ערר על הכנת תסקיר מעצר

להלן החלטה בנושא ערר על הכנת תסקיר מעצר: החלטה 1. לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת א' זיסקינד) לפיה הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר וקבע את המשך הדיון בבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים ליום 25.12.07, בעוד העורר נתון במעצר. 2. נגד העורר, יליד 1988, הוגש ביום 7.12.07 כתב אישום בגין החזקת סכין שלא כדין, ניסיון לתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ושתי עבירות איומים. על פי העובדות המתוארת בכתב האישום ביום 21.4.07 איים העורר לפגוע באופן פיזי בשוטרים שבאו לעצור את אחיו וניסה לתקוף אחד מהם. כמו כן, ביום 4.12.07 כאשר נמצאה על גופו של העורר סכין קפיצית ועקב כך הוא הובא לתחנת משטרה, איים העורר על שוטרים המשרתים בה איומים דומים. 3. ביום 10.12.07 נערך דיון בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר טען בפני בית משפט קמא להעדר ראיות לכאורה להוכחת האישום של החזקת סכין שלא כדין, אך הודיע כי לא "יתעקש" בעניין קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות של איומים על שוטרים וניסיון התקיפה. עוד טען העורר בפני בית המשפט קמא, כי הוא הוכה על ידי השוטרים, וככל שאמר דברי איום כנגדם, מדובר בדיבורי סרק שמקורם בהתנהגות פרובוקטיבית של אנשי המשטרה שהנסיבות בהן הושמעו אינן מצביעות על מסוכנות הנשקפת מהעורר שיבצע את איומיו. כמו כן טען העורר כי מעצרו עשוי לקטוע את מסגרת עבודות השירות אותן הוא מרצה כיום על פי גזר דין שניתן בעניינו לאחר שהורשע בעבירה של סחיטה באיומים ולחייבו במאסר בשארית התקופה. לבסוף העלה העורר את האפשרות כי יוחזק במעצר בית חלקי בשעות הלילה בלבד, בהשגחת הוריו, כך שיינתן לו לרצות את עונש עבודות השירות בשעות היום. 4. כאמור לעיל, ביום 10.12.07 החליט בית המשפט קמא כי "לאור הבקשה שבפני, ולאור טענות לשחרורו של המשיב, אני מורה על הגשת תסקיר מעצר ביחס לחלופת המעצר המוצעת, בין ללא פיקוח ההורים, אלא בשעות הערב בהיותו במעצר בית, ובין במעצר בית מלא". לאור החלטה זו הדיון נדחה ליום 25.12.07 בהנחה שעד למועד זה יתקבל תסקיר המעצר. כתוצאה מהחלטה זו, ולאור החלטה קודמת שניתנה על ידי בית משפט השלום (כב' השופטת ע' כהן) ביום 7.12.07, בה הוארך מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת, העורר נותר במעצר לפחות עד למועד הדיון החדש שנקבע כאמור ליום 25.12.07. 5. לטענת העורר בית המשפט קמא לא היה רשאי לדחות את הדיון ב - 15 יום ולהותיר את העורר במעצר בלא שקבע קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילה למעצר עד לתום ההליכים. גם אם בית המשפט קמא היה רשאי לדחות את הדיון בלא לתת דעתו על הראיות לכאורה ועל עילת המעצר, מוסיף העורר וטוען, במקרה פשוט זה על בית המשפט קמא היה לבחון בעצמו את חלופות המעצר המוצעות, מה גם שהערבים והמפקחים המוצעים היו נוכחים בבית המשפט, ולא היה מקום להיזקק לשם כך לתסקיר מעצר, כשמבחינתו של העורר משמעות הדבר היא הותרתו במעצר משך שבועיים נוספים לפחות. לחלופין, ככל שהיה מקום לערב את שירות המבחן, טוען ב"כ העורר, לא היה מקום לעשות זאת כשהעורר נתון במעצר. 6. לאחר הגשת הערר ועוד לפני שקוים בו דיון, נתן בית המשפט קמא ביום 12.12.07 החלטה נוספת, בה נקבע שקיימות ראיות לכאורה, הן לעבירה של החזקת הסכין והן לעבירות האיומים כלפי השוטרים וניסיון תקיפת השוטרים. כמו כן נקבע בהחלטה זו שקיימת במקרה זה גם עילת מעצר. זאת, לאור מסוכנותו של העורר אשר מתבטאת ב"תעוזה יוצאת דופן של העורר שלא בחל לאיים בסדרת איומים וקללות ... החל להשתולל, ניסה לברוח, דחף את השוטרים, וניסה לתקוף אחד מהם, והתקיפה נמנעה רק כששוטר אחר תפסו" (סעיף 13 להחלטה מיום 12.12.07). בית המשפט קמא דחה את טענתו של הסנגור כי לאור נסיבות המקרה ברור היה שמדובר באיומי סרק אותם העורר לא יממש. בהחלטה נקבע שהתנהגותו של העורר, אשר איים על השוטרים באיומים בוטים, הודיע להם כי הוא יודע כיצד להגיע לכתובתם, והכל כשמדובר באדם שמרצה עונש מאסר בעבודות שירות בגין עבירה של סחיטה באיומים שלא בחל להחזיק סכין בכיסו במהלך ריצוי העונש, "מלמדת על עזות מצח חמורה ומלמדת על מסוכנותו של העורר, שאינו בוחל לאיים אפילו על שוטרים, פעם אחר פעם". 7. לאור החלטה אחרונה זו של בית המשפט קמא, ביקש ב"כ העורר במהלך הדיון להרחיב את הערר ולהתייחס גם להחלטה האחרונה מיום 12.12.07. לטענת ב"כ העורר, חרף החלטה זו, הוא עדיין עומד על טענתו הראשונה שבגינה הוגש הערר, לפיה בית המשפט קמא לא היה רשאי לדחות את הדיון תוך שהוא מותיר את העורר במעצר בלא לקבוע קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר. ב"כ העורר חזר וטען במסגרת זו להעדר ראיות לכאורה להחזקת הסכין. לטענתו, גרסתו של העורר לפיה הוא החזיק בסכין ל"מטרה כשרה" לצורך פתיחת סתימות וחיתוך פירות וירקות לא נבדקה על ידי המשטרה, ובהעדר ראיות אחרות הסותרות טענות אלה, לא היה בסיס לקביעת קיומן של ראיות לכאורה לגבי עבירה זו. כמו כן, טוען ב"כ העורר כי החלת העבירה של החזקת סכין בנסיבות בהן נתפסה הסכין אצל העורר מהווה פרשנות בלתי סבירה של העבירה אשר איננה מתיישבת עם תכליתה, שהיא מניעתם של מעשי בריונות בנסיבות ובמקומות בהם מתעורר חשש מוגבר כי יבוצעו מעשים מסוג זה תוך שימוש בה. אשר לאישומים באיומים ובניסיון תקיפת שוטר, ב"כ העורר לא חלק גם בפני על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עבירות אלה, אך טען שאיומים אלה, בנסיבות בהן הושמעו, הנם על פניהם איומי סרק והם אינם מלמדים על מסוכנותו של העורר ועל חשש ממשי שהעורר יממש את איומיו. מה גם שלטענת העורר אותה עת הוא הותקף על ידי השוטרים ואף נחבל על ידם, חבלה שתועדה במהלך הדיון מיום 5.12.07 בפני כב' השופט בן עטר, ואת איומיו יש להבין כתגובה לא שקולה שמקורה בכעס ובסיטואציה המיוחדת בה היה נתון. גם העובדה שהעורר כבר איים על שוטרים בעבר, במהלך האירוע הראשון נשוא כתב האישום, ולא מימש את איומיו, מצביעה לטענת העורר על חוסר הרצינות שבאיומים אלה. ב"כ העורר מוסיף וטוען, שגם אם יש ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר, בנסיבות העניין, מאחר ואין מדובר בעבירה חמורה, כשבעברו של העורר הרשעה בעבירה אחת שבגין הרשעתו בה לא הוטל עליו עונש מאסר בפועל, בהתחשב בכך שמעצרו עלול לגרום להפסקת עבודות השירות ולשליחתו למאסר, ולאור העובדה שהערבים והמפקחים המוצעים, אביו ואמו של העורר היו נוכחים בבית המשפט, ראוי היה שבית המשפט יבדוק בעצמו את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, ולא ידחה את הדיון לשבועיים כדי לקבל תסקיר מעצר שבנסיבות העניין אין בו כל צורך. 8. ב"כ המשיבה טען כי בנסיבות העניין אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא כי העורר לא ישוחרר ממעצר קודם לעריכת תסקיר בעניינו, וכי במועד זה לא נמצאה חלופה ראויה. באשר לטענות ב"כ העורר לעניין העבירה של החזקת סכין, טוען ב"כ המשיבה כי ממבנה הסכין שנמצאה אצל העורר עולה שהשימוש הטבעי בה איננו תואם את הפעולות שהעורר טוען כי היא משמשת אותו לביצוען. כמו כן, טען בא כוח המשיבה שגם אם טענת העורר לפיה הוא משתמש בסכין לביצוע הפעולות הנטענות על ידו נכונה, אין בכך כדי לבסס קיומה של "מטרה כשרה" כמשמעה בסעיף 186(א) לחוק העונשין. זאת, משום שהעובדה שהעורר עושה שימוש בסכין לצורך עבודתו, אינה מצדיקה את נשיאת הסכין עמו גם כשהוא אינו עושה בה שימוש למטרות אלה. אשר לטענות בדבר מידת הרצינות הנלווית לאיומים שהשמיע העורר, הדגיש ב"כ המשיבה כי מהודעות השוטרים עולה כי אין מדובר באמירות סתמיות אלא בדברים מפורטים המעידים על מסוכנותו של העורר. מסקנה זו נלמדת, לטענת ב"כ העורר, גם מהרשעתו של העורר בעבירה של סחיטה באיומים. עובדה היא, מוסיף ב"כ המשיבה, שגם השופט בן עטר שהורה על מעצרו של העורר בעקבות הצגת הצהרת תובע על כוונה להגיש כתב אישום, סבר "כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופה זו, לפחות מבלי שתיבדק על ידי שירות המבחן, זאת בין היתר לנוכח העובדה כי אימו של העורר הייתה מודעת לעובדה שהוא מסתובב עם סכין והדבר לא הפריע לה". דיון 9. בנסיבות העניין, כאשר לאחר מתן ההחלטה מיום 10.12.07, ניתנה על ידי בית המשפט קמא ההחלטה הנוספת מיום 12.12.07, שבה הוא דן הן בשאלת קיומן של ראיות לכאורה והן בעניין עילת מעצר, נראה שהדיון בשאלה אותה העלה העורר בערר המקורי שהגיש - האם בית המשפט קמא היה רשאי להורות על הכנת תסקיר מעצר בלא לקבוע קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר - הפך לדיון תיאורטי. 10. לגבי ההחלטה מיום 12.12.07 אבקש להעיר שתי הערות מקדימות. ראשית, בהחלטה האחרונה הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, כשביום 25.12.07 (מועד שנקבע עוד בהחלטה הראשונה מיום 10.12.07) יתקיים דיון בחלופת המעצר. אולם, לאור הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (הוראות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים), בית המשפט קמא לא היה רשאי להורות על מעצר עד לתום ההליכים "אלא אם כן ... לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". נראה שבפועל גם לא היה בדעתו של בית המשפט קמא לעשות זאת. לפיכך, יש לראות בהחלטה מיום 12.12.07 כהחלטת ביניים הקובעת קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר, כשההחלטה הסופית בעניין מעצרו של העורר תינתן רק לאחר הגשת תסקיר המעצר ושמיעת טענות הצדדים בעניין זה. שנית, משמדובר, בהחלטת ביניים, ספק בעיני אם בשלב זה יש מקום לבחון החלטה זו, הן לעניין הראיות לכאורה והן לעניין עילת מעצר, ודומה שראוי כי נושאים אלה ייבחנו על ידי ערכאת הערעור רק לאחר מתן החלטתו הסופית של בית המשפט קמא בעניין המעצר. אמנם, הואיל והעורר עצור במעצר ביניים עד למתן החלטה, מקובל עלי שהוא רשאי לערור גם על ההחלטה בעניין מעצר הביניים, אך לגבי החלטה זו, אמת המידה לבחינת קיומן של ראיות לכאורה ולבחינת קיומה של עילת מעצר מקלה הרבה יותר וכל שנדרש הוא "קיום ניצוץ של ראיה ... דהיינו ראייה לכאורה המתבססת על חומר החקירה טרם עמידתה בביקורת הסנגוריה" (בש"פ 5863/98 משה כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם; בש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני, פ"ד נב(4) 515; בש"פ 8896/06 ניסים בוסקילה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אף קיומה של עילת מעצר נבחן בשלב זה במישור הלכאורי בלבד. חרף האמור, משהצדדים טענו בפני גם לעניין זה, לא אמנע מלהתייחס, במידת האפשר, גם לראיות לכאורה ולעילת המעצר. 11. לעניין הראיות לכאורה, העורר אינו חולק, כאמור לעיל, על קיומן של ראיות כאלה לגבי עבירות האיומים והניסיון לתקיפת שוטר, והמחלוקת בעניין זה נסבה על העבירה של החזקת סכין בלבד. אציין כבר עתה, שבהתחשב בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת עבירות האיומים והניסיון לתקיפת שוטר, אינני רואה חשיבות רבה בשאלה אם קיימות ראיות כאלה גם לגבי העבירה של החזקת סכין, שממילא איננה מצדיקה, כשלעצמה, מעצר עד תום ההליכים. בעניין זה גם עולה שאלה משפטית באשר לפרשנות הנכונה שיש ליתן לעבירה זו. פרשנות אחת היא שהחזקה למטרה כשרה, משמעה החזקה שלא לצורך ביצוע עבירה (אחרת) כלשהי (ראה: י' קדמי, על הדין בפלילים: חוק העונשין, חלק רביעי, ע' 2106). אך כפי שמציין קדמי באותו מקום, "יש גורסים, שאין די בכך, וצריך שהחזקת הסכין ... תהיה בתום לב ולמטרה ראויה המצדיקה את החזקתה על אף האיסור" (שם, שם). נראה שבית המשפט קמא החזיק בפרשנות השנייה - המחמירה. בהחלטה נקבע, שבהעדר הסבר סביר מדוע העורר נשא את הסכין על גופו למרות שלדבריו הוא נזקק לסכין רק בעבודתו כאשר במקומות עבודה אלה נמצאים סכינים, בשלב זה אין לקבל את הסברו כהסבר סביר, שכן ההסבר שניתן אינו הסבר משכנע ולא ברור ממנו מדוע לא הסתפק בשימוש בסכינים הנמצאים במקום עבודתו בבית התמחוי או בדוכן שבשוק. לשון אחר, לפי החלטה זו, בהעדר הסבר משכנע כאמור, לא הוכחה הצדקה להחזקת הסכין. לדעתי, בשלב זה אין הכרח להכריע בשאלה משפטית זו, מה גם שלא שמעתי מהצדדים טענות של ממש בנושא זה, וראוי להותיר עניין זה בצריך עיון. לפיכך, אני מוכן לקבל בשלב זה את הפרשנות היותר נוחה לעורר לפיה, לצורך הוכחת מטרה כשרה כמשמעותה בסעיף 186 לחוק העונשין, די לנאשם שיוכיח שהסכין לא הוחזק על ידו לשם ביצוע עבירה. עם זאת, גם כך מדובר בטענת הגנה שנטל הוכחתה מוטל על הנאשם, שאין בה כדי לשלול קיומן של ראיות להוכחת העבירה. למרות האמור, משהעורר נתן בעניין זה גרסה שלא נסתרה על ידי המשיבה, ולאור הכלל שבשלב זה בית המשפט לא נכנס לנושא המהימנות, אני סבור שבשלב זה ניתן לקבוע שעוצמתה של התשתית הראייתית שהוצגה בעניין זה אינה גבוהה. 12. אשר לקיומה של עילת מעצר, הן העבירה של החזקת סכין והן עבירת האיומים, אליהן לא נלוותה במקרה זה אלימות אינן מקימות חזקת מסוכנות. נראה שגם העבירה של הניסיון לתקיפת שוטרים, אף שטמון בה יסוד של אלימות, אינה עונה על הדרישה לקיומה של "אלימות חמורה" אשר נדרשת לפי סעיף 21 לחוק המעצרים להקמת חזקת מסוכנות. בנסיבות אלה עילת מעצר יכול שתקום רק עקב מסוכנותו של העורר, כשהנטל לעניין זה רובץ על המדינה. בנושא זה, לאור העובדה שתסקיר המבחן אשר בית המשפט קמא הורה על הגשתו אמור להתייחס גם לעניין המסוכנות הנשקפת, אם בכלל, מהעורר, כל קביעה שתעשה בעניין זה בשלב זה צריך שתהא, מטבע הדברים, קביעה לכאורית בלבד. בכפוף להסתייגות זו, מקובלת עלי עמדת המשיבה, שנסיבות ביצוע העבירות, בעיקר עבירות האיומים וניסיון תקיפת השוטר, מצביעות לכאורה על מסוכנותו של העורר. עיון בהודעות השוטרים, שחלקן צוטטו על ידי בית המשפט קמא בהחלטתו, מלמד שמדובר באיומים בוטים ביותר, בכלל זה איומי רצח, שלוו בהצהרה של העורר שהוא מעוניין לקבל את שם שותפו של אחד מהשוטרים, שכן "...מספיק לו רק שם ושם משפחה ואת השאר הוא ישיג לבד כמו שהוא הגיע לשני חוקרים נוספים של מרחב מוריה", תוך שהוא מציין את שמותיהם ומקומות מגוריהם של אותם שוטרים אליהם לטענתו הגיע. כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו, גם כשהגיע תגבור של שוטרים (באירוע מיום 21.4.07), בעת שאלה נכנסו לבית העורר, הוא החל להשתולל, העיף את ידיו לצדדים, דחף את השוטרים, ניסה לתקוף את אחד השוטרים, והשוטרים נאלצו להשתלט עליו ולתופסו. צורת התנהגות כוחנית ובוטה זו, שאליה מצטרפת הרשעתו של העורר בעבירת סחיטה באיומים, כמו גם העובדה שכל אלה התרחשו בעת שהעורר מרצה עונש מאסר בעבודות שירות כשתלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה, מלמדים על מסוכנותו של העורר. בדברים אלה אין כדי לקבוע עמדה לגבי מידת המסוכנות הנשקפת מהעורר. ייתכן שמידת מסוכנותו אכן אינה גבוהה, והיא מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר הולמת. אך בעניין זה ראוי יהא לקבוע עמדה לאחר קבלת תסקיר המעצר. ב"כ העורר התייחס בדבריו לטענת העורר כי הוכה על ידי השוטרים. לדבריו, על רקע זה, גם יש להסביר את התנהגותו. מפרוטוקול הדיון בפני כב' השופט בן עטר מיום 5.12.07 אכן עולה שהשפה התחתונה של העורר הייתה נפוחה וב"כ אף טען שעל חולצתו של העורר היו כתמי דם. בעניין זה הוגשה על ידי העורר גם תלונה למח"ש. אולם במסגרת ההליך הנוכחי לא ניתן לקבוע בעניין זה עמדה, ובתלונת העורר כשלעצמה אין כדי לגרוע מקיומן של ראיות לכאורה. 13. בנסיבות אלה, אף שאין לשלול את האפשרות שבסופו של יום בית המשפט יחליט לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אני סבור שבית המשפט קמא היה רשאי להיעזר, לצורך קבלת החלטה מושכלת בעניין זה, בהערכה מקצועית של שירות המבחן, הן לגבי מסוכנותו של העורר והן לגבי התאמתה של חלופת המעצר המוצעת והאפשרות להפיג באמצעותה מסוכנות זו, חרף הארכת תקופת המעצר הנובעת מכך. 14. התוצאה היא שהערר נדחה. תסקיר מעצרעררמעצר