בחינת מסוכנות נהג

השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בעניין פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור. בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה, לרבות השאלות: האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן? האם מעידות נסיבות המקרה על כך שאופן נהיגתו של הנהג מסוכן? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל הישר, מרכיב ביהמ"ש את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו. להלן החלטה בנושא בחינת מסוכנות נהג: החלטה ערר זה עניינו החלטת כבוד השופטת א. שדמי מביהמ"ש השלום לתעבורה בת"א בב"ש 1504/07 מיום 16.4.07, לפיה הותירה על כנה את פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נגדו אך לא מעבר לשנה מיום 16.4.07. כנגד העורר הוגש כתב אישום ביום 19.03.07 המייחס לו ביצוע עבירה של הנהיגה בשכרות- עבירה לפי סעיף 62(3) , בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש ], התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, בקשר עם תקנה 26 לתקנות התעבורה , התשכ"א- 1961. בפירוט עובדות כתב האישום מפורטים הפרטים הבאים: בתאריך 14.03.07 בשעה 02:50 , נהג הנאשם ברכב פרטי סובארו מספר 2645303 בת"א ברחוב מנחם בגין בצומת רח' העלייה ונעצר ע"י שוטרים בשל ביצוע עבירת תנועה. הנאשם נהג ברכב, כשהוא שיכור כשעפ"י בדיקת נשיפה נמצא 610 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד אווי ר נשוף. בפרוטוקול הדיון בביהמ"ש קמא, ב"כ ענף התנועה ת"א פרט את עובדות המקרה : "המשיב נראה נכנס לצומת באור אדום ברמזור ונמצאו ליד הנהג שני בקבוקי וודקה שאחד היה חצי מלא והשני ריק ושקית קרח. המשיב בחקירתו הודה ששתה אלכוהול, בירה וודקה. ישנה כמות גבוהה של אלכוהול. נוהג משנת 2003, לחובתו 13 הרשעות קודמות." ב"כ המשיבה בדיון שלפנינו אף הוסיפה כי כשנעצר העורר בבדיקת המאפיינים נמצא שהוא התנדנד. מנגד, ב"כ העורר בדיון בבימ"ש קמא, ציין כי גם אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית עדיין התשתית אינה מצביעה על היותו מסוכן ועל כך שהמשך נהיגתו מהווה סכנה לשלום הציבור. עו"ד קולקר פנה לבימ"ש זה בבקשה להורות על ביטול פסילת הרישיון עד תום ההליכים של העורר, בהתבסס על הטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה והעורר צפוי להיות מזוכה מכל אשמה. הטענות אותן העלה לביסוס עמדתו הנן: בדיקת הינשוף נכון ליום ביצוע העבירה המיוחסת לעורר , דהיינו ה 14.3.07, אינה חוקית שכן לא שר התחבורה חתום על האישור ברשומות אלא שר הבריאות והדבר נוגד את לשון פקודת התעבורה , התשכ"א -1961. לפי לשון הפקודה , הוכחת שכרות תיתכן רק בהוכחת כמות אלכוהול ולא ניתן להוכיח שכרותו של העורר שלא דרך בדיקת דם, שכן מכשיר הינשוף נכון דאז , לא היה מאושר כחוק, ובמקרה של העורר לא נערכה לו בדיקת דם. בהמשך טוען ב"כ העורר כי יסודות כתב האישום אינם מגלים עבירה שכן כדי להרשיע בנהיגה בשכרות על פי בדיקת נשיפה היה צריך כתב האישום להכיל את הסעיף בתקנות התעבורה המתייחס לתוצאות של בדיקת הנשיפה- תקנה 169ד (ב) לתקנות התעבורה , תשכ"א-1961 הנעדר מכתב האישום. בדיקת המאפיינים שקוימה לעורר אינה חוקית שכן זו חקירה ללא חשד מוקדם ועל כן מעצר ועיכוב אסורים. כטענה חלופית העלה ב"כ העורר את הטענה כי ביהמ"ש שגא בהחלטתו בכך שפסל את רישיונו של העורר למשך שנה ולא פעל כמצוות סע' 50 (ב) לפקודת התעבורה, התשכ"א -1961. הדיון שלפנינו נסוב סביב השאלה האם יש לפסול את רישיונו של העורר עד לבירור אשמתו. בשלב הדיוני בו אנו מצויים על ביהמ"ש לבחון שתי שאלות : ראשית - האם יש סיכוי להרשעה , כשבחינה זו מתבססת על בדיקת הראיות הלכאוריות המצויות בידי המאשימה , שאלה נוספת, בעלת נפקות מרכזית הנה בדיקת מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור. · האם קיים סיכוי להרשעה? ראיות לכאורה ב"כ העורר טען ארוכות בפני ביהמ"ש כי סיכויי ההרשעה בתיק כנגד מרשו הינם אפסיים ומשכך יש להשיב לו את רישיון הנהיגה. כחלק מטענותיו מפנה עו"ד קולקר לכך כי המכשיר שאושר בילקוט הפרסומים לצורך בדיקת רמת האלכוהול תוך כדי נשיפת אויר אינו מאושר כחוק ומשכך אינו חוקי ולכן כל ממצא שנאסף בדרך זו אינו קביל בביהמ"ש. כמו כן, מפנה ב"כ העורר לכך כי אופן השימוש במכשיר בפועל אינו תואם את מצוות המחוקק - אי כיול במקום . כפי שכבר אוזכר, השלב בו אנו מצויים מבחינה דיונית הינו שלב מקדים , אשר מתבסס על בחינת הראיות הלכאוריות. מדבריה של רב פקד נחום עולה כי הראיות העומדות לצד התביעה ונגד העורר הינם: 1. בדיקת הנשיפה ובה רמה של 610 מיקרוגרם לליטר אויר נשוף. 2. העובדה שהעורר ביצע עבירת תנועה מסוג נסיעה באור אדום. 3. מציאת שני בקבוקי שתיה חריפה האחד ריק והשני חצי מלא כמו גם קרח ברכב העורר. 4. העובדה שהשוטר שעיכבו הריח ריח אלכוהול שנדף מהעורר 6. העובדה שבבדיקת המאפיינים העורר התנדנד. 7. העורר הודה בחקירתו בכך ששתה טרם הנסיעה. גם אם אקבל את טענותיו של ב"כ העורר לעניין אי חוקיות בדיקת הנשיפה- נכון למועד ביצוע העבירה המיוחסת לו, למען הסר ספק החל מה 18.07.07 המכשיר אושר כחוק בקובץ התקנות ולא יכולה לעלות כל טענה מסוג זה ממועד זה ואילך, עדיין אין בידי לקבל את טענתו כי אין ביסוס להרשעה שכן לתביעה שורה של ראיות נוספות כשהמרכזית מביניהן היא הודיית הנאשם. יש להבחין בין השאלות אשר תתבררנה במשפט לבין הממצאים הלכאוריים העולים מחומר החקירה, לשאלה האם המכשיר כויל במקום או לא או מהן הנפקויות הראייתיות לכך, זו שאלה שדינה להתברר במהלך המשפט. לעניין נפקויות אי חוקיותו של המכשיר במועד הנ"ל -הפסיקה פיתחה והכירה בכך כי ניתן להוכיח שכרות בכל אמצעי הוכחה ולאוו דווקא בבדיקות מעבדה. ראה הלכת כב' הש' א. א לוי ב רע"פ 10190/05 בן גורן נ' מ"י : " הלכה פסוקה היא, כי אין הוכחתה של נהיגה בשכרות מוגבלת אך לשאלת אמינותן של תוצאות הבדיקה המעבדתית. ניתן להסיקה ממצאים נוספים, ובהם אופן הנהיגה עובר לעיכוב הנהג בידי השוטרים, מצבו ההכרתי כפי שנגלה לשוטרים, ריח אלכוהול הנודף מפיו ועוד (ע"פ 424/90 גנני נ' מ"י, פ"ד מד(3) 741, 742; רע"פ 3503/04 אהרון נ' מ"י, פ"ד נח(4) 673,676)) . ובלבד, שממצאים אלה מעוגנים כדין בחומר הראיות." אולם, אין מרשיעים על פי הודיה כעדות יחידה אלא אם כן מצוי בחומר הראיות "דבר מה-נוסף" התומך באמיתותה. וכדברי כב' הש' בדימוס י' קדמי בספרו - על הראיות , חלק ראשון עמ' 124: " להבדיל מדרישת הסיוע , אין דרישת ה"דבר מה" מבטאת דרישה לתוספת של ראיה המצביעה, היא גופה , על אשמתו של הנאשם; אלא דרישה שעיקרה תוספת ראיה המאפשרת להעמיד את ההודיה במבחן של אמת." ואכן, במקרה שלפנינו קיימות ראיות נוספות עצמאיות איתנות היכולות להוות "דבר - מה - נוסף" וכוונתי לעובדה כי גם אם תתקבלנה טענותיו של ב"כ העורר בדבר אי חוקיות בדיקת "הינשוף" נכון ליום 14.3.07 עדיין הנפקות הנה לשאלת המשקל הראייתי שיש לתת לראיה מסוג זה. אין בכך כדי לפגום בכוחה הלכאורי של הראיה להוות תוספת ראייתית מסוג של "דבר- מה נוסף" שעיקרה תוספת ראיה המאפשרת להעמיד את ההודיה כי שתה אלכוהול טרם הנהיגה במבחן אמת, הגם שאינה מהווה ראיה עצמאית אשר לגופה מצביעה על אשמת הנאשם. במקרה שלפנינו קיימים גם חיזוקים נוספים, מעבר לנדרש, בדמות בדיקת המאפיינים שנערכה לעורר ובה התנדנד כמו גם העובדה שברכבו נמצאו בקבוק שתיה חריפה ריק ובקבוק שתיה חריפה חצי מלא כמו גם קרח - המהווים אינדיקציה לסמיכות זמנים בין הנהיגה לבין השתיה ותומכים בהודייתו. אלו מהווים את התמיכה הנדרשת, ואף מעבר לכך . טענה נוספת של ב"כ העורר הנה כי בדיקת המאפינים נעשתה שלא כחוק שכן זו חקירה ללא חשד מוקדם, מעצר ועיכוב אסורים. טענת ב"כ העורר היתה כי במקרה שלפנינו לא עלה כל חשד סביר שבגינו יכלו השוטרים לבצע את הבדיקות וכי הבדיקות שלעצמן אינן חוקיות שכן הן נועדו להפליל את הנאשם . אין בידי לקבל טענה זו משני טעמים, הראשון- הוראות הפקודה, השני- חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ודרישת המידתיות . אל לנו לשכוח כי עסקינן בדיני נפשות כשהמטרה הלאומית אליה נרתמים כל אושיות החוק היא מיגור סכנת החיים הממשית הקיימת בכבישים בעקבות נהיגה חסרת רסן שמקורה בשתיית משקאות משכרים טרם הנסיעה. המחוקק הציב לעצמו מטרה להילחם בתופעה הרסנית זו ותיקן את פקודת התעבורה בתיקון 72 באופן המחמיר עם חשודים בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או במצב שיכרות. כחלק מהתיקון , נקבע בסע' 64 ב (א1) העוסק במתן דגימת אוויר : " ...שוטר רשאי לדרוש מתן דגימה לפי סעיף זה אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה לפי פקודה זו. " (הדגשה שלי - צ.ג.) סע' 64 ב(ב) הדן בבדיקת שתן או דם לצורך בירור ריכוז אלכוהול קובע: " ..רשאי לדרוש מנוהג רכב...שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, לתת לו דגימת שתן או דגימת דם..." (הדגשה שלי - צ.ג.) סע' 64ב (ב3)(1) מסדיר את דרך הפעולה שעל פיה יש לנקוט בשעת ביצוע הוראות הפקודה: "נטילה של דגימת נשיפה , דגימת שתן או דגימת דם לפי הוראות סעיף זה, תיעשה באופן ובמקום שיבטיחו שמירה מרבית על כבוד האדם, על פרטיותו ועל בריאותו, ובמידה המעוטה האפשרית של פגיעה, אי נוחות וכאב. " (הדגשה שלי - צ.ג.) חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב -1992 מעגן בו מפורשות את זכות היסוד הנוגעת לאי עריכת חיפוש בגופו של אדם : סע' 7 (ג) : " אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו." (הדגשה שלי - צ.ג.) סע' 8 מסדיר את האופן על פיו ניתן לכרסם בזכות יסוד זו : " אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו." (הדגשה שלי - צ.ג. ) מצאתי לנכון להביא את לשון החוק בכל הסעיפים הרלבנטים שכן בשעה שביהמ"ש נדרש לשאלה האם מעשה של גוף שילטוני הוא בהתאם לחוק או מנוגד לו, עליו לבסס קביעתו בראש ובראשונה על פי לשון החוק כששיקול תומך הוא התכלית החקיקתית והפרשנות תעשה באופן המתחשב בשיטת המשפט וכללי היסוד שלה. כפי שציינתי זה מכבר, שני אינטרסים ניצבים במקרה שלפנינו , האחד הרצון לשמור על בטחון ציבור המשתמשים בכבישים והאחר שמירה על כבודו, חירותו ופרטיותו של החשוד. שני האינטרסים הם בעלי חשיבות רמה ונעלה ואין צורך להכביר במילים בנושא זה. לאור המתח הנוצר בשעה שאנו מתבקשים לשמור על כל ערך, נדרשת מידתיות בכרסום כל ערך לפי דרגת החומרה והנחיצות. · בחינת דרגת הפגיעה בפרט ביחס למבדקים פגיעה פיזית מינורית ביותר הנה "בדיקת המאפיינים" - בדיקה זו אינה פולשנית ואינה אוספת ממצאים פנימיים של הנהג כדוגמת אויר, שתן או דם. מבחינת הפגיעה בזכות לפרטיות זהו שלב אחד מעל הרחת ריח אלכוהול ע"י השוטר שזהו השלב הנמוך ביותר, שכן זיהוי ריח אלכוהול זו פעולה לא וולונטרית מצד השוטר ואינה בשליטת הנהג שגופו מפיץ את הריחות שנספגו בו בעקבות מעשיו. בדיקת מאפיינים לעומת זאת, אינה מסתכמת בממצאים המצויים "בחלל האויר" והיא מצריכה כי השוטר יבקש מהנהג לבצע פעולות מסוימות- אולם, הפעולות הנן שגרתיות כדוגמת דיבור והליכה וכמובן שאינן כרוכות בכאב או בבדיקה פולשנית . דרגת החומרה הבאה מבחינת פלישה לגופו של אדם הנה בדיקת הנשיפה- בדיקה זו מהווה שלב ביניים - מחד, המדובר בבדיקה אשר ממצאיה נאספים ע"י איסוף אוירו של הנהג, דהיינו איסוף תחולה פנימית של הפרט. מאידך, הבדיקה אינה כרוכה בכאב וגם כאן, פעולת הנשיפה הינה פעולה המתבצעת כחלק מתפקודו הרגיל של גוף האדם. שיקול נוסף שיש לקחתו בחשבון הינו מידת הטירחה והמעמסה לה נחשף הנבדק בשעת ביצוע הבדיקה ובמקרה זה הינה שולית ומזערית, שהרי כפי שכבר צוין המדובר הוא בפעולה מוטורית שגרתית אשר ביצועה הוא לא וולונטרי המתבצע כל כמה שניות כחלק מתפקוד הגוף החי וכן הבדיקה מתבצעת במקום. הבדיקה הבאה במדרג הפגיעה בפרט הנה מתן דגימת שתן- המדובר באיסוף ממצאים פנימיים של הפרט ובניגוד לבדיקת הנשיפה, אינה יכולה להתבצע במקום ומטריחה את הנהג להתלוות לשוטר למקום הבדיקה, מאידך הטלת מים אינה פעולה הכרוכה בכאב שכן גם כאן המדובר בתפקוד שיגרתי של גוף האדם. כמובן, כי דרגת החומרה הקשה ביותר מבחינת פגיעה בפרטיות ובכבוד האדם וחירותו הנה בדיקת דם -כאן הפרט הנבדק נדרש להתלוות לשוטר למקום הבדיקה, דהיינו אין אפשרות לבצע את הבדיקה במקום ולהמשיך בנסיעה, משכך הבדיקה גוזלת זמן וגורמת לעיכוב בהתנהלות הרגילה . כמו כן ואף חשוב מכך, מתבצעת פעולה רפואית אשר מצריכה דקירה ולכל הדעות אינה מהווה חלק משגרת תפקודו הרגיל של גוף האדם ואף פוגעת בשלמותו. לאורה של דרישת המידתיות המופיעה הן בח"י כבוד האדם וחירותו והן בסע' 64ב(ב3)(1) הקובע מפורשות כי על כל הפעולות להתבצע במידה האפשרית המועטה של פגיעה אי נוחות וכאב ולאור קיומו מנגד של האינטרס הלאומי של מלחמה בתופעת הנהיגה תחת השפעת חומרים אסורים, המחוקק ביצע איזון ראוי בין האינטרסים וקבע כי את בדיקת הנשיפה, המהווה פגיעה נמוכה לפרט ,יכול שוטר לבצע בכל נהג אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה ואילו בדיקות אחרות פולשניות יותר , איסוף הדם והשתן, יתבצעו אך ורק במידה שיש לשוטר חשד סביר בדבר היות הנהג שיכור. אם המחוקק מצא לנכון לאפשר לשוטר לבצע בדיקת נשיפה גם ללא קיומו של חשד בדבר ביצוע עבירה אזי על אחת כמה וכמה ראוי, נכון וצריך שתעשה תחילה בדיקת מאפיינים . הנוהל הזה של המשטרה הולם ופועל בהמשך למצוות המחוקק הדורש מידתיות בפגיעה. טענתו של עו"ד קולקר כי אסור לבצע בדיקת מאפיינים וכי צריך ישר לשלוח את הנהג החשוד לבצע בדיקת דם, מובילה למצב שאין לקבלו ואשר אינו תואם את החוק. בקולה של הטענה לזכות לפרטיות זועק עו"ד קולקר כי אסורה בדיקת המאפיינים הייתכן לקבל מצב כי עדיפה בדיקת דם על פני ביצוע בדיקה ראשונית, בזירה , שאינה פולשנית? המחוקק קבע מפורשות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי את בדיקת הנשיפה ניתן לבצע גם ללא כל חשד בדבר ביצוע עבירה .פרשנות הולמת , התואמת את הראציונאל התחיקתי מנביעה כי על אחת כמה וכמה יפים ונכונים הם הדברים לעניין בדיקת המאפיינים. רוצה לומר, אם את בדיקת הנשיפה מוסמכים השוטרים לבצע ללא כל חשד סביר בדבר ביצוע עבירה לפי הפקודה אזי מוסמכים הם לבצע את בדיקת המאפיינים , אשר אינה מדעית ולכן משקלה הראייתי הוא פחות, הרבה פחות פולשנית ופוגענית מבדיקת הנשיפה , תחת אותם תנאים. זה המקום להדגיש כי במקרה שלפנינו העורר נצפה ע"י שוטר מבצע עבירת תנועה מבין החמורות - אי ציות לרמזור אדום בשעת נהיגה . השוטר עצר את הנהג והריח ריח אלכוהול הנודף ממנו וכן הבחין ברכבו שני בקבוקי אלכוהול האחד ריק והשני מלא למחצה וגם קרח- האם לא די באלו על מנת לבסס חשד סביר?! המקרה אינו מבסס חשד סביר אלא זועק זעקה רמה ואנושה לשוטר ומסתת הוא באותיות קידוש לבנה את האזהרה על הקיר מפני קרות תאונה הפוגעת בנפש! האם השוטר נדרש להמתין לקרות תאונה קטלנית בפועל לצורך ביסוס החשד הסביר? אנו כציבור דורשים כי השוטרים ימנעו קרות אסון ואין לכבול את ידיהם של האמונים על אכיפת החוק ע"י איסור ביצוע בדיקה לא פולשנית, שאינה גוזלת זמן ואינה מטריחה את הנבדק במיוחד בנסיבות בהן קיימת לשוטר הסמכות לדרוש בדיקה פוגענית בהרבה בדמות בדיקת דם שהרי קיים "חשד סביר". זה המקום להתייחס לטענתו של ב"כ העורר בדבר אי גילום עבירה לפי יסודות כתב האישום. שוב אזכיר כי מצויים אנו בשלב טרומי וכל שעל ביהמ"ש לבחון הוא סיכויי ההרשעה ומסוכנות לציבור. כפי שכבר הובהר, הנאשם הודה כי שתה אלכוהול טרם נסיעתו וכי בדיקת המאפיינים הצביעה על כך כי התנדנד כמו גם העובדה שנעצר מיד לאחר שחצה צומת בשעה שהיה מופע אדום ברמזור. סע'184 + 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובעים: "184. ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום. " "186. ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו , אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה" לאור זאת, בהתבסס על עובדות כתב האישום והראיות שהוצגו , במידה וביהמ"ש יקבע כי לא ניתן להרשיע את העורר בביצוע העבירות המנויות בכתב האשיום יוכל ביהמ"ש להרשיעו בעבירות פחותות כגון עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 או תקנה 26(1) לתקנות הנ"ל . אני דוחה את טענת ב"כ העורר כי סיכויי ההרשעה הם אפסיים וקובע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספיקה לביסוס הרשעה במקרה שלפנינו. · בחינת מסוכנתו של העורר בבש"פ 4584/03 שמואל חרמון נ' מ"י התייחס כב' השופט י' טירקל לסוגייה על אילו שאלות ביהמ"ש נדרש לתת את הדעת בטרם הוא מחליט האם להתיר את הפסילה המנהלית על כנה: " כידוע, השאלה העיקרית שעל ביהמ"ש להשיב עליה בבואו להחליט בעניין פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור. בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה, לרבות השאלות: האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן? האם מעידות נסיבות המקרה על כך שאופן נהיגתו של הנהג מסוכן? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל הישר, מרכיב ביהמ"ש את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו (ראו: החלטותי בבש"פ 7399/00 לחמי שמואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ובבש"פ 9849/02 בלטנר חיים נ' משטרת ישראל (טרם פורסם)). " (הדגשה שלי - צ.ג. , לא במקור) אומנם בפסילת העורר מנהיגה עד תום ההליכים יש כרסום עמוק בזכות יסוד חופש התנועה אולם הינה פגיעה במדרג הנמוך שכן אין מדובר בשלילה מוחלטת של חופש התנועה אלא פגיעה בנוחות, שהרי העורר יכול להיעזר בכלי תחבורה חליפיים או בחבריו ובני משפחתו על מנת להגיע ממקום למקום. למול אלו ניצב אינטרס שלום הציבור והרצון למנוע חשיפת הציבור לסיכון. הפסיקה חוזרת ומחזקת את ההלכה כי השיקול בעל המשקל הסגולי הרב ביותר בהכרעה האם יש לפסול רישיון עד לתום ההליכים הינו מסוכנתו של הנהג לציבור. כפי שכבר צויין , העורר נעצר לאחר שנצפה חוצה צומת כשמופע אדום הופיע ברמזור ולעורר 13 עבירות תנועה קודמות חרף פרק הזמן הקצר יחסית בו מחזיק רישיון. סבורני כי כל הנסיבות שתוארו ביחס למקרה של העורר לפנינו מצביעות על כך כי המדובר בעורר המסכן את ביטחון הציבור בשעה שהוא אוחז בהגה על הכביש. לעניין טענתו החלופית של העורר כי פסילתו למשך שנה מיום מתן ההחלטה הנה בניגוד להוראות סע' 50 (ב) לפקודת התעבורה , התשכ"א -1961 - אני מקבלהּ. לשון הפקודה קובעת: " 50. ... (ב) עברו ששה חדשים מיום שנפסל בעל רשיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק-דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל - בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. " כבר קבעתי בב"ש 092694/07 שקולניקוב איגור נ' ענף תנועה ת"א כי יש לפרש את סע' 46 ביחד עם 50 (ב) באופן שבו ביהמ"ש מוסמך לפסול מראש לשישה חודשים בלבד, כאשר התביעה רשאית , בטרם חלוף ששת החודשים להגיש בקשה להארכת הפסילה, ובמקרה הראוי לא תהיה מניעה להאריך את הפסילה כמבוקש. בב"ש 92694/07 הקבלתי בין פסילה עד תום ההליכים שבסע' 46 לפקודת התעבורה והוראות סעיף 50 (ב) לפקודה לסע' 21 לחסד"פ [ סמכויות אכיפה- מעצרים] ביחד עם סע' 61 לחוק הנ"ל . דהיינו, כשם שבחוק סדר הדין הפלילי ניתן לעצור אדם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו אולם קיים סייג המגביל את משך זמן המעצר עד תשעה חודשים ובמידה ונדרשת אורכה פונים לביהמ"ש , כך גם בהסדר על פי פקודת התעבורה. סע' 46 לפקודה מתיר לביהמ"ש לפסול אדם מלנהוג עד תום ההליכים אולם מוקצב הוא בזמן של עד שישה חודשים. במידה ונדרשת אורכה התביעה רשאית להגיש בקשה נוספת לביהמ"ש ויש לשוב ולדון בעניינו של המשיב. לסיכום, בהתחשב בשלב הדיוני בו אנו מצויים שהוא שלב הראיות לכאורה ובהינתן הודאת העורר בדבר ביצוע העבירה כמו גם ראיות המצביעות על חציית צומת במופע רמזור אדום ובהתחשב בשאלת מסוכנותו של העורר לפנינו אשר לו 13 הרשעות תעבורה קודמות חרף גילו הצעיר, אני דוחה את הערער ופוסל את העורר מהחזקת רישיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אך לא יותר מ שישה חודשים מיום 14.3.07 בו נפסל רישיונו. אם ההליכים לא יסתיימו תוך שישה חודשים, ניתן יהיה לפנות לביהמ"ש בבקשה נוספת להארכת משך הפסילה , מכח הוראת סע' 50 (ב) לפקודת התעבורה. יחד עם זאת, מאחר שניתנה החלטה אחרת ע"י ביהמ"ש קמא בהתאם להוראות סע' 50(ב) לפקודה, יש לראות החלטה זו כתקפה עד לדיון בבקשה להארכה נוספת של הפסילה, שתוגש ע"י התביעה ותידון תוך 30 יום. אני מורה להאריך את פסילת רשיון הנהיגה של העורר עד למתן ההחלטה בביהמ"ש קמא. מעצרחזקת המסוכנות