שוד עובדת זרה

להלן הכרעת דין בנושא שוד עובדת זרה: הכרעת-דין האשמה ביום 10.5.05, בין השעות 21.00 ו- 22.00, נשדדה אזרחית פיליפינית, ששהתה בישראל באשרת עבודה, בעת שהגיעה לחדר המדרגות של ביתה ברחוב מטלון 63 בתל -אביב. במהלך השוד, לאחר שניסתה להדליק את האור בחדר המדרגות, אחז בה השודד מאחור, סתם את פיה ולאחר שהתנגדה וצעקה, התיז בפניה גז. הוא גנב את ארנקה ונמלט, תוך שהוא מצטרף לחברו, שהמתין לו מחוץ לחדר המדרגות. בארנקה של הנשדדת, שנחבלה תוך כדי האירוע, היו 1,500 ₪, כסף זר, תמונות ומסמכים. התביעה האשימה את שני הנאשמים בביצוע שוד זה וייחסה להם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק, מתוך זה שהשניים קשרו קשר לביצוע השוד ועקבו אחרי הנשדדת, בעת שצעדה ברחוב, לכיוון ביתה. הנאשמים כפרו במיוחס להם וטענו, כי אין הם השודדים. התשתית הראייתית של התביעה ראיות התביעה מתבססות, בעיקרו של דבר, על עדותה של נורי, הנשדדת, ועל עדותו של חסן אקבולוט, אזרח תורכי, ששהה ברחוב מטלון, בעת הארוע. נורי, כך מתברר, הצביעה על הנאשם, כמי ששדד אותה, עוד בעת חקירתה במשטרה. חסן, שהתקשר למשטרה לאחר ששמע צעקות, סייע למשטרה באיתור שני האנשים שעקבו אחרי נורי, כך סיפר, ולאחר מכן נמלטו לבנין נטוש בקרבת מקום. שניהם זיהו, גם בבית המשפט, את שני הנאשמים: נורי זיהתה אותם כשודד וחברו, וחסן - כשני העוקבים אחרי נורי, שנמלטו, לאחר מכן, כשבידי אחד מהם ארנק. התביעה נסמכת, מלבד הזיהוי על ידי שני העדים, גם על אמירות אחדות של הנאשמים במהלך חקירותיהם במשטרה, שהן, לדעתה, בבחינת ראשית הודיה. עמדת ההגנה ב"כ הנאשמים אינם מתכחשים לכך שנורי, אכן, נשדדה במהלך הארוע. הם כופרים, כאמור, בזה שמרשיהם הם שני השודדים ומצביעים על דברים שמתוך העדות המרכזית לשוד, עדותה של נורי, המטילים ספק באמינות הזיהוי שלה את שני הנאשמים כשודדים. גם באשר לעדותו של חסן, שלא היה עד לשוד עצמו, יש בפי הסניגורים טענות, השוללות, לדעתם, את זאת ששני הנאשמים אותם ראה ברחוב, ואשר נכנסו, לאחר מכן, לבנין הנטוש, הם, אכן, שני השודדים. על זיהוי ומשקל מאחר וההכרעה בעניין אשמתם של שני הנאשמים תיחתך על פי שאלות הזיהוי, אקדים ואומר דברים אודות הבסיס הנחוץ לצורך זיהוי, שבית המשפט מקבל אותו כראוי ובעל משקל, והמבחנים הננקטים בידי בית המשפט לעניין בדיקת אמינותו. מהימנותו של העד היא הבסיס המקדמי לבחינת שאלת הזיהוי. ראה האמור, בהקשר זה, בע"פ 87/53 אל נבארי נ' היועץ המשפטי, פד"י ז 964, בעמ' 967. כמובן מאליו, מהימנות העד היא גם הבסיס לקבלת תיאורו את אופן ההתרחשויות, כולל את ארוע העבירה גופו ואת מה שראו עיניו במהלכו ולאחריו. הזיהוי עצמו של העבריין או העבריינים מבוסס, דרך כלל, על התרשמות העד מן העבריין, בשעת מעשה, ויכולתו לזכור את פרטי חזותו, לאחר מכן. יכולתו של העד להתרשם מן העבריין ולזכור את חזותו, נשענת על נתונים סובייקטיביים: יכולת הראיה שלו, יכולתו לקלוט את הדמות שבה מדובר וזכירתה, כחלוף זמן. מובן, כי משך הזמן החולף מאז ראייתו וקליטת חזותו, לבין זכירת אלה והשוואתם, בעת נתונה, לדמות המוצגת או מופיעה לעיני העד, יש לו משמעות ממשית. ככלל, ככל שחולף פרק זמן ארוך יותר ביניהם, עלולים לקום קשיים על הזכירה ואפשרות ההשוואה הנזכרת ולפחות כך, במהלך של שנים. מאידך גיסא, ככל שפרק זמן זה קצר, הזכרון טרי ויכולת ההשוואה טובה יותר, הגם שזו אפשרית גם כחלוף שנים, בנסיבות מסויימות. על אלה, ראה את האמור בע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פד"י לב(2), 729, בעמ' 741. ראה גם בע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פד"י מג(3), 297, בעמ' 306. כאשר בוחנים את זיהויו של העבריין בידי העד, בודקים, בדרך אובייקטיבית, את אפשרות הזיהוי על ידו. אפשרות הזיהוי מתבססת על מכלול נתונים אובייקטיביים שמתוך נסיבות המקרה עצמו ובהם זמן הצפייה של העד בעבריין, המרחק שממנו חזה בו, תנאי הראייה ופרטים נוספים, כמו קיומם של פרטי זיהוי אופייניים לעבריין. בע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל, פד"י לו (1) 90, בעמ' 97, קבע בית המשפט, כי המבחן האובייקטיבי בנוי מן המרכיבים הבאים: א. מיידיות הזיהוי (אינטנסיביות). ב. הכרה מספקת. ג. העדר השפעות חיצוניות העשויות לפגום בכושר הזיהוי. תכליתם של אלה היא לקבוע האם הזיהוי אמין גם מן הבחינה האובייקטיבית, או שמא יש מקום לחשש, כי העד טעה או השלה את עצמו. את כל אלה צריך לבחון בזהירות ראויה, כדי למנוע, ככל האפשר, קיומה של טעות, כולל טעות כנה ובתום לב. על הצורך לבחון בזהירות עדות ראיה, לפיה מזוהה הנאשם כמבצע עבירה ועל העמדת טביעת עינו של העד ויכולתו, במבחנים אובייקטיביים, ראה בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פד"י מז(4) 221 בעמ' 392 - 393. על שמירת דמות בזכרונו של אדם, ראה שם, בעמ' 405 - 409. בענין אפשרות זיהוי ויכולת זיהוי - ראה בע"פ 3695/99 אבו-כף נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5) 597, בעמ' 601 - 602 ו- 619 - 621, ובע"פ 289/89 מלכה נ' מדינת ישראל, פד"י מה(2) 301, בעמ' 306. ראה גם בע"פ 6759/97 זכור נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 98(4) 16. בדיקת הזיהוי הלכה למעשה דומה, כי על מהימנותה של נורי, ככלל, לא היתה מחלוקת. זו נסבה על אפשרות הזיהוי שלה את השודד ועל יכולתה להתרשם ממנו, ובמיוחד כך בשל התנאים האובייקטיביים בהם ראתה אותו, כמו גם על יכולתה, לאחר מכן, לומר, כי המדובר בנאשם. בהקשר זה יש להדגיש, כי העדה מכירה את הנאשם, כדבריה, מתוך כך שראתה אותו, פעמים אחדות באזור. התנאים האובייקטיביים בהם הבחינה בשודד, לא היו טובים. ראשית, זה התנפל עליה מאחור, בחדר המדרגות, בעת שניסתה ללחוץ על כפתור הדלקת החשמל, לאחר שלחיצה שלה על כפתור אחר, לא גרמה להדלקתו. גם אם נדלק החשמל, כפי שניתן להבין מדבריה בעדותה בבית המשפט, חלף פרק זמן קצר מאוד בין הדלקתו לבין התנפלות השודד עליה, כאמור, מאחור. התנגדותה והמאבק עם השודד, גם הם לא ארכו, אלא זמן קצר, עד אשר זה התיז בפניה גז, שגרם לה לצריבה בפניה ובעיניה, כך סיפרה, דבר שהקשה, מטבע הדברים על ראייתה. על רקע זה היא מתארת בהודעתה ס/1, שנמסרה באותו לילה בשעה 23.00, את השודד, כך: ”...בחור גבוה בערך בגובה 180 ס"מ בגיל 20 - 25 בערך רוסי רזה אני ראיתי אותו באזור בעבר הוא בטח גר באזור של תחנה מרכזית והוא הרוסי הזה תפס אותי...”. מי ששדד אותה, כך סיפרה שם, היה הרוסי הגבוה שגר באזור, והיא ראתה אותו עם עוד בחור צעיר בערך בגילו, נמוך יותר, גם הוא רוסי להערכתה, לפני שנכנסה לבנין בו היא גרה. את בריחתם ראתה, לאחר שהצליחה "לפתוח עין אחת". היא הסבירה בהודעה כי היא יכולה לזהות את השודד הרוסי, אך איננה יכולה לזהות את הבחור השני, שהיה עם השודד. למחרת בשעה 17.53, מוסרת נורי במשטרה את הודעתה ס/2, בה היא מספרת, כי כאשר הגיעה זה עתה למשטרה, כדי למסור את הודעתה, הבחינה "במשרד של המשטרה", באזרח מלווה על ידי שוטר. היא זיהתה את האזרח כאדם שתקף אותה ושדד את ארנקה, על פי מראה פניו, מבנה גופו, מכנסי הג'ינס שלבש ואופן עמידתו. כאשר שואל החוקר, כיצד אמרה יום קודם לכן, כי המדובר ברוסי (הנאשם הוא ערבי), היא משיבה, כי איננה יודעת אם הוא רוסי או ערבי. הוא בעל עור בהיר ואילו הערבים שחורים ועיניהם גדולות וחזקות. בכל מקרה לדבריה הוא מסתובב באזור נוה שאנן ובתחנה המרכזית "לוקח סמים אולי, אולי אלכוהול". בעניין הבחור השני, שינתה מטעמה, וטענה, כי אם תראה אותו, אולי תוכל לזהותו. בעדותה בבית המשפט, מתחדד זיהויה את שני הנאשמים, בהרבה, והיא מזהה אותם בביטחון, כשודד וחברו. לדבריה בעדות, השודד שהיכה אותה לבש חולצת טי-שרט כתומה ומכנסי ג'ינס וחבש כובע מצחיה. היא הצביעה על חולצתו הכתומה של נאשם 1 בבית המשפט והבהירה, כי הוא עדיין לובש אותה חולצה. כאשר ראתה אותו באותו לילה, כך הוסיפה וסיפרה, הוא חייך ושיניו היו "כמו של שפן. השיניים נראו לא טוב". צריך להדגיש, כי לנאשם פלטת שיניים, שניתן להוציאה מן הפה, כדבריו. בעימות ת/4, שנערך בין נאשם 1 לנורי ביום 11.5.05 בשעה 18.14, לאחר שנגבתה הודעתה ס/2, היא זיהתה את הנאשם כשודד. היא הטיחה בפניו, כי היא רואה שיש לו שיניים לא טובות, היה לו כובע והוא התיז ספריי בפניה, לקח את ארנקה וברח. הנאשם הכחיש במהלך העימות, בתוקף, את דבריה. בבית המשפט סיפרה, כי זיהתה אותו, היטב, בעימות והוסיפה: "אפילו שהעיניים שלי לא ראו טוב, פתחתי אותן". במהלך עדותה בבית המשפט, הפתיעה העדה את הצדדים, כאשר העידה, כי לאחר שסיימה את מסירת הודעתה ס/1, בליל השוד, ראתה את הנאשם: "החקירה הסתיימה כבר, וראיתי אותו כשיצאתי בחוץ, והשוטרים בפנים ואני מאוד פחדתי ורציתי לכסות את פני. ודיברתי עם בעלה של פורי (חברתה) שהוא ישראלי, ואמרתי לו: 'זה הוא, אני פוחדת'. וכיסיתי את פניי והלכתי למקום שהוא לא יכול לראות אותי”. לדבריה, הנאשם היה עם המשטרה, מחוץ לתחנה ובלא אזיקים. בעלה של חברתה פורי, לא העיד בבית המשפט. כאשר בוחן אני את הזיהוי הזה של נורי הנשדדת, את שני הנאשמים כשודדים, קשה לי לקבלו כזיהוי אמין ובטוח מעל לכל ספק סביר, הגם שאינני חושד בה, כי היא טופלת עליהם אשם-שווא, בזדון. אין ספק, התנאים בהם יכלה לראות את השודד, כבר אמרתי, אינם טובים, ובמיוחד כך, אחרי שהותז בעיניה גז. זה כשלעצמו דורש זהירות רבה בהתייחסות ליכולת הזיהוי שלה , מחד גיסא ומצריך מאפייני זיהוי בולטים ומשכנעים, מאידך גיסא. מאפיינים כאלה אינם מצויים בהודעתה הראשונה ס/1. היפוכו של דבר הוא הנכון. היא מציינת, כי השודד הוא רוסי ומעריכה את גילו ב 20-25 שנים. נאשם 1 הוא ערבי וגילו כ- 32 שנים. גובהו ומבנה גופו יכולים להתאים לתיאורה. אפילו מוסרת העדה, בהמשך, כאשר החוקר עצמו תמה על הגדרתה את השודד כרוסי, הסבר וגם אם המדובר בעדה שהיא פיליפינית, עדיין אי-אפשר להתעלם מכך שהגדירה אותו, קודם לכן, בביטחון, כרוסי. גם הגדרת הגיל איננה נכונה, הגם שהנאשם איננו נראה מבוגר במראהו. אדגיש, כי על פי פרטי התאור הזה של העדה, הכוללים מוצא, גובה, מבנה גוף ופריט הלבוש- ג'ינס, סברה המשטרה עצמה, באותו לילה, כי השודד שתקף את העדה, הוא נאשם 2, דווקא. עובדה היא, כי החוקר מייחס את התקיפה והשוד לנאשם 2, באזהרה בהודעה ת/10, ומאשים אותו בכך, במפורש, במהלך החקירה. נאשם 2 מתאר עצמו, באופן זהה לתאורה של העדה בהודעה ס/1 והחוקר מטיח בו, כי העדה מסרה תאור זה שלו. עניין החולצה הכתומה מעורר קושי ממשי. בשום מקום בחקירתה במשטרה, היא איננה מספרת על חולצתו הכתומה של השודד. היא מדברת רק על מכנסי הג'ינס שלו, אביזר לבוש שאי-אפשר לראותו כאביזר מאפיין. תמוה בעיני, אם, אכן, הבחינה בשודד ובחזותו, כפי שסיפרה, כי לא תיארה את צבע חולצתו, הבולט יותר מכל מאפיין אחר. חוששני כי העדה חיזקה את דעתה שלה, בעת כשראתה את הנאשם בבית המשפט על ספסל הנאשמים, וסיפרה, כי לבש אותה חולצה גם במהלך השוד, שביצע בה. כך הדבר גם באשר לזיהויו הבטוח (!) בבית המשפט של נאשם 2 כחברו של השודד, שהמתין לו ונמלט עמו וזאת, לאחר שהבהירה חד-משמעית בהודעתה הראשונה, כי לא תוכל לזהות את חברו של השודד. מצב ביניים, של אפשרות זיהויו, מצוי בהודעתה השניה. נראה לי, כי ישיבתם של שני הנאשמים על ספסל הנאשמים בבית המשפט, היא ששיכנעה את העדה להאמין, כי אלה, אכן, השניים שראתה במהלך השוד ולאחריו. את המבוכה מגבירים דבריה של העדה, על כך שראתה את נאשם 1 מחוץ לתחנת המשטרה, פעם נוספת, בעת שיצאה, משם, בסיום מסירת הודעתה. ברור, כי הדבר עומד בניגוד לנתונים שהיו בתיק החקירה ומפתיע, כי העדה לא מסרה על כך דבר, למחרת, בעת שזיהתה את נאשם 1 במהלך מסירת הודעתה ובעימות שנערך לה עמו. טורדת אותי המחשבה, שמא היתה לעובדה זו, כאשר ראתה את נאשם 1 בחברת אנשי משטרה, השפעה על עצם ראייתו אותו כשודד, כדרך שבה זיהתה, בביטחון, את נאשם 2, כמי שליווה את השודד, מעת שראתה אותו יושב על ספסל הנאשמים. אי אפשר להתעלם גם מכך שהעדה דיברה על זה שהשודד חבש כובע מצחיה על ראשו ואילו העד חסן, כאשר הוא מספר על הנאשם 1, שצעד ברחוב עם נאשם 2, לאחר העדה, מספר על קפושון על חולצתו. אי אפשר להניח, כי העדה היתה טועה בהבחנה בין שני אלה. סיכומו של דבר הוא, כי אינני יכול לקבל את זיהוי הנאשמים על ידי נורי הנשדדת, כשודדים, כזיהוי אמין, שיכול אני לסמוך ידי עליו, מעבר לכל ספק סביר. על נוכחותם של שני הנאשמים באזור השוד, כולל הליכתם אחרי נורי וחזרתם בריצה, כשבידי אחד מהם ארנק, מעיד העד התורכי חסן. כאמור, את השוד עצמו לא ראה. אלא שהנאשמים אינם מרחיקים עצמם מן המקום. שניהם מספרים - ויש לדבר תימוכין ממשיים גם בהודעותיהם - כי נאשם 2 נזקק למנת סם ונאשם 1 הסכים לסייע לו בהשגתה. נאשם 2 נלווה אליו והלך אחריו כמה מאות מטרים, עד שפגש חבר ערבי, שוחח עמו, ושב על עקבותיו והגיע לבנין נטוש ברחוב הקונגרס, המצוי באזור שבו מתגוררת הנשדדת. בצאתם מן הבנין הזה נעצרו השניים, זמן קצר לאחר מכן, על פי הצבעה של העד חסן. הגם שעדותו של חסן מחשידה, במאוד, את שני הנאשמים במעורבות במעשה השוד, אינני יכול, בנסיבות העניין, לקבוע מסמרות בהקשר למעורבות זו, אלא באשר לקיומם של חשדות כבדים אודותיה, בלבד. את מרבית מעקבו של חסן אחרי השניים הוא מבצע בעת שהוא ניצב במרחק רב, יחסית, של 100 עד 150 מ' מהם. כאשר המדובר בלילה, קשה, כך נראה, לזהות בבטחון, ממרחק כזה, באופן שאיננו מעורר ספק כשלעצמו. צריך להוסיף ולהזכיר, כי מעקב העין של חסן, אחרי השניים, לא היה רצוף במלואו ובפרק זמן מסויים הוא היה עסוק בשליחת הודעת מלל במכשיר הסלולרי שלו. הנאשמים אינם מכחישים את שהייתם במקום ואת עצם זה שצעדו במסלול דומה לתאורו של העד. המסלול הזה מופיע גם בתרשים המפורט ס/5 שהכין נאשם 1 והוא נתמך בסדרת הצילומים ס/6 שצילמו בעבורו באזור. הוא נזכר גם בחקירותיהם במשטרה. ברשות אף לא אחד מן השניים לא נמצא הארנק או פריט מתוך הפריטים שהיו בו. גם מיכל גז לא נמצא ברשותם. בחיפוש של השוטרים בבנין הנטוש ממנו יצאו שני הנאשמים וזוהו על ידי חסן, לא נמצא דבר מאלה. גם מיכל גז לא נמצא במקום. זאת ועוד, כבר הזכרתי, כי בעוד הנשדדת מספרת, כי תוקפה חבש כובע מצחייה, סיפר חסן, כי לנאשם 1 היה קפושון על חולצתו. מה שעורר אצלי ספק נוסף, היתה העובדה, כי גם חסן עצמו לא תיאר בעדותו בבית המשפט חולצה כתומה של אחד משני האנשים שראה באותן נסיבות. זהו אביזר לבוש בולט, כך כבר אמרתי, שהיה בוודאי נחרט בזכרונו, היטב. לעומת זאת סיפר, כי נאשם 1 לבש מעיל. אופן הזיהוי של חסן את שני הנאשמים, בעת שיצאו מן הבנין הנטוש, לא היה עצמאי לחלוטין, שכן בעדותו הוא מספר, כי כאשר יצא כל אחד מן השניים, נשאל על ידי השוטר אם זה הוא, והוא אישר את הדבר. בדו"ח ת/5, כותבת השוטרת דואדי אנאלי מצוות הסיור שעצר את הנאשמים, כי שמעה מחסן, במקום, לאחר שהגיעה לשם על פי קריאתו, כי הבחין בשני חשודים שחטפו תיק מידה של פיליפינית ונמלטו. היא כתבה גם, כי חסן הצביע על החשודים באופן אקראי, שלא כפי שתיאר בבית המשפט. חסן עצמו הבהיר, היטב, בבית המשפט, כי לא ראה את ארוע השוד. לבסוף, בבנין הנטוש שהו, יחד עם שני הנאשמים, עוד אנשים, שתוארו גם הם, כנרקומנים. מספרם איננו ידוע והוא עשוי להגיע, כך על פי הערכת שוטר אחד ל - 15 אנשים בקומת הכניסה בלבד. השוטרים במקום לא עיכבו איש מהם ואף לא ערכו רישום של פרטי זהותם. כיוצא בזה, לא נערך חיפוש על גופם ואף לא נבדקה אפשרות התאמתם לתאור, כפי שמסרה נורי בהודעתה הראשונה. בנסיבות אלה אינני יכול לומר, בבטחון הראוי, למרות החשדות הכבדים, כי שני הנאשמים, בהם הבחין חסן, הם, אכן, השניים, שנטלו חלק בביצוע שוד האזרחית הפיליפינית נורי. אמירות מחשידות אחדות של שני הנאשמים במשטרה, כפי שהן עולות מחומר הראיות, כולל איומים של נאשם 1 כלפי נאשם 2, בעימות ביניהם, לאחר ששמע מן החוקר, כי נאשם 2 הפליל אותו (מה שלא היה נכון), אינן יכולות להיחשב, אפילו כראשית הודייה, בהתחשב במצבם של שני הנאשמים אותה עת. מתברר, כי השניים, נרקומנים, היו באותו ערב, בעת שנחקרו, ב-קריז ודבריהם היו מבולבלים למדי. זאת ועוד, נאשם 2, שניתן להתרשם, כי שליטתו בעברית איננה טובה, נחקר בעברית, וסירב לחתום על הודעתו, לאחר שטען, כי איננו יודע מה נרשם בה. חקירתו של נאשם 1 הופסקה מאחר שאי אפשר היה לחקור אותו, כיוון שהיה "מסטול ומסריח מאלכוהול, מדבר שלא לעניין ולא היה מסוגל לחתום על ההודעה", כפי שכתב החוקר במזכר ת/9 א. גם השוטר שעצר אותו סיפר, כי היה לאחר שימוש בסם. מסקנות זיהויה של הנשדדת את שני הנאשמים כשודדים, איננו בטוח ואי אפשר לקבל אותו כמספק, ובמיוחד כך זיהויה את נאשם 2. גם עדותו של העד חסן, שהבחין, כדבריו, בנאשמים בנסיבות מחשידות למדי, סמוך לפני השוד ולאחריו, איננה יכולה להוביל למסקנה חד-משמעית, כי שני הנאשמים הם אלה שביצעו את השוד. לאמירות שני הנאשמים בחקירותיהם, הנדמות כראשית הודייה, אין משמעות כזו, בהתחשב במצבם, כנרקומנים בקריז, במהלך חקירות אלה. גם התמונה הכוללת, המתבססת על שלושת הרכיבים הנזכרים, יחדיו, איננה יכולה להיטיב עם התביעה, עד כדי ראייתה כתמונה המאפשרת, מעל לכל ספק סביר, את הרשעתם במעשה השוד וקשירת הקשר לביצועו. בכל אחד מן הרכיבים ספקות כשלעצמם, ובנסיבות שכאלה, גם צירופם יחד איננו מחזק את השלם, באופן שניתן לסמוך עליו לצורך הרשעה. במצב שכזה אין משקל ממשי לשאלת מהימנותם של הנאשמים בעדויותיהם, להן הקשבתי והתרשמתי מתוכנן ומאופן נתינתן. בלטה, במיוחד, עדותו של נאשם 1, שטען בלהט, לחפותו. עם זאת, אוסיף הערה לעניין זה. קשה לי לומר, כי העדויות אמינות לגמרי בעיני, אולם מנגד, אינני יכול לדחותן כליל, באופן שניתן לקבוע על פיו, כי השניים שיקרו בדבריהם. סיכום למרות קיומם של חשדות ממשיים כלפי שני הנאשמים, קיימים ספקות, כפי שפרטתי , באשר להיותם שודדיה של נורי הפיליפינית. לפיכך, אני מזכה אותם, מחמת הספק, ממעשי העבירה שיוחסו להם. אם אין כנגדם עילה אחרת, אני מורה על שחרורם מן המעצר, פועל יוצא של זיכוים במשפט. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.משפט פלילישודעובדים זרים