האם חסימת חניה פרטית עילה לחניה במקום אסור ?

להלן פסק דין בשאלה האם חסימת חניה פרטית עילה לחניה במקום אסור ? פסק דין המערער הורשע בבית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופט א' שרעבי ח 180141/42 מיום 27.4.06) בעבירה של העמדת כלי רכב על המדרכה. בית המשפט לעניינים מקומיים גזר על המערער קנס כספי בסך 500 ₪. המערער אינו הכחיש שחנה על המדרכה אך מבהיר שעשה כן כאשר רכב חסם את חנייתו הפרטית והוא נאלץ לחפש את הנהג שחסם את החניה. זהו בתמצית הערעור שלפני. 1. פסק דינו של בית משפט קמא בבית המשפט קמא העידו המפקח שרשם את הדו"ח והנאשם. הפקח העיד כי ראה את רכבו של המערער שחנה על המדרכה: "ללא סימני פריקה וטעינה". העד נשאל על ידי המערער מדוע ציין שלא היו סימני פריקה וטעינה והפקח השיב: "כי הרכב סגור". המערער העיד כי משרדו שוכן ברח' דיזנגוף 302 כאשר לרשותו עומדת חניה בתוך שטח הבנין. המערער תמונות בבית משפט קמא בהן נראית אותה חניה. על פי עדותו באותו בוקר הגיע למשרדו וראה שרכב אחר נכנס לחניה וחסם אותה. על כן , הוא חסם את אותו רכב והלך לחפש את הנהג שחסם את החניה. על פי עדותו הדבר ערך מספר דקות ואז איתר את אותו נהג. לדבריו באותם דקות מעטות נרשם הדו"ח. המערער טען להגנה מן הצדק בשל אכיפה סלקטיבית. בית המשפט בהכרעת הדין קבע כי לא היה מקום לנהל את הדיון וכי היה ראוי שהנאשם יודה בעובדות ויטען לנסיבות לעניין העונש. בית המשפט הוסיף כי העובדה כי המערער נאלץ להחנות את רכבו על המדרכה בשל "פלישתו" של רכב אחר אינה מהווה נימוק לשלול את האחריות לביצוע העבירה והרשיע את המערער. עם זאת, בית משפט קמא התחשב בנסיבות העניין וגזר על המערער רק את הקנס המקורי. 2. טענות הצדדים בערעור א. טענות המערער המערער טוען כי ההליך בבית משפט קמא לא נוהל כדין וכי נגרם לו עיוות דין. כן טוען המבקש כי טען טענה של הגנה מן הצדק אליה לא התייחס בית משפט קמא כלל. אשר לטענה הראשונה, טוען המערער כי בפתח הדיון בית המשפט ביקש מהמערער להציג תמונות ובכך למעשה הטיל את נטל ההוכחה על המערער, שעה שנטל ההוכחה במשפט פלילי מוטל על התביעה. אשר להגנה מן הצדק, טען המערער כי בשל חוסר אכיפה פעמים רבות חסומה החניה הפרטית שלו. לדבריו, הרכב אינו מפריע שכן בסמוך מצוי בית קפה שיש לו כסאות ושולחנות על המדרכה. ב. טענות המשיבה אשר לטענה כי ההליך לא נוהל כדין טענה ב"כ המשיבה כי בית המשפט ביקש לראות את התמונות כדי לבחון את השאלה האם מדובר במדרכה. בכל מקרה, טוענת ב"כ המשיבה הפקח נחקר ע"י המערער ולמערער היתה הזדמנות להעיד בעצמו ולסכם. אשר לטענה ההגנה מן הצדק, טוענת ב"כ המשיבה כי מתן היתרים להצבת שולחנות וכסאות כלל אינה קשורה לחניה. לדבריה, העובדה שהמערער לא פגש בפקח שרשם את הדו"ח מוכיחה כי החיפוש לא היה מספר דקות, אם כלל היה חיפוש כזה. 3. הליך הוגן אין לקבל את טענת המערער כי לא התקיים הליך הוגן בעניינו. גם אם בית המשפט ביקש קודם לעדויות לראות את התמונות כדי להתרשם מהמיקום בו מדובר הרי שלאחר מכן, נחקרו הצדדים, סכמו ובית המשפט נתן את הכרעת הדין על סמך העדויות ולאחר שהתרשם כי התביעה הוכיחה את טענותיה. למעשה, המערער הודה שחנה על המדרכה והעלה את הנסיבות כטענה של הגנה מן הצדק. לטענה זו אכן לא התייחס בית המשפט אולם פרט לכך, מדובר בהליך הוגן. 4. הגנה מן הצדק ואכיפה סלקטיבית המערער טען לפני בית משפט קמא כי יש להורות על מחיקת כתב האישום בשל טענת "הגנה מן הצדק" העומדת לו. הגנה מן הצדק היא טענת הגנה לפיה לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד נאשם על אף שקיימות ראיות לכאורה ולפעמים אף הודאה כי ביצע את העבירה. תחילה הוכרה הגנה זו בפסיקה וכיום היא מעוגנת בחוק. ישגב נקדימון בספרו הגנה מן הצדק (ישראל, תשס"ד-2003) מפרט את הנסיבות העובדתיות שהוכרו כמעוררות טענה של הגנה מן הצדק: מעורבות הרשות במעשה העבירה נשוא האישום (הדחה); הגשת כתב אישום בגין מעשה שאושר במצג רשמי או חרף התחייבות, מצג או החלטה בדבר אי העמדה לדין; כפל הדין העונשי; שיהוי בהגשת כתב אישום; הגשת כתב אישום מטעמים זרים; פגמים בחקירה ועבירה ציבורית עוינת לנאשם. המערער טוען כי מדובר בהפליה בהעמדה לדין פלילי או באכיפה סלקטיבית. סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי כולל טענות מקדמיות שיכול להעלות נאשם במשפט פלילי. בשנת 2007 תוקן החוק והוסף בו סעיף קטן (10) שעניינו ההגנה מן הצדק: (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. טענתו של המערער לעניין זה כפולה. ראשית, טוען המערער כי העובדה שבית קפה סמוך חוסם מחצית משטח המדרכה מבססת את טענתו כי ניתן לחסום חלק מהמדרכה במקום שכן מדובר במדרכה רחבה. היינו, לא היה מקום לרשום לו דו"ח שכן הרכב, שחנה בצמוד לחניתו הפרטית לא הפריע לעוברים ושבים. עוד טוען המערער שלו היו הפקחים אוכפים את איסור החניה בשטחו הפרטי לא היה נאלץ לחנות על המדרכה ולחפש את הנהג שחנה בחנייתו הפרטית. אשר לטענה לפיה בית הקפה חוסם מחצית מדרכה אין לקבל בעניין זה את טענת המערער. ראשית, בית הקפה מציב שולחנות וכסאות על פי היתר מהעירייה ועל כן אינו עובר על החוק. בנוסף, כפי שטענה ב"כ המשיבה, אין דומה בית קפה לחנית רכב. אכן, האיסור על חנית רכב על המדרכה נוגע לבטחונם של הולכי רגל. זאת לא בעת שהרכב עומד אלא כאשר הוא עולה על המדרכה ויורד ממנה. כאשר מדובר בבית קפה אין הדבר מסכן את הולכי הרגל. אשר לטענה לפיה לא נאכף איסור החניה בשטחו הפרטי, מדובר למעשה בטענה של אכיפה חלקית או סלקטיבית. היינו, הפקחים אינם רושמים דו"ח למי שחונה בחנית המערער, אך רושמים למערער דו"ח כאשר הוא חונה ומחפש את הנהג שהחנה את רכבו בחניתו הפרטית. לעניין זה יש להבחין בין הגנה מן הצדק לאכיפה סלקטיבית. אכיפה סלקטיבית או אכיפה בררנית הוגדרה ע"י כב' השופט יצחק זמיר בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג (3) 289, בעמ' 305: "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" במרבית פסקי הדין נדונו טענות של אכיפה סלקטיבית במסגרת הדוקטרינה של הגנה מן הצדק. ד"ר מיכל טמיר, בספר מקיף בנושא האכיפה הסלקטיבית (מיכל טמיר, אכיפה סלקטיבית (נבו הוצאה לאור, תשס"ח-2008), סבורה כי יש לפתח עילה מובחנת לביקורת שיפוטית שעניינה אכיפה סלקטיבית פסולה, ולא לדון במקרים אלו במסגרת ההגנה מן הצדק. זאת, בין השאר, לאור הדרישות הנוקשות יותר שיש להוכיח כדי לבסס הגנה מן הצדק וכן לאור האפשרות של מגוון תרופות רחב יותר במקרה של אכיפה סלקטיבית (ראו שם, החל מעמ' 135). במקרה זה אין מדובר, לא בטענוה המבססת הגנה מן הצדק, לא בטענה המבססת אכיפה סלקטיבית. למעשה המערער טוען כי הוא נאלץ לחנות על המדרכה כדי לחפש אחר הנהג שחנה בחניה השייכת לו. אולם, העירייה אינה יכולה לאכוף הסדרי חניה בחניה פרטית. החניה בחניה פרטית היא חניה חוקית ועל כן אין מקום לרשום דו"ח למי שחונה בחניה כאמור. אם מדובר בשטח פרטי רשאי המערער להציב מחסום (שעל פי התמונות קיים במקום אך ככל הנראה לא היה מורם). המערער לא טען, וממילא לא הוכיח כי נרשם דו"ח לרכבו שחנה על המדרכה, כאשר לרכבים אחרים שחנו כאמור לא נרשם דו"ח. על כן גם אם בית משפט קמא לא דן בטענתו זו של המערער, יתכן ועשה כן כיון שהטענה אינה מבססת כלל את טענת ההגנה לה טען המערער. 5. נסיבות רישום הדו"ח המערער העיד כי ירד למספר דקות לחפש את מי שחסם את החניה ובדקות ספורות אלה נרשם לו דו"ח. המערער ציין כי השאיר את הרכב עם אורות מהבהבים. הפקח בעדות לא זכר האם רכבו של המערער חסם רכב אחר ומה היו הנסיבות של העמדת הרכב. על כן בהחלט ייתכן כי המערער העמיד את הרכב לדקות ספורות בלבד ובאותה עת קיבל את הדו"ח. בענין אחר פסקתי כי כאשר מדובר בפריקה וטעינה על הפקח להמתין כדי לראות האם אכן מדובר בפריקה וטעינה. לא כך הם פני הדברים במקרה זה. כאן אין כל שילוט המאפשר חניה למטרה מסוימת. על כן כל רכב שחונה על המדרכה עובר על איסור החניה. יש לציין, כי בניגוד לפריקה וטעינה שהיא פעמים רבות עיסוקו של מי שחונה לצורך כך, במקרה זה יכול היה המערער כפי שציינתי לעשות שימוש במחסום בכניסה לחניה, או לכתוב פתק לפקח ולציין את נסיבות העמדת הרכב. עצם העובדה כי הפקח ציין שאין סימני פריקה וטעינה מלמדת כי אם כך היה עושה לא היה מקבל דו"ח. אשר לקנס, בית משפט קמא התחשב במערער כאשר הטיל עליו רק את הקנס המקורי ונראה כי אין מקום בנסיבות העניין להתחשב במערער מעבר לכך. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הערעור. שאלות משפטיותחניה