הארכת מועד בתיקי תעבורה

בית המשפט פסק בעניין הארכת מועד בתיקי תעבורה, כי כנגד שיקולים של הארכת מועד, ניצבים שיקולים נוספים ובהם סופיות ההליך בכלל וההליך הפלילי בפרט; האינטרס של הצד שכנגד בסיום ההליכים וההסתמכות על היות פסקי הדין חלוטים וכן האינטרס הציבורי בהקצאת זמן שיפוטי הוגן לכלל המדיינים ובשמיעת הליכים תוך זמן סביר בלא צורך להיזקק לקשיים דיוניים וראייתיים שמקורם בחלוף זמן ניכר.

מאזן שיקולים שונים אלו מוביל למסקנה כי ככל שמשך האיחור הולך וגובר, כך הולך וכבד הנטל על מבקש האורכה.


להלן החלטה בנושא הארכת מועד בתיקי תעבורה:

החלטה

1.     בפניי בקשה להארכת מועד, להגשת ערעור על פסק הדין אשר ניתן ע"י בית המשפט השלום לתעבורה בצפת (כב' השופט דבור סאאב) מיום 11.05.06, בו הרשיע ביהמ"ש קמא את המבקש, עפ"י הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בגין עבירה של נהיגה בשכרות, בניגוד לסע' 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), וגזר את דינו כמפורט להלן:

א.     קנס בסך 500 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו;
ב.      פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים;
ג.     פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהגיה לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים;
ד.      חתימה על התחייבות בסך 10,000 ₪ שלא יעבור אותה עבירה במשך שנתיים;
ה.      4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגת רכב בזמן פסילה לפי סע' 67 לפקודת התעבורה או נהיגת רכב בשכרות או נהיגת רכב תחת השפעת משקאות משכרים או כל עבירה שעניינה סירוב להיבדק.

2.     אין חולק, כי בקשה זו הוגשה באיחור של מעל שנה (13 חודשים וחצי) מהיום האחרון להגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש קמא שהנו 25.06.06. אין חולק כי ביהמ"ש קמא גזר את דינו של המבקש ביום 11/05/06 ובנוכחותו, וזאת לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

3.     ב"כ המבקש טען, כי לאחר שהגיע לידיעת המבקש מידע המופץ באינטרנט אשר בעקבותיו הבין, כי ניתן לפקפק באמינות מכשיר הנשיפה, הגיע לכלל מסקנה כי הודה הוא בביצוע העבירה, מקום שלא היה יסוד להרשיע אותו וגם לא להעמיד אותו לדין. כך טען ב"כ המבקש, כי כדי להרשיע בנהיגה בשכרות על פי בדיקת נשיפה, היה צריך כתב האישום להכיל את תקנה 169ד (ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, (להלן: "תקנות התעבורה") הנעדרת בכתב האישום של המבקש. כן טען ב"כ המבקש כנגד אמינות מכשיר הנשיפה וביקש להעמיד לרשות המבקש את מכשיר הנשיפה לבדיקה ע"י מומחים מטעמו, וטען כי הוספת ראיה זו מהווה נסיבה מהותית לקבלת הערעור. עוד טען ב"כ המבקש, כי עפ"י סע' 64 ב (א1) לפקודת התעבורה, בדיקת נשיפה יכולה להתבצע אך ורק "באמצעות מכשיר שאושר לשם כך בידי שר התחבורה בהסכמת שר הבריאות בהודעה ברשומות". לשיטתו, המכשיר האמור מעולם לא אושר, ובהיעדר אישור כאמור הרי בדיקת השכרות שבוצעה למבקש אינה חוקית, ויש לזכותו מהעבירה המיוחסת לו, מאחר ואין אפשרות לבסס הרשעה בעבירה כאמור בהתבסס על ראיות חיצוניות או הבעת דעה - אפילו לא של הנאשם עצמו - בעניין ריכוז האלכוהול בדם לצורך בדיקת שכרות. עוד טען ב"כ המבקש כי בהוראות המשטרה, במדריך לשוטריה בכל הקשור לתקנה 169 (ז) לתקנות התעבורה, מופיע כי הדרישה על פי תקנה זו לביצוע פעולות כיול לנבדק "באותו מקום", הוחלפה במשפט "פעם ב-24 שעות". מכאן, שמדובר בהפרת חוק, אשר משמעותה כי המכשיר הופעל באופן לא חוקי וכי לכאורה תוצאותיו פסולות. עוד טען ב"כ המבקש כי המשטרה מפרה כדבר שבשגרה הוראות תקנה 169 (ז) 1 (א) לתקנות התעבורה, ותחת זאת מעבירה במכשיר אויר חופשי מאלכוהול ובדיקה זו לא נערכת ע"י המשטרה, על כן לא ניתן להסתמך על תוצאות בדיקת הכיול. ב"כ המבקש טען כי רק עקב התעדכנותו של המבקש במידע הרלוונטי באינטרנט, חפץ לחזור בו מהודאה שאותה מסר מבלי שהקדיש לכך מחשבה של ממש.

לבסוף טען ב"כ המבקש, כי הבדיקה המכונה "בדיקת מאפיינים" הנה מעשה לא חוקי היות ואין מקור הסמכה בחוק לעריכת בדיקת מאפיינים, לכן אין לה תוקף והיא חסרת ערך ואי אפשר להרשיע על פיה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין בהנמקותיו של ב"כ המבקש בבקשתו להארכת מועד להגשת ערעור כדי לספק הסבר סביר ומקובל על האיחור בהגשת הערעור, ומסיבה זו בלבד יש לדחות את בקשתו. ב"כ המשיבה עמד על העובדה כי בקשה זו מוגשת באיחור של למעלה מ- 13 חודשים מעבר למועד הקבוע בחוק לצורך הגשת ערעור. עוד טען ב"כ המשיבה, כי כל המידע וכל הנתונים הרלוונטיים לאשמתו של המבקש הוגשו והוצגו כנגדו בביהמ"ש קמא, כולל אלה המשמשים כיום בסיס לבקשה להארכת מועד, והיו ידועים למבקש כאשר עמד לרשותו לעיין בהם, ולאחר שעיין בהם - או עליו היה לעיין בהם- המבקש התייצב בפני ביהמ"ש קמא ובחר להודות במיוחס לו. עוד טען ב"כ המשיבה כי גם בערכאה הדיונית בפני בתי המשפט לתעבורה נקבע לא אחת כי הראייה המתקבלת משימוש במכשיר הנשיפה היא קבילה, וכי המכשיר הנו חוקי ומאושר, ותוצאות הבדיקות באמצעותו הנן אמינות. עוד טען ב"כ המשיבה, כי לא נטענה ולא הועלתה כל טענה כנגד אמינות הודאתו של המבקש. המבקש ידע כי הוא נבדק במכשיר הנשיפה, הסכים לכך, ואף ידע על תוצאות הבדיקה מיד אחרי ביצועה. לשיטתו של ב"כ המשיבה, הייתה אצל המבקש מודעות מוחלטת כי תוצאת הבדיקה במכשיר הנשיפה תאמו את מצבו בעקבות שתיית כמות גדולה של אלכוהול. עוד טען ב"כ המשיבה, כי העובדה כי הגיע לידיעתו של המבקש מידע חדיש או נתונים מעודכנים, בכל דרך שהיא, וכן נסיבותיו האישיות של המבקש, אין בהן כדי להקים עילה להארכת מועד להגשת הערעור.

בנוגע למחדלו של שר התחבורה טען ב"כ המשיבה, כי כל עוד לא אושר המכשיר האמור כמצוות סע' 64ב (א1) הנ"ל, הרי שההסדר הקודם אשר נקבע בעניין בתקנה 169 1א' (2) לתקנות התעבורה, לפיו המכשיר הנ"ל טעון אישורו של שר הבריאות, עדיין תקף, ואישור כאמור של שר הבריאות פורסם ברשומות ביום 09.08.00.
4.     לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובמכלול החומר בפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת מן הנימוקים הבאים:

א.     הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי נקבעה בסע' 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). להבדיל מהדיון בהליכים אזרחיים, שיקול הדעת של ביהמ"ש אינו מוגבל בקיומם של טעמים מיוחדים דווקא. השיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הם, בין השאר, התקופה אשר חלפה מאז שחלף המועד הקובע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר, יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד - השאלה האם המערער היה מיוצג בידי עו"ד שהשלכתו יכולה להיות אי ידיעת המועד הקבוע בדין להגשת ערעור או אי יכולת להגיש את הערעור במועד. נסיבה נוספת יש ליתן משקל ראוי הוא משך האיחור. (ר' ב"ש 230/86, ע"פ 947/85 עוזי עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 353; בש"פ 1207/97, שקיראת נאסר חמידאן נגד מדינת ישראל. תק-על 97(2), 526), כמו כן, יש ליתן משקל ראוי, ואף משקל של ממש, לסיכויי ההליך שכן בלא סיכויים טובים להליך יקשה על הארכת המועד, אפילו יש טעם מספיק לאיחור כשלעצמו.
(ר' ע"פ 2525/05 רפיק זיינלוב נ' מדינת ישראל. תק-על 2005(2), 2585 ; בש"פ 5988/06 עזריאל וטליה נגר נ' מדינת ישראל. תק-על 2006(3), 1569).

בענייננו, המבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בנהיגה בשכרות. ולעניין העונש, הצדדים ביקשו מבית המשפט קמא לגזור על המבקש, קנס, פסילה בפועל למשך שנתיים, פסילה על תנאי, התחייבות ומאסר על תנאי. המבקש הצהיר בפני ביהמ"ש קמא, כי הסדר הטיעון נעשה על דעתו והסכמתו והודה בעובדות כתב האישום. על כל אלה, אוסיף כי הוצע למבקש להיוועץ בעורך דין ולא רצה בכך, מאחר ופניו היו להודיה וקבלת הדין. למבקש, אשר היה נוכח בעת מתן גזר הדין, שמורה היתה הזכות להגיש ערעור על פסק הדין בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. המבקש איחר תקופה של מעל שנה בהגשת הערעור. סופיות הדיון הוא כלל חשוב במשפטנו וצריך להצביע על נסיבה מוצדקת לחרוג מהכלל הזה. העובדה כי המבקש נחשף למצב משפטי, אשר לא היה בידיעתו בעת שניהל את משפטו, אינה יכולה להוות נימוק למתן אורכה להגשת הערעור. פתיחת שערי בית המשפט מן הטעם המבוקש, עלולה לגרום להצפת בית המשפט בעניינים חוזרים ונשנים, אשר יבואו בעקבות גל של חרטה של הנאשמים.

יפים לעניינינו הדברים שנאמרו בבש"פ 3480/06 עזריאל נגר ואח' נ' מדינת ישראל . תק-על 2006(2), 4441 ,עמ' 4442:

"כנגד שיקולים אלו של הארכת המועד, ניצבים שיקולים נוספים ובהם סופיות ההליך בכלל וההליך הפלילי בפרט; האינטרס של הצד שכנגד בסיום ההליכים וההסתמכות על היות פסקי הדין חלוטים וכן האינטרס הציבורי בהקצאת זמן שיפוטי הוגן לכלל המדיינים ובשמיעת הליכים תוך זמן סביר בלא צורך להיזקק לקשיים דיוניים וראייתיים שמקורם בחלוף זמן ניכר. מאזן שיקולים שונים אלו מוביל למסקנה כי ככל שמשך האיחור הולך וגובר, כך הולך וכבד הנטל על מבקש האורכה".

ב.     מעבר לכך, ועד שנגיע לבחינת טענותיו של ב"כ המבקש לגופן, עומדים בפני המבקש שני מכשולים של ממש בדרכו לזכות בערעור. המכשול האחד מקורו בכך שבפני בית המשפט קמא המבקש הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, וכדי להעלות את טענותיו הנוכחיות בית המשפט שלערעור, צריך לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, רשות, שבד"כ בית המשפט אינו נוטה להעניק (ראה: ע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל. תק-על 2005(2), 805; ע"פ (י-ם) 40202/07 מדינת ישראל נ' יהודה שלמה (מיום 28/05/07, פורסם באתר המשפטי של נבו)). הקושי השני נעוץ בכך שהמבקש אחר בהגשת הערעור ועתה הוא נזקק לרשות בית המשפט להארכת המועד להגשת הערעור, רשות שגם היא אינה ניתנת בשגרה. בנסיבות אלה, לא אוכל לומר, בשלב זה, שסיכויי הערעור טובים.

ג.     גם לגופו של עניין לא הוכיח המבקש סיכויים להצליח בערעור. הטעם העיקרי עליו מבסס ב"כ המבקש בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור הנו, כי מכשיר הנשיפה אשר באמצעותו בודקת המשטרה ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשיפה לצורך בדיקת מצב שכרות של נבדק, לא אושר ע"י שר התחבורה כמצוות הוראות סע' 64 ב (א1) לפקודת התעבורה.

המחדל עליו מצביע ב"כ המבקש בבקשתו זו, הנו מחדל מתמשך אשר תחילתו עם ביצוע תיקון מס' 72 לפקודת התעבורה, ואשר נמשך כל העת שלא אושר מכשיר הנשיפה כנדרש עפ"י התיקון הנ"ל. מחדל זה, היה קיים גם בתקופה, אשר נקבעה לצורך הגשת ערעור, ואין המדובר במצב, אשר נוצר רק בחלוף תקופת הערעור. אילו תיקון מס' 72 לפקודת התעבורה היה מתפרסם לאחר שחלפה תקופת הערעור, אזי אולי היה ראוי לשמוע ולדון בטענות כגון אלה, אותם העלה ב"כ המבקש בבקשתו זו, גם בחלוף התקופה האמורה. אולם, לא כך הם פני הדברים בענייננו, שכן כאמור, מחדלו של שר התחבורה נוצר טרם שחלפה התקופה להגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש קמא. העובדה כי רק בימים האחרונים לפני הגשת בקשה זו, "נתקל המבקש במידע המופץ בימים באינטרנט" ובעקבות מידע זה הבין כי יש בסיס עובדתי ומשפטי שלא היה יכול לדעת קודם, עובדה זו אין בה כדי להצדיק העלאת טענותיו, לאחר שכבר חלפה התקופה להגשת ערעור. מחדלו של המבקש אינו קשור ואינו מושפע ממחדלו של שר התחבורה, ובנסיבות העניין, אין במחדלו של האחרון, כדי להצדיק מחדלו של המבקש בהגשת ערעורו בזמן. מעבר לכך יש לציין, כי שר התחבורה חתם ונתן את אישורו למכשיר הינשוף ביום 15/07/07. מכל מקום גם היה מקום לדון בטענותיו של ב"כ המבקש כנגד חוקיות מכשיר נשיפה, הרי בנסיבות העניין יש לדחות בקשה זו נוכח סיכויי הערעור הנמוכים והודייתו של המבקש במיוחס לו בהזדמנות הראשונה. דברים אלה מתחזקים במיוחד לאור העובדה כי המבקש לא טען בפני ביהמ"ש קמא כנגד חוקיות הודייתו ואמינותה, לא ערער עליה ולא ביקש לבטלה. גם בבקשתו זו, לא ניסה ב"כ המבקש לערער על אמינות הודייתו של המבקש, ולא העלה כל טענות נגדה. ורק טען, כי המבקש הודה ללא שהיה מודע למכלול הנסיבות והמידע בעניינו, בניגוד לרצונו האמיתי.

גם טענת המבקש כי כתב האישום אינו מגלה אשמה בשל העדרה של תקנה 169ד' . דינה להידחות, די בכך שכתב האישום הכיל את הוראת סע' 62(3) לפקודת התעבורה.

המבקש טען נגד אמינות מכשיר הנשיפה וכנגד תקינות הליך עריכת בדיקת הנשיפה. טענות אלה לא נבחנו בביהמ"ש קמא, ואף לא טרח המבקש לתמוך בקשתו זו בחוות דעת מומחה, אשר יהא בה כדי להצביע על סיכויי הצלחתו בערעור, כדי לבסס את טענותיו בדבר אי תקינות המכשיר ובפרט שאלות תקינותו וכיולו בעת ביצוע הבדיקה למבקש.

בית המשפט העליון ברע"פ 5558/07 שלמה יהודה נ' מ"י (נתן ביום 01/07/07, פורסם באתר המשפטי של נבו), התייחס לאחרונה לסוגיה דומה לענייננו, היה מדובר בנאשם שהורשע על פי הודאתו, בנהיגה בשכרות, ולאחר שנגזר דינו הוא ערער לבית משפט המחוזי וטען, כי בהרשעתו נפל פגם הואיל ובדיקת הנשיפה שנערכה לו נעשתה באמצעות מכשיר שלא אושר על פי התקנות, ונהלי המשטרה בדבר כיולו נוגדים אותן. עוד נטען, כי בכתב-האישום לא צוינה הוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, לכן ביקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי אין מקום להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו, ובלשונו:

"הרהוריו של [המבקש] לאחר הודיה ולאחר גזר-דין, וערעור אחר הרהורים אלה, מעלים חשש שאלה באו אך משום התוצאה העונשית של פסילת [המבקש] מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של כשנה אחת. [...] ביטול פסק-דין המבוסס על הודית נאשם צריך להיעשות על פי 'נימוקים מיוחדים' שפורטו בדין ובפסיקה. כל טענותיו של המערער אחר הודייתו והרשעתו ובעקבות העונש שהושת עליו, אינם אלא חכמה שלאחר מעשה" (עמוד 4 לפסק-הדין).

הנאשם עתר לבית המשפט העליון וביקש שיתן לו רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון דחה את הבקשה וקבע בין היתר כי:

"אין בטענתו של המבקש בדבר פגם בכתב-האישום כל ממש. כידוע, כתב-האישום צריך להכיל "ציון הוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם" (סעיף 85(5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), ואכן - המבקש הואשם והורשע בעבירה לפי סעיף 63(3) לפקודת התעבורה. אין אפוא כל דרישה להוסיף לכתב-האישום גם את הוראת סעיף 39א הקובעת הנחייה לעניין העונש. באשר ליתר הטענות - אף באלה אין כדי להושיע את המבקש. הוא הודה בעובדות אשר יוחסו לו, ולפיכך אין כל נפקות לפגם שלכאורה נפל, כפי שטוען המבקש, בבדיקת הנשיפה שנערכה לו".

עוד נקבע ברע"פ 6532/07 דוד אור חיים נ' מ"י (מיום 09/08/07, פורס באתר המשפטי של נבו):

"... משעה שהודה המבקש בנהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים אין צורך לבחון את שאלת אמינות המכשיר ואת השאלות הסטטוטוריות שהעלה המבקש בדבר היעדר רשימת משקאות משכרים בתקנות".

בענייננו ובנסיבות העניין, די היה בהודאתו של המבקש במיוחס לו בו בזמן שלא ביקש לטעון כנגד הודייתו, לצורך ביסוס הרשעה.

5.     לאור כל האמור לעיל, ונוכח האיחור הניכר בהגשת הבקשה, הודיית המבקש בפני ביהמ"ש קמא בעובדות כתב האישום, העדר כל נסיבה מוצדקת לחרוג מהכלל של סופית הדיון והעדר כל סיכוי של ממש להצליח בערעור, התוצאה היא כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ערעור תעבורה

  2. אי שמירת רווח

  3. הידרדרות עגלה

  4. מספר שלדה מזויף

  5. כניסה לאי תנועה

  6. סיבוב פרסה מסוכן

  7. זהירות במעבר חציה

  8. דחיית ערעור תעבורה

  9. ענישה בעבירות תעבורה

  10. חובת איתות לפני פניה

  11. פניית פרסה במקום אסור

  12. הצעת חוק משקיפי תנועה

  13. הסעת נוסעים ללא מלווה

  14. עבירות תנועה של עו''ד

  15. נסיעה נגד כיוון התנועה

  16. פגם ברישום דו''ח תנועה

  17. שמירת מרחק בפניית פרסה

  18. תקנה 41 לתקנות התעבורה

  19. מתי מותר לנסוע לאחור ?

  20. תקנה 567 לתקנות התעבורה

  21. סעיף 48 לפקודת התעבורה

  22. סעיף 56 לפקודת התעבורה

  23. אי האטה לפני מעבר חצייה

  24. הארכת מועד בתיקי תעבורה

  25. זיכוי לאחר ערעור תעבורה

  26. תקנה 169 לתקנות התעבורה

  27. תקנה 21 ג לתקנות התעבורה

  28. כניסה לכיכר - עבירת תנועה

  29. ערעור תעבורה ללא עורך דין

  30. תקנה 169ו' לתקנות התעבורה

  31. פניה שמאלה - תקנות התעבורה

  32. בדיקה שנתית של ממיר קטליטי

  33. האטה לפני פקק - שמירת מרחק

  34. אזהרה לא לעבור עבירות תנועה

  35. אי ידיעה על מועד דיון תעבורה

  36. ביצוע פניית פרסה שלא בזהירות

  37. הארכת מועד הגשת ערעור תעבורה

  38. עונש לא מרתיע בעבירות תעבורה

  39. דחיית ערעור תעבורה על גזר דין

  40. ערעור על חומרת גזר דין תעבורה

  41. הרשעת עורך דין בעבירות תעבורה

  42. פניה ימינה בכיכר מהנתיב השמאלי

  43. פסיקת הוצאות בגין זיכוי תעבורה

  44. ערעור על הרשעה בבית משפט לתעבורה

  45. הארכת מועד להישפט בעבירות תעבורה

  46. קנס בשל עבירת תעבורה של ברירת משפט

  47. זימון למשפט תעבורה ללא אישור מסירה

  48. ערעור על חומרת העונש בעבירות תעבורה

  49. תקנה 49 לתקנות התעבורה - שמירת מרחק

  50. הארכת מועד להישפט בבית משפט לתעבורה

  51. עבר תעבורתי כשיקול בערעור על גזר דין

  52. אי ייצוג ע''י עורך דין בעבירות תעבורה

  53. הצעת חוק לתיקוני ענישה בעבירות תעבורה

  54. קבלת ערעור המדינה על זיכוי בעבירת תעבורה

  55. הארכת מועד להגשת ערעור על גזר דין תעבורה

  56. פניה שמאלה - סעיף 43 (א) (3) לתקנות התעבורה

  57. ערעור על גזר דין בית משפט לתעבורה תל אביב

  58. צו מס בולים (תשלום אגרות תעבורה בבולים), תש"ם-1980

  59. התאונה התרחשה בתוך מעגל תנועה שהיו בו שני נתיבי נסיעה

  60. קביעת בית המשפט לתעבורה בהכרעת הדין המרשיעה מהווה ראיה

  61. תקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התשנ''ז-1997

  62. חוק שיפוט בענייני תעבורה (תשדיר - הוראת שעה), התשס"ט-2009

  63. כתב אישום בעבירות סטייה שלא בבטחה, בניגוד לתקנה 41 לתקנות התעבורה

  64. כתב אישום על קיפוח זכות עוברי דרך - עבירה לפי תקנה 21(ב)(1) לתקנות התעבורה

  65. כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים - שופט תעבורה), התשמ"ז-1986

  66. תקנה 40(א) - לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון

  67. סעיף 44 (א) לתקנות התעבורה - לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי

  68. תקנות התעבורה (סדרי הדין בבקשות לפי סעיף 57 לפקודת התעבורה וערעור על החלטות בהן), תש''ם-1980

  69. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון