להלן הכרעת דין בנושא תקיפת בת זוג: הכרעת דין 1. הנאשם, והמתלוננת נישאו בשנת 1988, אלא שיחסיהם התערערו, ובשנת 2002 התגרשו השניים זה מזו. גם לאחר גירושיהן נותרו יחסי הנאשם והמתלוננת עכורים. תלונות שהגישה המתלוננת למשטרה ב-12.6.03 וב-17.7.03 על אלימותו ואיומיו של הנאשם והטרדות שהטריד אותה באמצעות הטלפון, הן הרקע לכתב-האישום שהוגש נגד הנאשם. 2. כתב האישום כולל שני אישומים: האישום הראשון מתייחס למפגש אקראי בין השניים שהתרחש ב-11.6.03 במסעדת "שלוותה" במתחם נמל תל-אביב (להלן: "האירוע במסעדה"); לטענת המאשימה, באותו מפגש תקף הנאשם את המתלוננת ואיים שירצח אותה; באישום השני נאמר כי במועדים אחדים בין התאריכים 27.6.03 ועד 16.7.03, ולעתים מדי יום ביומו, התקשר הנאשם טלפונית אל המתלוננת, בניגוד להוראת קצינת משטרה (שאסרה עליו ליצור קשר עם המתלוננת), והטריד אותה באמירותיו. עוד נאמר באישום השני כי בהודעה טלפונית שהשאיר הנאשם בטלפון של המתלוננת הוא איים שיפגע בה. בגין אלה מייחסת המאשימה לנאשם עבירה של תקיפת בת-זוג, בניגוד לסעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, והטרדה באמצעות הטלפון, עבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים). 3. האישומים מבוססים ראייתית על עדותה של המתלוננת. בעדותה סקרה המתלוננת את יחסו של הנאשם אליה, יחס אותו כינתה "טרור מתמשך של חמש וחצי שנים"; אחר תיארה בהרחבה את השתלשלות מפגשה האקראי עמו במסעדה ב-11.6.03 בשעת לילה. המתלוננת סיפרה בעדותה על תגובתו הכעוסה של הנאשם לבילוי שבילתה עם חבריה, כיצד קרא לה לשולחנו, וכשניגשה אליו - אחז בידה וסובב אותה, ובידו השניה המאוגרפת הכה באגרופו בחזה, גידף אותה נמרצות, ואיים שירצח אותה. המתלוננת מסרה על שיחות הטלפון שיזם הנאשם החל מ-27.6.03, והודעות טורדניות שהשאיר בתא הקולי, לעתים מדי יום; בשיחה האחרונה, אמרה, הגדיש הנאשם את הסאה, ובגללה התלוננה במשטרה, שכן, הנאשם איים שידאג שיהיה לה רע כל יום מימי חייה. 4. העידה מטעם התביעה פקד דקלה גינת, אשר גבתה ב-4.8.03 את הודעת הנאשם (ת/1). העדה הגישה כתב ערובה שערכה לאחר שנחקר הנאשם (ת/2), לפיו, הורתה על שחרורו של הנאשם כנגד המצאת ערבויות ובתנאי שחרור אלה ואחרים, ובין השאר, אסרה עליו להיכנס לדירת המתלוננת משך 15 ימים, ואסרה עליו ליצור קשר עמה משך 30 ימים. בעדותה מסרה העדה כי בתאריך 17.7.03, כשהגיעה המתלוננת להגיש את תלונתה (השניה), שמעה בתא הקולי של הטלפון הנייד השייך למתלוננת הודעות קוליות שהשאיר הנאשם בתאריך 13.7.03 בשעה 19:17 ובשעה 19:23, ואשר כללו גידופים שכוונו למתלוננת (עמ' 7 לפרוט'). הוגשה בהסכמת ההגנה הודעה שנגבתה מהנאשם ב-17.6.03 (ת/3). 5. הנאשם כפר במיוחס לו. בתגובתו לכתב האישום ביום 31.5.05 (עמ' 5 לפרוט') הכחיש כי תקף את המתלוננת במסעדה, או שאיים עליה, והכחיש שהתקשר אליה בטלפון כדי להטרידה. בהעידו לפניי עמד הנאשם על גרסתו (בעמ' 20-21 לפרוט') כי לא הרים יד על המתלוננת באירוע במסעדה, ולא איים עליה. לגרסתו, ניגשה אליו המתלוננת, נהגה בו בנחמדות ונשקה לו, ומעבר לכך לא ארע דבר. הנאשם טען כי אין בסיס לתלונת המתלוננת גם לגבי ההתקשרויות הטלפוניות, שכן, תמיד התקשר אליה בתגובה להודעות שהשאירה לו. מכל מקום, טען הנאשם, בהתקשרו אל המתלוננת לא התכוון להפר את הוראת קצינת המשטרה, שכן, סבר, בשגגה אולי, שהסתיימה תקופת האיסור על יצירת הקשר עמה (עמ' 21, ש' 22, עד עמ' 22, ש' 10). הנאשם קבל על המניע הנקמני הברור בהגשת התלונות, וטען כי היו בינו לבינה מחלוקות כספיות אימתניות, וכי כל רצונה של המתלוננת הוא לנקום בו על שאינו נענה לדרישותיה הכספיות. לא אחת, אמר בעדותו, איימה המתלוננת, בפניו ובאוזני אחרים, כי אם לא יעביר לה סכומי כסף - היא תדאג להפלילו 'ולהפעיל לו תנאי' (עמ' 21, ש' 5-8). 6. לתמיכת טענתו האחרונה של הנאשם העידה אמו, העדה ויולט נאוי (עמ' 31- 33 לפרוט'). העדה סיפרה כי המתלוננת נהגה להתקשר אליה ולדרוש סכום כסף זה או אחר, שאם לא כן, איימה, 'היא תפעיל לנאשם את התנאי' (עמ' 32, ש' 3). לדברי העדה, מסרה את הדברים במשטרה כשנדרשה לכך (שם, ש' 5-7). בחקירתה הנגדית העצימה העדה את האיום, ומסרה שהמתלוננת איימה כי 'תעשה כל המאמצים להכניס את הבן שלך, זו הנקמה שלי', בגלל הסך 2800 ₪, "וזה גם בגלל שהוא מקלל אותה" (שם, ש' 23-26). 7. העיד גם חברו של הנאשם, יקי אביטל, אשר נכח במסעדה במועד האירוע ב-11.6.03. העד הכחיש את טענתה של המתלוננת כי ראה שהנאשם נוהג בה באלימות במסעדה, ואמר שהמתלוננת ניגשה אל הנאשם פעמיים, ובשתי הפעמים שוחחו והיו בטווח ראייתו, הדברים שסיפרה המתלוננת על אלימותו של הנאשם - לא קרו (עמ' 29, ש' 16, עד עמ' 30, ש' 5). 8. למרות הכחשתו של הנאשם, למרות עדויותיהם של עדי ההגנה, שלכאורה תמכו בגרסתו, לא היה בי ספק במהימנותה של המתלוננת, ובכנות גרסתה, ודעתי היא כי הפרטים שמסרה הם אמת לאמיתה. עדות המתלוננת לגבי השתלשלות האירוע ותרחישיו ולגבי הטרדותיו הטלפוניות של הנאשם היתה עדות הגיונית וסדורה, מפורטת ועקבית, שניכר בה רצף הגיוני של פרטים. המתלוננת עצמה, אשה צעירה, נבונה ורגישה, בעלת חזות כנה, מסרה את דבריה ברהיטות, בדיבור שקט אך בשטף, שלעתים קשה היה לעוצרו, ואף פנתה אל הנאשם בדברי כיבושין. המתלוננת סיפרה באופן ענייני את דרך התרחשות האירוע במסעדה, כשהיא מלווה את תיאוריה בתנועות ידים להדגשה, ומספקת פרטים סיפוריים רבים, כגון: קהל הסועדים שנכח במקום, מיקומם של השולחנות ["הם ישבו בשולחן לידי המעקה... זה בר על חוף הים,..." (עמ' 10, ש' 16)],, ומי מבין הנוכחים יכול היה לראות את שהתרחש ["אני עמדתי ליד המעקה, הגוף שלו הסתיר אותי מכל באי המסעדה חוץ מהחבר שלו יקי...." (עמ' 10, ש' 17-18)]; את אחיזת הנאשם בידה וסיבובה - הדגימה המתלוננת בתנועות ידיה, תוך שהיא משתפת את בית המשפט בתחושותיה ובפחדיה ["נלחצתי מכך שהוא רואה אותי עם החבר שלי בבר..." (עמ' 10, ש' 10-11); ולאחר מעשה האלימות: "הייתי בהלם, אמרתי לו תפסיק, תפסיק. הייתי בשולחן עם הרבה אנשים ולא רציתי בושות" (עמ' 10, ש' 21)], וכן, בשיקולים להתנהלותה ["למרות שפחדתי החלטתי בכל זאת להתלונן במשטרה. לקח לי יממה כדי להתלונן במשטרה, בגלל קונפליקט עם עצמי. לי מאוד קשה לגדל את הילדים שלי לבד, . . . והסערות הנפשיות שכל הבית הזה עובר כבר למעלה מ-5 וחצי שנים..." (עמ' 11, ש' 3-8)], מצאתי סימני אמת בדרך מסירת העדות, שכללה ציטוטים נרחבים משיחותיה של המתלוננת עם הנאשם ["שמעתי כמו מתוך חלום 'אורית'. קמתי כמו חיילת ופשוט ניגשתי אליו ..." (עמ' 10, ש' 14-15); ואחר כך: "הוא אמר לי מלים כמו שרמוטה, מזדיינת, כל המלים היפות" (עמ' 11, ש' 1)], ובדרך בה תיארה את שיחות הטלפון וההודעות הטורדניות והעולבות שהשאיר הנאשם בתא הקולי. המתלוננת תיארה בכנות רבה כיצד נמנעה מהגשת התלונה (השניה) למרות הטרדותיו הטלפוניות של הנאשם, ורק ב-17.7.03, כשכלו כל הקיצין הגישה את התלונה: "התעכבתי עד להגשת התלונה כי יש תמיד הודעה אחת שמקפיצה אותי יותר מהאחרות. כנראה שזה מה שהיה באותו יום. מאוד קשה לי ללכת כל פעם למשטרה. אני לא מוכנה" (עמ' 13, ש' 13-16). מסקנתי הברורה הייתה כי רק מי שחווה את האירועים יכול כך לתארם, בפירוט ובעוצמה שעשתה כן המתלוננת. 9. בבקשו לקעקע את גרסת המתלוננת ולהפריך את מהימנותה, טען הסנגור כי האחרונה הגישה תלונות שקריות שמטרתן להיפרע מהנאשם שלא נענה לדרישותיה הכספיות. לראיה, הצביע הסנגור על עדותם של הנאשם ואמו, לפיה נשמעה המתלוננת מאיימת שתתלונן נגדו אם לא יעביר אליה כספים . אלא שטענות הסנגור הוטחו בפני המתלוננת, והיא הדפה אותן אחת לאחת, ושיכנעה אותי בהסבריה כי אין ממש בטענה שהתלונות שקריות. אדרבא, בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת כי מצבה הכספי גרוע, וכי הנאשם חב לה כספים, ואיננו משלם את חובו, בכלל זה, דמי המזונות עבור שלושת ילדיהם. המתלוננת הכחישה נמרצות את הקשר הנטען בין התלונות שהגישה לבין החוב הכספי שחב לה הנאשם, וסיפרה שכדי לא להכביד עליו נמנעה מלתבוע אותו בהליכים משפטיים (עמ' 15, ש' 13-19). האמנתי למתלוננת באומרה שהגישה את התלונות למשטרה אך ורק משום שהאירועים כך אירעו, במועד שאירעו, וכל רצונה היה להפסיקם. באותה דרך כנה ואמינה, אישרה המתלוננת מיד וללא היסוס את האמירה שיוחסה לה כי 'תדאג להפעיל לו את התנאי', בהסבירה שאמרה זאת לנאשם ולאמו, בשל יחסו האלים והמאיים כלפיה, אך לא מתוך נקמנות לשמה. המתלוננת גם הודתה שהתקשרה לאמו של הנאשם (ובכך, אישרה מראש את תוכן עדותה של האם, ויולט נאוי) ודרשה ממנה שתדאג שיועבר לידיה הסך 2800 ₪; המתלוננת הסבירה שאין מדובר בדרישת סרק, אלא בנזק שגרם הנאשם באלימותו לרכבה, נזק שעלות תיקונו 2800 ₪, ואותם סירב הנאשם לשלם לה: "נכון. רוני שבר לי את האוטו והצעת המחיר שקבלתי הייתה 3000 ₪. לקחתי את זה ושמתי בתיבת הדואר ואמרתי 'עד כאן', אני לא צריכה לתקן את זה על חשבוני אחרי שהוא בעט ברכב וגרם לו נזק. זה היה בדצמבר האחרון" (עמ' 14, ש' 13-15). 10. הנה כי כן, ככל שהעמיקה חקירתה הנגדית של המתלוננת, דווקא בנושאים שהרלבנטיות שלהם לכתב האישום שולית ביותר (ובניגוד להנחיותיי המפורשות), הלכו ונחשפו באורח בלתי צפוי התנהגויות אלימות נוספות של הנאשם. הנאשם לא הכחיש בעדותו אותו פן אלים שיוחס לו בעדות המתלוננת. לסיכום: מן הטעמים שפירטתי, תוכנה המהימן והעקבי של עדות המתלוננת, דרך מסירת הדברים, הגיונם הפנימי השלם וסימני האמת שפירטתי - היתה עדות המתלוננת בעיני כנה ואמינה. 11. לא כך גרסת הנאשם, שלא עוררה בי אמון. במשפטים קצרים וקצובים, בטון מנוכר, מסר הנאשם את עדותו, כשהוא מעורר, הן בעדות הראשית, והן בזו הנגדית, תחושה של ריחוק ואדישות כלפי המתלוננת ["לא ראיתי אותה. היא לא מעניינת אותי היום והיא יודעת את זה" (עמ' 21, ש' 4)]. בכך, ביקש הנאשם לשכנע, במחשבה תחילה, שלא היה בו שמץ של כעס על המתלוננת באותו לילה, בשל הבילוי עם חבריה, כמו מבקש לומר שאלימותו כלפיה במסעדה לא היתה ולא נבראה, וכולה פרי המצאה של המתלוננת. אלא שטענת הנאשם איננה מעוררת אמון מאחר שבחקירה הנגדית התגלתה בברור רתחנותו: "אני מדבר על זה שהיא הקניטה אותי. הם ישבו מולנו, . . . היא התחילה לצחוק בקולי קולות, להתמזמז עם החבר שלה, כל מיני דברים. כל מי שישב אתי בשולחן היו חברים משותפים שלנו, הכירו אותה בתור אמא ל-3 ילדים. לא יודע. זה לא עשה לי כלום . . ." (עמ' 22, ש' 25, עד עמ' 23, ש' 3). זאת מן הסתם הסיבה שהנאשם פקד על המתלוננת לגשת אליו: "קראתי לה והיא באה. . . קראתי לה פעם אחת אורית, ותוך שניה היא באה. לא הייתי צריך לקרוא לה פעמיים. היא באה כמו טיל, היא הייתה דרוכה למעשים שלה, וזה לא פעם ראשונה שזה קורה" (שם, ש' 18-23). ללמדך, שגרסת המתלוננת כי הנאשם פקד עליה לגשת אליו, והיא נאלצה לציית לו "כמו חיילת", מחמת חששה ממנו - היא אמת לאמיתה. ציפייתו של הנאשם לתמיכת גרסתו באמצעות עדותו של יקי אביטל בכל הנוגע לאירוע במסעדה - לא הסתייעה, שכן, התקשיתי לקבל את עדותו של אביטל כאמת צרופה. אביטל הכחיש, כזכור, את גרסת המתלוננת, וטען שלא הייתה כל אלימות מצד הנאשם כלפיה; אלא שעד מהרה התברר כי זכרונו של אביטל איננו משופר, וכי פרטים שונים שמסר בעדותו אינם מתיישבים עם דברי הנאשם. לא בכדי מיהר הנאשם לתקנו במהלך עדותו (עמ' 30, ש' 17-20). העד מסר בעדותו שראה את השניים משוחחים, ואף שלא שמע את פרטי השיחה, התרשמותו הייתה שהשיחה (שהתנהלה בעמידה) הייתה ידידותית, והתנהלה בעמידה. אביטל גם הציג את הנאשם כאדם מאוד רגוע. אלא שניכר באביטל שזיכרונו איננו משובח; ואולי רקם את עדותו כך שתרחיק את הנאשם מהאשמה שיוחסה לו. שכן, טענתו כי השיחה (השניה) בין הנאשם למתלוננת הייתה ידידותית, וכי הנאשם לא קרא למתלוננת לגשת אליו, סותרת את עדות הנאשם, אשר התוודה בחקירתו הנגדית שהתנהגותה של המתלוננת קינטרה אותו, והוא קרא לה ודרש ממנה להפסיקה (עמ' 22, ש' 25; וכן, בעמ' 23, ש' 22-24): "קראתי לה פעם אחת, אורית, ותוך שניה היא באה. לא הייתי צריך לקרוא לה פעמיים. היא באה כמו טיל. . .". די באמירותיו אלה של הנאשם, ובהתנהלותו, אפילו על פי גרסתו הוא, כדי לשכנע אותי שגרסתו איננה כנה ואיננה שלמה, וכי הנכון הוא שמעשיו ואמירותיו הילכו אימים על המתלוננת, וכי גרם לה לחשוש מפניו; כי היא חששה מתגובותיו, וכי במעשיו האלימים סיפק לה הנאשם לא מעט סיבות לחשש. יצוין גם, כי בשולי עדותו אישר הנאשם שאכן התקשר אל המתלוננת והשאיר בתא הקולי הודעה מתובלת בגידופים, כמפורט בסעיף 5 לאישום השני. "אם ביהמ"ש קורא לי את המיוחס לי . . . אני מודה שאמרתי את המלים האלה; זה גועל נפש, זה לא בסדר, לא מדברים ככה אל אשה, אבל הייתי עצבני" (עמ' 29, ש' 10-12). הודיית הנאשם מעצימה את מהימנות גרסתה של המתלוננת. במיוחד כך, כאשר הנאשם הכחיש תחילה ולאורך עדותו את כל המיוחס לו. מן הטעמים המצטברים - אינני מאמינה לגרסתו המכחישה של הנאשם, לא לגבי האירוע במסעדה ולא לגבי ההטרדות והאיומים באמצעות הטלפון. 12. לאור כל האמור לעיל, נוכח האמון שנתתי בגרסת המתלוננת, ומאחר שגרסת הנאשם לא הייתה מהימנה בעיני, אני קובעת כי הוכחה גרסת התביעה מעבר לכל ספק סביר, כדלקמן: א. בתאריך 11.6.03 במסעדה, בשעת לילה, בכעסו על שהמתלוננת מבלה עם חבר, קרא הנאשם למתלוננת, וכשזו ניגשה לשולחנו, הוא הניח את ידה האחת על חזהו, סובב אותה, ועם ידו השניה הכה מכת אגרוף בחזה של המתלוננת; באותה הזדמנות הוא איים שירצח אותה. ב. בין התאריכים 27.6.03 ו-17.7.03 הטריד הנאשם את המתלוננת באמצעות הטלפון, כשהתקשר אליה לעתים קרובות, לעתים מדי יום, ולרוב השאיר הודעות מוקלטות שכללו גידופים מבישים. באחת משיחותיו האחרונות איים הנאשם שידאג שיהיה רע למתלוננת בכל יום מחייה. 13. מעשיו המתוארים של הנאשם בסעיף 12א' מקימים את יסודות עבירת התקיפה הקבועים בסעיף 379 לחוק העונשין, כהגדרת התקיפה שבסעיף 378. הנאשם עבר אפוא עבירה של תקיפת בת-זוג, בניגוד לסעיף 382(ב) לחוק העונשין. באיימו על המתלוננת שירצח אותה וידאג להרע לה, עבר הנאשם על יסודות עבירת האיומים שבסעיף 192 לחוק העונשין. בהטרידו את המתלוננת בטלפון בתכיפות ובבוטות, כמתואר בסעיף 12ב', למרות שנאסר עליו בהוראת קצינת משטרה ליצור עמה קשר באותה תקופה, עבר הנאשם עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, ועבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת. אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של תקיפת בת-זוג לפי הסעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין; ובעבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, והטרדה באמצעות הטלפון, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים).אלימותתקיפה