעור אישר המערער, כי בתקופה הרלבנטית לאישום השימוש ברכב נעשה על-ידו, ולא על-ידי אפיק, הבעלים הרשום, וכי זו הייתה הסיבה שבעטייה ביקשו השניים להמיר את הדו"ח מאפיק למערער.

11.      טרוניותיו של המערער כנגד ממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא, אינן מצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור בהכרעת-הדין.

הלכה פסוקה היא, כי בית-משפט שלערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הראשונה, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).

      אין במקרה דנן הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים הנוגעים לעצם ביצוע העבירה. בית-משפט קמא ביסס את ממצאיו על עדות פקח החנייה, שהייתה אמינה עליו, ואשר נתמכה בדו"ח שערך, בתרשומת שכתב ובתמונה שצילם. כן קיבל בית-המשפט כאמינים את הסבריו של הפקח למקור הטעות בעדותו במשפטו של אפיק בעניין מועד ביצוע העבירה. על קיומו של תמרור האוסר על החנייה במקום, העיד הפקח, והימנעות המערער מלהעיד תומכת בכך. למותר לציין, בחירתו של המערער שלא להעיד, נזקפת לחובתו ומהווה תימוכין לראיות התביעה, כאמור בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי.

12.     על-יסוד האמור לעיל, אני דוחה את הערעור, ולא בלי לבטים נמנעתי מלהשית הוצאות על המערער בגין ערעור הסרק שהגיש.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גרירה סלקטיבית

  2. חניה במקום אסור

  3. התיישנות קנס חניה

  4. חסימת רכב נכה

  5. הגנת הסיכון הכפול

  6. תאונה ברוורס בחניה

  7. נגישות תשלום על חניה

  8. התאמת מקום חניה לנכה

  9. חניה על המדרכה באשדוד

  10. חניה אסורה תאונת דרכים

  11. חניה על המדרכה בתל אביב

  12. תאונה בחניה של סופרמרקט

  13. זיכוי מעבירת חניה בנכים

  14. חניה באזור פריקה וטעינה

  15. ערעור על חניה באדום לבן

  16. הצעת חוק פדיון הטבת חניה

  17. חוק התיישנות דוחות חנייה

  18. ערעור על חניה ללא תו חניה

  19. ביטול קנס חניה בחניית נכים

  20. פיצוי על שימוש בחניה פרטית

  21. זיכוי מעבירת חניה על המדרכה

  22. תאונת דרכים ביציאה מחניה אסורה

  23. גרימת נזק לרכב שחנה בחנייה פרטית

  24. העברת קנסות חניה לקרן לרווחת הנכים

  25. האם חסימת חניה פרטית עילה לחניה במקום אסור

  26. קנס על חניה במקום השמור לחניית נכים ללא תג נכה

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון