להלן פסק דין בנושא ערעור על חופשה של אסיר: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ד"ר אבניאלי) מיום 13.12.07 בעע"א 5533/07, בגדרו התקבלה עתירת המשיב האסיר לצאת לחופשה, בכפוף לתיאומה ותיאום תנאיה עם המשטרה. בד בבד נתבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין. בהחלטה מיום 31.12.07 עוכב הביצוע ונתבקשה תגובה, כפי שיפורט גם להלן. רקע ב. (1) המשיב מרצה עונש מאסר בפועל בן ארבע שנים, החל מיום 7.6.05, בגין עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ואיומים כלפי בת זוגו לשעבר. למשיב עבר פלילי בעבירות רכוש. הרקע לעבירת האיומים - היא הרלבנטית לענייננו - כעולה מכתב האישום, הוא פרידתו של המשיב מבת הזוג בחודש יוני 2005. בארבעת החודשים שלאחר מכן, בעודו נתון במעצר, התקשר לביתה של בת הזוג פעמים רבות ואיים על חייה ועל חיי אמה. המשיב הודה במסגרת הסדר הטיעון בעבירות המיוחסות לו. (2) המשיב סווג לצורך יציאה לחופשות בקטגוריה א', כך שיציאתו לחופשה אפשרית רק לאחר המלצה של ועדת אלימות במשפחה (להלן ועדת אלמ"ב או הועדה). ביום 16.4.07 דנה הועדה בעניינו של המשיב; והחליטה בחוות דעתה שלא להמליץ על חופשות, בציינה את התרשמותו מרמת הסיכון הגבוהה של המשיב. הוחלט עוד, כי הועדה תשוב ותדון בעניינו בחודש נובמבר 2007. בהתאם, החליט שירות בתי הסוהר שלא לאשר את יציאת המשיב לחופשה. (3) ביום 29.3.07 עתר המשיב נגד ההחלטה, ובהמשך הגיש עתירה מתוקנת באמצעות באת כוחו. העתירה הובאה בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע. בהחלטת בית המשפט מיום 6.9.07 נקבע, כי "ראוי לאפשר לועדה לשוב ולדון בעניינו של העותר (המשיב דנא - א"ר), כאשר יש להניח שאם לא יחול שינוי במצב העובדתי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון (של הועדה מיום 16.4.07 - א"ר), תהיה הועדה מוכנה לשקול בצורה עניינית את שילוב העותר בסבב חופשות". הודגש בהחלטה, כי אין בית המשפט שם את שיקול דעתו במקום זה של הועדה וכי התרשמותו של בית המשפט היתה שהועדה עשתה מלאכה נאמנה. על כן, בסופו של דבר, נדחה הדיון בעתירה עד לאחר הדיון הנוסף בועדה. (4) ביום 3.12.07 התקיים דיון נוסף בועדת אלמ"ב, שבסופו נמנעה הועדה מהמלצה על יציאת המשיב לחופשות. בחוות דעתה (בהתבסס על חוות הדעת הגלויה שצורפה לבקשה) ציינה הועדה, כי המשיב מצוי בתחילתו של התהליך הטיפולי, כי הוא מתקשה להפיק תועלת מהקשר הטיפולי וכי רמת מסוכנותו, נכון ליום הדיון בועדה, היא ללא שינוי. כן צוין, כי הועדה מתרשמת מפער משמעותי בין הצהרות האסיר בדבר שינוי חיובי לבין המודעות שמפגין בפועל. לטענת המדינה בבקשתה, חוות הדעת החסויה כללה אף נתון נוסף חדש, המבוסס על מידע עדכני וקונקרטי, והמצביע על רמת מסוכנות גבוהה של המשיב כלפי בת זוגו לשעבר ומשפחתה. (5) לאחר דברים אלה, ניתן ביום 13.12.07 פסק דינו של בית המשפט קמא בעתירת המשיב. נקבע, כי הועדה לא הביאה בחשבון את המלצת בית המשפט לבחון אם חל שינוי עובדתי בנתונים המתייחסים למשיב ולרמת מסוכנותו. בית המשפט ציין, כי הנתונים שהונחו בפניו ברובם אינם חדשים, והנתון החדש היחידי - שפורט בחוות הדעת החסויה - מתבסס על דו"ח חיצוני שנתוניו חד-צדדיים ולא נבדקו. צוין, כי המשיב ריצה שלושים חודשי מאסר מתוך ארבעים ושמונת החודשים שנגזרו עליו, וכי אם אמנם נשקפת ממנו מסוכנות, ניתן להתגבר עליה באמצעות יציאה לחופשה בתנאים מגבילים. נקבע, כי "בנסיבות העניין אין הצדקה לשלול לחלוטין מהעותר את זכותו לחופשה" (בעמ' 3 לפסק הדין). על כן קבע בית המשפט, כי על המשטרה לחוות דעתה בדבר תנאי חופשה בהם יובטח שלום הציבור או שלום הגורמים שעליהם יש להגן, לדעת ועדת אלמ"ב, ובכפוף לכך - מתקבלת עתירת המשיב. בית המשפט הוסיף כי אינו מורה על שינוי הקטגוריה בה סווג המשיב, ועל כן חופשות נוספות אליהן יבקש המשיב לצאת יידוֹנוּ בועדת אלמ"ב. מכאן הבקשה הנוכחית. ג. (1) בבקשה נטען כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו להוציא את המשיב לחופשה ובהתערבות בשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר, אשר ביסס את החלטתו על חוות דעתה המקצועית של הועדה. הוזכר, כי בפני הועדה עמדו מידע עדכני המצביע על רמת מסוכנות גבוהה, והמלצה שלילית של העובדת הסוציאלית בבית הסוהר, כמו גם המלצה שלילית של שירות המבחן. נטען, כי התערבותו של בית המשפט קמא בהחלטת שירות בתי הסוהר, המבוססת על המלצת הועדה, מוטעית, בהתעלמה מן המידע החדש והעדכני שהוצג בפני הועדה, ובסתרה את קביעתו של בית המשפט עצמו - בהחלטתו מיום 6.9.07 - כי אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הועדה. בהקשר זה נטען, כי על פי ההלכה הפסוקה התערבות בית המשפט בהחלטה המינהלית תבוא רק מקום בו המלצת ועדת אלמ"ב חורגת באופן ניכר ממתחם הסבירות, מה שלא אירע - כנטען - כאן. כן טוענת המדינה, כי קביעת בית המשפט אף עומדת בניגוד להלכה הפסוקה, המעדיפה את האינטרס הציבורי ואת מניעת הפגיעה בשלום הציבור על פני אפשרות צאתו של אסיר לחופשה, שאינה עולה כדי זכות (בהפנותה, בין היתר, לעע"א 6481/01 אלעביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, 715-714 (2003) מפי השופטת - כתארה אז - ביניש (להלן ענין אלעביד)). עוד נטען, כי בית המשפט טעה בהניחו שניתן יהיה להבטיח כי לא ייפגע שלום הציבור בתנאים שתקבע המשטרה - בניגוד לחוות דעת הועדה כי מסוכנותו של האסיר גבוהה. (2) זאת ועוד, לטענת המדינה פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי בבסיסו, באשר נקודת המוצא שהנחתה אותו היא כי לאסיר זכות מוקנית לצאת לחופשה (בהפניה לעמ' 3 בפסק הדין). נטען, כי על פי התשתית הנורמטיבית - קרי, סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978 ופקודת נציבות שירות בתי הסוהר מספר 04.40.00 (סעיף 1 בפרק א' וסעיף 4 בפרק ה'), וכן ההלכה הפסוקה (בין היתר, ענין אלעביד הנזכר) - אין לאסיר כל זכות קנויה לצאת לחופשות. נטען, כי לקביעה זו של בית המשפט קמא השלכות כלליות ורחבות החורגות מעניינו של המשיב. ד. המשיב בתגובתו מתנגד לבקשה. ראשית, טוענת באת כוח המשיב טענה מקדמית, כי הבקשה הוגשה באיחור, יומיים לאחר תום חמישה עשר הימים הקבועים בדין. שנית, נטען, כי הבקשה אינה מעלה שאלה מהותית ומשפטית בעלת השלכות כלליות, ואף מטעם זה די לדחותה. שלישית, ולגופו של ענין, נטען כי בית המשפט המחוזי פעל בתחום סמכותו על פי חוק ובגדרי שיקול דעתו, וכי אין הוא מחויב לקבל את המלצת הגורמים המקצועיים. זאת ועוד, לנוכח החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מודגש, כי לא החליף את שיקול דעת הגורמים המקצועיים בשיקול דעתו, אלא החליט כי יש מקום להתערב בשיקול הדעת בהתבסס על קביעותיו לגבי התנהלות ועדת אלמ"ב, עליהן סומך המשיב ידיו. צוין עוד, בקשר לטענה לגבי היעדרה של זכות קנויה למשיב לחופשה, כי ברי מדברי בית המשפט קמא שלא היתה כוונתו לשנות מן ההלכה הנוהגת לגבי חופשות לאסיר. ולבסוף נאמר, כי המשיב מרצה תקופת מאסר ממושכת בלא שיצא ולוא לחופשה אחת. ה. (1) בהחלטה מיום 31.12.07 ביקשתי לעיין בחומר שעמד בפני בית המשפט קמא. לאחר העיון ניתנה, ביום 10.1.08, החלטה נוספת, שאיפשרה לבאת כוח המשיב להוסיף על תגובתה בגדר סיכומים בכתב לפי תקנה 17(ד) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"מ-1980, ולפרקליטות להגיב בתוך 5 ימים נוספים. תקנה זו מרשה לבית משפט זה לדון בערעור על פי סיכומים בכתב בלא טענות שבעל פה (ותקנה 17(ג) מרשה לבית משפט זה לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור). (2) באת כוח המשיב צינה בסיכומיה, כי אין מדובר בנושא שיש בו השלכות כלליות או ציבוריות המצדיק רשות ערעור, על פי מבחני הפסיקה. לעניין טענת המדינה בדבר ההתערבות בשיקול דעתם של גורמים מקצועיים, נאמר כי לעולם אין בית המשפט בגדר חותמת גומי, ושיקול הדעת הסופי מסור לו, שאחרת לשם מה זכות העתירה כל עיקר; אף במקרה הספציפי אין לומר כי בית המשפט קמא התעלם, על פי תוכן החלטותיו, מן הגורמים המקצועיים. אשר לטענה בדבר היעדר זכות מוקנית לחופשה, חוזרת האמירה (שבאה גם בתשובה הקודמת), כי הנשיאה ביניש ברע"ב 9990/07 יזראלוב נ' משטרת ישראל (לא פורסמה, החלטה מ-7.12.07) דיברה על "זכותו של אסיר לחופשה, אשר על אף שהוכרה כפריבילגיה, הינה בחינת זכות מהותית". הדברים - ונתתי דעתי לכך עם העיון בראשונה, ועתה נדרשה לכך המדינה - אינם דברי הנשיאה ביניש, אלא דברי בית המשפט בנצרת נשוא אותו תיק, ושגגה מצערת נפלה בפי באת כוחו של המשיב; מכל מקום, ברי - לשיטת המשיב - כי ההחלטה נשוא ענייננו לא כוונה לשינוי הלכתי. עוד נטען, כי מדובר ברף הנמוך ביותר של עבירת האיומים, בטלפון וללא אלימות, ושוב נטען כי המשיב ריצה מעל שני שליש ממאסרו ללא חופשה. (3) בתגובת המדינה נאמר כי בית המשפט קמא התעלם מן המידע החדש שהובא בפניו, ובחן בעצמו את הנתונים ללא חוות דעת מקצועית אחרת, שעה שהמדובר במידע מגורם רווחה מקצועי, מן הקהילה. עוד נאמר, כי גם דו"ח סוציאלי (שצורף על ידי המשיב) אינו תומך בטענתו בדבר היעדר מסוכנות. יתר על כן, אף אילו הוגשה חוות דעת מקצועית מטעם המשיב, היה לשיטת המדינה מקום להעדיף את חוות דעת גורמי המקצוע הממליצים לשירות בתי הסוהר; הסיכון, על פי המידע, בראש וראשונה לשלום קרבן העבירה וגם לציבור, מצדיק מתן משקל יתר לזכויותיהם של אלה. ואשר לחופשה, שבה המדינה ומטעימה כי אין המדובר בזכות קנויה אלא בפריבילגיה והטבה, שאינה ניתנת במקום שבו תפקוד האסיר שלילי. הכרעה ו. (1) אודה כי התלבטתי כיצד יש לנהוג במקרה דנא. אין זה מקרה אופייני להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר, המתייחדת למקרים של "בעיה משפטית בעלת חשיבות או ...נושא אחר שחשיבותו היא כללית" כדברי הנשיא שמגר ברע"ב 7/81 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006), טענה המועלית תדיר על-ידי המדינה במרבית בקשות רשות הערעור של אסירים. ואולם, מה שהביאני להציע לחברי - ואוחז מייד את השור בקרניו - לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, היה רכיב הסיכון האינדיבידואלי למתלוננת ולמשפחתה, שדומני כי לא נבדק עד תום, והוא כשלעצמו די בו לתוספת זהירות. אכן, בית המשפט קמא הטיל בפסק דינו על המשטרה לבדוק כיצד ניתן לנטרל את הסיכון מן המשיב, בציינו, כי הרכיב החדש "נתוניו חד צדדיים ולא נבדקו על-ידי גורם כלשהו"; ואולם בית המשפט לא החזיר את הדיון לועדת האלמ"ב כדי שהגורמים המוסמכים יביאו בפניה את תוצאות בדיקתם באשר לאותו נתון חדש, מהימנותו וטיבו, דבר דבור על אופניו. אמנם, אין די, בכל הכבוד, באמירת המדינה בתשובתה כי "מדובר בנתון מהימן וחשוב"; על פני הדברים מצדיק נתון כזה, שלא אדרש אליו ספציפית בהיותו בחומר חסוי, חקירה ודרישה על מנת לודא אם יש בו ממש, ואם ראוי הוא לאכיפה כזאת או אחרת. דבר זה לא נעשה, או אם נעשה לא דווח לועדה ולבית המשפט קמא. לכן מחד גיסא צדק בית המשפט קמא בכך שלא ראה את הנתון כחזות הכל וכמספיק; ומאידך גיסא היה מקום - ובכך חוששני כי אני חולק עליו - כי הבדיקה תועמק בטרם הכרעה. בנסיבות של חשש סיכון ועל פי תולדות המקרה, די בכך לטעמי להשיב את הדיון לועדה. אוסיף למעלה מן הצורך, כי משסבר בית המשפט שיש מקום ליציאת המשיב לחופשה, היה מן הדין שיקבע בעצמו את התנאים לאחר בדיקה ולא יותירם לשיקול דעת המשטרה, כיוון שיש בכך פתח לאי הבנות. (2) אציין בהקשר זה, לענין ההתערבות בשיקול דעתה של ועדת אלמ"ב, כי לטעמי אין מחלוקת אמיתית, מחד גיסא, באשר לכך שיש ליתן משקל גדול מאד לשיקולים של גורמים מקצועיים, ומאידך גיסא כי האחריות בסופו של יום היא על בית המשפט, שתפקידו לשקלל את התמונה על כל רכיביה. המדינה תומכת יתדותיה בדברי השופט (כתארו אז) ברק ברע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מז(3) 802 (1993) בפרשת מקסימוב הנזכרת, וכן בדברי השופט פוגלמן ברע"ב 6345/07 י' ק' נ' ועדת אלימות במשפחה (טרם פורסם) (2007). הצד השוה בהחלטות אלה הוא כי אין בית המשפט שם עצמו במקום גורמי המקצוע ככל ששיקול דעתם אינו חורג קיצונית ממתחם הסבירות. אכן כך, וגישה שיפוטית זו מעוגנת בשכל הישר ובנסיון החיים; כל בר דעת מבין כי בית משפט יטה על פי רוב, לקבל עמדות מקצועיות שניתנו בסדר העניינים הרגיל ובתום לב. אך בה במידה ברי גם, כי בידו לשקול במקרים מתאימים אחרת, תוך הנמקה מתאימה, וכאמור האחריות וההכרעה מוטלת על שכמו. (3) אתיחס בקצרה גם לטיעוני המדינה, באשר למהותה של החופשה. המדינה חרדה פן ייקבע כי לאסיר "זכות קנויה לחופשה" בניגוד לפסיקה בפרשת אל עביד וכן ברע"ב 3630/03 מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם) (2004) (השופטת פרוקצ'יה). תנוח דעת המדינה, כי ברי לבית משפט זה שהחופשה הוכרה כפריבילגיה ולא זכתה למעמד של זכות "הופלדיאנית". ואכן, בפסיקתנו תואר הדבר לא אחת כ"פריבילגיה הניתנת לו (לאסיר - א"ר) על פי שיקול דעתה של הרשות המוסמכת..." (השופטת ארבל ברע"ב 1345/07 פלוני נ' משטרת ישראל (לא פורסם) (2007)), או כ"הטבה" (רע"ב 9898/06 זהאדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם) (2006) השופטת פרוקצ'יה, וראו האסמכתאות שם); ומובן כי לעניין זה משתקללים גורמים כמו מסוכנות, חשש להימלטות, התנהגות וכיוצא באלה. עם זאת אוסיף, כי במקרה אחד כתבתי (רע"ב 5325/07 קדוש נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם) (2007)), כלהלן: "כשלעצמי אף סבורני, כי גם אם במובן משפטי החופשות הן פריבילגיה, הניתנת על סמך שקלולם של גורמים שונים, עדיין הן מעין 'דרך המלך' לאסיר על פי ציפיות סבירות של אדם - אדם העומד באמות המידה לכך". משמעות הדברים לדידי היא, כי לעולם המדובר בשיקול דעת רציני ומוקפד, מתוך ראיית מכלול התמונה - ובבני אדם עסקינן, הן כשהמדובר באסיר הן בקרבנות ובחברה. בסופו של יום איני סבור שבית המשפט קמא התכוון לחדש חידוש מפליג בהתנסחותו, והדין הוא כפי שתואר מעלה. (4) כאמור סבורני במקרה דנא כי הדרך הנכונה היתה להחזיר את התיק לועדת האלמ"ב. ז. סוף דבר אציע לחברי, הבקשה תידון כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור, וכי כי הערעור יתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לועדת האלמ"ב לבדיקה בהקדם של רצינותו ומהימנותו של הנתון החדש, באמצעות גורמי רשות ומקצוע כפי שתמצא לנכון. הועדה תשוב ותשקול בעקבות זאת את המלצתה, בשוותה לנגד עיניה את מכלול הנתונים, לרבות עדכון שתקבל מגורמי המקצוע. בית סוהר / כלאאסיריםערעורחופשה לאסיר מהכלא