הארכת מועד להישפט בעבירות תעבורה

להלן פסק דין בנושא הארכת מועד להישפט בעבירות תעבורה: פסק דין 1. המערערים ביקשו מבית המשפט לתעבורה בירושלים להאריך את המועד להישפט בבית המשפט על עבירות מהירות שבוצעו בכלי רכב, שהושכרו על ידי המערער בשיטת "ליסינג" לחברות העוסקות בתקשורת, והנהוגים, בעיקר, בידי עיתונאים זרים. הדו"חות וכתבי האישום מתייחסים לעבירות מהירות כאמור שתועדו במצלמות. 2. בית המשפט קמא (כב' השופט י'. ריבלין), דחה את הבקשות בהחלטה קצרה שזו לשונה: "הבקשה נדחית. המבקש קיבל הודעות לגבי כל הדו"חות שצוינו בבקשה, ומשלא פנה במועד להסבת הדו"חות אין לו להלין אלא על עצמו. סביר מאד כי הנימוק לבקשה אינו כלכלי, אלא הנקודות שצבר המבקש ונושא זה אינו בטיפול בית המשפט ואין בו עילה להתערבותו". מכאן הערעור. 3. בבקשה לבית המשפט קמא ובהודעת הערעור מרכז בא-כוח המערערים את עיקרי טענותיהם, ואלו הן: א. אין יכולה להיות מחלוקת שהמערער לא ביצע את העבירות, כי אם נהגים של חברות ששכרו את הרכב ממנו בשיטת "ליסינג". עיסוקו של המערער הוא ברכישת כלי רכב חדשים והשכרתם לאחרים בשיטה זו. ב. על שם המערער רשומים 17 כלי רכב, למעט רכב אחד שנרשם על שם בתו - המערערת. ג. זהותם של נוהגי הרכב - שבגינם נרשמו הדו"חות על עבירות מהירות, אינה ידועה, בדרך כלל, והדו"חות נשלחו למערער כבעלים רשומים של כלי הרכב. ד. עד תחילת שנת 2007, כך לטענת המערערים, ניתנה אפשרות "להסב" את רישום הדו"חות ללא הגבלת זמן של ההסבה על שמות הנהגים שנהגו בפועל ברכב על פי הרשומים שבידיו. אולם, משטרת ישראל שינתה את מדיניות הסבת הדו"חות, באופן "שהסבת" דו"ח כאמור התאפשרה בתוך 30 יום מיום קבלת הדו"ח, ומשהוגשו אלפי בקשות למשטרה, הוארכה תקופה זו ל-90 יום. ה. המערער לא היה מודע לשינוי הנהלים בענין הגבלת התקופה להסבת דו"חות כאמור, ובכל מקרה קיים קושי רב לאתר נהגים ברכב שמשכיר המערער שהם, בעיקר עיתונאים זרים הנכנסים לארץ ויוצאים ממנה כדבר שבשגרה. 4. משחלפה התקופה של 90 יום שקבעה משטרת ישראל בנהליה, לא ניתן למערערים להעביר את הדו"חות על שמות הנהגים שנהגו בפועל ברכב שבעת ביצוע העבירה, הגם שנתנו תצהירים שאכן הם נהגו ברכב ביום ביצוע הבירה, וכי הם יצאו מן הארץ, לרגל עבודתם ברחבי העולם, אחר שביצעו את העבירה, והיה קושר לאתרם. 5. משום כך, היה צורך לבקש מבית המשפט לשקול דעתו ולהאריך את המועד להישפט על העבירה. דיון 6. למעשה, אין מחלוקת שהמערערים לא ביצעו את העבירה, וכי אם היו פונים בתוך תקופה של 90 ימים מיום קבלת הדו"חות ומבקש להסב אותו על שמות הנהגים שנהגו בפועל ברכב ביום ביצוע העבירה, לא הייתה מניעה "להסב את הדו"חות. גם אין מחלוקת שעד לשינוי הנהלים בתחילת השנה, ניתן לבעלים הרשומים של הרכב שבגינו נרשמו דו"חות כאמור, להעבירם על שם מי שנהג ברכב לפי הודעת בעלי הרכב, ובהתאם לסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה. לשון אחרת, ניתן לבעלים של הרכב לסחור את החזקה, שלפיה רואים אותו כמי שנהג ברכב אלא אם כן הוכיח מי נהג ברכב באותה שעה. 7. לפי הנהלים של המשטרה, משחלפו שנתיים מיום ביצוע העבירה ועד להצהרת נוהג הרכב שהוא זה שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה (תקופת התיישנות), לא ניתן להסב את דו"ח העבירה לנוהג הרכב, שהצהיר כאמור. 8. בכל מקרה, השאלה בעניננו היא, אם יש חשיבות כלל לידיעתם של המערערים על שינוי מדיניות המשטרה שענין התקופה שבגדרה ניתן להסב דו"ח עבירה משמו של בעלי הרכב לשמו של נוהג הרכב שהצהיר כי הוא זה שנהג בו בשעת ביצוע העבירה. נראה לי, והדברים נאמרים אגב אורחא, כי היה מן הראוי להותיר שיקול דעת להסבת דו"ח עבירה גם כשחלפה תקופה של 90 יום למקרים מיוחדים יוצאים מן הכלל, שבהם הוכח כי בעל הרכב עשה מאמצים רבים לאתר את הנוהג ברכב, ולאפשר לו במקרים שיוגדרו להסב את הדו"ח. אולם, בכל מקרה, בקשה כאמור אינה יכולה להיות בלתי מוגבלת בזמן, ואין היא יכולה לבוא לאחר שבעלי הרכב שילם את הקנס ורואים אותו כמי שהודה בעובדות כתב האישום, וכמי שהורשע ונשא את עונשו. ברור שיש להבחין בין מקרה של בעל רכב פרטי בודד לבין מי שמשכיר את כלי הרכב שברשותו לאחרים. במקרה כזה נדרשים בעלי הרכב לנהל רישומים ברורים ומדוקים של נוהגי הרכב ומחזיקיהם, ותקופה של 90 ימים לאיתור הנוהג ברכב היא תקופה סבירה. אפשר היה מתחילה, לקבלת תצהיר של הנוהג, בעת מסירת הרכב לידיו, כפי שאכן עושה המערער היום לאחר שלמד את הלקח כהצהרתו הוא. 9. בענין דנן, הדו"חות נשוא ערעור זה מתייחסים לעבירות שבוצעו בשנים 2004 ו-2006 ואין יכול להיות ספק, קל שבקלים, כי זו תקופה ארוכה. המתנה כה ארוכה כדי לאתר נהגים שנהגו בכלי הרכב של המערערים, אינה סבירה. 10. הדיון בעניננו נסוב על בקשת המערערים על בסיס סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אחר שחלפה תקופה העולה על 90 ימים מיום ביצוע העבירה, אשר בגדרה ניתן להגיש בקשה להישפט. לענין זה מפנה בא-כוח המערערים לפסק הדין בע"פ 2096/00 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם). בית המשפט קבע בעניין כוכבי הנ"ל, כי כאשר הנאשם לא ידע ולא יכול היה לדעת, כי כאשר אישום תלוי ועומד נגדו, יכול שתהיה הצדקה לחריגה מסדר הזמנים שנקבע בחוק בבקשה להישפט, ולהתגונן אף כנגד הרשעה חלוטה. ואולם, אין זה המקרה שלפנינו. במקרה זה המערערים ידעו על האישום, אך בקשת ההסבה, והבשה להישפט, בוששה לבוא וחלפו להם חודשים רבים, אף שנים. 11. הסניגור גם מפנה לפסקי דין אחרים: אחד של בית המשפט המחוזי בירושלים ואחד של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 6554/02 שחר ערן נ' מדינת ישראל וע"פ (גש) 7419/06 אהרון טביביאן נ' מדינת ישראל. בשניהם מדובר ביטול פסק דין אחר תשלום קנס על ד"מ תעבורה, ועל פתיחת שער למערערים שם כדי שייכנסו לפתחו של בית המשפט להוכיח את חפותם. ככל שמדובר בביטול פסק דין או בבקשה להישפט אחר הרשעה, אין המקרה דנן דומה לעניינים אלה. 12. מקובל עלי, כי בית המשפט מוסמך להחליט בערכאה הדיונית לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי להאריך מועד של בקשה להישפט, ולפתוח את הדיון לבירור עובדתי בנסיבות המצדיקות זאת, ומנימוקים שיפרט ויפרש בהחלטתו. הערכאה הדיונית גם מוסמכת לפי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, לבטל פסק דין מרשיע וגזר דין שניתן בהעדר הנאשם "אם נוכח שהייתה סיבה מוצקת לאי התייצבות או אם ראה שהדבר דרוש למניעת עיוות דין". לעיתים יש חשיבות לזמן שחלף מיום שהמבקש קיבל את דו"ח העבירה, יש הצדקה בנסיבות הולמות, לאפשר פתיחת הדיון ולתת למבקש את יומו בבית המשפט. 13. הנה כי כן השאלה אינה שאלת סמכותה של הערכאה הדיונית, אלא שאלה של ביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור על החלטתה של הערכאה הדיונית, שלא להיעתר לבקשת המערערים ולאפשר להם להישפט על העבירות שבדו"חות על ידי העברת עול ההרשעה לצווארם של מי שטוענים כי הם ביצעו את העבירה, בחלוף שנה עד שלוש שני מביצוע העבירה, לפי הענין. 14. אחר שבחנתי את כל טענות, נראה לי, כי בנסיבות הענין אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא, ואני דוחה את הערעור. עבירת תעבורההארכת מועדמשפט תעבורה