בקשה להישפט על עבירת מהירות

להלן פסק דין בנושא בקשה להישפט על עבירת מהירות: פסק דין 1. ערעור זה מכוון נגד החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט אברהם טננבוים) בתיק בש"א 594/07 מיום 18 ביולי 2007. בית משפט קמא דחה את בקשת המערער להישפט על עבירת מהירות שבוצעה ברכבו, ביום 8.6.2006, לאחר שבקשתו, להסב את דו"ח העבירה למי שנהג בפועל ברכבו, נדחתה על ידי משטרת ישראל. רקע עובדתי 2. למערער נודע על דו"ח העבירה, כך לטענתו, משנשלחה אליו הודעה של רשות הרישוי על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה, בשל צבירת 40 נקודות לחובתו, לפי שיטת הניקוד", בגין חמש עבירות של נהיגה במהירות. בהודעה האמורה הוטל עליו "אמצעי תיקון" של פסילה כאמור, וחויב לעבור מבחן עיוני בנהיגה, כתנאי לחידוש הרישיון. 3. בעקבות ההודעה האמורה, פנה המערער ביום 6.11.2006, למשטרת ישראל וביקש ל"הסב" דו"חות עבירה שונים, וטענתו היא, שלא הוא נהג ברכב ביום ביצוע העבירה, כי אם בת שבע ששון, אשר לידה נמסר הרכב, הכל על פי תצהירו ותצהירה של מי שנהגה ברכב ביום ביצוע העבירה. 4. משטרת ישראל דחתה, ביום ,21.11.2006, את בקשתו של המערער לעניין "הסבת" שני דו"חות, ובכללם הדו"ח נשוא הערעור. טעם הדחיה הוא, שהתקופה להסבת דו"ח עבירת תעבורה על שמו של מי שנהג בפועל ברכב, כטענת המערער, היא שלושים יום מיום המצאת ההודעה לתשלום הקנס. 5. המערער ביקש, ביום 30.4.2007 מבית המשפט קמא להישפט על העבירה, ולהורות לרשות הרישוי לבטל את פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה והתניית חידוש רישיונו במבחן עיוני בנהיגה. בית המשפט החליט, אחר קבלת תגובת התביעה, כי על המערערים להציג מסמכים רלוונטיים כולל תצהיר, ואז ניתן ל"דון בבקשה". המערער המציא לבית המשפט תצהירים: שלו ושל מי שנהגה ברכב במועד ביצוע העבירה. 6. בית המשפט קמא דחה את בקשת המערער, ואלה עיקרי נימוקיו: א. המערער לא פעל לפי סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולא ביקש ביטול הודעת תשלום הקנס - בתוך 90 יום מיו המצאת ההודעה - לפיכך רואים אותו כמי שהורשע ונגזר דינו, והרשעתו, בתום המועד האמור הפכה לחלוטה. ב. אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להיענות לבקשת אדם לקיים דיון בעבירה, אף בתום המועד האמור "מטעם מיוחד". ג. סמכות זו יש להפעיל על דרך הצמצום, והמקרים שבהם ידון בית המשפט צריכים להיות מעט שבמעט. בעיקר, בשל סיבות שאינם בשליטת המבקש. בית המשפט מונה מקרים, כגון: מחלה או שירות מילואים בלתי צפוי. ד. בית המשפט קובע כי במקרה דנן, לא הראה המערער "טעם מיוחד" המצדיק קבלת הבקשה להישפט. הטענות שהעלה המערער אינן מהוות "מטעם מיוחד". ה. בית המשפט עוד קבע, כי המערער ידע על העבירות, או היה יכול לדעת עליהן, והרי ההודעה על תשלום הקנס נשלחה למענו הרשום. הערעור: 7. המערער טוען, כי משנודע לו על דו"ח העבירה, הוא פנה טלפונית בגדר 90 הימים הקבועים בחוק לאגף התנועה במשטרת ישראל, והוא התבקש להמציא להם תצהירים, שהוגשו ביום 6.11.2006. תגובת אגף התנועה במשטרת ישראל נתקבלה ביום 29.11.2006, אך לשכת התנועה בירושלים לא השיבה לבקשתו להסב את הדו"ח לאחר. 8. על רישום נקודות חובה בגין מצרף העבירות ועל פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה, נודע למערער, כטענתו, אך משקיבל את הודעת רשות הרישוי על כך. 9. המערער טוען, כי לא הגיש את בקשתו להישפט במועד, אך זה היה "מסיבה מוצדקת", שהרי לא היה יכול לדעת על קיום דו"ח העבירה. ועוד זאת, אם לא יישפט על העבירה, ייגרם לו עיוות דין, שהרי הוא לא נהג ברכב ולא ביצע את העבירה. דיון: 10. ההסדר החוקי, שנקבע בסעיפים 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי, לעניין תשלום קנס בעבירת תעבורה, הוא דלהלן: א. מי שנמסרה לו "הודעת תשלום קנס", ישלם את הקנס בתוך תשעים יום מיום ההמצאה, אלא אם כן פעל באחת משתי דרכים אלה: הגיש לתובע בתוך 30 יום מיום ההמצאה בקשה לביטול, או הודיע בתוך 90 יום שיש ברצונו להישפט. ב. לא שולם הקנס במועד האמור, ולא בוטלה הודעת התשלום או לא ניתנה הודעה על בקשה להישפט - תיווסף לקנס תוספת פיגורים, כמפורט בחוק. ג. לא שולם הקנס וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול או בקשה להישפט, או לא נתבקשו בקשות כאמור, או נדחו הבקשות שהוגשו, יראו מי שחייב בתשלום הקנס, בחלוף המועדים שבחוק, כמי שהורשע ונגזר עליו הקנס שבהודעת תשלום הקנס. ד. הודיע אדם במועד החוקי, על רצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט בתוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו. בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו לקיים את המשפט גם אם ההודעה על בקשה להישפט ניתנה באיחור. 10. בעניין דנן, משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי הרי שהשתכללה הרשעתו של המערער בעבירה, כאמור בסעיף 229(חב) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בהודעת הקנס. הרשעה זו היתה להרשעה חלוטה, ובעניין זה צדק בית המשפט קמא. 11. משנשלחה הודעת הקנס, לעניין עבירת תעבורה, למענו הרשום של מי שרשום כבעלים של הרכב, שבו בוצעה העבירה, רואים את בעל הרכב כמי שביצע את העבירה, בעיקר בעבירה, כמו עבירות חנייה או מהירות שלא כדין, שאינן נרשמות בנוכחות נוהג הרכב. מכאן ואילך, עובר הנטל על בעל הרכב - להראות שלא הוא ביצע את העבירה, כאמור בסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה. 12. הנה כי כן, המסלול הראשון לתקיפת ההרשעה על פי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי או החזקה שבסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה, הוא מסלול ההמצאה של ההודעה. על בעל הרכב להראות, שלא הומצאה לו ההודעה לתשלום הקנס, לאחר שהתביעה הראתה כי נשלחה ההודעה ברך שנקבעה בחוק. אכן, מקום שבעל הרכב לא ידע ולא היה יכול לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו או שנשלחה אליו הודעה לתשלום קנס, עשוי להימצא לו מושיע במסלול ההמצאה. 13. בית המשפט קמא קבע, כי המקרה דנן, אינו כזה, וכי המערער ידע או היה עליו לדעת על דו"ח- העבירה בעניין תשלום הקנס. 14. אמרנו בעניינים קודמים (וראו: רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל, לא פורסם), שיש לצפות שבעל רכב יתן מען נכון לרשויות וידאג שהכתובת המצויה בידיהן, לרבות "גורמי התעבורה" היא הכתובת האמיתית, ומשלא עשה כן, אין הוא יכול להישמע בטענה כי דבר דואר שנשלחו למענו הרשום ברישיון - לא הגיע ליעדו. בענייננו, טען המערער כי הוא מסר אחד מכלי הרכב שלו למי שמטפלת באמו, וכי לרגל עיסוקיו הוא נודד ממקום למקום, לרבות ארצות הברית ,תל אביב וירושלים. ועוד זאת, אפשר שהדו"ח האמור לא נשלח אליו לפי מענו שבתל אביב. 15. הנה כי כן, בענייננו המערער היה יכול לדעת על הדו"ח, אם על ידי מי שנהגה ברכב, ואם משום שהדו"ח נשלח למענו הרשום. בעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו שלא מסר את המען שבו הוא יכול לקבל את הדו"ח, שאינו המען הרשום אשר נמסר לרשויות (ראו גם: ע"פ ירושלים 40240/07 ששון-פור נגד מדינת ישראל, לא פורסם. 16. המסלול השני של תקיפת הרשעה חלוטה הוא זה שנקבע בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. לשון אחרת, שאם חלף המועד להגשת בקשה להישפט, ייעתר בית המשפט מנימוקים שיירשמו לבקשה שהוגשה באיחור וידון בעבירה. אמת נכון הדבר, שלשון החוק אינה קובעת שאך אם קיימים "טעמים מיוחדים" או "נימוקים מיוחדים" - רשאי בית המשפט לעשות כן, ולדון בעבירה אף בחלוף המועד להגשת הבקשה. די בנימוקים שיירשמו. אולם, בית המשפט קבע בהחלטתו שיש לנהוג בעניין זה על דרך הצמצום בהפעלת שיקול דעתו, וכי יש לצמצמו אך למקרים מעטים, כמו מחלה או שירות מילואים בלתי צפוי. אכן, שתי הדוגמאות שפירט בית המשפט קמא, עשויות להעלות נימוקים שמצדיקים היענות לבקשה להישפט, אך אין להגביל את שיקול הדעת אך למקרים אלה בלבד. הרשימה אינה סגורה, ויש לדון בכל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו. 17. ועוד זאת, יש לשקול במקרה של בקשה להישפט שהוגשה באיחור, שיקולים הדומים לאלה שבבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם. במקרה כאמור, ועל פי הוראות סעיף 129(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי בית המשפט לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם, או אם ראה שהדבר דרוש למניעת עיוות דין (ראו: ע"פ (י-ם) 40395/07 יאיר גרין נ' מדינת ישראל , לא פורסם). 18. בעניין דנן, שקל בית המשפט קמא את הנסיבות שהובאו לפניו. לעניין הגשת הבקשה להישפט באיחור, אני סבור כי צדק בית המשפט קמא, ובנסיבות העניין המערער היה יכול לדעת על דוח העבירה ועל ההודעה לתשלום הקנס. הנימוקים שפירט בבקשתו, אינם מצדיקים ביטול ההרשעה. 19. אשר לחשש לעיוות דין, הרי שבכל מקרה שבו אדם מוסר את רכב, לנהיגה בידי אדם אחר, עליו לצפות שיירשמו דו"חות-תעבורה, או שיירשמו דו"חות על תשלום קנס. אם לבעל רכב, כמו בענייננו, יש יותר מרכב אחד, ואחרים מלבדו נוהגים בהם, עליו לקבוע סידורים מיוחדים ולעשות שהדו"חות יומצאו למען שבו הוא עשוי לקבל את הדו"חות. בכל מקרה עליו לדאוג להגשת הבקשה להישפט במועד של 90 יום שנקבע בחוק. 20. בנסיבות העניין, אינני רואה הצדקה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, ואני דוחה את הערעור. 21. הדרך לתקוף את החלטתה של רשות הרישוי בעניין פסילה מנהלית הנובעת מהפעלת שיטת הניקוד, אינה במסגרת ערעור לפי פקודת התעבורה. הדרך הנכונה היא תקיפת ההחלטה המנהלית במסגרת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, וסעיף 14 לתוספת הראשונה לחוק האמור. בקשה להישפטמשפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות