דילוג על תחנות של נהג אוטובוס

כשהגיע האוטובוס לירושלים, לא נכנס לרח' יחזקאל לפי מסלולו הקבוע של קו השירות אלא נכנס לרח' בר אילן כך שהנוסע נאלץ לרדת בתחנה המצויה מרחק מה מרח' יחזקאל. בפועל, דילג האוטובוס על תחנות מס' 33 ו-34 שברח' יחזקאל. להלן פסק דין בנושא דילוג על תחנות של נהג אוטובוס: פסק - דין מהות הערעור 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) מיום 15.2.08, בתיק תחת 124/07 - במסגרתו הורשעו המערערים, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינם, בביצוען של העבירות הבאות: אי עמידה בתנאי רישיון - עבירה בניגוד לסעיפים 2 ו-7(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד - 1974 (להלן: "צו הפיקוח") בזיקה לתקנה 385 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), וכן עבירה לפי סעיפים 39(ב), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957 (להלן: "חוק הפיקוח"); אי הפעלת שירות סדיר - עבירה בניגוד לסעיפים 2 ו-7(א) לצו הפיקוח בזיקה לתקנה 399(א) לתקנות התעבורה וכן לפי סעיפים 39(ב)(2), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח; התנהגות בלתי ניאותה כלפי נוסע - עבירה לפי סעיף 4 לצו הפיקוח בזיקה לתקנות 416(א) ו-416(ב) לתקנות התעבורה וכן עבירה לפי סעיפים 39א ו-29ב לחוק הפיקוח; עבירה של הסעת נוסעים שלא בבטיחות ובנוחות - לפי סעיף 4 לצו הפיקוח בזיקה לתקנה 416(ב) לתקנות התעבורה וכן עבירה לפי סעיפים 39(ג)(4), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח. יצוין, כי המערערים זוכו מעבירה של אי עצירה בתחנה להורדת נוסע -לפי סעיף 4 לצו הפיקוח בזיקה לתקנה 428(ב) לתקנות התעבורה וכן לפי סעיפים 39(ב)(2), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח. בית משפט קמא השית על מערערת 1 קנס בסך של 50,000₪, הורה למנהלה לחתום על התחייבות בסך של 50,000₪, כי החברה לא תבצע עבירה ממין העבירות בהן הורשעה בפרק זמן של שנתיים ימים, וכן חייב את המערערת בפיצוי בסך של 500₪ למתלונן; מערער 2 נקנס בסך של 8,000₪ או 20 ימי מאסר תמורתו; על מערער 3 הושת קנס בסך של 4,000₪ או 20 ימי מאסר תמורתו ומערער 4 נידון לתשלום קנס של 1,000₪ או 10 ימי מאסר תמורתו. עיקרי כתב האישום 2. מערערת 1, כשם שצוין בכתב האישום, הנה חברה פרטית בע"מ רשומה בישראל (להלן: "החברה") ובעלת רישיון להפעלת שירות אוטובוסים בקו שירות מס' 310 ממודיעין עלית לירושלים (להלן: "קו השירות"). בתקופה הרלבנטית לכתב האישום עבד מערער 2 כמנהל פעיל בחברה, מערער 3 היה מנהל מחוז מודיעין עלית בחברה ואילו מערער 4 שימש אז נהג אוטובוס בשורותיה. בהתאם לרישיון קו השירות ונספחיו, המהווים חלק בלתי נפרד הימנו, בשעה 23:30 קיימת נסיעה מתחנת המוצא שבמודיעין עלית לתחנה המרכזית בירושלים. 3. ביום 31.10.06 נסע: הנוסע בקו השירות האמור ממודיעין עלית לירושלים, באוטובוס של החברה כשהוא נהוג על ידי מערער 4. מערער 4 לא הפעיל את הטכוגרף שבאוטובוס. בשעה 23:55, שעה שנסע האוטובוס בכביש 443, הכניסו מערער 4 לתחנת דלק "דור" לצורך תדלוק, וזאת עד השעה 00:15 בעוד הנוסע וכן יתר הנוסעים בתוך האוטובוס. כשהגיע האוטובוס לירושלים, לא נכנס לרח' יחזקאל לפי מסלולו הקבוע של קו השירות אלא נכנס לרח' בר אילן כך שהנוסע נאלץ לרדת בתחנה המצויה מרחק מה מרח' יחזקאל. בפועל, דילג האוטובוס על תחנות מס' 33 ו-34 שברח' יחזקאל. אי לכך ובשל האיחור שבהגעת האוטובוס לירושלים כאמור, החמיץ הנוסע את האוטובוס האחרון לביתו שברח' יוחנן מזרחי ונאלץ לקחת מונית. לאור האמור, לא בוצע במקום ובמועד הנזכר שירות אוטובוסים תקין, סדיר ורצוף בקו השירות ובשל כך הואשמו המערערים בעבירות הנזכרות בפתיח לדברים. עיקרי הכרעת דינו של בית משפט קמא 4. בית משפט קמא ציין, בהידרשו לעובדותיו של כתב האישום, כי אין כמעט ויכוח על העובדות אלא על פרשנותן. הנוסע נתן עדות מפורטת באשר להתנהגותו של מערער 4, נהג האוטובוס - גביה לא הייתה כל מחלוקת. בהתאם חילק בית משפט קמא את האירוע לשני עניינים עובדתיים: הראשון, הכניסה לתחנת דלק "דור" לצורך תדלוק האוטובוס; השני, דילוג על שתי תחנות עצירה בירושלים ושינוי המסלול. המערערים הודו בדבר אשמתם ככל שנוגע הדבר לחלק הראשון בדבר אירוע התדלוק והסבירו, כי האחריות לדבר מוטלת על סדרן, אשר אינו עובד עוד בשורותיה של החברה. כן הודו המערערים באי הפעלתו של הטכוגרף אך טענו, כי הדבר נבע מתקלה והרי, כלשונו של מנהל החברה, מערער 2, "יש תקלות אין מה לעשות. הרבה פעמים גם באוטובוסים חדשים יש תקלות". ובאשר לחלקו השני של האירוע בדבר הסטייה ממסלול הנסיעה טענו המערערים, כי לא היה מנוס מעשות כן עקב הפגנות, אשר היו באותו היום באזור מאה שערים כנגד "מצעד הגאווה" דאז. המערערים לא גיבו טענותיהם האמורות ביומן אירועים או כל תרשומת בכתב המתעדת השינוי האמור, אך הציגו תדפיסים מאתרי חדשות והודעות דובר המשטרה, לפיהם היו הפגנות בפועל באותה התקופה. 5. בית משפט קמא זיכה המערערים, ולו מחמת הספק, מעבירה של אי עצירה בתחנה להורדת נוסע (חלקו השני של האירוע), באשר לסטייה ממסלול הנסיעה של קו השירות שהרי הדבר נבע מאירועים שלא היו בשליטתם. יחד עם זאת, הורה בית משפט קמא על הרשעת המערערים כולם בגין אירוע התדלוק, כאשר הנהג הורשע משום שעבר את העבירה וכן הורשעו מנהל המחוז ומנהל החברה משום שלא נקטו אמצעים למניעתה. אי לכך הורשעו המערערים כאמור בעבירות של אי עמידה בתנאי רישיון, אי הפעלת שירות סדיר, התנהגות בלתי ניאותה כלפי נוסע וכן הסעת נוסעים שלא בבטיחות ובנוחות. 6. המנהלים שבחברה, מערערים 2 ו-3 הורשעו בפלילים בשל אחריותם למעשי עובדיהם. בית משפט קמא הבהיר, כי אחריותם של מנהלים הנה משני סוגים: אחריות אישית ואחריות מיניסטריאלית - התנהגותית. אחריות אישית תוטל על מנהל באם היה מעורב באופן אישי באירוע הנדון, בין כמבצע ובין כנותן הוראות, וכן תוטל אחריות שכזו גם למניעת הפרות חוק ומפגעים טרם התרחשותם במקרה בו צריך היה האדם הסביר לצפות אפשרות התרחשותה של תקלה, היינו: במקרים בהם היה על מנהל לפעול למניעת נזק והוא לא עשה כן על אף ש"הכתובת הייתה על הקיר". אחריות מיניסטריאלית - התנהגותית הנה אחריות שילוחית לניהולה התקין של המערכת עליה ממונה המנהל. אחריות זו באה לידי ביטוי באופן הפיקוח על פעילותה של המערכת ובמידתו, כדי למנוע הפרות חוק ונהלים. אי לכך, ניתן להטיל על מנהל אחריות פלילית לעבירה שביצע אחר גם אם המנהל עצמו נעדר כל זיקה נפשית לעבירה ולא נטל כל חלק בביצועה הפיזי. סעיפים 39א ו-39ב לחוק הפיקוח מטילים אחריות מיניסטריאלית על מנהלים ומעבידים בשל עבירה פלילית של הכפופים להם אף אם לא היו שותפים לביצוע העבירה ואף אם לא הורו לבצעה. מנהל כאמור יהא פטור מאחריות אם יוכיח כי נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת ביצועה של עבירה. החוק אינו מסתפק במנהלים זוטרים אלא מטיל האחריות גם על מנהלים פעילים, שותפים ועובדים מנהליים בכירים, היינו: ניתן להטיל אחריות מיניסטריאלית כאמור על כל אותם עובדים, אשר החלטותיהם, מעשיהם או מחדליהם הנם של הארגון כולו למעשה. עבירות אחריות של מנהלים הנן עבירות של אחריות קפידה ודי בהוכחת ביצוען כשלעצמו לצורך הרשעה. 7. בהתאם הורשעו מערערת 1, החברה, כמי שמעסיקה את הנהגים בקו השירות וכן מערער 4, הנהג עצמו, אשר היה אשם בדבר באין חולק. מערער 2, מנהל החברה וכן מערער 3, מנהל המחוז, הורשעו אף הם בגין עבירותיו של הנהג מעצם אחריותם המיניסטריאלית, הקבועה בסעיף 39א לחוק הפיקוח. בית משפט קמא קבע דבר ההרשעה לאחר שהסיק, כי הפטורים מאחריות, כשם שקבועים בחוק, אינם חלים על מערערים 2 ו-3 כמנהלים בחברה. בית משפט קמא הסביר, כי פטור יחול באם יוכח שבחברה מערך של הדרכה, פיקוח, בקרה ומשוב כדי למנוע תופעות מעין אלה. לא היה זה מצב הדברים במקרה דנן שהרי לא הובאו בפני בית המשפט עובדים, האחראים על הדרכת הנהגים והפיקוח עליהם ולא ברור כלל האם עוברים הנהגים הדרכה ופיקוח כנדרש. אמנם המערערים טענו, כי בחברה מועסק עובד האחראי על הוראות הבטיחות ועל העברתן לנהגי החברה מדי יום ביומו ברם הלה לא הובא לעדות. בית משפט קמא עמד, בהקשר זה, על ליקויים שונים במערך ההדרכה, התיעוד והבקרה והפנה בנדון לעדותו של מערער 4 בפרט, כי אינו מקבל הנחיות מאת הממונים עליו, וכי ביצע הוראותיו של הסדרן לתדלק כאמור ולסטות ממסלול הנסיעה. אי לכך, קבע בית משפט קמא, כי מערערת 1 לא הוכיחה שנקטה בכל האמצעים הדרושים ואף הראתה בהתנהגותה שלא עשתה כן, כך שאין מנוס מהרשעתם של המערערים. 8. בתום הכרעת הדין דחה בית משפט קמא טענת המערער, כי מנהליהן של חברות "דן" ו"אגד" לא הורשעו בביצוען של עבירות שכאלה, בהציגו פסיקה, במסגרתה הוטלה אחריות על בכיריה של חברת "אגד", בדומה לעניין הנדון. גזר דינו של בית משפט קמא 9. בית משפט קמא ציין, בהידרשו לשאלת הענישה ההולמת עניינם של המערערים, כי לתחבורה ציבורית יעילה חשיבות לאומית, המחייבת בפיקוח על קיומם של הסדרי התחבורה. תחבורה ציבורית שאינה עומדת בתנאי רישיונה פוגעת בציבור משום שאינה מאפשרת מעבר של נוסעים מכלי רכב פרטיים לציבוריים על מנת להפחית מהעומס בכבישים, פוגעת בשכבותיה החלשות של האוכלוסייה, גוזלת מזמנו של הציבור, פוגעת ביכולתו לתכנן סדר יומו וכיו"ב. ברי, כי אין מנוס מהשתת ענישה מחמירה כנגד חברות המפעילות קווי שירות ואינן פועלות כראוי. ענישה שכזו הכרחית כדי להרתיע החברות הללו ולגרום להן להיות יעילות יותר ואחראיות יותר. 10. הפסיקה הקפידה להחמיר בעונשן של חברות שלא עמדו בתנאים תוך הכרה בחשיבות שיש לפיקוח ולענישה ככל שנוגע הדבר לתחבורה הציבורית. בנסיבות המקרה דנן, לא זו שנוסעי קו השירות עוכבו אלא אף ביטחונם סוכן על ידי הנהג באופן ממשי, שהרי אין למלא מיכל הדלק של רכב מנועי כאשר המדובר ברכב המוביל יותר מ-11 אנשים וכשיש בו נוסעים (תקנה 160 לתקנות התעבורה). התנהלותם של המערערים בנסיבות המקרה דנן לקתה בחסר, וזאת בלשון המעטה כשם שהסביר בית משפט קמא. לחובתה של המערערת 11 הרשעות קודמות בשל עבירות דומות לאלה ב-6 שנות פעולתה. עבירותיה בוצעו במועדים שונים, עד עצם מתן גזר הדין ממש ותלונותיהם הרבות של הנוסעים מעידות אף הן על התנהלותה הכללית הלקויה באופן המבסס, ללא ספק, גם אחריותם של החברה עצמה (מערערת 1) ומנהליה (מערערים 2 ו-3). עד כה הוטלו על מערערת 1 קנסות בסך כולל של 23,000₪ בגין 11 עבירותיה וכן פיצויים למתלוננים בסך של 1,500₪. ברי, כי לא היה בסכום האמור כדי להרתיע את מערערת 1, ודומה, כי זו מעדיפה לשלם הקנסות ולראות בהם משום הוצאה הכרחית תחת עשייתם של מאמצים כנים לשפר שירותיה לאזרחים, "לקוחות שבויים" ברובם, אשר אין להם בפועל כל אפשרות לתחבורה חליפית. על כן, בהתחשב בחומרתן של העבירות ובחשיבות שבאכיפה, הושתו על המערערים העונשים אשר הוצגו בראשיתם של הדברים. טענותיהם של המערערים 11. ב"כ המערערים מיקד ערעורו בשתי טענות מרכזיות: האחת, ביטולם של האישומים נגד מערער 2, מנהל החברה, בשל טענת "הגנה מן הצדק"; השנייה, הפחתה בחומרת העונשים, אשר הושתו על המערערים השונים. ­ב"כ המערערים ביקש כאמור לבטל האישומים נגד מערער 2 בציינו תחילה, כי בית משפט קמא לא נדרש כלל לטענה הגם שהועלתה בפניו. לגופם של דברים טען ב"כ המערערים, כי למשרד התחבורה מדיניות שלא להעמיד לדין מנהליהן של חברות ציבוריות. הנהגים, מבצעי העבירות, הם שמועמדים לדין ולכל היותר מועמדים לדין בעלי תפקידים בדרגי ביניים. יכולת השליטה של מערער 2 במעשיהם של העובדים הזוטרים, מערער 4 למשל, הנה קלושה לאור העובדה, שמערער 2 מעסיק מאות בני אדם בשורותיה של מערערת 1 ובחברות אחרות שהוא מפעיל וכן נושא בתפקידים ניהוליים שונים בחברות כאמור. בהתאם, לא ברור מדוע לא הועמד לדין אותו עובד, אשר הורה למערער 4 לתדלק האוטובוס כשבו היו נוסעים. בדומה לא נחקר כלל קצין הביטחון של החברה וגורמים נוספים, המצויים בסולם הדרגות שבין מערער 4 לבין מערער 2 ואף מעל מערער 3. בנסיבות ענייננו הועמד מערער 2 לדין אך בשל חומרת האירוע, בלא שזומן לחקירה בטרם הואשם ולא נתאפשר כמובן למסור גרסתו לדבר. העמדתו לדין, בניגוד למדיניותו הברורה של משרד התחבורה בנדון, הנה ביטוי לשרירותה, אדישותה ורשלנותה של המשיבה ויש לבטלה מכוח עקרון ההגנה מן הצדק, הן בשל האפליה הפסולה בה נקטה המשיבה והן בשל הצורך בשמירה על טוהר ההליך המשפטי. 12. עוד טען ב"כ המערערים, כי בית משפט קמא החמיר בעונשיהם תוך שהתעלם מן הנימוקים לקולא בנדון. ב"כ המערערים בקש ללמוד גזירה שווה מפסקי דין שציטט בערעורו, במסגרתם הוטלו על חברות גדולות כ"דן" ו"אגד" קנסות בסך של 5,000₪, אשר אינם מתקרבים כלל לזה שהוטל על חברה קטנה וצעירה כמערערת 1, נוסף לקנסות שהוטלו על עובדיה ומנהליה, מערערים 2-4. עבירה של תדלוק במהלך נסיעה הנה עבירה ראשונה מסוגה לחברה, אשר נהגה ביושר כלפי המתלונן, הודתה בנעשה ובקשה את סליחתו. היה בזאת כדי למנוע העמדתה של מערערת 1 לדין או לכל הפחות לשמש נסיבה מקלה בבחינת עונשה. אמנם לחברה 11 הרשעות קודמות אך מספרן אינו מכביד ביחס ל-1,400 נסיעות, שמנהלת החברה ביום עבודה. מערער 2 הנו אדם נורמטיבי ופעיל בחברה, אשר הודה במעשי העבירה והיה מקום להתחשב בזאת עת נגזר עונשו. מערער 3 הנו אדם צעיר ללא מעורבות ישירה באירוע ויש להניח שישן שעה שארע. מערער 4 נשוי ואב לשלושה, ללא עבר פלילי ומשכורתו נמוכה - נתונים אשר היה מקום להתחשב בהם. תגובת המשיבה 13. ב"כ המשיבה ביקש לדחות הערעור בציינו, כי המדובר במקרה חריג בחומרתו. ב"כ המשיבה הפנה בנדון לסעיף 39א לחוק הפיקוח, הקובע כי ניתן להגיש כתבי אישום גם כנגד מנהלים בחברה בהתחשב בחומרתו של המקרה הספציפי. אי לכך, לא הייתה כל מניעה להגשתו של כתב האישום נגד מנהל החברה, מערער 2, ובעובדה שכתב האישום לא כלל את יתר מנהלי החברה אין כדי לנתק אחריותו או לבטלה. לגופם של דברים ציין ב"כ המשיבה, כי אין מקום להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, הנסמכים על דברי העדים שבפניו. ב"כ המשיבה ביקש עוד לדחות טענת ב"כ המערער לביטול כתב האישום בעילה של הגנה מן הצדק. לטענתו, מתקבלת טענה שכזו בפסיקה לעיתים רחוקות בלבד ובית משפט קמא, אשר נדרש לטענה, נימק דבר דחייתה. יתרה מזו, היה זה מחובתה של החברה, ובכלל זה מנהלה, להפעיל מערך פיקוח מסודר והדוק, משך כל שעות היממה, להבטחת התנהלותה התקינה. אילו הוכח דבר קיומו של מערך פיקוח כאמור, יכול היה מנהל החברה להתגונן מפני האישום נגדו, אך משלא הובאה כל ראיה בנדון, אין מקום לביטולו של כתב האישום כמבוקש. 14. ב"כ המשיבה ביקש עוד לדחות טענותיו של ב"כ המערער בדבר חומרת העונש. לטענתו, חומרת המקרה ודבר חריגותו מחייבים בהרתעה של ממש לבל ישובו המערערים לבצע עבירות כגון דא באם ימצאו כי "משתלם" כלכלית לעברן. דיון 15. דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" מבקשת להבטיח קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן מקום שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, כשם שנתפסת על ידי בית המשפט. מטרת החלתה של הגנה זו לעשות צדק עם הנאשם עקב התנהגותן הנפסדת של הרשויות - אז שומה על בית המשפט לבקר מהלכיהן. ביטולו של הליך פלילי כאמור, מטעמי הגנה מן הצדק, הנו מהלך קיצוני ובית המשפט יזדקק לו אך במקרים חריגים ביותר באם אכן יראה הנאשם דבר קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו (ראו ע"פ 4909/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 776). 16. היש לבטל את כתב האישום נגד מערער 2, מנהל החברה, מחמת "הגנה מן הצדק"? - סבורני, שהתשובה לדבר שלילית. להלן אבאר דבריי. ב"כ המערערים טען, בעיקרם של דברים, כי יש לבטל כתב האישום נגד מערער 2 לאור מדיניותו של משרד התחבורה שלא להעמיד לדין מנהלים כלליים. בהתאם, ביום 15.9.08, הגיש ב"כ המערערים "בקשה דחופה לצירוף אסמכתא" וצירף, במסגרת זו, רשימת "קריטריונים להעמדה לדין של מנהלי תאגידים המספקים שירותי תחבורה ציבורית" - אותה קיבל אך לאחר הדיון בערעור (ומשכך לא הציגה בפני הערכאה הדיונית). ב"כ המערערים מבקש ללמוד מהרשימה, לשיטתו, כי לא היה מקום להעמיד את מרשו לדין. ב"כ המערערים ציין עוד, כי ניתן ככלל להגיש כתב אישום נגד מנהל בחברה לאחר שתינתן לו הזדמנות להראות שנקט באמצעים סבירים למניעת ביצוע העבירה. ב"כ המשיבה הבהיר, כבר בדיון בבית משפט קמא, כי מנהלי חברות אינם מועמדים לדין תדירות אלא במקרים המחייבים בדבר. בנסיבות המקרה דנן, הוחלט להעמיד את מערער 2 לדין בשל הצטברותן של עבירות על חוק הפיקוח ובניגוד לצו הפיקוח, אשר בוצעו בחברה שבבעלותו. כן התייחס ב"כ המשיבה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בציינו, כי ההחלטה להורות על העמדתו לדין של מערער 2 מתיישבת גם עימן משום שבעבירות החמורות שבוצעו בחברה שבבעלותו יש כדי ללמד על מעורבותו האישית, בין שבמעשה ובין שבמחדל. ב"כ המשיבה טען עוד, כי ניתנה למערער 2 הזדמנות סבירה לשטוח טענותיו בחקירה שנערכה בעניינו ברם המערער בחר שלא להגיע בעצמו ושלח את מערער 3 במקומו (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). יוער, כי בבחירתו שלא להגיע, עבר מערער 2 גם עבירה של שיבוש הליכי חקירה אך הוחלט שלא להעמידו לדין בשל כך. ב"כ המערערים טען בתשובה, כי מעדותה של החוקרת שרונה קרסגי עולה, שמערער 2 לא זומן אישית לחקירה, כמנהלה הכללי של החברה, והזימון הופנה ל"מנהל סופרבוס". עוד טען ב"כ המערערים, כי היה זה מחובתה של המשיבה לחשוף ההנחיות בפני בית משפט קמא, וכי בניגוד לדברי בא-כוחה, לא פעלה המשיבה בהתאם להנחיות הללו עובר להגשתם של כתבי האישום. 17. ב"כ המערערים, כך נראה, מבקש לטעון למעין חסינות של מנהל החברה מפני אישומים פליליים בשל עבירות שבוצעו על ידי עובדיו, הגם שאלה נתפסו בביצוען של עבירות קשות וחמורות. ואולם, אין בחוק הפיקוח כדי לחלץ מנהלים מאחריותם למתרחש בחברות שבניהולם וגם בהנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוגשו לבית משפט זה לאחר הדיון בערעור, אין כדי להושיע. עיון בהנחיות מלמד, בעיקרם של דברים, כי "מנהל שאחראי לתפקוד תקין בתחום שבו נעברה העבירה יועמד לדין כשלא יכל להראות שנקט באמצעים סבירים למניעתה". בנסיבות המקרה דנן לא עלה בידו של מערער 2 להוכיח, כי קיים מערך בקרה ופיקוח שכזה, אשר היה בבחינת אמצעי סביר למנוע מקרים שכאלה והישנותם, והוא ומערער 3 ניסו להטיל מלוא האחריות על סדרן, אשר אינו עובד עוד בחברה, בבחינת הטלת האחריות על הש"ג לבדו. למעשה, מבקש מערער 2 את בית המשפט להסיר מעל שכמו האחריות לתקינות הנהלים ולהפנמתם בעוד האחריות למעשיו או למחדליו של אותו סדרן - זוטר ככל שיהא אך בעל תפקיד חשוב ומרכזי המגלם בתוכו חובות הפיקוח המוטלות מכוחו של חוק - רובצת לפתחו של בעל החברה. הסדרן, אשר התיר למערער 4 לתדלק האוטובוס שעה ששהו בו נוסעים, אינו האחראי הבלעדי להפרת חובותיה של החברה. האחריות למעשיו מטפסת עד למעלה הפירמידה, למנהל החברה אשר הפקיד הפיקוח בידיו של אדם לא אחראי ולא היה מעורה כלל בנעשה בחברה שבניהולו. לא למותר לציין עוד, כי ההנחיות הללו, בהן תולה ב"כ המערערים כל יהבו, אינן חזות הכל. בדף ההנחיות האמור צוין מפורשות, כי החוק מתיר העמדה לדין של מנהלים במקרים נוספים ושיקול הדעת מצוי, בסופו של דבר, בידיהן של רשויות התביעה. דומה, שהתביעה לא חרגה משיקול דעת סביר כנטען לאור הוראותיו של חוק הפיקוח בנדון, העובדה שבעבירות חמורות עסקינן וכי מנהליה של החברה לא טרחו למנוע הישנותן של הפרות חוקיות, בהן הורשעו עובדים שונים בחברה בעבר. 18. אשר על כן, אין לאפשר למערער 2, אשר נטל על עצמו האחריות להעסקתם של מאות עובדים בחברות שונות, כנטען על ידי בא-כוחו, לחמוק מאחריותו לעבירות שבוצעו על ידי פקודיו, ובפרט כאשר הללו עוסקים בסיפוקם של שירותים חשובים לציבור כשירותי התחבורה הציבורית. מערער 2, אשר מרשה לעצמו להעסיק מאות עובדים בחברות שונות שבניהולו, צריך להיות מוכן גם לאחריות שבדבר ואם חרף עיסוקיו הרבים לא ראה לנכון להקים מערך פיקוח ובקרה הדוק, הרי הוא אחראי גם אחראי לאירועים הנדונים. מערער 2, כמנהל הכללי של החברה ושל חברות נוספות, הנו גורם בעל כוח ובכוח, כידוע, גלומה גם אחריות, אשר אין להתנער הימנה ובפרט לאו כשבעבירות כה חמורות עסקינן. אחריותו של המנהל הכללי אינה וירטואלית בלבד ואם אין בכוחו לפקח על התנהלות עסקיו כיאות, אזי עליו לשקול היקפה של האחריות אשר נטל על עצמו. מחובתו של המנהל להתמצא בנעשה בשטחם של הדרגים הביצועיים באמצעות גופי בקרה יעילים - התמצאות שלא הוכחה בנסיבות ענייננו ואף הופרכה בהכרעת דינו של בית משפט קמא, השופעת דוגמאות להמחשת הדבר. אי לכך, אחריותו של מערער 2 הנה כבדה ומשמעותית ואין לפטרו הימנה. 19. משכך, הערעור על הכרעת הדין נדחה בזאת ברם לא כן הערעור על גזר הדין. 20. סבורני, לאחר עיון במסמכים הקיימים בתיק ובעדויות הצדדים, כי בית משפט קמא הכביד ידו עם המערערים עת השית עליהם קנסות והתחייבות בשיעור גבוה. המערערים, ובפרט מערער 2, לקחו אחריות לאירוע הנדון, הביעו צערם על השתלשלות העניינים באופן שיש להקל עימם, חרף חומרת העבירות בהן הורשעו והעובדה שאין זו עבירתה הראשונה של החברה. לאור האמור, אני מקבל את הערעור ככל שנוגע לגזר הדין, ומעמידו על אלה: א. מערערת 1 תשלם קנס בסך של 25,000₪, תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין בערעור זה. לא ישולם הקנס בפרק הזמן האמור, יחל לשאת בריבית והצמדה על שיעור הקנס האמור מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל; ב. מערער 2 יחתום על התחייבות בסך של 25,000₪ למשך שנתיים, שמערערת 1 לא תעבור עבירה ממין העבירות בהן הורשעה; כן ישלם מערער 2 קנס בסך של 4,000₪ בארבעה תשלומים שווים ורצופים. התשלום הראשון ישולם ביום 23.11.08 ויתר התשלומים ישולמו בכל 23 לחודש שלאחריו. ימאן המערער לחתום על ההתחייבות או לא ישלם הקנס או איזה מתשלומיו במועדים הקבועים, ייאסר למשך 45 ימים. ג. מערער 3 ישלם קנס בסך של 2,000₪ בארבעה תשלומים שווים ורצופים. התשלום הראשון ישולם ביום 23.11.08 ואילו יתר התשלומים ישולמו בכל 23 לחודש לאחריו. לא ישולם הקנס או איזה מתשלומיו במועדו, ייאסר המערער לחודש ימים. ד. מערער 4 ישלם קנס בסך של 500₪ בשני תשלומים שווים ורצופים, כאשר הראשון ישולם ביום 23.11.08 ואילו השני ישולם ביום 23.12.08. לא ישולם הקנס, ייאסר המערער ל-7 ימים. ה. שיעור הפיצוי, אשר נקבע בגזר דינו של בית משפט קמא, יישאר על כנו. ו. שולמו הקנסות, אשר הושתו על המערערים בבית משפט קמא, תושב יתרתם לידי המערערים, לאור שיעורי הקנסות החדשים, הקבועים לעיל. אוטובוסנהג אוטובוס