בקשה לפסילת רישיון נהיגה

להלן החלטה בנושא החלטה 1. בקשה לפסילת רישיון נהיגה לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, ולמתן צו לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ עד תום ההליכים נגדו. 2. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; אי-ציות לרמזור אדום, עבירה לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ביחד עם סעיף 88(ד) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; ונהיגה במהירות בלתי-סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. 3. על-פי כתב האישום נטען כי ביום 26.9.2006, בסביבות השעה 01:30, נהג המשיב ברכב מסוג מיצובישי בדרך יגאל ידין מכיוון חיפה לכיוון צומת המפגש עם רחוב משה דיין (להלן: "הצומת"). הכביש במקום הוא כביש עירוני, דו-סיטרי, בעל שני נתיבים לכל כיוון. המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש. הצומת הינו צומת מרומזר בצורת האות T, ולבאים מכיוון רחוב משה דיין ישנה מסילת רכבת בדרך. באותה שעה פעלו הרמזורים בצומת כך שלאחר חלוף הרכבת התחלף האור ברמזור לירוק לרכבים הבאים מכיוון רחוב משה דיין. 4. בעת שהתקרב המשיב עם מכוניתו לצומת, עצרה משאית שבאה מרחוב משה דיין והמתינה לחלוף הרכבת ולהחלפת האור ברמזור לירוק. משחלפה הרכבת במקום, התחלף האור ברמזור לנוסעים בדרך משה דיין לירוק, והמשאית החלה בנסיעה אטית אל תוך הצומת. 5. נטען כי הנאשם התקרב לצומת, ועל אף שהרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום, הוא המשיך בנהיגה מהירה, כ-70-80 קמ"ש, אל תוך הצומת. משהבחין במשאית, בלם את רכבו, אולם תוך כדי מהלך הבלימה פגע עם חזית רכבו בדופן ימין של המשאית (להלן: "התאונה"). 6. בעקבות התאונה נפגעה הנוסעת שישבה לצדו ברכב, אלה שלייפר ז"ל, ונגרמו לה חבלות חמורות שהביאו כעבור זמן קצר לפטירתה בבית החולים שאליו פונתה. בתאונה נפגעו גם המשיב עצמו וכן נהג המשאית. 7. כתב האישום הוגש נגד המשיב בתום חקירה שהתמשכה על פני כמעט שנה. אין חולק כי מיד לאחר התאונה נפסל רישיונו של המשיב בפסילה מנהלית למשך 3 חודשים. לאחר מכן הוחזר למשיב הרישיון והוא ממשיך לנהוג עד היום ללא כל מגבלה. 8. באי כוח המשיב כפרו בקיומן של ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב. כן טענו כי לאור השיהוי הרב בהגשת כתב האישום והעובדה שבכל תקופת החקירה לא הוגבל המשיב בנהיגתו, אין מקום לפסול אותו כעת מלהחזיק ברישיון. לבסוף טענו כי בנסיבותיו האישיות של המשיב, מצבו הרפואי והצורך שלו לסעוד את אמו, יש להימנע מפסילת הרישיון. נפתח תחילה בהתייחסות לראיות. 9. על-פי חומר הראיות שהוצג לעיוני עולה כי המאשימה מבססת את ראיותיה על מספר עדויות. עדות אחת הינה עדותו של נהג המשאית מר אליה בן חיים, לפיה הגיע לצומת מכיוון צומת וולקן. לגרסתו, האור ברמזור היה אדום, ולכן עצר את רכבו. לאחר שהאור התחלף לירוק, החל בנסיעה במהירות אטית עד שחש בפגיעה. הנהג מבהיר כי עמד והמתין בצומת עד לאחר שחלפה הרכבת, ורק אז החל בנסיעה. התאונה אירעה בצומת עצמו. 10. לגרסה זו ניתן למצוא חיזוק בעדותו של מר עמי אביטל. עד זה סיפר כי נהג במכונית מכיוון צומת וולקן. כשהתקרב לצומת ראה כי משאית עומדת בנתיב הימני. בטרם הגיע לצומת האור ברמזור התחלף לירוק, והעד מספר כי המשיך בדרכו וראה את המשאית מתחילה בנסיעה. לפתע ראה את רכב המיצובישי פוגע בה. העד הדגיש כי מכיוון נסיעתו, הזהה לזה של המשאית, האור ברמזור היה ירוק. 11. שני עדים נוספים לתאונה הינם אילן מורדי ואילן דהן. שני אלו הגיעו לצומת מכיוון הקריות. לעדותו של מר מורדי אילן, שנהג ברכב, הוא נעצר באור אדום. לאחר מכן ראה את המשאית מתחילה בנסיעה ופונה שמאלה, לכיוון חיפה. רכבו של המשיב הגיע מכיוון חיפה, עצר בחריקת בלמים ופגע במשאית. כך גם העיד מר אילן דהן, שישב עמו ברכב. עדותם של אלו הינה בעלת חשיבות, שכן משאר העדויות ומתכנית הרמזורים עולה כי לאחר חלוף הרכבת, נפתחה התנועה לרכבים הבאים מכיוון צומת וולקן, כיוון נסיעת המשאית. רק לאחר מכן מתחלף האור ברמזור לירוק לנוסעים מחיפה ולנוסעים מהקריות, במקביל. משמע, כאשר אילן מורדי עמד ברמזור בשל אור אדום, היה גם האור לבאים מחיפה - כיוון נסיעתו של המשיב - אדום (עדות הגב' גלעד). חיזוק נוסף לגרסה זו ניתן ללמוד מסרטון מצלמת בקרת הרמזורים. בסרטון זה לא ניתן לראות את התאונה, אולם ניתן להבחין ברכבת החולפת ובאור ברמזור לבאים מכיוון חיפה. 12. המשיב עצמו העיד כי נסע במהירות של כ-70-80 קמ"ש, וחלף בצומת באור ירוק, אולם גרסתו זו נסתרת לכאורה בשלל העדויות ובראיות החיצוניות ובהן תכנית הרמזורים. 13. דומני כי ניתן לקבוע בבירור מהראיות כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה בדבר ביצוע העבירות על-ידי המשיב. תשתית זו מצביעה כי המשיב נהג במהירות ונכנס לצומת על אף קיומו של אור אדום בכיוונו. 14. סעיף 46 לפקודת התעבורה קובע: היה היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 43, 44 ו-44א חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 48-50. על-פי סעיף זה, עילת הפסילה מבוססת על מסוכנותו של הנהג (ראה בש"פ 5809/96 לוברה נ' מדינת ישראל, תק-על 96(3) 1084; ב"ש 540/86 חמדאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון ג 24; בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל, דינים עליון נו 9; בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 577). 15. על מסוכנותו של נהג ניתן ללמוד מנסיבות העבירה נשוא האישום, מעברו התעבורתי, מנסיבותיו האישיות וכדומה. 16. נסיבות התאונה שבפניי אכן מלמדות על מסוכנות. מדובר בתאונה שאירעה כאשר המשיב נוהג במהירות מעל המותר ונוסע בצומת מסוכן באור אדום. כאן אוסיף כי אפילו סבר המשיב כי האור ברמזור התחלף כבר לירוק - טענה המנוגדת לראיות - הרי שעדיין היה עליו להימנע מנהיגה מהירה, וצפוי היה כי ישים לב למשאית הנכנסת משמאלו. אור ירוק ברמזור אינו פוטר את הנהג מלנהוג בזהירות ומלהתבונן לצדדים. כל נהג הנכנס לצומת צריך לצפות כי אחרים לא ישמרו על חוקי התנועה, במיוחד בצומת מורכב כמו הצומת נשוא הדיון, וצריך לצפות אפשרות שרכב המגיע מצדדיו ייכנס לצומת גם לאחר שהאור ברמזור יתחלף. במיוחד צפוי שיראה משאית כה גדולה, כמו המשאית שבה פגע המשיב, הנכנסת באטיות לצומת. 17. מסוכנותו של המשיב עשויה להילמד גם מכך שלחובתו רשומות 18 הרשעות בעבירות תעבורה, ובהן 4 הרשעות בנהיגה במהירות מופרזת ועבירות של אי-ציות לתמרור עצור. הרשעות אלו מלמדות כי המשיב נוהג לעתים בחוסר זהירות ואינו מקפיד על שמירת הוראות התעבורה. יודגש כי הרשעתו האחרונה היא מחודש יוני 2005. 18. מנגד יש להביא בחשבון כי לאחר תקופה של פסילה מנהלית ל-90 יום, על-פי סעיף 47 לפקודת התעבורה, חזר המשיב ונהג במשך כ-8 חודשים נוספים, עד שהוגש כתב האישום. בכל התקופה האמורה לא נרשמה כל התנהגות חריגה מצדו. רשויות האכיפה לא סברו כי הוא מסכן את הציבור, שכן לא טרחו ופנו מיד בתום חקירת הפסילה המנהלית לבית המשפט. 19. השיהוי בהגשת כתב אישום כשיקול שלא לפסול רישיון נהיגה עלה לדיון במספר רב של פעמים. בבש"פ 2653/99 שלעיל מדגיש בית המשפט, כב' השופט מ' חשין, כי השיהוי אינו אלא רק אחד השיקולים שיש להביאם בחשבון: עוד טענו לפני באי-כוח הנהגים, כי עצם העובדה שהתביעה לא נזדרזה בהגשת הבקשה לפסילת רשיונותיהם, מלמד כי אין נשקפת מהם כל סכנה. כפי שראינו, נתקבל טעם זה על דעתו של בית-משפט השלום לתעבורה ודבריו באותו הקשר הבאנו לעיל. אני דוחה טענה זו, ואין לי אלא לצרף את דעתי לדעתו של כבוד השופט ברוך אזולאי בבית-המשפט המחוזי, באומרו כי השיקול של השתהות המשטרה והפרקליטות בהשלמת החקירה ובהגשת כתב-אישום יכול שיהיה לו "משקל מסויים, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים". אכן, ראוי כי ייבדק כיצד זה שהמשטרה והפרקליטות השתהו במקום שהיה ראוי להן כי יפעלו בזריזות, אך עובדת ההשתהות, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להכריע, לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורהפקודת התעבורה [נוסח חדש] 46) ולא בשאלת מסוכנותם של הנהגים. באותו מקרה הורה בית המשפט על פסילת רישיונם של הנהגים שהואשמו בגרימת מוות ברשלנות, אף על פי שחלפה כשנה מתום תקופת הפסילה המנהלית ועד להגשת כתב האישום. במקרים אחרים נתנו בתי משפט משקל רב יותר לשיהוי, ואף כאשר השיהוי היה קצר יותר, נמנעו מפסילה (ראה, למשל, בש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 562; בש"פ 5298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1001). 20. במקרה הנוכחי לא הובאו טענות טובות להשתהות גורמי האכיפה בהגשת כתב האישום. אמנם נדרשו פעולות חקירה והשלמות שונות, אולם כבר בחודש מאי 2007 הועבר חומר החקירה לפרקליטות, ולמרות זאת כתב האישום הוגש רק בחודש אוגוסט 2007. 21. דומני כי אין מקום לקבוע כללים נוקשים ולקבוע לוחות זמנים נוקשים להגשת כתב אישום שאם יחלפו, יימנע בית המשפט מלפסול רישיונו של נאשם. מקובלת עליי הגישה כי השיהוי בהגשת כתב האישום אינו אלא אחד השיקולים שעל בית המשפט לשקול, ואין הוא השיקול העיקרי. גם אם העיכוב בהגשת כתב האישום נובע ממחדלי המשטרה או ממחדלי הפרקליטות, אין מקום "להעניש" את הציבור ולסכנו. האינטרס הציבורי לשמירת ביטחונם של המשתמשים בדרך צריך לעמוד בראש השיקולים המנחים את בית המשפט. עוד צריך להביא בחשבון, כאחד השיקולים, מהו המסר שיתקבל על-ידי הציבור; אם השיהוי יביא להימנעות מפסילה, חזרתו של מי שגרם למותו של אחר לנהוג בכביש, בחסות בית המשפט, תפחית מעָצמת ההרתעה של הציבור ועלולה להביא לזילות ההליך המשפטי; והימנעות מפסילה רק בשל מחדלי החקירה עלולה לעודד נאשמים פוטנציאליים לעכב את החקירה וכדומה. 22. משבא אני לשקול את השיקולים השונים ואת נסיבותיו של המשיב, דומני כי הכף נוטה לקבלת הבקשה. מסוכנותו של המשיב כפי שתוארה לעיל, הינה ברורה. נסיבותיו האישיות של המשיב אינן מיוחדות ואינן מצדיקות הימנעות מפסילה. המשיב אינו נוהג למחייתו. לא מצאתי בחומר הרפואי שהוגש הצדקה לאפשר למשיב לנסוע ברכבו לטיפולים רפואיים, שכן לא מדובר בטיפולים רבים, אלא רק בטיפולים פיזיותרפיים בעקבות התאונה, ואליהם יכול להגיע גם בתחבורה ציבורית. לא מצאתי גם כל בסיס לטענה כי יש צורך בנסיעות מיוחדות לטיפול באם. 23. בשים לב לכל האמור הנני נעתר לבקשה ומורה, על-פי סעיף 46 לפקודת התעבורה, על פסילת רישיונו של המשיב למשך 6 חודשים או עד סיום ההליכים נגדו, המוקדם מביניהם. כמו כן הנני מורה על עיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ עד לתום ההליכים נגדו. המשיב יפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט עד ליום 11.10.2007. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגה