אי ציות להוראות שוטר במדים

להלן פסק דין בנושא אי ציות להוראות שוטר במדים: פסק - דין פתח - דבר 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש, בשבתו כבית משפט לענייני תעבורה (כב' השופט ש' שטיין), מיום 12.3.07, בתיק ת' 1174/05 - במסגרתו הורשע המערער בעבירה של אי ציות להוראות שוטר במדים, בניגוד לתקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). על המערער הושתו 5 חודשי פסילה בפועל (כאשר הופעלו 2 חודשי פסילה על תנאי), 2 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וכן קנס בשיעור של 2500₪ או 25 ימי מאסר תמורתו. הכרעת דינו של בית משפט קמא 2. בית משפט קמא התייחס לדו"ח, אשר ניתן למערער - בעטיו נפתח משפטו כאמור. כמפורט בדו"ח, ביום 23.1.03 בשעה 08:32, בצומת היציאה מירושלים, לא ציית המערער להוראת השוטרת, רס"ר ליזי אלקובי (להלן: "השוטרת"), אשר הורתה לו לנסוע ישר לכיוון תל אביב, וזאת לאחר שעקף התור שבפנייה שמאלה ונעמד בראשו. המערער פנה שמאלה, לכיוון גבעת שאול, חרף הוראת השוטרת בנדון. 3. בית משפט קמא נדרש לשאלת אשמו של המערער בעבירה המיוחסת לו, לאחר ששמע עדויות הצדדים הנוגעים בדבר, קרי: השוטרת והמערער בעצמו. תחילה העידה השוטרת. לדבריה, הוצבה במועד הנזכר, בצומת היציאה מן העיר, לשם מניעתם של עומסי תנועה במקום. בעומדה במרכז הצומת הבחינה ברכבו של המערער, אשר עצר תחילה בנתיבו הימני של כביש היציאה מירושלים, לפני הצומת, על מנת לאפשר לאישה לרדת מרכבו. לאחר שירדה, "חתך" המערער את כל הנתיבים בדרכו, מעברו הימני של הכביש לעברו השמאלי, ונעמד בצורה אלכסונית בנתיב הפונה שמאלה, מעבר לקו העצירה. אותה עת דלק הרמזור ירוק לכלי הרכב, אשר נכנסו אל תוך העיר. השוטרת פנתה למערער והורתה לו שלא לפנות שמאלה, לכיוון גבעת שאול, אלא להמשיך ישר לכיוון היציאה מן העיר. בינתיים התחלף האור ברמזור, והפונים שמאלה, לכיוון גבעת שאול כאמור, קיבלו אור ירוק לנסיעתם. המערער לא ציית להוראתה האמורה של השוטרת אלא "עשה תנועה של זוזי עם היד שלו" ופנה שמאלה לגבעת שאול. השוטרת הבחינה במערער, בעודו עולה לכיוון גבעת שאול, ורשמה מספר רכבו על כף ידה. אז ראתה את המערער מבצע פניית "פרסה" ושב לכיוון שדרות ויצמן. בשלב זה עצרה השוטרת את המערער וביקשה רישיונותיו. המערער ביקש בתגובה פרטיה והיא ההינה למסרם לו. השוטרת רשמה הדו"ח המתואר וציינה במסגרתו תגובתו של המערער, כי אין בכוונתו להמשיך ישר וכי אינו יכול לעשות כמבוקשה. 4. המערער מסר אף הוא גרסתו לדבר, בבית המשפט. הוא אישר, כי "חתך" הנתיבים שמאלה, לאחר שהוריד את אשתו, וכי נעמד ראשון בתור. אז ניגשה אליו, לטענתו, השוטרת, והורתה לו בגסות להמשיך ישר. המערער הסביר לשוטרת, כי אין באפשרותו להמשיך בנסיעה ישר מאחר שהתנועה הזורמת מסכנת אותו, אך היא לא התייחסה לדבריו. השוטרת שבה למקום עמידתה על אי התנועה. המערער למד מכך, כי השוטרת הבינה שהוראתה בעייתית וכי באפשרותו לפנות שמאלה, כשם שביקש לכתחילה. המערער טען עוד, כי לא המשיך בנסיעה ישר כיוון שהוראתה של השוטרת הייתה בלתי הגיונית, בלתי חוקית ובהתחשב באופי התנועה, גם בלתי אפשרית. 5. לאחר שבחן גרסאותיהם הנוגדות של הצדדים, ראה בית משפט קמא אל נכון להרשיע המערער בעבירה המיוחסת לו. בהכרעת דינו הבהיר בית משפט קמא, כי אין מחלוקת אודות עיקרי העובדות, היינו: המערער "חתך" דרכו באופן אלכסוני, חצה מספר נתיבים אל ראש התור בצומת הכניסה לירושלים ופנה שמאלה לגבעת שאול. בזאת, כך קבע בית משפט קמא, ביצע המערער העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. בית משפט קמא דחה טענתו של המערער, כי סבר שהשוטרת חזרה בה מהוראתה לו. הרי המערער אמר לשוטרת, כי אין בכוונתו להמשיך ישר וכאשר נעצר על ידה מאוחר יותר אמר לה, מפורשות, כי אין באפשרותו לעשות כמבוקשה. ברי, כי המערער הבין דבר פעולתו בניגוד להוראותיה של השוטרת. בית משפט קמא נדרש בהמשך לשאלת הסיכון התעבורתי שבנסיעה ישר לכיוון תל אביב. בית המשפט קבע, כי המערער נעצר אמנם בנתיב הפנייה שמאלה, ברם רכבו נעמד במסלול הימני שבין שני נתיבי הפנייה שמאלה לכיוון גבעת שאול. על כן, ובהתחשב בעובדה שנעצר בראש טור המכוניות וכן באפשרות פיקוחה של השוטרת על התנועה במקום, יכול היה להמשיך בנסיעה ישר, בבטחה. 6. על יסוד האמור, ולאחר שדחה טענותיו העיקריות של המערער בנדון, הרשיעו בית משפט קמא בעבירה של אי ציות להוראת שוטר במדים והשית עליו העונשים, כמובהר לעיל. השתלשלות ההליכים בתיק דנן 7. כתב האישום במקרה דנן הוגש במקורו, כנגד המערער, בבית המשפט לתעבורה בירושלים. ברם, מאחר שהמערער, עורך דין במקצועו, מופיע רבות בפני שופטי התעבורה בירושלים, החליט נשיא בית משפט השלום בירושלים, כב' השופט אמנון כהן, שופט מחוזי, להעביר התיק לבית משפט השלום בבית שמש. על כן, כאמור, היה זה כב' השופט שטיין, אשר ניהל הדיון בעניינו של המערער, הרשיעו לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, והשית עליו העונשים הנזכרים לעיל. 8. הדיון הראשון בערעור דנן קוים בפניי ביום 14.5.07. אז התייחס ב"כ המשיבה לשתי טענות מרכזיות: האחת, שאלת סמכותו של נשיא בית משפט השלום להעביר עניינו של המערער לשופט שלום, אשר אינו שופט תעבורה; השנייה, עניינה חוקיות הוראתה של השוטרת למערער, המשליכה על שאלת חובתו לציית להוראתה. ב"כ המשיבה ביקש שהות על מנת להמציא תגובתה של הפרקליטות לדבר, בכתב. 9. ביום 20.5.07 הוגשה הודעה מוסכמת מטעמם של הצדדים - במסגרתה צוין כלהלן: "הערעור יתקבל במובן ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא". בהמשך לאמור הוסכם, כי התיק יושב לנשיא בית משפט השלום, כב' השופט אמנון כהן, על מנת שיעבירו לבית משפט לתעבורה, אשר אינו במחוז ירושלים. עוד הוסכם, כי ההעברה הראשונה שבוצעה נעשתה בחוסר סמכות כך שהכלל "לא יעבירנו עוד" אינו חל במקרה דנן. 10. בית משפט זה סבר, בטעות, כי הצדדים מבקשים למחוק ההליך ומשכך הורה, ביום 24.5.07, על מחיקתו. כשקיבל ב"כ המערער החלטה זו, ביקש את בית המשפט לבטלה ולהורות, תחת זאת, "כמבוקש" בהודעתם המוסכמת של הצדדים, היינו: קבלת הערעור. ב"כ המשיבה ביקש, בתגובה, לקיים "דיון נוסף בעניין". על כן, נקבעו שני מועדים שונים לקיומו של דיון בנדון, ברם מפעם לפעם ביקשו הצדדים אורכה נוספת לשם התדיינות ביניהם בעניין. בסופו של דבר, משלא הושגה הסכמה כאמור, נקבע דיון לשמיעת טענותיהם של הצדדים בנדון. טענותיו של ב"כ המשיבה 11. בדיון שהתקיים בנדון ביום 10.10.07, ביקש ב"כ המשיבה לחזור בו מהסכמתו. הוא ביקש לשנות עמדתו בדבר הטענה לעניין היעדר סמכותו של נשיא בית משפט השלום להעביר התיק לשופט שלום, אשר אינו שופט תעבורה. ב"כ המשיבה טען בשלב זה, לאחר בירורים והתדיינות בפרקליטות בנדון, לדבריו, כי לא נפל פגם בהחלטתו של נשיא בית משפט השלום והפנה בנדון לסעיף 25(ג) לפקודת התעבורה. על כן, לשיטתו, דין טענה זו להידחות. 12. ב"כ המשיבה נדרש עוד לשאלת חוקיות הוראתה של השוטרת. לדבריו, לא נחקרה השוטרת בדבר מניעיה להורות למערער להמשיך בנסיעה ישר ומשכך, אין לטעון, כי לא הייתה הצדקה אמיתית להוראתה זו. ב"כ המשיבה הפנה בנדון לעמ' 9 להכרעת דינו של בית משפט קמא - שם תואר הדיאלוג בין המערער לשוטרת. מן הדברים עולה בבירור, לדידו, כי המערער לא ציית להוראות השוטרת ולפיכך יש להותיר הרשעתו על כנה. עוד ציין ב"כ המשיבה, לעניין זה, כי טענה כאמור בדבר אי חוקיות ההוראה הועלתה בשלב הערעור בלבד ולא נטענה כלל בבית משפט קמא. על כן, אין להידרש לה כעת. טענותיו של ב"כ המערער 13. ב"כ המערער טען, כי אין מקום לדיון חדש בערעור שכן התיק אמור היה להיות סגור לאור הסכמות הצדדים בנדון. ההליך הסתיים בהחלטתו של בית המשפט בנדון כבר ביום 24.5.07, והדיון הנוכחי נקבע לשם בחינת תיקונה של טעות סופר. אם סבור ב"כ המשיבה, כי עלתה טעות בידה של המדינה, עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בנדון. 14. לגופם של דברים התייחס ב"כ המערער, פרטנית, לטענותיו של ב"כ המשיבה. תחילה נדרש לסעיף 25(ג) לפקודת התעבורה. לטענתו, מתייחס הסעיף לסמכותו השיורית של בית משפט השלום ככל שנוגע הדבר לכתבי אישום, הכוללים, בין היתר, עבירות תעבורה. אין זה המקרה הנדון. הרי בעניינו של המערער הוגש כתב אישום, אשר כלל עבירת תעבורה בלבד, וזו מקנה סמכות ייחודית לבית המשפט לתעבורה. 15. בהמשך דבריו התייחס ב"כ המערער לטענה בדבר חוקיות הוראתה של השוטרת בציינו, כי זאת היא טענה משפטית, אשר ניתן להעלות בשלב הערעור, הגם שלא הועלתה בערכאה הדיונית ונדונה בפניה. מכל מקום, משניתנה הוראתה של השוטרת שלא כדין, הרי אי הציות לה אינו בגדר עבירה. עובדות המקרה מלמדות, לשיטתו של ב"כ המערער, כי ההוראה ניתנה על דרך הענישה. הרי השוטרת טענה, כי המערער הוריד נוסעת בצידו הימני הקיצוני של הכביש, עבר לצידו השמאלי של הכביש, הפונה לכיוון גבעת שאול, ונעמד בראש שיירת כלי הרכב, שנעצרה במקום. בדרכו לפנייה לעבר גבעת שאול, לטענת השוטרת, חצה המערער מספר מסלולים, הפונים לכיוון תל אביב. במצב דברים זה, לטענת ב"כ המערער, לא הייתה לשוטרת הסמכות להורות למערער לנסוע ישר לכיוון תל אביב. הוראה מעין זו לא נועדה להסדיר התנועה במקום או למנוע ביצועה של עבירה, בניגוד להוראתו של תמרור או רמזור. ב"כ המערער תהה איזו עבירה בוצעה במקרה דנן. אילו סברה השוטרת, כי המערער ביצע עבירה כאשר "חתך" את כל המסלולים לכיוונו של המסלול לגבעת שאול, היה עליה לרשום דו"ח, אך אין כל היגיון בחיובו לנסוע ישר לכיוון תל-אביב. במעשיה אלה גילתה השוטרת רצונה להעניש את המערער - דבר החורג מגבולות סמכותה. נתון זה מחייב בירור עובדתי ומשכך יש להשיב התיק לבית משפט קמא. 16. בתום דבריו ביקש ב"כ המערער, באם תדחנה טענותיו האמורות על ידי בית משפט זה, להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ולבטל עונש הפסילה, אשר הושת על המערער, בשל חומרתו החריגה. עוד ביקש ב"כ המערער לבטל הקנס הגבוה, אשר הושת על המערער. דיון 17. הערעור דנן מעורר 3 סוגיות מרכזיות, המחייבות בדיון: הראשונה, הנה שאלת סמכותו של בית משפט זה לקיים דיון בערעור, לגופו של עניין, אם אכן הסתיים הערעור, זה מכבר, בפסק דין; השנייה, הנה שאלת סמכותו של שופט שלום, אשר אינו שופט תעבורה, לישב לדין בעניין דנן; השלישית, הנה הכרעה בטענות הערעור, לגופו של עניין. שאלת קיומו של פסק דין סופי בערעור דנן 18. עיון בבקשות הצדדים בנדון ובהתנהלותם בנסיבות הקיימות, מלמד, לדידי, כי לא ניתן, במקרה שלפנינו, פסק דין סופי וחלוט, הניתן להשגה ברשותו של בית המשפט העליון בלבד. ההליך בערעור דנן לא נסתיים עובר לכתיבתו של פסק דין זה ומשכך, הסמכות העניינית ליתן פסק דין סופי בנדון מצויה בידי בית משפט זה. להלן אבאר דבריי. 19. אכן, כשם שטען ב"כ המערער, ביום 20.5.07 הוגשה לבית המשפט הודעה מוסכמת על ידי הצדדים - במסגרתה ביקשו לסיים ההליך על ידי קבלת הערעור תוך ביטול פסק דינו של בית משפט קמא. בית משפט זה נדרש להודעתם של הצדדים וציין, תחת הכותר "החלטה", ביום 24.5.07, "מוחק כמבוקש". עד מהרה העמיד ב"כ המערער את בית המשפט על טעותו שבהיסח הדעת, במסגרת ההחלטה דלעיל, תוך שביקש, ביום 4.6.07, לתקן ההחלטה. ב"כ המערער הבהיר, כי הצדדים לא ביקשו למחוק הערעור ומשכך החלטתו של בית המשפט למחקו, בהתאם ל"מבוקש", אינה עונה לצרכיהם ולהסכמתם, לא כל שכן למבוקשם. ב"כ המשיבה לא הצטרף לבקשת ב"כ המערער בדבר תיקון ההחלטה, אלא ביקש לקיים דיון בנדון. בית המשפט נעתר לבקשה בהחלטתו מיום 18.6.07. במצב דברים זה ברור היה, כי ב"כ המשיבה לא ראה אל נכון לסיים הערעור במתן פסק דין בבית משפט זה, המבטל פסק דינו של בית משפט קמא, אחרת היה מצטרף לבקשת התיקון של חברו, פשוטה כמשמעה. ברי, כי ההליך - לפחות לדידו של ב"כ המשיבה, לא הסתיים במתן החלטתו האמורה של בית המשפט. יש לציין עוד, כי ב"כ המערער לא עמד על דרישתו לקיים הסכמתם המוקדמת של הצדדים, כשם שעוגנה בהודעתו של ב"כ המשיבה מיום 20.5.07, ובזאת גילה אף הוא דעתו, כי אינו עומד על סיומו של ההליך במתן פסק דין, לאור המוסכם בין הצדדים. 20. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור התנהלותם של הצדדים בהמשך, כלהלן: ביום 17.6.07 הגיש ב"כ המשיבה, בשנית, בקשה לקיומו של דיון בערעור "על מנת להבהיר את הדרוש הבהרה", קרי: הצדדים, לפחות בשלב ההוא, לא הגיעו להסכמות מוחלטות, מפורשות וחד משמעיות, שבכוחן לגבש פסק דין סופי וחלוט. בית משפט זה נעתר לבקשה וקבע הערעור לדיון ליום 22.7.07. ביום 12.7.07, כעשרה ימים לפני מועד הדיון המיועד, הגיש ב"כ המשיבה בקשה לדחיית המועד באומרו, כי הצדדים מנהלים ביניהם משא ומתן לעניין הערעור ונזקקים לזמן נוסף בטרם יובא עניינם, בשנית, לבית משפט זה. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה הדיון ליום 4.9.07. ברם, ביום 30.8.07 הוגשה בקשה מוסכמת נוספת לדחיית מועד הדיון - בה צוין, כי הצדדים מנהלים "הידברות ממושכת" ומקווים לסיימה בהצלחה. בהתאם נדחה הדיון ליום 10.10.07 - אז שטחו הצדדים טענותיהם האמורות, לגופו של עניין, וביקשו, בתום ההליך, הכרעתו של בית משפט זה בנדון. 21. הנה כי כן, הדיון בערעור האמור לא הסתיים בכל שלב שהוא, עובר למתן פסק דין זה. הצדדים אמנם ביקשו לסיימו בשלב מסוים, בהסכמתם המשותפת, אך ב"כ המשיבה חזר בו מהסכמתו עד מהרה וב"כ המערער, מסיבותיו השמורות עימו, בחר שלא לעמוד על המוסכם עוד קודם לכן. הצדדים הוסיפו לנהל ביניהם משא ומתן ובחרו לשטוח טענותיהם, בסופו של דבר, בבית משפט זה, לאחר שלא הצליחו למצות ההליכים מחוצה לו - הגם שניסו לעשות כן במהלך העניינים השוטף. במצב הדברים האמור, טרם מוצה ההליך בבית משפט זה, במסגרתו של הערעור שהוגש, כך שאין מקום להגשתה של בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. שאלת סמכותו של שופט שלום לישב לדין בענייני תעבורה 22. טענה זו לא הועלתה בכתב ערעורו של המערער, לכתחילה. יש להניח, כי הסוגיה נדונה בין הצדדים, במהלך הידברותם בנדון, ומכאן חשיבות ההכרעה בה, במסגרת פסק הדין הסופי בערעור. יתרה מזו, ניתן להעלות טענה, הנוגעת לעצם סמכותו העניינית של בית המשפט בכל שלב, ומכאן הלגיטימציה שבבירור הטענה האמורה. 23. מכל מקום ולגופו של עניין, התשובה לשאלה האם העברת התיק לבירור בפני שופט שלום, שאינו שופט תעבורה, נעשתה בחוסר סמכות, הנה שלילית לדידי. אכן, כב' השופט שטיין לא הוסמך פורמאלית לכהן כשופט תעבורה, אך כאמור, זהו חסם פורמאלי בלבד. מהותית, אין כל בעיית סמכות בעצם שיפוטו בעניינו של המערער. סעיף 25 לפקודת התעבורה קובע גדרי סמכותו של שופט, אשר נתמנה לשופט תעבורה. בעניין זה נפנה לשני סעיפים: סעיף 25(ג) קובע, כי "אין הוראות סעיף זה באות לגרוע מסמכות שופטים שאינם שופטי תעבורה לדון בעבירות תעבורה", קרי: עבירות תעבורה אינן נחלתם הבלעדית של שופטי התעבורה הממונים. סעיף 26(א) לפקודת התעבורה קובע, כי "מי שכשיר להתמנות לשופט בית משפט שלום לפי סעיף 4 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984...כשיר להתמנות לשופט תעבורה". 24. הנה כי כן, לשופט שלום הכשירות הראויה לדון בענייני תעבורה. נוסף לכך, הפקודה אינה מקנה סמכות ייחודית לשופטי התעבורה לדון בעבירות תעבורה מובהקות כשם שאינה שוללת משופטי השלום, אשר אינם שופטי תעבורה, סמכות הדיון בעבירות תעבורה גרידא, שלאו בדרך סמכות נגררת דווקא. לדידי, גם מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת בהקניית סמכות כאמור. הרי העברת תיקים ממחוז למחוז, שלא לצורך, גורמת להכבדה יתרה על מערכת בתי המשפט, ובעיקר אמורים הדברים אל נוכח העובדה, שבתי המשפט לתעבורה עמוסים לעייפה בכל המחוזות. על כן, אין טעם בסרבול ההליכים, כאשר לשופטי השלום הכשירות לדון בענייני תעבורה ובהתאם, אין כל פגם בהחלטתו של נשיא בית משפט השלום, כב' השופט אמנון כהן, שופט מחוזי. יתרה מזאת, אין בטענה בדבר היעדר סמכות עניינית כדי להביא בהכרח לבטלות פסק דינו של בית משפט קמא. תוצאותיה של חריגה מסמכות נקבעות לאור טיבה המהותי, מידת החריגה מן הסמכות וחומרתה. בית המשפט העליון כבר גילה דעתו, כי אין הצדקה לגזור מראש גזירה שווה לכל סוגי החריגה מסמכות בלא שתינתן הדעת לסוג החריגה, סיבותיה, השלכותיה, משמעויותיה ואופייה (ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר המשפטי "נבו", ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793). ב"כ המערער לא הוכיח, בענייננו, טענתו בדבר היעדר סמכות עניינית, לא כן שכן ההכרח בביטול פסק דינו של בית משפט קמא בעטייה. יש לזכור, שעניינו של המערער הועבר לכתחילה לבית משפט השלום בבית שמש על מנת להגן על האינטרס האישי של המערער, המופיע תכופות בפני שופטי בית המשפט לתעבורה בירושלים, וכן על מנת לשמר מראית פני הצדק ולבטל חשש למשוא פנים כלשהו. שיקולים חשובים אלה גוברים על טענותיו של ב"כ המערער בנדון ומחזקים מסקנתי כאשר עניינו של המערער נידון, כאמור, בפני ערכאה כשירה לכך, מהותית. דיון בטענות הערעור, לגופם של דברים ­25. ב"כ המערער ביקש כזכור להשיב התיק לבית משפט קמא לצורך בירור עובדתי בדבר חוקיות הוראתה של השוטרת. לחילופין ביקש להקל ברכיבי הענישה, אשר הושתו על מרשו. 26. התנהלות השוטרת ומהות הוראתה למערער - האם ביקשה השוטרת להכווין התנועה, כעולה מטענותיו של ב"כ המשיבה (כך שהמערער הפר הוראותיה), או שמא ביקשה להעניש המערער בשל אופן נהיגתו, תוך חציית כלל נתיבי התנועה, אלכסונית, מעברו האחד של הכביש אל עברו האחר (כך שהוראתה הייתה בלתי חוקית והמערער לא חייב היה לציית לה בשל כך)? - שאלה זו לא נדונה בבית משפט קמא שכן לא הועלתה כלל. היא הוצגה לראשונה במסגרתו של הערעור דנן. 27. בית משפט קמא קבע, כאמור, כי המערער הפר הוראתה של השוטרת ביודעין, כאשר ביטל דבריה בתנועת ידו והמשיך בנסיעה שמאלה, לכיוון גבעת שאול. מכאן למד בית משפט קמא, כי המערער בחר שלא לציית להוראתה של השוטרת כך שיש להרשיעו במיוחס לו. 28. סבורני, בניגוד לעמדתו של בית משפט קמא בנדון, כי אין להרשיע המערער במיוחס לו, וזאת לאור עדותה של השוטרת בנדון, בפני בית משפט קמא. השוטרת צפתה במערער, בבוקר האירוע, כאשר הלה "חתך" את כל נתיבי התנועה, מעברו הימני של הכביש הסואן אל עברו השמאלי, עד אשר הגיע אל ראש טור המכוניות, הפונה שמאלה לכיוון גבעת שאול. בעדותה בבית המשפט ציינה השוטרת, כי באופן נהיגתו האמור, ביצע המערער עבירת תנועה. כעולה מדבריה, יכול היה המערער להגיע לנתיב הנסיעה השמאלי מבלי לחתוך הנתיבים כולם ולעמוד מאחורי הרכבים המעטים, אשר עמדו אז בנתיב הנסיעה השמאלי לכיוון גבעת שאול. כך לא היה גם עומד המערער בצורה אלכסונית בראש הטור (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 12-14, ראו גם ש' 16-18: "זו עבירה בכל מצב. יכולת לעמוד אחרי רכבים שהיו מעטים בפניה שמאלה ולא לחתוך ולעמוד בצורה אלכסונית ולא להגיע למצב שאני אומרת לך לנסוע ישר ואתה מסמן לי בתנועת יד זוזי ונוסע כראות עיניך"). אף על פי כן, לא נתנה השוטרת למערער דו"ח, בגין התנהלותו האמורה בכביש, המהווה מעשה עבירה, לדידה. 29. השוטרת נשאלה בחקירתה הנגדית בבית משפט קמא, על ידי המערער, מדוע לא נתנה לו דו"ח, כמתבקש. היא השיבה בזו הלשון: "כי אם היית ממשיך לנסוע ישר זה בכלל לא היה רלבנטי. קיבלת הזמנה לדין על הוראה שנתתי לך ולא ביצעת וגם תוך כדי סיכון שאם לא הייתי זזה, היית עולה עליי" (עמ' 6, ש' 21 - עמ' 7, ש' 1). משנשאלה השוטרת, האם בחרה להעניש המערער בהוראתה האמורה השיבה: "בחרתי לתת לך אופציה להמשיך לנסוע ישר באור הירוק ובזה נגמר הסיפור, אתה בחרת להתעקש לעמוד בנתיב השמאלי ולחכות לאור הירוק מבלי להתייחס להוראה שנתתי לך בכלל שהרמזור התחלף לאור ירוק עשית לי זוזי ונסעת" (עמ' 7, ש' 3-5). עיון בעדותה של השוטרת אינו מגלה פשר ההיגיון שבהוראתה האמורה למערער. אילו סברה השוטרת, כי המערער עבר עבירה, בחצייתו האלכסונית והחדה מעברו האחד של הכביש לעברו האחר, היה עליה ליתן לו דו"ח, על מנת להעמידו על טעותו ולהזהירו בזאת לבל תישנה התנהגותו זו בכביש. תחת זאת, דרשה השוטרת מן המערער להמשיך לנסוע ישר לכיוון היציאה מן העיר, הגם שיעדו היה בתוך העיר. מדוע ומהו הרציונל התעבורתי שבדבר? - אתמהה. הרי השוטרת העידה, קודם לכן, כי ככלל, אין קושי לצאת את העיר בשעות הבוקר וכי בבוקר האירוע, ספציפית, "התנועה זרמה" (עמ' 6, ש' 2). אילולא זרמה התנועה, לא יכולה הייתה השוטרת, לדבריה, לראות את המערער מוריד נוסעת מרכבו בימין הכביש ו"חותך", אחרי כן, את כל הנתיבים (עמ' 6, ש' 2-4). ברי, כי הוראת השוטרת למערער להמשיך בנסיעה ישר לא נדרשה, אובייקטיבית, לאור מצב התעבורה הקיים, וככל הנראה לא הייתה נחוצה כלל. 30. יתרה מזאת נראה, כי בהוראתה האמורה היה כדי לסכן המערער, כטענתו. הרי השוטרת ביקשה את המערער, למעשה, לסובב רכבו ימינה, לנתיב הנסיעה הישר, לכיוון היציאה מן העיר. היא ביקשה כן כאשר הרמזור בנתיב נסיעה זה דלק ירוק, קרי: המערער התבקש להשתלב בתנועה, בעוד הרכבים שלימינו, ואלה המגיחים מאחוריו, נוסעים במהירות, בכביש בין עירוני כאמור. לשם המחשת הדברים והדגשתם, אציג עדותה של המערערת לדבר (עמ' 8, ש' 15-21): "ת: זה לא תמוה. יכולת להשתלב בישר [כך במקור] באור ירוק ולא לפנות שמאלה בניגוד להוראתי. ש: זאת אומרת שאת אומרת שההוראה שלך לא סיכנה אותי. ת: לא סיכנה אותך, אתה סיכנת את עצמך ואת האחרים והפרעת לתנועה בכך שחתכת. ש: למה לא חשבת לעצור את התנועה ולפנות לי את הדרך להמשיך ישר. ת: עם כל הכבוד, אם היית ניגש אליי יכולת לעמוד בצד זה מפרץ של תחנת אוטובוס...ומסביר לי אני חייב לפנות שמאלה, הייתי עוזרת לך בשמחה... התנהגת כאילו הכביש שלך ולא לציית להוראות שוטר [הדגשה שלי - ע.ח]". הנה כי כן, כאשר נדרשה השוטרת לשאלת הסיכון שבדבר, ביטלה קיומו וטענה שהיה זה המערער, אשר סיכן את עצמו כאשר "חתך" את נתיבי התנועה קודם לכן. כאשר נשאלה, בהמשך לכך, מדוע לא עצרה התנועה על מנת לאפשר לו להמשיך ישר, כהוראתה, בבטחה, השיבה כי אילו ביקש לפנות שמאלה (לכיוון גבעת שאול), הייתה עוזרת לו. תשובותיה אלה של השוטרת אינן ענייניות ואינן מספקות מענה ראוי לשאלת הסיכון הקיים בהוראתה. 31. מן האמור יש ללמוד, כי אילו עשה המערער כמצוותה, היה תם בזאת הסיפור. אילו ניגש המערער לשוטרת ומסביר לה, כי עליו לפנות שמאלה, היא הייתה מאשרת זאת, כאמור לעיל. ואולם, משלא עשה המערער כמצוותה של השוטרת, הגם שלא הייתה כל מניעה בעצם פנייתו שמאלה, כאמור בעדותה, קיבל הזימון לדין, היינו: השוטרת פעלה ממניעים אישיים ולאו ממניעים אובייקטיביים, הנובעים ממצב הדברים התעבורתי. ברי, כי השוטרת כעסה על המערער, אשר המרה פיה, ונפגעה אישית מהתנהגותו. על כן נתנה לו הדו"ח הנדון, בשל עבירה בניגוד לתקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה. השוטרת לא עשתה כן בשל הסיכון התעבורתי שיצר המערער והוראתה לא נועדה למנוע סיכון שכזה, וזאת בניגוד למטרתה של תקנה 23(א)(1). תקנה 23(ב) מלמדת, כי הציות ללובשי המדים נדרש בעניינם של סדרי התנועה. על כן, מטרת הוראותיהם של בעלי התפקידים השונים להסדיר מצב התנועה ולמנוע סיכונים תעבורתיים, אלה ואחרים, בהתחשב בתנאיו הספציפיים של השטח. על כן, יש לציית להוראותיהם של אלה, העושים מלאכתם נאמנה ותוך סיכון עצמי, לעיתים קרובות. יחד עם זאת, אין להטיל חובת ציות בשל הוראות המוטלות ממניעים אישיים גרידא, כבענייננו. אילולא "חתך" המערער את נתיבי הכביש בחדות שמאלה, אלא היה משתלב כראוי בנתיב הנסיעה השמאלי לגבעת שאול, לא הייתה מורה לו השוטרת לנסוע ישר, שכן הדבר לא היה נחוץ כלל. ברם, השוטרת נפגעה אל נוכח גישתו של המערער ומשכך נתנה לו דו"ח. אך ברור הוא, כי אין המדובר בעניין של סדרי תנועה תקינים וכי הוראה כאמור לא הייתה מחויבת מכורח המציאות. 32. אשר על כן, דין הערעור להתקבל והמערער מזוכה בדינו.משטרהמשפט תעבורהאי ציות להוראת שוטרשוטר