מה העונש על תאונת דרכים פגע וברח ?

לאחר התרחשות התאונה, שבה נפצע הנאשם פצעים קלים בלבד, הוא נמלט מזירת התאונה בהפקירו את המנוח ויתר הפצועים, כשהם בזירת התאונה ללא מתן עזרה רפואית. להלן גזר דין בנושא גזר דין תאונת פגע וברח: גזר דין בתאריך 24.5.02 בשעה 01:30 היה הנאשם מעורב בתאונת דרכים קטלנית שהתרחשה בכביש 444 במהלכה, גרם למותו של המנוח, ולפציעתם של עוד 4 אנשים; חלקם נסעו עמו ברכב שבו נהג, וחלקם האחר ברכבים מעורבים נוספים. לאחר התרחשות התאונה, שבה נפצע הנאשם פצעים קלים בלבד, הוא נמלט מזירת התאונה בהפקירו את המנוח ויתר הפצועים, כשהם בזירת התאונה ללא מתן עזרה רפואית. בעת התרחשות התאונה, לא היה בידי הנאשם רישיון נהיגה תקף ורישיון רכב תקף. התאונה התרחשה כאשר הנאשם נהג ברכב מסוג טנדר סובארו (להלן: הטנדר סובארו), במהירות של 120 קמ"ש במקום שבו המהירות המותרת הינה 80 קמ"ש בלבד, והתנגש עם חזית טנדר הסובארו בחלק האחורי של הרכב שבו נסע המנוח, רכב מסוג סובארו פרטית (להלן: הסובארו הפרטית). כתוצאה מפגיעה זו, הסתובבה הסובארו הפרטית, כך שצדה האחורי שמאלי סטה לנתיב הנסיעה הנגדי, והתנגש בחזית רכב מסוג טנדר טויוטה (להלן: טנדר הטויוטה), שנסע כאמור, בנתיב הנסיעה הנגדי לנסיעת הסובארו הפרטית בכביש 444 הנ"ל. החקירה המשטרתית בנסיבות התרחשות התאונה, לא נסתיימה במהרה, בין היתר, בשל הימלטותו של הנאשם והיעדר אפשרות לחקירתו וקבלת גרסה ממנו. הנאשם נעצר בגין מעורבותו בתאונה הנ"ל בתחילת שנת 2005; חקירת התאונה הושלמה והתיק הועבר מהיחידה החוקרת לפרקליטות מחוז מרכז, לצורך הגשת כתב אישום, רק בפברואר 2005. כתב האישום הוגש רק במרץ 2006 - כשנה לאחר העברתו. בכתב האישום שהוגש במקור לבית המשפט כאן, ביום 15.3.2006 ייחסה המאשימה לנאשם עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961; נהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; נהיגה תחת השפעת משקה אלכוהולי, עבירה לפי סעיף 62(3) + סעיף 39א לפקודת התעבורה, וסעיף 169ב לתקנות התעבורה תשכ"א-1961; נהיגה ללא רישיון רכב תקף לפי סעיף 2 לתקנות התעבורה. לאחר שמיעת חלק ניכר מהראיות, הגיעו הצדדים ביניהם להסדר דיוני לפיו הוגש נגד הנאשם כתב אישום מתוקן (בשנית) מיום 12.7.2007, בו הודה והורשע הנאשם בעבירות הבאות: גרימת מוות בנהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, נוסח חדש, תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). בהפקרה אחרי פגיעה - עבירה לפי סעיף 64א(א) לפקודה. בנהיגה ללא רשיון נהיגה - עבירה לפי סעיף 10א לפקודה. בנהיגה ללא רשיון רכב תקף - עבירה לפי סעיף 2 לפקודה. בנהיגה רשלנית שגרמה לתאונה בה נחבל אדם, לפי סעיף 62(2) ו-38(2) לפקודה. בין הצדדים לא היה כל הסדר לענין העונש, כאשר ההסכמה היחידה ביניהם היתה לענין קבלת תסקיר מבחן בעניינו של הנאשם; תסקיר כאמור, נערך ביום 3.1.2008, והיה מונח בפני הצדדים ובפני בעת הטיעון לעונש. בתאריך 9.1.2008, נשמעו הטיעונים לעונש. בטרם אביא תמציתם ועתירות הצדדים לעונש, אתיחס לתסקיר המבחן וההמלצה העונשית הכלולה בו. תסקיר המבחן התסקיר מתאר את נסיבות חייו האישיות של הנאשם, כך: מדובר בצעיר כבן 29, יליד ירדן המתגורר בטייבה מזה כ-10 שנים, נשוי לצעירה תושבת טייבה, אב לילד בן 4 ואישתו בהריון, מצוי בהליכים מול משרד הפנים לקבלת תעודת זהות ישראלית. מצבו הכלכלי קשה, מתפרנס מעסק של מסגור תמונות שמנהל בעיר טייבה, ונעזר כלכלית באבי אשתו. בהתיחסו לתאונה תיאר בפני קצינת המבחן כי היה מעורב בתאונת דרכים קודמת (להלן: התאונה הקודמת) בשנת 2000, במהלכה נפצע קשה ואושפז בבית החולים, כאשר בריחתו מזירת התאונה נשוא האישום כאן, והפקרת הנפגעים מאחור היתה על רקע הצפה רגשית של חוויה טראומטית שחווה בתאונה הקודמת, כשלדבריו, עוד לפני שהבין את המתרחש עזב את המקום. הנאשם תיאר כי נערכה "סולחה" עם משפחת המנוח, אם כי הוא עצמו מתקשה להיפגש עם משפחת המנוח. הנאשם הביע חששו מפני כליאתו מאחורי סורג ובריח, הן בשל חששו ממפגש עם אוכלוסיית בתי הסוהר, וחששו כי הדבר יפגע בסיכויי קבלת האזרחות הישראלית. לאור התרשמות שירות המבחן, כי הנאשם סובל מתופעה רגשית ופיסית טראומטית ונזקקותו למסגרת טיפולית לצורך עיבוד האירועים הטראומטיים שחווה (שתי תאונות דרכים קשות), המליץ השירות על העמדת הנאשם במבחן לתקופה של שנה, והטלת מאסר בעבודות שירות על מנת לאפשר קיומו של המבחן האמור. טיעוני הצדדים ב"כ המאשימה ביקש להטיל על הנאשם עונש מאסר לריצוי בפועל, לתקופה ממושכת בהתחשב בחומרת העבירות שבהן הורשע, ובמיוחד בנסיבות החומרא הבאות: · הרשלנות שליוותה את מעשה גרימת המוות, שבו הורשע הנאשם נמצאת ברף הגבוה. שכן, אין מדובר באי תשומת לב רגעית אלא בכשל מתמשך שהחל בנטילת הנאשם את ההגה לידיו, כשאינו מורשה לכך, ומבלי שיש ברכב שבו נהג, רשיון בר תוקף. הוסף לכך את המהירות הגבוהה שבה נסע הנאשם בעת התרחשות התאונה - 120 קמ"ש - במקום שבו המהירות המקסימלית המותרת הינה 80 קמ"ש. והנה לך רצף של מעשי רשלנות ופזיזות בדרגה הגבוהה ביותר. · הצטרפותה של עבירת ההפקרה לאחר התאונה - עבירה מכוערת כשלעצמה - לעבירת גרימת המוות, מדגישה עוד יותר את רמת הכשל המוסרי שאפיין את התנהגותו של הנאשם שהחל במעשי פזיזות ורשלנות והסתיים בהפגנת אדישות וחוסר אכפתיות, לגורלם של אחרים שהיה אחראי לפגיעה בהם, ביניהם המנוח. · גם אם תאמר, בריחתו של הנאשם מן המקום, תוך הפקרת פצועי התאונה שהיה אחראי לגרימתה, נעוץ בטראומה הקשורה לתאונה הקודמת משנת 2000 - דבר המוכחש על ידי המאשימה - אין להבין את המשך הימלטותו של הנאשם, אי התייצבותו במשטרה מיוזמתו ונטילת אחריות על מעשיו, כאשר מעצרו היה באקראי ולאחר תקופה ממושכת - שנתיים וחצי - במהלכה היה דרוש לחקירה בנסיבות התאונה הנ"ל. · התוצאה הקשה של מעשי הנאשם, קיפוד פתיל חייו של אדם צעיר, כבן 25, שיצא לבילוי ולא חזר ממנו, על כל המשתמע מכך, משכול וסבל שנגרמו לבני משפחתו של המנוח, כפי שעולה מעדותו של אבי המנוח, והמכתב שכתב לבית המשפט. · ענישת הנאשם צריכה לשקף את מידת החומרה שבה רואה החברה את מעשיו, במיוחד לאור התוצאה הקשה של אבדן חיי אדם - ערך שצריך ליתן לו ביטוי בענישה מכאיבה ומרתיעה. · מבלי לפגוע במקצועיות ואמינות עורך התסקיר, נראה כי הנאשם מסר אינפורמציה לא מדויקת ולא נכונה באשר "לסולחה" שנערכה (שלא נערכה) בינו לבין משפחת המנוח, במיוחד לאור דברי עדותו של אבי המנוח, שאיש מבני משפחתו של הנאשם ולבטח הנאשם עצמו, לא ביקר אותו בימי האבל ובכלל, ולבטח לא נערכה עמו כל סולחה. גם טענתו של הנאשם כי ברח מזירת ההתנגשות והפקיר הפצועים בתאונה על רקע טראומת עבר שחווה, כתוצאה מתאונת דרכים קודמת, הינה בבחינת 'חידוש'. שכן, זו הועלתה לראשונה רק בתסקיר המבחן ובניגוד לדברים שמסר בהודעתו במשטרה באשר לרקע ולנסיבות הפקרת הפצועים, שם טען שפחד מה'סיטואציה ומהבלגן' עקב כך שהיה חסר רישיון נהיגה. לאור האמור ולאור העובדה ששיקולי שירות המבחן שונים מהשיקולים שצריכים להישקל על ידי בית המשפט כעת, אין לקבל בנסיבות הקיימות את המלצתו העונשית של שירות המבחן. · גם אם נקבל את דברי הנאשם, כי בריחתו והפקרתו את הפצועים היתה על רקע טראומה, או בלבול, אין הדבר מסביר את המשך בריחתו מאחריות תרתי משמע, אי התייצבותו במשטרה ונטילת אחריות לתאונה, המשך התחמקותו מהליכי החקירה שהתנהלו בנסיבות התאונה הנ"ל, כאשר אפקט הבלבול והטראומה התפוגגו להם בחלוף הזמן. · באשר לנסיבות חלוף הזמן, נסיבה זו לא יכולה להוות שיקול מקל. שכן, בעקבות בריחתו של הנאשם והקושי לאתרו, אלא רק לאחר שנתיים וחצי עקב בדיקה אקראית, אינה יכולה להוות שיקול לקולא, בבחינת 'חוטא יצא נשכר', כאשר חלוף הזמן היחיד שבו ניתן להתחשב נוגע לתקופה שבה נמצא תיק החקירה ברשות המאשימה, לאחר תום החקירה בו ועד להגשת כתב האישום לבית המשפט כאן. קרי: תקופה של שנה אחת בלבד, כשמעבר לכך, אין לזקוף את פרק הזמן הממושך שחלף מאז התאונה ועד ליום גזירת דינו של הנאשם, לחובת המאשימה. · בהתחשב במכלול נסיבות החומרא וכפי שצוינו לעיל, שב וביקש ב"כ המאשימה לדון את הנאשם לכף חומרא, תוך החרגת עונשו מרף הענישה המחמירה, בהתחשב במצבור הגדול של נסיבות החומרא שפורטו כאמור. מנגד, ביקש ב"כ הנאשם שלא להחמיר בדינו של הנאשם בהתחשב בנסיבות הקולא הבאות: · רשלנותו של הנאשם שהביאה לתאונה הקטלנית, אינה מצויה ברף הגבוה. שכן המכה הקטלנית שניחתה על הרכב שבו נסע המנוח, היתה כתוצאה מהתנגשותו של רכב טנדר הטויוטה בסובארו הפרטית, דבר שהינו בבחינת 'גורם זר מתערב'. · טענתו המרכזית של ב"כ הנאשם מתמקדת בנסיבת חלוף הזמן, כאשר מאז התרחשות התאונה ועד להיום, חלפה לה תקופת זמן של כ-6 שנים, כאשר אין לזקוף לחובתו של הנאשם נסיבה זו משלטעמו, המשטרה היתה זו שהתרשלה בחקירת התאונה. שכן, בחקירה סבירה, יכלו להגיע לנאשם שמעולם לא עזב את מקום מגוריו בעיר טייבה. העובדה שהנאשם נעצר רק לאחר שנתיים וחצי, צריכה להיזקף לחובת המשטרה, שלא פעלה בנדון זה בזמן סביר, למציאת הנאשם וחקירתו. כך, יש לזקוף לחובת המאשימה את פרק הזמן הנוסף במהלכו היה מונח תיק זה בארכיביה למשך תקופה של שנה , עד להגשת כתב האישום בו. באשר לניהול המשפט ופרק הזמן שזה נמשך, אין לבוא בטרוניה על כי הנאשם מיצה את זכותו להליך פלילי ראוי, שכן בסופו של דבר, השתכנעה המאשימה לתקן את כתב האישום נגדו ולהשמיט ממנו את עבירת ההריגה ועבירת הנהיגה בשכרות, לאחר שנתגלו לה חולשות ראייתיות בענין עבירות אלו. · עבירת ההפקרה שבה הורשע הנאשם נמצאת ברף הנמוך, שכן גם לאחר הסתלקותו של הנאשם מן הזירה, נותר בשטח אחיו של הנאשם ועל כן, אין לומר שהנאשם הפקיר את הפצועים לגורלם מאחר והיו אחרים שיכלו להזעיק עזרה ולהושיט סיוע לאלו שנפצעו. · תסקיר שירות המבחן ראוי לאימוץ, שכן לא תצמח כל תועלת משליחתו של הנאשם לריצוי מאסר בפועל, במיוחד לאור המלצת התסקיר. העובדה שהנאשם העלה את נושא מעורבותו בתאונה קודמת, רק בפני עורך התסקיר, נובעת מאופיו המופנם ולא מחוסר אמינות הדברים שבפיו, שכן גם לו (לסניגורו), לא סיפר על אירוע זה. · גם אם לא נערכה סולחה במובן הרשמי כפי שמופיע בתסקיר, דודו ודודתו של הנאשם ביקרו בימי האבל בביתו של אבי המנוח. · מאז אירוע התאונה, נשתנו חייו של הנאשם, הוא התחתן, הקים משפחה, נולד לו בן והוא עתיד להיות אב לעוד ילד, כאשר הנאשם מפרנס אך בקושי את אשתו ונזקק לעתים קרובות לעזרתו של חמו בפרנסת משפחתו. הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, תפגע בתפקודו של הנאשם ובמשפחתו, ולא תקדם דבר. · אם יוחלט לחייב את הנאשם בתשלום כספי כלשהו, ראוי שיחוייב בתשלום פיצוי כספי שיופנה לעבר משפחת המנוח ולא קנס כספי. ההכרעה בעונש לאחר ששקלתי בטיעוני הצדדים וקראתי את תסקיר המבחן, לא מצאתי לאמץ את המלצתו העונשית של שירות המבחן משמצאתי כי בכף החובה מונחות לנאשם נסיבות חומרא רבות, שמטות את הכף לחובת הטלתה של ענישה מרתיעה שתתבטא במאסר לריצוי בפועל, מאחורי סורג ובריח. להלן נימוקיי: · נסיבות ביצוע התאונה, בה נגרם מותו של אדם ונפצעו אחרים, הן חמורות; הנאשם שהינו תושב ירדן שאינו מחזיק ברישיון נהיגה ישראלי, נטל רכב שרישיון השימוש בו אינו תקף ונהג בו בשעת לילה מאוחרת, במהירות של 120 קמ"ש, במקום שבו המהירות המותרת הינה 80 קמ"ש בלבד. דבריו של ב"כ הנאשם כי רמת הרשלנות שליוותה את מעשה התאונה וגרם המוות, היו נמוכים, שכן הנאשם נסע "רק" 40 קמ"ש מעל המהירות המותרת, טוב להם שלא היו נשמעים כלל. שכן, בחשבון פשוט, הנאשם נסע בכ- 50% יותר מהמהירות המותרת, מהירות שגרמה לו לאובדן שליטה ברכב ופגיעתו ברכב הסובארו שנסע לפניו, והדיפתו לכיוון הנסיעה הנגדי ולהתנגשותו ברכב טנדר הטויוטה כפי שתואר לעיל. · גם טענתו האחרת של ב"כ הנאשם כי התוצאה הקטלנית, התרחשה כתוצאה מפגיעת רכב הסובארו הפרטי בטנדר הטויוטה - דבר שמביא את התאונה לגדר תאונה שנגרמה בעטיו של "גורם זר מתערב", הינה טענה שלא היה ראוי להעלותה, בהיותה טענה הלוקה בכשל לוגי מובהק. אסביר. הנאשם היה זה שבשל מהירות נסיעתו הגבוהה, איבד את השליטה על הרכב שבו נהג, פגע בסובארו הפרטית שנסעה לפניו, והדף אותה לתוך מסלול נסיעתו של טנדר הטויוטה, קרי: מעשי הנאשם הם הם הסיבה הראשונה והיחידה לקרות התאונה, והתוצאה הקטלנית. כביש שלא לאמר, כביש ראשי, הינו נתיב תחבורה ציבורי שמטבע הדברים, נועד לתנועת כלי רכב שיכול ויימצאו בו בכל רגע נתון. כך שנסיעת טנדר הטויוטה באותה שעה בכביש אינה בבחינת "גורם זר מתערב". · בריחתו של הנאשם מזירת התאונה והפקרתו את הנפגעים מאחוריו, הינה התנהגות מכוערת ובזויה. הטענה כי עבירת ההפקרה כאן נמצאת במדרג הנמוך ביותר, משהשאיר הנאשם מאחוריו את אחיו שנסע עמו ברכב בזירת האירוע, אף היא טענה שאינה ראויה להישמע. אסביר. הנאשם היה זה שנהג ברכב שגרם לתאונה. החובה מן הדין לעצור את הרכב ולא לברוח מהמקום ולהפקיר המעורבים בתאונה חובתו שלו; להזכיר חובה זו קיימת גם כלפי אחיו שנפגע באותה תאונה ושנסע עמו ברכב. חובתו של הנאשם אינה יכולה להיות 'מועברת' לאחיו, מעצם דבריו שהוא הותיר מאחור את אחיו לדאוג לפצועים, שהרי גם אחיו היה בכלל הפצועים באותה תאונה. · באשר לנסיבת חלוף הזמן, נחלקו ביניהם הצדדים בטענותיהם באשר לגורמיה ונפקויותיה; מצד אחד, טען ב"כ המאשימה כי הסתלקותו של הנאשם מזירת התאונה ובריחתו המתמשכת מפני החקירה המשטרתית, הם שהביאו להימשכות החקירה. מאידך, טען ב"כ הנאשם כי רשלנותה של המשטרה באיתור הנאשם שלדבריו, מעולם לא עזב את העיר טייבה, היא שהביאה להתמשכות הזמן. כך גם החקירה המשטרתית לא היתה עקבית באשר לאחריותו של גורם התאונה. גם אם אקבל את טענתו של ב"כ הנאשם כי ניתן היה לסיים החקירה בזמן קצר בהרבה יותר, אין להתעלם מן העובדה, שהינה בבחינת 'אֵם כל חטאת',והיא הסתלקותו של הנאשם מן הזירה והפקרת הפצועים מאחור, עובדה שהקשתה עד מאוד על חקירת התאונה, וגרמה להתארכות והתמשכות הליכי החקירה. כך, שלא הייתי זוקף נסיבת חלוף הזמן בנסיבות התרחשותה, כנסיבות קולא לזכותו של הנאשם. אוסיף ואציין עוד, כי נסיבת חלוף הזמן, אין בה כדי להקהות מחומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, במיוחד לאור העובדה שבעקבות עבירות אלו קופדו חיי אדם בנסיבות ביצוע מכוערות וחמורות כפי שפורט לעיל. העובדה שבמהלך התקופה שחלפה מאז התאונה, נשתנה מצבו של הנאשם, התחתן והקים משפחה שתלויה בו, אין בה כדי לשמש כנסיבה שתמנע את שליחתו של הנאשם לריצוי מאסר בפועל. הנאשם שועבר עבירות חמורות ומכעורות, טרם שילם את חובו לחברה, ולטעמי, אין החברה בנסיבות אלו צריכה להעדיף את טובתו האישית של הנאשם על פני האינטרס הציבורי שבהענשת העברין, והעברת מסר, שחוטא לא יצא נשכר, לא בשל חלוף הזמן ולא בשל שינוי נסיבות חייו האישיות, כך הצדק צריך גם שייעשה כלפי הקרבן ובני משפחתו ולא רק כלפי הנאשם, העומד כאן לדין. · אינני מאמין לנאשם כי נסיבות הסתלקותו מזירת התאונה והפקרת הפצועים, נובעת מתאונת דרכים קודמת שעבר בשנת 2000, במיוחד לאור דברים אחרים שמסר בחקירתו במשטרה לפיהם, בריחתו מהמקום נבעה מעצם הסיטואציה הקשה שנוצרה, ובמיוחד מהיותו חסר רשיון נהיגה. הנאשם גם לא מסר אמת כשסיפר לקצינת המבחן, כי ערך "סולחה" עם משפחת המנוח, ושקרו זה נחשף בעת עדותו של אבי המנוח, שהעיד כי לא הנאשם ולא מי מבני משפחתו ביקרו אותו בימי האבל או לאחריהם, והשמיעוהו מלת נחמה אחת. התרשמותי אפוא מנאשם שלא בחל במניפולציה כלפי שירות המבחן, הן באשר להעלאת הטענה בבר עריכת הסולחה עם משפחת המנוח, והן באשר לגורם הסתלקותו מזירת התאונה, מצבו הנפשי שלטענתו היה בבסיס התנהגותו האמורה - דבר המעיב על תוכן התסקיר ומחליש עד מאוד את המלצתו של שירות המבחן עד כדי דחייתה. לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדון את הנאשם לעונשים הבאים: · 3 שנות מאסר לריצוי בפועל. אני מוסיף ודן את הנאשם למאסר על תנאי ולתקופה של שנה, והתנאי שבמשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, לא יעבור עבירה מאלו שהורשע בהן כאן. · אני פוסל את הנאשם מקבל ומהחזיק ברישיון נהיגה למשך תקופה של 15 שנים. · אני מחייב הנאשם בתשלום פיצויים לאבי המנוח, בסך של 25,000 ₪.משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרהשאלות משפטיות