בקשה להשבת רשיון נהיגה

להלן החלטה בנושא בקשה להשבת רשיון נהיגה:

החלטה

1.     כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגת רכב בדרך בקלות ראש או ברשלנות והאטה.
על-פי כתב האישום, ביום 25.12.06, בסמוך לשעה 19:30, נהג העורר את רכבו ברח' המרגלית בשכונת גילה לכיוון רח' השיש. בהגיעו לצומת הרחובות המרגלית והאנפה (שאינו מרומזר אך כולל מעברי חציה לכל כיוון) פגע בצבי טייער ז"ל (להלן - "המנוח") שחצה את הכביש במעבר חציה וגרם למותו. העורר לא עצר במקום התאונה והמשיך בנסיעתו מבלי לעמוד על תוצאות התאונה.

2.      לאחר שרישיון הנהיגה של העורר נשלל על-ידי קצין משטרה, הוא הגיש לבית-משפט קמא בקשה להשבת הרישיון (ב"ש 118/07). המשיבה, מצידה, הגישה בקשה לפסילת הרישיון עד לתום ההליכים (ב"ש 440/07).
בית המשפט לתעבורה קיבל את בקשת המשיבה והורה כי רישיון הנהיגה של העורר ייפסל עד ליום 22.11.07, ואם הצדדים יבקשו, יתקיים לאחר מכן דיון באשר להמשך הפסילה או סיומה. על החלטה זו הוגש הערר דנן.

3.     בית המשפט לתעבורה בחן את חומר הראיות שבידי המשיבה ומצא, כי "מתקיימת ללא פקפוק הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה". בהקשר זה הפנה בית המשפט להודעותיהם של העדים קופילוביץ, דובדבני ואשרף, כמו גם לממצאי השחזור שנערך על-ידי הבוחן ולדו"ח הבוחן.
בית-משפט קמא קבע, כי התנהגות העורר מהווה סכנה לציבור, זאת בהסתמך על נסיבות התאונה עצמה (נהיגה בשטח עירוני במהירות גבוהה מהמותר, לא האט לפני מעבר חציה, לא היה ער לסביבתו, המשיך בנסיעה על אף שהרגיש בחבטה ברכבו (שמע "בום") ונוכח כי השמשה הקדמית נופצה). בית המשפט ציין גם את עברו התעבורתי של העורר, הכולל שתי הרשעות בעבירות של מהירות מופרזת והרשעה בגין אי ציות לרמזור. מסוכנותו של העורר נלמדה גם (ובמיוחד) מביצועה של עבירת ההפקרה.

4.     בא-כוחו של העורר טען בהודעת הערר המפורטת ובדיון שהתקיים לפניי, שלא היה מקום לפסוק כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. בהקשר זה התייחס הסנגור למספר סוגיות: בהתחשב במהלכיו של העורר בסמוך לאחר האירוע (כפי שיפורט להלן) יש לקבוע כי לא היה ער לכך שהיה מעורב בתאונת דרכים ובודאי לא שגרם למותו של אדם. מכאן, שלא ניתן יהיה להוכיח את ביצועה של עבירת ההפקרה וגם לא יהיה ניתן לקבוע כי נשקפת סכנה מהמשך נהיגתו של העורר.
עוד נטען, תוך התייחסות לראיות שונות (כפי שיפורט להלן), כי לא ניתן היה להגיע למסקנה לפיה יש ראיות לכאורה על כך שהעורר נהג במהירות הגבוהה מהמותר, ומכיוון שאין לשלול את האפשרות שהמנוח רץ עובר לפגיעה בו, הרי שגם לפי מסקנות הבוחן, היתה התאונה בלתי נמנעת אף אם העורר נסע במהירות מותרת (דהיינו, במהירות שבין 47 ל-50 קמ"ש, שהיא המהירות המירבית המותרת).
הסנגור אף פרט בהרחבה את הטעמים שביסוד טענתו כי לא ניתן להגדיר את העורר כנהג מסוכן.

5.     כאמור, בידי המשיבה שלוש עדויות של מי שנכחו באזור האירוע. כבר עתה יודגש, כי איש מהעדים לא ראה את הפגיעה במנוח ברגע התרחשותה. מתוך עדויות אלה, ובהסתמך על ממצאים ובדיקות שערך בוחן התנועה, ליאון דכטר, ניתן לקבוע כי העורר נסע במהירות העולה על המהירות המירבית המותרת במקום. אכן, כפי שטען עו"ד עטרי, אין להתעלם מכך שמדובר בהערכות סובייקטיביות ולא מדויקות של העדים, ואולם, לפחות בכל הנוגע לדרישה הרלבנטית לשלב הדיוני הנוכחי (קיומו של פוטנציאל להרשעה על יסוד הראיות), התרשמתי כי בידי המשיבה אכן מצויות ראיות שבכוחן הלכאורי להוכיח את הנטען. להלן הטעמים לכך:

     א.     העד קופילוביץ מסר בהודעתו מיום 25.12.06 כי הבחין ברכב נוסע "מאד מהר" מכיוון פארק גילה. בא-כוח העורר טוען כי כלל לא ניתן לבסס ממצאים על עדות קפילוביץ ודובדבני מכיוון שהם סיימו לחצות את הכביש לעבר רח' לשם, כך שהיו בגבם לאירוע. המשמעות של טיעון זה היא, ששני העדים הנ"ל משקרים כשהם אומרים שראו את רכבו את העורר מגיע במהירות מכיוון פארק גילה. אלא שבשלב זה אין בוחנים את מהימנות העדים. מדובר בעדויות מפורשות וברורות ואין מניעה אמיתית שהתקיים מצב לפיו העדים הנ"ל הסיטו את מבטם לצד ואז "קלטו" את רכבו של העורר, או כאשר הגיעו לרח' לשם ממילא הפנו מבטם מערבה לכיוון רח' המרגלית כדי לראות את האוטובוס לו חיכו מתקרב, ואז הבחינו ברכבו של העורר.

     ב.     העד אשרף, אשר ישב על גדר ברח' אחלמה (שהוא המשכו של רח' המרגלית, לאחר הצומת בו אירעה התאונה) כשפניו לכביש, שם לב לרכב המגיע מצידו השמאלי ונוסע לכיוון רח' השיש, כשהשמשה הקדמית שלו מנופצת. הרכב נסע במהירות גבוהה "90, 100 קמ"ש, מהירותו היתה ממש גבוהה". אכן, מדובר במהירות הרכב לאחר הפגיעה, אך יש בכך כדי ללמד הן על אופי נהיגתו של העורר והן על אפשרות של הימלטות מהמקום.

     ג.     העד דובדבני מסר בהודעתו כי הרכב שפגע בהולך הרגל "נסע מהר".

ד.     אכן, באמירות הנ"ל אין משום בסיס מוצק המאפשר לקבוע ממצא מדויק בנוגע למהירות בה נסע העורר בפועל, ואולם הערכתם של שלושה אנשים כי מדובר במהירות גבוהה, כשהיא משתלבת עם יתר הנתונים שיפורטו להלן, מאפשרת לבסס ממצא בעניין זה.

ה.     עוצמת הפגיעה ברכב העורר, כפי שהצטיירה על-ידי הבוחן וכפי שנראית בתצלומים (כיפוף חלק משמשה קדמית, מעיכה ממשית בכנף הימנית הקדמית, תלישת המראה הימנית שנותרה תלויה על חוט, ניתוק חלק מחלקי הרכב באזור הפגיעה) מצביעה על נסיעה במהירות גבוהה. כך גם קבע הבוחן בדו"ח השחזור: "חומרת הפגיעה, נזקים שנגרמו לרכב, פיזור של החלקים שנפלו מהרכב, מצביעים על המהירות הגבוהה של הרכב". אוסיף, כי על-פי העדויות הועף המנוח למרחק של מספר מטרים בכיוון נסיעת הרכב, וגם נתון זה מלמד על כך שהרכב נסע במהירות גבוהה. אגב, נתון זה אינו מתיישב עם טענת הסנגור לפיה הפגיעה היתה כאשר המנוח התקדם לעבר הרכב בניצב לו. אם כך היה - ספק אם המנוח היה מועף קדימה בכיוון נסיעת הרכב, למרחק של מספר מטרים.

ו.     הנתון בעל המשקל המשמעותי יותר, המצטרף למפורט לעיל, עולה משחזור שערך הבוחן, בו נכח העד קופילוביץ. הבוחן הסיע את רכבו במקום האירוע, בנוכחות קופילוביץ, תחילה במהירות 50 קמ"ש ואחר כך במהירות 60 קמ"ש, ובכל פעם מסר קופילוביץ שהרכב הפוגע נסע במהירות גבוהה יותר.

כאמור, גם אם ראיה זו או אחרת, כשהיא לבדה, אינה מספיקה, הרי שהמשקל המצטבר של כל הראיות הנ"ל מאפשר לקבוע, כי יש ביסוס ראייתי לכאורי למסקנת הבוחן, המפורטת בדו"ח השחזור, לפיה העורר נסע במהירות של לפחות 60 קמ"ש.

6.     כאמור לעיל, על-פי דו"ח השחזור שערך הבוחן, הרי שאם הרכב נסע במהירות שבין 47-50 קמ"ש (שהיא מהירות מותרת לכאורה) והמנוח רץ, כי אז התאונה היתה בלתי נמנעת. לעניין זה יוער, כי מכיוון שהתאונה התרחשה כשהמנוח חצה מעבר חציה (כמפורט להלן), הרי שהעורר היה אמור להאט לפני הגיעו למעבר החציה, ונסיעה במהירות של מעל 47 קמ"ש, שהיא הרף העליון של המהירות המותרת בכביש פתוח, אינה יכולה להיחשב מתאימה למצב של הגעה למעבר חציה, המחייב האטה. מכל מקום, לפי האמור לעיל, יש תימוכין למסקנת הבוחן, כמפורט בדו"ח השחזור, לפיה המהירות בה נסע העורר היתה 60 קמ"ש "לפחות". בנסיבות אלה, גם אם המנוח רץ, לא יוכל העורר לטעון לתאונה בלתי נמנעת, שכן נהג שלא כדין, והתאונה הייתה נגרמת גם אם המנוח הלך ולא רץ.

7.     נטען, כי אין ראיה על כך שהמנוח חצה את הכביש במעבר החציה. לעניין זה נקבעו ממצאים מפורשים בדו"ח השחזור. ממצאים אלה מבוססים על ההודעות שמסרו העדים שראו את המנוח עף מכיוון מעבר חציה, על מקום הימצאותה של הכיפה שהיתה על ראשו של המנוח, ובעיקר - על תיאור המקום, כאשר הגישה לכביש בקרבת מעבר החציה היתה חסומה על-ידי רכב חונה, שיחים וצמחיה, כמפורט בסעיף 3 לדו"ח השחזור.
מכאן, שניתן לקבוע, לכאורה, שהמנוח נפגע עת חצה את הכביש במעבר חציה. כמובן, שלקביעה זו השלכה ממשית על האפשרות להוכיח כי העורר גרם ברשלנותו למות המנוח. הימצאותו של מעבר חציה מחייבת נקיטה באמצעי זהירות מיוחד, לרבות האטת מהירות הנסיעה.

8.     אין ראיה ישירה בנוגע לשאלה, האם המנוח רץ, אם לאו. עוצמת הפגיעה ברכב אינה בהכרח ראיה לכך שהמנוח רץ עובר לפגיעה, כפי שטען העורר. יש בכך כדי להצביע גם על המהירות שבה נסע הרכב.
קיימת אינדיקציה לכך שהמנוח אכן מיהר לחצות את הכביש. לדברי קופילוביץ, המנוח שאל אותו ואת חברו דובדבני (כאשר פגשו בו זמן קצר בטרם התאונה) האם קו אוטובוס 32 כבר עבר. תחנת קו זה מצויה ברח' אחלמה או ברח' המרגלית, וכדי לנסוע בו לא היה צורך לחצות את הכביש. כך גם העיד קופילוביץ בהודעתו מיום 25.12.06 (הבין שהמנוח חיכה לקו 32 ולא היה אמור לחצות את הכביש). אלא שהמנוח כן חצה את הכביש. חציה זו יכולה להיות מוסברת ברצונו להגיע לתחנת קו 31, המצויה ברח' לשם. דובדבני וקופילוביץ מסרו כי הם הבחינו בקו 31 מגיע מכיוון פארק גילה ולכן רצו לתחנה ברח' לשם. על יסוד נתונים אלה קיימת אפשרות שהמנוח ביקש לעשות כמותם ולכן הזדרז אף הוא לתפוס את האוטובוס וחצה הכביש בריצה (אגב, ההסבר לפיו ביקש המנוח להגיע לתחנת קו 31 ברח' לשם הועלה גם על-ידי בתו של המנוח בהודעתה).
אלא, שגם אם יש להניח, לטובת העורר, שהמנוח רץ, אין בכך כדי לכרסם בצורה ממשית בראיות המצביעות על נהיגתו הרשלנית - המהירות הגבוהה בה נסע (במיוחד בהתקרבו למעבר החציה), אי מתן תשומת לב מספקת לנתוני המקום ובמיוחד לכך שאדם חוצה הכביש במעבר חציה. העיקר - ראינו כי יש בסיס ראייתי לכאורי לקביעה לפיה מהירות הנסיעה היתה 60 קמ"ש לפחות. במהירות זו לא תישמע מפי העורר הטענה, שהתאונה היתה בלתי נמנעת שכן המנוח רץ, שהרי גם אם הלך, היתה התאונה נגרמת.

9.     לעניין ההפקרה: מחומר הראיות עולה, כי העורר הודיע לחברת הליסינג של רכבו (חי"ל) על כך שהרכב נפגע כ-30 דקות לאחר האירוע (הודעת רועי מילר). העורר מסר כי הוא סבר שהרכב נפגע מאבן. זו גם היתה גרסת העורר כשנחקר במשטרה - שם טען שסבר שמדובר בפגיעת אבן או בירייה, לאחר שהבחין בכך שהשמשה הקדמית נסדקה בצורת "שמש". העורר גם דיווח לחברת אוויס, בעלת הרכב (הודעת משה אוחיון). העורר המשיך בדרכו לטפל בפניות של מנויים של חברת "יס" בה הוא עובד כטכנאי וביקר בבית שני מנויים. הלקוחות (טאיסה קוטליארסקי וזליג פיל) מסרו בהודעותיהם כי העורר נראה רגוע ולא הבחינו בכל דבר חריג. העורר ביקר בביתם של הלקוחות האמורים זמן קצר מאוד לאחר האירוע.
העורר וחברתו העידו, כי נפגשו זמן לא רב לאחר האירוע. העורר מסר לחברתו כי הוא סבור שנפגע מאבן. החברה, ליאת עואמי, העידה, כי כאשר התבוננה ברכבו של העורר ראתה "נזק רציני", ואמרה לעורר שאם נפגע מאבן, היתה האבן אמורה להיות גדולה מאוד (הודעה מיום 26.12.06). לאחר מכן נפגשו העורר וחברתו עם מתווך דירות, שגם הוא מסר שלא הבחין בשום דבר יוצא דופן בהתנהגותם. רק בסביבות חצות, כאשר העורר וחברתו הגישו לדירתם ושמעו בחדשות על כך שאדם נפגע מרכב באזור גילה, הם קישרו את הדברים ופנו למשטרה.
אכן, פעולותיו של העורר מאופיינות הן בשלווה ורוגע והן באי הסתרת האירוע (לפחות כלפי חברת הליסינג וחברת אוויס). מצב זה עשוי להצביע לכאורה על כך שהעורר לא היה מודע למעורבותו בתאונת דרכים, והרי טען שסבר שנפגע מאבן או ירייה.
מאידך גיסא, ההתנהגות האמורה יכולה להצביע על קור רוח או תחכום וניסיון לבנות "סיפור כיסוי". ממצא בעניין זה יוכל להיקבע רק לאחר שמיעת העדויות בתיק העיקרי. ואולם, על-פי המצב הראייתי הגולמי, מסקנתי היא שיש פוטנציאל ממשי של הרשעה בעבירת ההפקרה:

     א.     סיפור האבן או הירייה אינו מתאים כלל לאופי הנזק שנגרם לרכב. העורר טוען, כי לא עצר במקום שכן חשש מהמצב הבטחוני - האירוע התרחש בחלקה הדרומי של גילה, סמוך לרח' האנפה, שלפני מספר שנים היה נתון לירי. דא-עקא, כי בשנים האחרונות לא היה כל ירי במקום, כי מקום התאונה אינו חשוף למקורות הירי (מוקף בניינים), כי הפגיעה ברכב כלל לא מתאימה לירי, וכי אם מדובר ביידוי אבנים אין כל סיבה לקשור מעשה זה לאירוע "בטחוני", כלשון העורר. לנוכח העובדה שהעורר הזדרז להודיע על כך שנפגע מאבן, קיימת אפשרות שרקם "סיפור כיסוי" כבר בדקות שלאחר התאונה. אפשרות זו מתחזקת לנוכח גרסה תמוהה ביותר של העורר, לפיה ממועד האירוע ועד ששב לביתו בסביבות חצות, כלל לא בדק את מצב הרכב מבחוץ והסתפק בכך שראה מתוך הרכב את השמשה הקדמית סדוקה (בניגוד לחברתו, שהעידה על כך שהיא פנתה להתבונן ברכב). הגרסה לפיה במשך מספר שעות לא טרח העורר להתבונן ברכבו בעייתית, במיוחד לנוכח דברי חברתו שהסבה את תשומת ליבו לכך שמדובר בנזק משמעותי. אם העורר היה מתבונן ברכבו, היה נוכח כי הדיווח שמסר על פגיעת אבן אינו הגיוני. זאת ועוד, לפי הרשום בדו"ח הבוחן נמצא גוש שיער על השמשה הקדמית של הרכב. ברור שממצא זה היה צריך להבהיר לעורר את שאירע.
אם העורר בחן את מצב הרכב (כמו שכל אדם סביר היה אמור לעשות מיד לאחר הפגיעה), הרי שהיה אמור להבין מייד שמדובר בתאונת דרכים ולא בפגיעה מאבן.
אם העורר נמנע מבחינת הרכב, הדבר מגביר עד למאד את האפשרות שניתן יהיה לקבוע שהתקיים האמור בסעיף 64א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], לפיו "היה על העורר לדעת" כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם. מדובר בעצימת עיניים של ממש.

ב.     לא מובן מדוע העורר נמנע מפנייה מיידית למשטרה. גם בהנחה שסבר שרכבו נפגע מאבן או מירי, היה עליו לדווח על כך לאלתר למשטרה. תחת זאת הוא דיווח לגורמים שאינם אמונים על חקירת האירוע.

ג.     מהודעת קופילוביץ מיום 2.1.07 עולה, כי העד שמע שרכבו של העורר "עלה" על חלק מחלקי הרכב שניתק ממנו עקב הפגיעה במנוח. קופילוביץ גם מסר שהעורר האט בתחילה ואז המשיך. הוסף לכך את עדותו הנ"ל של אשרף על נסיעה במהירות גבוהה במיוחד לאחר הפגיעה. נתונים אלה מחזקים את המסקנה כי העורר ידע (ולמצער היה עליו לדעת) שהיה מעורב בתאונת דרכים.

ד.     בהתחשב בהיקף הנזק לרכב, אין ספק שמדובר בפגיעה ממשית שלאחריה כל נהג אמור לקחת בחשבון את האפשרות שמדובר בתאונת דרכים, ולמצער לבדוק קיומה של אפשרות זו. מכיוון שנשללת לחלוטין האפשרות שהעורר פגע ברכב אחר, אין אלא להסיק שמי שנפגע היה הולך רגל. מכאן, שיש לקבוע כי העורר היה צריך לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם.

ה.     לכל האמור מצטרף נתון נוסף, שכשלעצמו אולי אין לו משקל ממשי, אלא כשהוא מצטרף לתמונה הכוללת יש בו כדי לחזק את המסקנה שהעורר היה מודע לכך שהיה מעורב בתאונת דרכים - העד אשרף העיד, כי: "פתאום שמעתי צפירה קצרה ומיד 'בום' ... " (הודעה מיום 26.12.06, שורה 4). העד קושר את הצפירה לקול החבטה ששמע. אין ראיות שכלי רכב נוספים חלפו במקום באותו הרגע. אם מקור הצפירה ששמע אשרף הוא בעורר, הדבר משמיט את הקרקע מתחת לגרסתו שלא הבחין בהולך הרגל.

10.     העולה מהמקובץ הוא, שאין להתערב במסקנת בית המשפט לתעבורה על כך שיש בידי המשיבה ראיות להוכחת המיוחס לעורר. לרקע מסקנה זו, אין ספק שניתן וצריך לקבוע כי בהמשך נהיגתו של העורר טמון סיכון לציבור. מסקנה זו מתחזקת לרקע הרשעותיו הקודמות של העורר שעניינן נהיגה במהירות מופרזת (גם אם לא היה יסוד להרשעתו בעבירה של אי ציות לרמזור, כפי שטען הסנגור בהסתמך על הצהרתו של אדם אחר כי הוא זה שביצע עבירה זו).

11.     התוצאה היא שהערר נדחה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זיוף רשיון נהיגה

  2. הפקדת רשיון נהיגה

  3. עיכוב רכב ללא רשיון

  4. אי הפקדת רשיון נהיגה

  5. הפקדת רשיון לא בתוקף

  6. ערעור על החזרת רישיון

  7. בקשה להשבת רשיון נהיגה

  8. נהיגה ללא רישיון נהיגה

  9. החזרת רשיון נהיגה מופקד

  10. עונש על תאונה ללא רשיון

  11. רישיון נהיגה זר - ביטוח

  12. בטלות יחסית רישיון נהיגה

  13. ערר על החזרת רישיון נהיגה

  14. סירוב נהג לתת רישיון לשוטר

  15. סירוב להציג רישיונות לשוטר

  16. התליית רישיון - כיסוי ביטוחי

  17. בריחה משוטר במהלך בדיקת רישיון

  18. רישיון נהיגה פסול - תאונת דרכים

  19. אי הפקדת רשיון במזכירות בית המשפט

  20. שלילת רישיון נהיגה ע''י משרד הרישוי

  21. השכרת רכב למי שאינו בעל רישיון נהיגה

  22. הגבלת רישיון נהיגה של נכה בהוצאה לפועל

  23. תאונת דרכים בישראל עם רישיון נהיגה גרמני

  24. ערר על החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים

  25. נהיגה ללא רישיון נהיגה - מעצר עד תום ההליכים

  26. תקנות השיפוט הצבאי (הרשות להמצאת רשיון הנהיגה), תשל''ו-1975

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון