קטטה המונית - חבלה בנסיבות מחמירות

בית המשפט ציין בפסיקתו כי מעשי עבירה המתרחשים על רקע קטטה המונית הם קשים מעצם טיבם להוכחה על שום המגמתיות העשויה להתלוות לעדויות השונות משני הצדדים ולקושי הקיים, לעיתים, לאתר את גרעין האמת בתוך סערת ההתרחשויות והאמוציות האנושיות הכרוכות בדבר. במיוחד כך הוא כאשר הקטטה נולדת על רקע איבה מתמשכת בין משפחות וקיומם של שני מחנות ניצים זה לזה משכבר הימים. במציאות כזו, אך טבעי הדבר כי מצויות מערכות עדויות סותרות זו לזו, אשר נדרש לסננן ולהעבירם תחת מבחני בדיקה של סבירות והגיון כנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים עוד קודם שעברו את כור ההיתוך של החקירות הנגדיות במשפט גופו. מתוך סבך העדויות והגרסאות יש לתור אחר גרעין האמת ולבחון האם גרעין ראייתי זה עשוי לשמש בסיס להרשעת הנאשמים. להלן החלטה בנושא בקשה למעצר עד תום ההליכים במקרה של קטטה המונית: החלטה א. מבוא: בפני בקשה להורות על מעצרם של המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים"), עד תום ההליכים במסגרת כתב אישום, אשר הוגש נגדם בתיק פלילי 1092/06 , בהתאם לסעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, מעצרים) התשנ"ח - 1996. ב. כתב האישום: כנגד המשיבים, הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. מכתב האישום עולה כי, ביום 8/7/06 בסמוך לשעה 10:00 הגיעו המשיבים לכביש הסמוך לביתו של פרג' אמארה (להלן: "המתלונן"), בכפר כנא. אותה שעה עמד המתלונן בכביש הסמוך לביתו. המשיבים יצאו מהרכב כאשר כל אחד מהם החזיק בידו אלה ותקפו בצוותא את המתלונן, תוך שם מכים אותו באמצעות האלה בראשו ובצווארו. לאחר שהמתלונן נפל ארצה, המשיכו המשיבים לחבוט בו בצוותא, באמצעות האלות וכן דרכו עליו. הנאשמים חדלו ממעשיהם אלו לאחר שהבחינו בקרובי משפחתו של המתלונן מתקרבים למקום האירוע. ג. טיעוני הצדדים: (1) ב"כ המבקשת טוענת כי, קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים, הכוללות בין היתר, את הודעות המתלונן ואנשים נוספים שהיו עדים לאירוע. תעודות רפואיות, המאשרות את דבר החבלות החמורות שנגרמו למתלונן. בנוסף, קמה נגדם חזקת המסוכנות מעצם המעשה האלים המיוחס, ובשל החשש לשלום הציבור. לפיכך, יש להורות על מעצרם עד תום ההליכים. המדובר במבצעים בצוותא אשר חברו יחדיו לביצוע העבירות. שניהם הגיעו לביתו של המתלונן כשהם מצוידים בנשק קר, ופעלו באכזריות במסגרת האירוע. למשיבים עבר פלילי. למשיב 1 עבירות של תקיפה מינית באדם מתחת לגיל 16 וכן תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירות סמים, תקיפת שוטרים. ואילו, למשיב 2, עבירות של מסירת ידיעות כוזבות ותגרה במקום ציבורי. מאחר והמשיבים גרים בסמיכות לעדי התביעה קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. באיזון בין החירות לבין המסוכנות, בנסיבות בהם יש שימוש בנשק קר, בחבורה ובאכזריות מתפרצת, אין זה המקרה להורות על שחרור לחלופה. (2) מנגד, טוען סניגורם של המשיבים להעדרן של ראיות לכאורה הקושרות את המשיבים. לגירסתו, ראשית המקרה בתלונות שהגישו המשיבים כנגד המתלונן בגין תקיפה והחזקת סכין, בגינן נעצר המתלונן. המתלונן נשוי לאחותם של המשיבים וידוע כמשתמש בסמים ובעל עבר פלילי עשיר. בניגוד לאמור בכתב האישום, האירוע לא היה מתוכנן, אירע בעוד המשיבים נוסעים לתומם בכביש, שאז התגרה בהם המתלונן. במקום היתה תגרה. אולם לאחר שנתאספו בני משפחת המתלונן, המשיבים ברחו מהמקום, ואילו המתלונן אשר חפץ לגרום נזק לרכבם של המשיבים, נהג בו והתנגש בקיר, מהתנגשות זו נגרמו לו נזקי הגוף. המתלונן עצמו הודה בכך לפני שפונה לביה"ח. עדי התביעה כולם בני משפחת המתלונן, ובעלי אינטרס מובהק, עדויותיהם אינן יכולות לשמש בסיס איתן לקביעת קיומן של ראיות לכאורה. הסניגור הצביע על מספר מחדלי חקירה, כגון העדר צילום רכבם של המשיבים והפגיעה בקיר. המשטרה אף לא נטלה בדיקת טביעת אצבעות מהגה רכבם של המשיבים, על מנת לקבוע בוודאות מי נהג ברכב עובר לתאונה. מחדלים הנ"ל יש לזקוף לחובת גרסת התביעה. באשר למסוכנות המשיבים טוען הסניגור כי עברם הפלילי ישן מאד, בגין עבירות בודדות. מעולם לא ריצו עונש מאסר. המשיבים עצורים במעצר בית מלא ולא הפרו את התנאי עד כה, ובכך הוכיחו אמינותם. ד. דיון: בשלב זה של דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, על בית המשפט לבחון האם קיימת תשתית ראייתית לכאורית, אשר אם תוכח במהלך המשפט, יהיה בה כדי להביא להרשעת המשיבים באשר מיוחס להם בכתב האישום. משקלן ומהימנותם של הראיות אינו עומד לבחינה ושיקול השופט בשלב זה. השאלה בדבר טיבה של ראיה פוטנציאלית, אשר יש בה לבדה, או בהצטרפותה לראיות פוטנציאליות אחרות, כדי להרשיע את הנאשמים בסוף ההליך, מעל לכל ספק סביר. (ראה: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133) עוד נאמר על דרך בחינת בית המשפט אם קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה, בב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה (1) 359, 363 : "לא ניתן לעבד אמות מידה מדויקות, אשר יכולות לשמש את בית המשפט כאשר הוא משווה את הטענות השונות זו עם זו. פשוט וברור הוא , כי ראשית יבדוק אם יש ראיות לכאורה המבססות את טענות התביעה, ולאחר מכן יבחן כאמור, באיזה מידה יש בעדויות הסותרות כדי לשלול את סבירותה של גרסת התביעה או לכרסם בה. בשלב זה יש לתת את הדעת, כאמור לעיל, לאופיין של הראיות הסותרות, היינו, למשל, זיקתו של העד אל החשוד, האפשרויות של טעויות אנוש מכל צד, מול תיאור הנראה על פניו ודאי יותר וכיוצא באלה שיקולים שהם תוצאה של ארגון חומר שנאסף עד לשלב האמור ואשר הם תולדה של טביעת העין השיפוטית וניסיון החיים הכללי". בחינת הראיות: בבחינת המאזן הכולל של הראיות שנאספו בתיק החקירה, עולה כי לביסוס גרסת התביעה בכתב האישום, נמצאו מס' הודעות אותן אפרט להלן: (1) המתלונן בעדותו מיום 11/7/06 שעה 14:14, מסר כי ביום האירוע, בעת שהמשיבים חלפו ליד ביתו, קילל אותם. או אז ירדו המשיבים מהרכב, כאשר שניהם מצוידים באלות המשיב 1, באלה מעץ והמשיב 2, אלה מברזל ונתנו לו מכות. לדבריו, הם נתנו לו מכות בכל חלקי הגוף, לרבות בפנים, ביד ובצוואר ולאחר שנפל ארצה, הוסיפו ודרכו עליו (עמוד 2, שורות 9-13). המתלונן הוסיף כי היה במקום לבדו (שם, שורה 17), וכי אחייניו כרם ורביע באו רק בסוף ולאחר שהמשיבים ברחו (שם, שורה 19). הוא הכחיש שנתן מכה באמצעות אלה למשיב 1 וטען בתגובה כי, החבלות שנגרמו למשיב 1 נגרמו כתוצאה מכך שהוא התנגש עם הרכב בקיר (21-23). (2) בהודעתו של העד כרם אמארה מיום 14/7/06, שעה 14:34, הכחיש כי תקף מי מהמשיבים. הוא טען כי, הגיע בעת התגרה והפריד בין הניצים. לאחר שראה כי המשיבים תוקפים את המתלונן שהינו דודו ופוגעים בחלקי גופו אשר זב דם (עמ' 1, ש' 4-6). העד הסביר כי ראה את הנעשה כאשר ישב מעל מרפסת ביתו הרחוקה כ-30 מטר מבית דודו (עמ' 2, ש' 11-15). אישר כי, המשיבים ברחו ברגל, וכי הוא ראה את הרכב שלהם ליד ביתו של המתלונן בלא כל נזק (שם, ש' 27-32). לדבריו, אינו יודע מה נעשה עם הרכב יותר מאוחר (שם, ש' 42). (3) מהודעתו של העד רביע אמארה מיום 14/7/06, שעה 15:14 עולה כי הוא הגיע אל מקום האירוע וראה את המתלונן, שוכב על הרצפה וכולו זב דם. באותה העת ראה את המשיבים בורחים מהמקום בריצה, כשבידם אלות (עמ' 1, ש' 3-7). העד ציין כי כאשר היה בחברת בן דודו שמע התנגשות של רכב בקיר של בן דודו עאדל , והוסיף כי לא ראה מי נהג אותה שעה ברכב (עמ' 2, ש' 13-20). העד הוסיף ואמר כי, כל חזית הרכב נמעכה והשמשה הקדמית נשברה (שם, ש' 24). לדבריו, ברגע ההתנגשות המתלונן היה כבר בביה"ח (שם, ש' 26). העד לא ראה מי הרביץ למתלונן (שם, ש' 32). לבסוף ציין המשיב כי לפני שהמתלונן פונה לביה"ח, לא היה ברכב כל נזק. (4) בהודעתו של העד עלי אמארה מיום 14/7/06 שעה 15:38, ציין כי בעת שהגיע לביתו ראה את המתלונן שוכב על הרצפה וכולו זב דם. לאחר מכן הגיעו רביע וכרם אל המקום ופינו את דודם הצידה (עמ' 1, ש' 5-7). לדבריו, עת הגיע אל המקום, ועד שפונה המתלונן לביה"ח, לא ראה כי נגרם לרכב של המשיבים כל נזק (שם, ש' 13, 17-18). העד הוסיף כי רק לאחר שעה הבחין בנזק שנגרם לרכב אולם, אין הוא יודע כיצד נגרם (שם, ש' 15). העד מסר כי, לא ראה את המשיבים תוקפים את המתלונן (עמ' 2, ש' 22). ברגע שהגיע אל המקום הבחין במשיבים בורחים מן המקום כשבידם אלות (שם, ש' 26-27). (5) העדה כארולין אמארה, אשתו של העד עלי ואחותו של רביע, מסרה אף היא הודעה ב- 14/7/06, שעה 16:07 ולפיה, ביום האירוע שמעה צעקות, כשיצאה מהבית ראתה את דודה המתלונן שוכב על הרצפה, קרוב לביתו וכולו זב דם (עמ' 1, ש' 5-9). מלבד האמור לעיל, לא ראתה דבר נוסף. (6) בהודעתו של נאסר אבו נדא מיום 14/7/06 שעה 16:20, מסר העד כי, סמוך לשעה 12:30ראה את המתלונן מתנגש עם רכב אל תוך הקיר (עמ' 1, ש' 3-4). הוא מסר כי אביו של המשיב 1 הביא אותו למסירת העדות, זאת לאחר שפנה אליו שלוש שעות קודם בבקשה למסור עדות (שם, ש' 6-8). העד לא הצליח להסביר כיצד ראה את המתלונן נוסע ברכב ומתנגש בקיר בשעה 12:30 כאשר כבר בשעה 11:36 המתלונן היה מאושפז בביה"ח. (7) מהודעתו של ד"ר צבי בורשטיין מיום 15/7/06 שעה 17:36 עולה כי בהגיע המתלונן לקבלת טיפול רפואי בביה"ח המשפחה הקדושה בנצרת, מסר כי נפצע בתאונת דרכים. אלא שאת הגרסה הנ"ל שינה לאחר קבלת הטיפול הרפואי, וטען כי הוא נפצע במהלך קטטה וכי לא רצה להתלונן על המשיבים כי חשב שתהיה סולחה ומשלא נערכה סולחה ברצונו למסור גרסה אחרת. (8) ביום 8/7/06 שעה 13:41, התלונן המשיב 1 כנגד המתלונן ושני אחייניו. בהודעתו מסר השתלשלות אחרת של הארועים, ומסכת עובדתית שונה. לגירסתו, ביום האירוע ובעת שנסע ברכב יחד עם אחיו, המשיב 2, עצר אותו המתלונן תוך צעקות וקללות. המתלונן פתח את דלת הרכב, ובעזרת אלה מתקפלת שהחזיק בכיסו האחורי איתה הרביץ למשיב 1, אשר היה אותה עת מחוץ לרכב אליו הצטרפו האחיינים רביע וכרם. המשיבים נטשו את הרכב במקום וברחו. משיב 1 פנה לקבלת טיפול רפואי בביה"ח, לאחר שנפגע בחלקי גופו. בהודעתו השניה מיום 13/7/06, שעה 12:28, חזר המשיב 1 על האמור בהודעה הראשונה והוסיף ופירט כי בנוסף למכות שקיבל מהמתלונן על כתפו, והחזיר לו באגרוף, קיבל מכות מהאחיין של המתלונן רביע, שהגיע אל המקום יחד עם אחיין נוסף בשם כרם. רביע נתן לו מכות באגרוף על הפנים, פצע לו את השפה העליונה ושבר לו את השיניים (שם, עמ' 1, ש' 5-7). לאחר שהתאספו אחרים ממשפחת המתלונן, המשיב 1 ברח מן המקום ונטש את רכבו במקום. המשיב 1 הוסיף כי, מרחוק ראה את המתלונן נכנס לרכבו, נסע בו, התנגש בקיר וגרם לו נזק (עמ' 2, ש' 9-10). לדבריו, לא הבחין במעשיו של אחיו המשיב 2 לאחר שעצרו את הרכב (שם, ש' 12). המשיב חזר והסביר שהחבלות שנמצאו על חלקי גופו של המתלונן נגרמו כתוצאה מכך שהתנגש עם הרכב בקיר, נפל ארצה וזב דם (שם, ש' 16-17). המשיב הכחיש נחרצות כי הוא ואחיו החזיקו באלות והרביצו למתלונן, כלשונו: "לא הספקתי לתת לו מכות, אחי לא ראיתי מה עשה, אני לאחר שראיתי הרבה אנשים באים ורביע פגע בי תוך כדי בריחה שלי, אני לא ראיתי מה עשה אחי נזיה ומה היה איתו" (שם, ש' 22-23). (9) המשיב 2, בהודעתו מיום 8/7/06, שעה 15:47, חזר על אותו התאור כפי שתאר אחיו, המשיב 1, בקשר לאירוע, והוסיף כי הוא נמלט כ- 200 מטר אחורה, ואילו אחיו המשיב 1, נמלט לכיוון סופרמרקט מוניר. עוד אמר כי שמע רעש של מכה, הסתכל אחורה וראה שהרכב בו נהג אחיו והשייך לאביו, נכנס בקיר ונגרם לו נזק. בשל המרחק, לא הצליח להבחין מי נהג ברכב. לדבריו, היה זה או המתלונן, או אחד אחר בשם רביע. בהודעתו השניה מיום 13/7/06, שעה 16:19, חזר המשיב 2, על דבריו בהודעה הקודמת. הוא הכחיש שנתן מכות למתלונן, זאת מאחר ולא הספיק משום שהגיעו בני משפחתו של המתלונן (עמ' 1, ש' 7 וכן עמ' 2, ש' 16). הוא הוסיף כי ראה שאחר נהג ברכב שלהם והתנגש בקיר, ראה את אותו אחר יורד מהרכב כשהוא זב דם. מאוחר יותר נודע לו כי זהו המתלונן (עמ' 2, ש' 10-11). (10) עיון בהודעות אותן סקרתי מעלה, מביא אותי למסקנה כי התשתית הראייתית הלכאורית כפי שנאספה בתיק החקירה איננה משכנעת מספיק כי אם תוכח במהלך המשפט, יהיה בה כדי להביא להרשעת המשיבים באשר למיוחס להם בכתב האישום. הראיות שנסקרו מעלה אינן בעוצמה הנדרשת בשלב זה. אין די בראיות שנאספו בתיק החקירה על מנת להקים תשתית ראייתי מספקת למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. (11) בנוסף הסניגור טען כי, רוב עדי התביעה הינם בני משפחת המתלונן. לפיכך, לדבריו, לא ניתן לבסס תשתית ראייתית מספקת על סמך דבריהם של בני המשפחה, בשל מגמתיותם. בכל הנוגע לאירועי קטטה המוניים, המניבים שלל עדויות הסותרות בחלקן, זו את זו, נאמר בבש"פ 10228/01 סלמאן והיב נסר-אלדין נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(1), 448: "אמת הדבר, מעשי עבירה המתרחשים על רקע קטטה המונית הם קשים מעצם טיבם להוכחה על שום המגמתיות העשויה להתלוות לעדויות השונות משני הצדדים ולקושי הקיים, לעיתים, לאתר את גרעין האמת בתוך סערת ההתרחשויות והאמוציות האנושיות הכרוכות בדבר. במיוחד כך הוא כאשר הקטטה נולדת על רקע איבה מתמשכת בין משפחות וקיומם של שני מחנות ניצים זה לזה משכבר הימים. במציאות כזו, אך טבעי הדבר כי מצויות מערכות עדויות סותרות זו לזו, אשר נדרש לסננן ולהעבירם תחת מבחני בדיקה של סבירות והגיון כנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים עוד קודם שעברו את כור ההיתוך של החקירות הנגדיות במשפט גופו. מתוך סבך העדויות והגרסאות יש לתור אחר גרעין האמת ולבחון האם גרעין ראייתי זה עשוי לשמש בסיס להרשעת הנאשמים." (ראו: בש"פ 863/06 איימן חילו נ' מדינת ישראל (אתר בית המשפט העליון). כך עשיתי בעת בחינה ועיון בהודעותיהם של המתלונן והעדים הנוספים. מן העדויות למדתי כי מרבית העדים לא נכחו בעת האירוע ולא ראו את מהלכו. זאת הסקתי לאחר בחינת תשובותיו של המתלונן, כאשר פירט את אשר אירע ומסר כי היה בזירה לבד ורק לאחר שהמשיבים ברחו, הגיעו אחייניו כרם ורביע. כמו כן, שאר עדי התביעה מסרו בהודעותיהם כי לא נכחו בעת תקיפת המתלונן (ראה הודעותיהם של עלי, כארולין ורביע). בנוסף, בניגוד לדבריו של כרם כאילו היה בעת התגרה, העיד עלי כי כרם הגיע אחריו אל מקום האירוע. עוד מחומר הראיות עולה כי, המתלונן היה במעצר בעקבות תלונה שהגיש אביהם של המשיבים נגדו והוא שוחרר ממעצרו ביום 7/7/06. ביום האירוע 8/7/06, ניגשו שני המשיבים למשטרה והגישו תלונה כנגד המתלונן. לטענתם המתלונן תקף אותם באותו יום והמשיב 1 נזקק לטיפול רפואי. בעקבות התלונה הנ"ל זומן המתלונן לחקירה, והתייצב ביום 11/7/06 במשטרה וטען כי, המשיבים הם שתקפו אותו ובעקבות התקיפה אושפז בביה"ח. המתלונן לא מסר נימוק משכנע מדוע לא פנה למשטרה והגיש תלונה. אלא אמר כי לא היה מי שיסיע אותו לתחנה. (12) ראוי להתייחס אף לטענות ב"כ המשיבים בדבר מחדלי החקירה בכך שהמשטרה לא צירפה לחומר הראיות את צילום רכבם של המשיבים והפגיעה בקיר, כדי שניתן יהיה ללמוד מהם על צורה ואופן הפגיעה. המשטרה אף לא ערכה בדיקת טביעת אצבעות מעל ההגה של רכב המשיבים, על מנת לקבוע בוודאות מי נהג ברכב עובר התאונה, אם ניתן לעשות כן. בתעודת השחרור של בית החולים מיום 8/7/06, שם נרשם "מעורב בת. דרכים", ולאחר מכן המילים "ת. דרכים" נמחקו ובמקומן מופיעה המילה "קטטה". מטילה ספק בגרסתו של המתלונן, ומחזקת את גרסת המשיבים לפיה המתלונן נפגע כתוצאה מתאונה ברכב. כל אלה בהצטרפם יחד, מחלישים את עוצמת הראיות הלכאוריות. ומביאה למסקנה כי בנסיבות המקרה לא די בראיות שנאספו בתיק החקירה המשטרתית, על-מנת להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. לאחר שהגעתי למסקנה זו, מתך סקירת הראיות, אין מקום להורות על מעצר המשיבים עד לתום ההליכים ויש מקום לשחררם לחלופת מעצר. לפיכך, אני מורה כי המשיבים ישארו בחלופת המעצר עליה הורה בית משפט זה בהחלטתו מיום 16/7/2006 ובאותם תנאים. אולם, אם תימצא חלופת מעצר אשר תהא מרוחקת מספיק ממקום מגורי המתלונן ומשפחתו, ניתן יהיה להקל בתנאי מעצר הבית, כך שיוכלו לצאת במהלך היום, ישוב בית משפט זה וישקול חלופה כזו כאשר תוצע. משפט פליליאלימותחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות