להלן פסק דין בנושא שחרור אסיר מטעמים רפואיים: פסק דין 1. עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת לפיה נדחתה עתירתו של האסיר לשחרור מוקדם ממאסרו מטעמים רפואיים. 2. האסיר, דוד בלגור, בן 80 שנה, נידון למאסר עולם בשל רצח אשתו ועד כה הוא מרצה 14 שנות מאסר. עונשו נקצב לשלושים שנות מאסר, כאשר מועד התייצבותו בפני ועדת השחרורים המיוחדת, לאחר ניכוי מינהלי של ימי המאסר, הינו 31.3.2012 ואילו מועד שחרורו המלא הוא 31.3.2022. הוא אב לשתי בנות בגירות שניתקו איתו כל קשר לאחר הרצח. האסיר סובל מירידה ניכרת בראיה ובשמיעה וקשה ליצור עימו קשר בסיסי. הוא שוהה דרך קבע בבית-החולים שבכלא איילון וזקוק לטיפול סיעודי קבוע. כמו כן הוא סובל ממחלת לב כרונית, מגידול סרטני בבלוטת הערמונית עם גרורות לעצמות, מסוכרת ומאנמיה. בפני הועדה הוצגו שתי חוות-דעת רפואיות של ד"ר אלכס אדלר, קצין הרפואה הראשי של שב"ס, אשר מסכם את חוות-דעתו הראשונה (מיום 22.1.06), בהאי לישנא: "מדובר בחולה סיעודי בן 79 הסובל ממספר מחלות כרוניות קשות, עיוור וחירש, תוחלת חייו קצרה ולכן ממליצים לשחררו, ובתנאי שימצא מוסד מתאים למצבו". בחוות-דעת נוספת (מיום 28.2.06) קובע ד"ר אדלר בסיפא של חוות-הדעת: "אין שינוי במצבו הרפואי של האסיר מאז חוות דעתי בחודש ינואר. המשך שהותו במאסר איננה מסכנת את חייו". 3. הועדה הנכבדה בחנה את העתירה שהובאה בפניה לאור אמות המידה שנקבעו בסעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א- 2001 (להלן: "החוק") הדן ב"שחרור על תנאי מטעמים רפואיים". מסקנתה לגבי דחיית העתירה התבססה על האדנים הבאים: ראשית - בהתאם לחוות-הדעת של ד"ר אדלר אין לומר כי מדובר במקרה זה ב"ימים ספורים" כאמור בסעיף 7(א) לחוק. סוגיה זו נבחנה לאור פסק-דינו של בית-המשפט העליון ברע"פ 11860/05 פלוני נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. שנית - לא התמלא גם התנאי המצוי בסעיף 7(א) לחוק לפיו מדובר באסיר שהמשך שהותו במאסר יסכן את חייו, שכן לפי מסקנתו האמורה של ד"ר אדלר, לא קיים סיכון שכזה. שלישית - בחינת הסוגיה לאור אמות המידה שנקבעו בסעיף 7(ג) לחוק, קרי שקילת "טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו" מוליכה אף היא למסקנה כי דין העתירה להידחות. זאת על שום הפגיעה הנפשית הקשה אשר שחרורו המוקדם של האסיר עשוי לגרום לבנותיו בהתאם לחוות-הדעת של ועדת האלימות במחוז ירושלים שליד משרד הרווחה. רביעית - האסיר מקבל טיפול מסור כאסיר סיעודי בבית-החולים של שב"ס וכל מחסורו ניתן לו. בנסיבות מיוחדות אלה הרי שיש בהחזקתו "בטוי בסיסי של עזרה וחמלה" ודווקא שחרורו עתה "יהווה בטוי של התעמרות בו וניתוק ממסגרת סיעודית סטטוטורית שאנשיה מיטיבים להכיר אותו, את מחלותיו ואת צרכיו המיוחדים". מסקנת הועדה הינה כי ייטב לאסיר עד אחרית ימיו אם ימשיך ברצוי עונשו בתנאי הסיעוד בהם הוא מצוי. 4. באות כח האסיר מזה והיועץ המשפטי לממשלה מזה, עורכות הדין הר שפי וגדות-כרמי, המציאו לנו טיעונים כתובים שנערכו בטוב טעם ובעמקות רבה וסקרו בהם את כל השאלות הנכבדות הניצבות בפיתחה של הסוגיה שהובאה בפנינו. כך גם ההשלמות בעל פה שהעלו ביום הדיון. עו"ד הר שפי ציינה כי התנאי של "ימים ספורים" אין משמעו חישוב אריתמטי של מספר ימים, אלא הכוונה הינה להיותו של האסיר נתון למחלה סופנית העלולה להביא לקיצו תוך זמן לא רב. כמו כן די בכך שמדובר במי שימיו ספורים כדי שתיעתר בקשתו ואין צורך בנסיבות אלה להוכיח כי יש בהמשך מאסרו משום סיכון ממשי לחייו. כן תקפה ב"כ האסיר את דברי הועדה לגבי החמלה לאסיר באי שחרור לנוכח התנאים הסיעודיים בהם הוא נתון וציינה כי כל המטרה הינה לאפשר למי שקיצו קרב לסיים את חייו מחוץ לכותלי הכלא. אשר לפגיעה בבנותיו- מדובר באדם שהינו שבר כלי ואשר אינו מסוגל לגרום נזק כלשהו לאותן בנות. כנגדה הדגישה עו"ד כרמי-גדות את הנסיבות המזעזעות בהן בוצע מעשה הרצח. כן טענה כי תוחלת חייו של האסיר אינה עומדת על ימים ספורים, ובנסיבות המקרה, שעה שהדברים אמורים באסיר עולם שביצע עבירת רצח אשר עונשו נקצב בשנת 2003 ל-30 שנות מאסר, הרי שיש לפרש את המונח "ימיו ספורים" באופן מצומצם במיוחד. נוסף על כל אלה יש לערוך איזון בין זכויות האסיר לבין זכויות הציבור ומצבן הנפשי הקשה של בנותיו של האסיר, שהן נפגעות העבירה. 5. השאלות המתעוררות בסוגיה זו של שחרורו המוקדם של אסיר אשר נדון למאסר עולם ועותר לשחררו מטעמים רפואיים, נבחנו על ידינו בפסק-הדין בעע"א 2938/05 ואשר הערעור עליו נדחה ע"י בית-המשפט העליון ברע"ב 11860/05. השאלה הראשונה הינה האם עלה בידי העותר לעבור את המחסום הראשון הקבוע בסעיף 7(א) לחוק, קרי להוכיח כי אכן "ימיו ספורים". השאלה היא האם אכן הדרישה של "ימים ספורים" טעונה פרוש דווקני של "ימים אחדים" או שמא ניתן ליתן לה פרוש נרחב יותר ובלבד שמדובר בחולה סופני שמצבו מתדרדר. עובר לחוק ההוראה לפיה דנה ועדת השחרורים בשחרור מוקדם של אסיר בשל חולניותו, נכללה בסעיף 49(ד) לחוק העונשין, ולפיה "שר המשטרה רשאי, על פי המלצת ועדת השחרורים, לצוות על שחרור אסיר בכל עת בשל טעמים מיוחדים, כגון חולניותו המתמדת". עינינו הרואות כי בהוראה זו לא היתה מגבלה לגבי מועד תוחלת החיים והיא היתה גמישה הרבה יותר מההוראה שבאה תחתיה בסעיף 7(א) לחוק המדברת באסיר אשר בשל חולניותו "ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי". הסיפא של הסעיף המדברת בסיכון חיי האסיר בשל המשך שהותו במאסר נשללה לנוכח חוות-הדעת הרפואיות אשר לפיהן זוכה העותר לטיפול ראוי במסגרת מאסרו. לנוכח השנוי האמור ברי שכוונת המחוקק היתה לצמצם את המועד בו מדובר, כך שלא כל חולה סופני יהא זכאי לשחרור מוקדם, אלא רק אסיר שבשל מחלתו זו יש סכנה מיידית לחייו. עם זאת, כפי שציינו בעע"א 2938/05 הנ"ל יש לחזור על הדברים שהודגשו על ידינו בפסק-דיננו בעע"א 2010/02 אלג'רבי נ' מ"י, בו קבענו לאמור: "...בסופו של דבר ניתן לומר כי החוק החדש בעיקרו לא בא לשנות מהמצב שהיה קיים ערב כניסתו לתוקף והוא גיבש הן את הוראות החוק הקודם והן את דין הפסיקה, לכלל חוק אחד מתוקן (ראה דברי ההסבר להצעת החוק וכן הפסיקה שנפסקה אחר צאת החוק). כך גם אין מקום לקבוע כי המינוח של "ימיו ספורים" המצוי בסעיף 7(א) לחוק מדבר בימים או בשבועות מעטים, ואין ספק שניתן לכלול במושג זה גם אדם שיש סיכון ממשי לחייו בתקופה בה עליו לרצות את יתרת מאסרו, גם כאשר מדובר בשנה או ב- 3 שנים...". כך גם נקבע בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון ברע"ב 11860/05 הנ"ל כי ניתן להכליל במונח זה של "ימים ספורים" לאו דווקא מספר ימים, קרי לפרשו באורח מילולי, אלא ניתן לכלול בו גם מספר חודשים, כאשר תכלית הסעיף היא לאפשר לאדם לסיים את חייו מחוץ לכותלי הכלא. במקרה דנן מדובר לכאורה בתקופה לא קצרה, אך לאור המסקנה אליה יש להגיע, כמפורט בהמשך, אין הכרח לקבוע מסמרות בסוגיה זו ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, תוך עשיית איזון נאות בין המצב הרפואי לבין כל יתר השיקולים שעל הועדה לשקול בדונה בעתירות מעין אלה. שיקולים נוספים 6. חולניותו ומצבו הרפואי של האסיר אינם חזות הכל, ויש לשקול בעתירות אלה גם את השיקולים המנויים בסעיף 7(ג) לחוק, שזו לשונו: "בבואה להחליט על שחרור על תנאי לפי סעיף זה, תשקול הועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו". אף כאן בא החוק לגבש את עמדת הפסיקה שקדמה לחוק בנושא זה. כך מצינו בפרשת קלינברג, מפי הנשיא ברק, לאמור: "חולניות מתמדת היא שיקול מרכזי בגדר שיקול דעת ועדת השחרורים (בהמלצתה) ושר המשטרה (בהחלטתו). אין זה שיקול יחיד. ועדת השחרורים ושר המשטרה אינם רופאים ושיקוליהם אינם אך רפואיים. אין הם בוחנים את ההיבט הרפואי בלבד. הם רשאים וחייבים לבחון שיקולים של טובת הציבור… אכן, חולניות מתמדת אינה מעניקה לאסיר מפתח לדלתות בית הסוהר. זהו תנאי חיוני - אחד מהטעמים המיוחדים שהחוק נקב בהם במפורש- המאפשר שחרור אסיר אך אינו מחייב זאת. שחרור האסיר יתאפשר רק אם האיזון הראוי בין השיקול הרפואי (בגדרי החולניות המתמדת) לבין השיקול של טובת הציבור, יד השיקול הרפואי על העליונה. כמובן, ככל שהחולניות המתמדת היא קשה יותר ומסוכנת יותר, כן נדרש שיקול כבד יותר של טובת הציבור כדי להצדיק מסקנה השוללת שחרור האסיר. אכן, חברה דמוקרטית, נאורה והומנית, אינה אוחזת בציפורניה באסיר, ואינה ממצה עימו את הדין עד תום… בסוף המנהרה של כל אסיר מצוי אור השחרור, ואם האסיר הוא בעל חולניות מתמדת, עומדת לו האפשרות להשתחרר בשל כך ממאסרו בטרם ריצה את עונשו, ובלבד שהשחרור עולה בקנה אחד עם שיקולים של טובת הציבור. במסגרת שיקול הדעת המינהלי של ועדת השחרורים ושר המשטרה יש להתחשב, בין השאר, בחומרת העבירה ובנסיבות ביצועה. עם זאת, גם אסיר שביצע את החמורה שבעבירות, זכאי שחולניותו המתמדת תישקל ותאוזן באינטרס של שלום הציבור. כן יש להתחשב באפשרויות הטיפול הרפואי במסגרת שירות בתי הסוהר בהשוואה לטיפול הרפואי מחוצה לו… אכן, המאסר בא להעניש. הוא נועד להרחיק את האסיר מחיי החברה הרגילים. בכך מוגן אינטרס הציבור. בכך מוגשם אינטרס ההרתעה. בדרך זו ניתן גם לשקם את האסיר עצמו. שיקולים אלה ושכמותם משתנים במידת מה כאשר האסיר הוא חולה, וחולניותו היא מתמדת. בוודאי כך, אם בשל חולניותו המתמדת, נשקפת סכנה לחייו. אמת את 'החוב לחברה' צריך האסיר לפרוע, אך בשל החולניות המתמדת, הופך חוב זה לכבד במיוחד. קשים הם חיי האסיר בבית-הסוהר. קשים במיוחד הם חייו של אסיר חולה, אשר חולניותו היא מתמדת, ואשר סכנת מוות נשקפת לו. מבחינתו שלו, האור בקצה המנהרה הולך ומטשטש. 'בית המשפט שגזר על הנאשם את המאסר, לא התכוון לגזור עליו מאסר עד לסוף ימיו, ולא התכוון כי האסיר ימות בבית הסוהר. בנסיבות כאלה תוכל ועדת השחרורים להמליץ על שחרור מחמת חולניות מתמדת על מנת שבאחרית ימיו יהיה בן חורין' (ע"ש (ת"א) 484/92 קלמנוביץ נ' ועדת השחרורים פ"מ תשנ"ב (3) 151, 164)... היעדר אפשרות לקבל טיפול ראוי הוא ללא ספק שיקול, אשר בגדרי החולניות המתמדת, יש ליתן לו משקל ראוי… הנה כי כן מיגוון השיקולים הוא רב.. נדרש איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים. לאסיר לא עומדת זכות לשחרור מוקדם בשל חולניות מתמדת, עם זאת, עומדת לו הזכות שיינתן משקל ראוי לשיקולי חולניותו המתמדת וכי הם יאוזנו לעומת השיקולים של טובת הציבור… מכאן הצורך בקיומם של שיקולים כבדים של טובת הציבור, אשר יצדיקו המשך מאסרו של אסיר, שחולניותו מתמדת, ושחולניותו קשה עד כדי קיום סכנה לחייו. אכן, רק אם קיים סיכון לשלום הציבור שהוא ממשי או קרוב לוודאי.. כי שחרורו המוקדם של האסיר יביא לנזק ממשי לאינטרס הציבורי, מוצדק הוא למנוע שחרורו המוקדם של אסיר אשר חולניותו מתמדת. בכך מתקיים האיזון הראוי בין זכות הפרט לבין צורכי הכלל; בין כבוד האדם של היחיד לבין צרכיה של החברה המאורגנת, המבקשת להגן על כבוד האדם של כל יחידיה.." (שם, בעמ' 191-192). וברוח זו קובע הנשיא זוסמן בבג"צ 387/76 יהושע בן ציון נ' שר המשטרה פ"ד לא (1) 484: "אילו היתה הכרעת הועדה מצומצמת בשאלה רפואית גרידא, הדעת נותנת שהועדה היתה מורכבת כולה מרופאים-מומחים… אין זה מתקבל על הדעת כי ועדה בהרכב כזה תצטמצם בבירור שאלות רפואיות בלבד.. זאת ועוד: בבואה לשקול בקשת שחרור לפי סעיף 15(ד) הנ"ל, על הועדה להביא בחשבון גם שיקולים משיקולים שונים שבטובת הציבור, כגון מהות העבירה שביצע האסיר וחומרתה, מידת הסכנה שנשקפת לציבור מהויתור על נשיאת העונש, ועוד. אסיר שנדון לתקופת מאסר קצרה יחסית, בשל מעשה עבירה לא חמור ביותר, הועדה תטה להמליץ על שחרורו, מפאת חולניות, ביתר קלות, מאשר על שחרורו של אסיר שביצע עבירה חמורה ונידון לעונש מאסר ארוך. כיוצא בזה, אסיר ששחרורו עלול לסכן את שלום הציבור, הועדה תהסס לשחררו, אפילו חולניותו היא מתמדת". 7. כך אף כאן- בצד חולניותו הממארת של העותר, היה על הועדה ליתן דעתה לכל אותם שיקולים נוספים, כפי שאכן עשתה, ומן הראוי לערוך איזון בין מכלול השיקולים הללו. בצד מחלתו הסופנית של העותר, אשר לפי האמור בחוות-הדעת האמורה אין בה סכנה מיידית לחייו, אלא מדובר בתוחלת חיים של מספר חודשים, ובצד המטרה שלא ייוצר מצב לפיו העותר יסיים את ימיו מאחורי סורג ובריח, מצביעים הדוחו"ת של הועדה הבינמשרדית בתחום אלימות במשפחה, על מצבן הקשה של בנות האסיר ועל סיכונים ממשיים וניכרים ביותר העלולים להחריף ולהחמיר את מצבן במקרה שיוענק לאסיר שחרור מוקדם. אכן, אין מדובר באסיר שצפוי ממנו סיכון פיזי שכן במצבו הירוד אין הוא מסוגל לפגוע בזולתו, אך הסיכון לנפגעות העבירה, קרי בנות האסיר, במקרה זה אינו נעוץ אך ורק בתקיפה או במגע פיזי מצד העותר, אלא גם בבעיות הנפשיות הקשות שפקדו אותן ואשר עלולות להחריף עם שחרורו. כאשר בוחנים סיכונים משמעותיים אלה, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהאסיר זוכה לטיפול נאות בכלא, אם כי יש לעשות כל שניתן על מנת למנוע את התוצאה של סיום חייו בין כותלי הכלא, כפי שמצינו בפסיקה שפורטה. בנקודה זו לא היה מקום לציין, כפי שקובעת הועדה בהחלטתה, כי מוטב היה לאסיר זה שימשיך לשהות במאסר עד תום ימיו וכי המשכת מצב זה יש בו משום חמלה עליו לנוכח הטיפול שהוא זוכה לו. סיכום 8. סוף דבר - האיזון של כל השיקולים האמורים חייב להטות את הכף כנגד שחרורו המוקדם של העותר בשלב זה. מצד שני יש לעשות כל שניתן כדי למנוע מצב בו יסיים את חייו בין כותלי הכלא, ולפיכך יהא העותר זכאי לחזור ולפנות לועדה במקרה של הרעה ממשית במצבו שמשמעותה סכנה מיידית לחייו. לפיכך, ובכפוף לאמור לעיל, העתירה נדחית בזאת.בית סוהר / כלאאסיריםרפואהשחרור מוקדם מהכלא