להלן פסק דין בנושא תקיפה חבלנית - ערעור: פסק דין השופטת י' שיצר: כללי 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופטת נ' בכור) בת"פ 1995/02 לפיו הורשע המערער בשתי עבירות של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות (עבירה בניגוד לסעיפים 380 ו- 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (עבירה בניגוד לסעיפים 379 ו- 382(ב) לחוק העונשין). בית משפט קמא גזר על המערער מאסר בפועל של 9 חודשים, מאסר על תנאי של 10 חודשים, פיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪ וקנס בסך 5,000 ₪. הערעור מופנה הן נגד ההרשעה והן נגד עונש המאסר שהוטל על המערער. כתב האישום 2. בכתב האישום המורכב משלושה אישומים נטען כי בינואר 2001, בביתו, תקף המערער את אשתו (להלן: "המתלוננת") בכך שחנק אותה בידיו וסטר על פניה. כתוצאה מכך התנפחה עינה ונגרמה לה חבלה של ממש. עוד נטען כי ב- 11.10.00 היכה בכל חלקי גופה של המתלוננת, הפילה לרצפה, הרימה והטיח גופה בקיר וכן שבר שני כסאות והכה בה בחלקיהם. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת המטומות בכתפיה ובזרועותיה. כמו כן בשנת 1997, בעת שהמתלוננת היתה בחודש השביעי להריונה תקף אותה המערער בבית, הפיל אותה, משך בשערה וגרר אותה עד לדלת הכניסה לבית ודחף אותה החוצה מהבית. הכרעת הדין של בית משפט קמא 3. בית המשפט קמא, לאחר ששקל ובחן ביסודיות את מכלול הראיות שהובאו בפניו, העדיף את גרסת התביעה על פני גרסת הגנה, וקבע כי אשמתו של המערער בכל סעיפי האישום הוכחה מעבר לכל ספק סביר. השופטת קבעה כי המתלוננת העידה "באורח ברור, סדור, הגיוני, קוהרנטי, נטול הגזמה ומהימן" (עמ' 95, פסקה 6(ב) להכרעת הדין). גרסתה של המתלוננת היתה נטולת סתירות מהותיות באשר לאישום השני והשלישי והיא כלל לא נחקרה נגדית אודות האישום הראשון. אף שהיו בעדות המתלוננת פערים מסויימים בהשוואה לאמור בכתב האישום, קבעה הערכאה הדיונית כי אין בפערים אלה כדי לפגוע במהימנותה, מה גם שהמתלוננת העידה כעבור שנים מאז הארוע. בית משפט קמא אף הדגיש כי גרסת המתלוננת נמסרה בפשטות וללא תכחום או מניפולטיביות. בבחינת עדויותיהם של בני משפחת המתלוננת הזהיר בית המשפט קמא את עצמו כי מדובר ב- "עדים בעלי עניין". על כן, נבחנו עדויות אלה בקפדנות ובזהירות, אולם גם לאחר בחינה מדוקדקת זו הותירו העדויות האמורות רושם כן ומהימן ושימשו חיזוק לגרסת המתלוננת. מאידך, הותיר המערער על בית משפט קמא "רושם מניפולטיבי, אדונתי ושחצני" (עמ' 100). כמו כן נקבע כי המערער, הודה בבעייתיות יחסיו עם המתלוננת, אך לא ידע להסביר את הפגיעה בה באופן המניח את הדעת, והכחשתו הכללית ביחס לארועי התקיפה לא היתה מעוגנת בראיות. נוכח כל אלה קבע בית המשפט קמא כממצא שבעובדה כי המערער ביצע את כל העבירות בהן הואשם. גזר הדין 4. בטרם גזירת דינו של המערער נתקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו. שירות המבחן המליץ לבטל את הרשעת המערער ולהעמידו בפיקוח השירות ולהטיל עליו 200 שעות של"צ ופיצוי כספי למתלוננת. בהחלטתו לדחות את המלצת שירות המבחן לא התעלם בית משפט קמא מכך שלמערער עבר נקי, הוא התגרש מהמתלוננת ו"עבר תהליך של פיתוח רגישות" כלפי אשתו הנוכחית. כמו כן היה ער לכך שהרשעה עלולה לפגוע בעתידו המקצועי של המערער, אשר עבד אותה עת כסמנכ"ל ברשת אופטיקה. עם זאת, שיקולי ההרתעה, על רקע האלימות הגוברת והולכת בתוך המשפחה, אשר הפכה ל- "מכת מדינה", הניעו את בית המשפט קמא, לאחר בחינה יסודית ובהתבסס על שורה של פסקי דין שיצאה מבית המשפט העליון, להרשיע את המערער ולגזור עליו עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל בנוסף למאסר על תנאי, פיצוי כספי למתלוננת וקנס כאמור לעיל. בית המשפט קמא לא התעלם גם מהזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות וקבע כי במקרה דנן "אין בחלוף הזמן נסיבה מקלה מהותית בעת גזירת עונשו של הנאשם". (עמ' 120 לפרוטוקול). הערעור 5. הודעת הערעור המקורית מתייחסת רק להחלטת בית המשפט להרשיע את המערער למרות המלצת שרות המבחן לסיים את התיק ללא הרשעה ולחילופין התייחס הערעור לחומרת העונש ככל שהוא נוגע לעונש המאסר לריצוי בפועל. בהודעת הערעור המתוקנת נוסף גם ערעור כנגד עצם ההרשעה כאשר ב"כ המערער טוען בעיקר כי בית משפט קמא טעה בקביעת העובדות. ראשית ייאמר כי המערער תוקף למעשה ממצאי מהימנות שקבע בית משפט קמא, אשר שמע את העדים והתרשם מהם. בית משפט קמא בחן את העדויות בחינה זהירה ביותר, התייחס לכל הטענות שעלו בפניו ולאחר דיון הבהיר כי לא היו בגרסת המתלוננת סתירות ופערים מהותיים שמצדיקים דחיית גרסתה. בית משפט התרשם כי גרסת המתלוננת היתה קוהרנטית, מהימנה וקיבלה חיזוק נוסף בעדויות יתר עדי התביעה. גם עניין השיהוי בהגשת התלונה במשטרה זכה להתייחסות ממצה בהכרעת הדין. ביהמ"ש האמין למתלוננת כי נוכח גילה, התרבות בתוכה היא חיה והרקע שלה, היא היססה להתלונן באופן מיידי ורק כשחזרו ונשנו המעשים הפוגעים, אזרה עוז להתלונן. אוסיף כי נימוק זה סביר ביותר במיוחד לנוכח החיזוק בדברי אבי המתלוננת שהעיד כי "אמרתי לה שתבליג, לא רצינו להגיע למצב שהגענו, לגירושין... לא רציתי את זה היו שני ילדים." (עמ' 27 לפרוטוקול). הלכה מושרשת היטב היא כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות העדים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ומיוחדים. "כדי לומר לשופט שהאמין לדברי העדים (או שלא האמין), כי טעה, לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם" (ראה: יעקב קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שלישי (מהדורת תשס"ד) עמ' 1409). למעשה בנקודה זו ניתן לסיים חלק זה של פסק הדין. רק כדי שתנוח דעתו של המערער, ארחיב ואפרט בצורה נקודתית יותר. לאישום הראשון - המערער העלה גרסה שייתכן ובני המשפחה של המתלוננת היכו אותה ולאחר מכן תיאמו גרסאות על מנת להפליל את המערער לכך נוספה טענה של העדר תיעוד רפואי. יש להדגיש כי בית משפט קמא התבסס על עדות המערערת עצמה לפיה המערער נתן לה מכה בעין שהתנפחה ושבוע לא יצאה מהבית ובאותו יום גם חנק אותה בשתי הידיים. בחקירה הנגדית השאלה היחידה שהתייחסה במישרין לארוע הראשון נגעה רק לשעת הארוע ולא נשאלו שאלות נוספות לגבי עצם ההתרחשות ונסיבותיה. האפשרות שבני המשפחה של המתלוננת היכו אותה לא הועלתה בחקירות הנגדיות של בני המשפחה והם לא אומתו עם גרסה זו. גם אם בני המשפחה הודו כי השמועות בדבר בגידתה לכאורה פגעו בהם, הם ציינו כי לא האמינו לשמועות אלה. להיפך, אביה טען כי לא היתה בגידה (עמ' 31 שורות 23-24 לפרוטוקול) והמשפחה תמכה בה ועמדה לצידה. גם עניין תיאום הגרסאות בין בני המשפחה לא עלה בחקירה הנגדית שלהם. אשר לאישום השני - גם אם לא אמרה המתלוננת בעדותה בבית המשפט מפורשות כי גופה הוטח לקיר, הרי שבית המשפט האמין לה וקיבל את הסבריה כי היא לא זוכרת בדיוק את ההשתלשלות. יש לזכור כי היא העידה למעלה משלוש שנים אחרי הארוע, דבר שמסביר אי דיוקים בעדות, זאת כאשר מעדותה עולה חד משמעית כי הוכתה ע"י המערער וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות. הטענה כי ייתכן והוכתה ע"י משפחתה היא טענת סרק ללא ביסוס ראייתי כלשהו. בית משפט קמא האמין למתלוננת כי הוכתה בביתה ע"י בעלה והעובדה שלא זכרה בדיוק מתי חזרה לבית בעלה, עדין אין בה כדי לעורר ספק סביר באשמת המערער, לפיכך אינני רואה כל מקום להתערב בנקודה זו בממצאי האמון של בית משפט קמא. מכל מקום לגבי ארוע זה קיים תיעוד רפואי - אישור של ד"ר ג'אבר לוטפי אליו פנתה בערב עקב חבלות בשתי הכתפיים שנגרמו לדבריה מידי בעלה והרופא אכן מצא המטומות בשתי הכתפיים מאחור ובשתי הזרועות. אשר לאישום השלישי - ניסה המערער להפנות לאי דיוקים בדברי המתלוננת לגבי מיקום הנקודה שעד אליה גרר אותה. מדובר בעניין שבניסוח בלבד ואין לצפות מאדם שיזכור וישתמש בדיוק במילים בהם השתמש בעבר. המתלוננת סיפרה בעדותה כי השכנה ואדם נוסף ראו את הארוע ונקבה בשמותיהם, אך הם לא זומנו כעדי תביעה. בנסיבות אלה משלא הובאו כעדים מטעם התביעה, לא היתה כל מניעה כי המערער יזמן אותם להעיד מטעמו אם האמין כי הם יכולים לתמוך בגרסתו. משלא עשה כן הוא מנוע מהעלאת השערות בלתי מבוססות ביחס לתוכן העדות שהיו מוסרים ואין בטענותיו כדי לפגום כהוא זה בממצאי בית משפט קמא. אשר על כן, לדעתי, דין הערעור לעניין הכרעת הדין להידחות. טענת אי ההרשעה 6. המערער טען כי בית משפט קמא התעלם מהמטרה השיקומית שביסוד הענישה והיה עליו לנקוט בהליך של אי הרשעה. לשיטתו, בית משפט שגה בכך כי נתן בכורה ל"אינטרס הציבורי" והוסיף כי הוא אדם נורמטיבי אשר נטל אחריות למעשיו, למד את הלקח, בינתיים התגרש מהמתלוננת ופתח דף חדש עם אישה אחרת, ומפרנס את ילדיו. הוא הדגיש כי הרשעה תפגע בעתידו המקצועי וכי עבר זמן רב מאז ביצוע העבירות וקיימת המלצה של שרות המבחן שלא להרשיעו. טענתו של המערער לאי הרשעה זכתה להתייחסות ממצה ע"י בית משפט קמא תוך התייחסות הן לנתוניו של המערער והן לפסיקה הרלוואנטית. ר' בין היתר ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 85(3) 737; ע"פ 3467/96, 2513 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 341-342. צדק בית משפט קמא כי אי הרשעה של נאשם אשר הוכח כי ביצע את העבירות בהם הואשם, היא חריג לכלל לפיו משהוכח ביצוע העבירה יש להרשיע את הנאשם. צדק גם בית משפט קמא בהדגישו את חומרת העבירה, נסיבותיה ואי הבעת חרטה או צער מצד הנאשם בפני בית המשפט. אשר לעמדת שרות המבחן - מטבע הדברים זה רואה לנגד עיניו בעיקר את הנאשם, בעוד שעל בית המשפט לשקול ולאזן בין האינטרס הפרטי של נאשם לאינטרס הציבורי הכולל. ר' דברי השופטת א' פרוקצ'ה בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689-690. עבירות במשפחה ואלימות כנגד נשים הן, לצערנו, עבירות אשר עדיין נפוצות. על בתי המשפט להתייחס אליהן בחומרה הראויה כדי לתת לקורבנות את ההגנה ההולמת. לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין ייגרם למערער נזק שהוא בלתי מידתי לחומרת העבירות אותן ביצע, ויודגש כי לא מדובר בעבירה חד פעמית, אלא בהתנהגות שחזרה מספר פעמים. גזר הדין 7. ומכאן לערעור על חומרת העונש ובמיוחד המאסר בפועל. אכן ערה אני לעברו הנקי של המערער בתחומים אחרים ולזמן שחלף מאז ביצוע העבירות אך בית משפט קמא ציין כי אין בחלוף הזמן נסיבה מקלה ופרק הזמן הרב שעבר בין תחילת המשפט למתן גזר הדין נובע, לפחות חלקית, מהתנהלות המערער עצמו. לא התעלמתי גם מכך שהמערער התגרש מהמתלוננת ופתח בחיים חדשים, עם אישה אחרת, הוא שילם פיצויים למתלוננת ועתידו המקצועי עשוי להפגע אם יאסר. אולם, חרף שיקולים כבדי משקל אלה, אינני רואה מקום להתערב בעונש שהטיל בית משפט קמא על המערער. ככלל בית משפט של ערעור אינו מתערב בענישה אלא מקום שזו אינה מאוזנת וחורגת מרף הענישה בעבירות מאותו סוג. העונש שנגזר על המערער אינו כזה שניתן לקבוע כי הוא חורג מרף הענישה המקובל בעבירות חמורות כגון אלה בהן הורשע. עוד ייאמר כי לא שוכנעתי שהמערער אכן הפנים את חומרת מעשיו. גם בפנינו כמו גם בבית משפט קמא, לא נשמעו מפיו דברי חרטה וצער על מעשיו. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו. י' שיצר, שופטת השופט ז' כספי, אב"ד: אני מסכים. ז' כספי, שופט, אב"ד השופטת י' שבח: אני מסכימה למסקנותיה של כב' השופט י' שיצר. למעלה מן הצורך אוסיף כי טענות המערער בכל הנוגע לאמינות עדותה של המתלוננת נותרו טענות בעלמא, מחמת אי הגשת הודעותיה במשטרה כראיה בבית משפט קמא. כפועל יוצא, לא ניתן היה לבחון את הטענה בדבר סתירה בין גרסאותיה. באשר לגזר הדין: הנסיבות הרלוונטיות המתאפיינות, בין היתר, בחלוף זמן רב מאז ביצוע העבירה, בהעדר הרשעות קודמות ובפרידה מן המתלוננת - מהוות אמנם נסיבות מקלות אולם אלו נדחקות לקרן זוית נוכח חומרת מעשי התקיפה והתפרשותם על פני שלושה מועדים שונים. י' שבח, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י' שיצר, לדחות את הערעור. משפט פליליאלימותערעורתקיפה