להלן פסק דין בנושא ערעור בעבירת מעשה מגונה: פסק דין 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת.פ. 4732/05 (כב' השופטת א' זיסקינד). הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. 2. המערער הורשע ביום 18.12.2006 בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום - מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. גזר דינו ניתן ביום 30.12.2007, ולפיו נדון המערער לעונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, על פי חוות הדעת של הממונה על עבודות השירות; למאסר על תנאי של 5 חודשים, וכן הוטל עליו לפצות את המתלוננת בסכום של 5,000 ₪, אותו ישלם ב-10 תשלומים. הערעור כנגד הכרעת הדין 3. על פי עובדות כתב האישום בו הורשע המערער, נכנסה המתלוננת לחנות נעליים בה עבד כמוכר. המערער עיסה את כפות רגליה של המתלוננת בטלק. בהמשך, קרא המערער למתלוננת לחדר צדדי בחנות. כאשר המתלוננת התקרבה אליו, הרים המערער מעט את חצאיתה של המתלוננת, וקרב את אבר מינו לאחוריה. המתלוננת הרחיקה את המערער ממנה. 4. המערער כפר בעובדות כתב האישום, וטען כי לא היו דברים מעולם וכי הוא לא ביצע מעשה מגונה במתלוננת. 5. הכרעת הדין מושתתת על ממצאי מהימנות ברורים. עדותה של המתלוננת נמצאה אמינה לחלוטין על בית משפט קמא, כמו גם עדויותיהם של אימה, ושל ידיד של המתלוננת. שניים אלה העידו על מצבה הנפשי לאחר האירוע, ותמכו בעדותם, באופן זה, בגרסת המתלוננת. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער כבלתי אמינה, ומצא אותה מגמתית ושקרית. 6. כידוע, כלל הוא, כי אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאי עובדה המבוססים על קביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. לא מצאנו כי הערעור שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם יתערב בית משפט של ערעור בממצאי מהימנות. וזאת, לא רק בגלל הקושי להתערב בממצאים כאלה, אלא גם משום שממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא מתיישבים היטב עם שורת ההיגיון והשכל הישר, ואינם מאפשרים הסקת מסקנה אחרת, ולו ברמה של ספק סביר. 7. הודעת הערעור שהגישה ב"כ המערער הייתה ארוכה ומפורטת מאוד, אולם בטיעון בעל פה ביקשה לצאת מנקודת ההנחה שממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא יוותרו על עומדם. לטענתה, גם בהנחה זו, שגה בית משפט קמא בכך, שהתעלם מן האפשרות כי המגע בין המערער למתלוננת נעשה באופן אקראי וללא כוונה מינית, הן כשעיסה את כפות רגליה של המתלוננת בטלק, והן כשנצמד לאחוריה במסדרון הצר שבחנות. 8. עוד טענה בפנינו ב"כ המערער, כי בית משפט קמא התעלם מכך שייתכן שגם המתלוננת לא ייחסה למערער כוונה מינית מיד לאחר האירוע. לטענתה, ניתן ללמוד זאת מכך שמיד לאחר האירוע ניגשה המתלוננת לקופה לשלם עבור הנעליים מבלי לומר למערער דבר, במקום לנוס מהמקום מיד. העובדה שהמתלוננת הסיקה אחר כך שמדובר באירוע בעל אופי מיני אין בה כדי לבטל את האפשרות הסבירה שבפועל לא הייתה כוונה מינית במעשיו של המערער. 9. בנוסף טענה ב"כ המערער, כי התגובה של המתלוננת מתאימה לאירוע בעל אופי מיני חמור בהרבה מזה שתואר על ידה. 10. כאמור, אין בידינו לקבל טענות אלה, ואנו סבורים כי הרשעתו של המערער בדין יסודה. הכרעת הדין של בית משפט קמא מפורטת מאוד, ומתייחסת לסתירות ולפרכות הרבות שנתגלעו בגרסת המערער. לא מצאנו לנכון לחזור על כל נימוקיו המשכנעים של בית משפט קמא לאמון שנתן בגרסת המתלוננת, ולדחיית גרסת המערער. נתייחס להלן לעיקר הטענות בערעור. 11. טענתה של ב"כ המערער לפיה שגתה המתלוננת ונתנה פירוש מיני לאירוע אקראי ונטול כוונה מינית, נסתרת מיניה וביה מגרסתו של המערער, הן במשטרה והן בבית המשפט. בהודעתו במשטרה (ת/2) טען המערער, כי המתלוננת היא שנגעה בו "עשרות פעמים", והשמיעה הערות בעלות אופי מיני. כך גם בבית המשפט העיד, למשל, כי "היא התחילה לדבר איתי כל מיני דיבורים על אהבה, מעבר לדברים של לקוח-מוכר" (עמ' 34), או "היא התחילה להגיד כל מיני ... איזה סקסי אתה, איזה חמוד אתה ... כל מיני מילים כאלה שלא היו לעניין ודיברנו על זה שאני נשוי והיא התחילה להגיד לי איזה מסז' אתה עושה לאשתך..." (עמ' 37). רוצה לומר, המערער, בעדותו, מודה למעשה כי למפגש בין השניים הייתה משמעות מינית, אלא שלטענתו, המתלוננת היא שיצרה אוירה זו. גרסה כזו בודאי אינה מתיישבת עם הטענה כי המתלוננת פירשה לא נכון אירוע נטול כל משמעות מינית. משנופלת גרסתו בדבר טיבו של האירוע - בשים לב לחוסר הסבירות שבה, לאמון שרחש בית משפט קמא למתלוננת, ולמצבה הנפשי לאחר מכן - נותרת הודאתו כי אכן היה אירוע בעל משמעות מינית, אלא שאופיו וטיבו של האירוע הוא כגרסת המתלוננת ולא כגרסת המערער. 12. בנוסף, טענה זו אינה מתיישבת עם גרסה אחרת, סותרת, שהעלה המערער בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, ולפיה כלל לא עיסה את כפות רגליה של המתלוננת, ולא נגע בהן, וכי המתלוננת כלל לא הייתה במחסן החנות, משמע, שלא היה כלל מגע ביניהם. 13. אשר לחלק הראשון של האירוע, המתבטא בעיסוי כפות רגליה של המתלוננת, על פי הודעת המערער במשטרה, משהביא למתלוננת נעליים למדידה שם לב לפצעים שיש לה על הרגליים, והציע לה שמן תינוקות או טלק. לדבריו, המתלוננת העדיפה שמן, הוא טפטף לה מעט שמן על הרגליים והיא מרחה את השמן. הוא הכחיש באופן נחרץ כי נגע בכפות רגליה של המתלוננת. בבית המשפט ניסה להלך בין הטיפות, והעיד כי החליט להציע למתלוננת את ה"שירות" שהם מציעים ללקוחות, ששמים להם טלק או שמן תינוקות. לדבריו, בדרך כלל הוא שם טלק, "ומקסימום עושה מריחה וזהו" (עמ' 34). אבל את המקרה הזה הוא זוכר היטב: לא הייתה נגיעת יד שלו ברגלה של המתלוננת, והוא רק זרה את הטלק מלמעלה. מעבר לכך שגרסה זו אינה מעוררת אמון כשלעצמה, והיא אינה מתיישבת עם דברי המערער במשטרה, היא בודאי אינה עולה בקנה אחד עם הטענה, לפיה המתלוננת פירשה את טיבו של ה"שירות" התמים, באופן לא נכון. אם המערער לא נגע בכפות רגליה של המתלוננת, לא היה לה מה לפרש. המתלוננת העידה, כי המערער עיסה את כפות רגליה בטלק, והיא חזרה ואמרה לו כי זה לא נעים לה, וניסתה, בעדינות, להיפטר מן המגע שלו. משקיבל בית המשפט קמא את גרסתה של המתלוננת בעניין זה, ובדין קיבל, הרי שלנוכח גרסתו, אין בידי המערער הסבר שיש בו כדי לשלול את המשמעות המינית של עיסוי כפות רגליה של המתלוננת. 14. כאמור בפתח דברנו, לא מצאנו לנכון לעמוד על שלל גרסאותיו של המערער בעניין זה, כמו, למשל, שהוא נוהג להציע מריחת טלק על כפות הרגליים רק ללקוחות מבוגרות, אולם בהמשך טען כי השירות הזה מוצע לכלל הלקוחות, ללא הבדל גיל. כך גם בעוד שבמשטרה העיד כי הציע למתלוננת טלק או שמן תינוקות והיא בחרה בשמן, הרי שבבית המשפט העיד כי זרה טלק, ועוד כהנה וכהנה. הדברים מפורטים בהרחבה רבה בפסקאות 9 ו-10 להכרעת הדין . אין תמה שבית משפט קמא דחה את גרסתו כבלתי מתקבלת על הדעת. 15. אשר לאירוע בחדר האחורי בחנות, הרי שאף לגביו אין המערער יכול לטעון בנשימה אחת גם כי המתלוננת פירשה באופן מוטעה אירוע נטול כוונה מינית, וגם כי האירוע לא התרחש כלל. בחקירתו במשטרה הכחיש המערער את הטענה שהוא קרא למתלוננת לבוא למחסן ואמר: "לא קראתי לה ולא נכנסה למחסן" (ת/2), וטען כי לא נגע כלל במתלוננת. מנגד, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, אמר כי הוא אינו פוסל את האפשרות שהוא נגע במתלוננת באקראי. הדברים אינם מתיישבים אלה עם אלה. אם טענת המערער היא, כי הוא כלל לא עמד בסמוך למתלוננת במחסן החנות, הרי שמדברים אלה משתמע שכלל לא התאפשרה הסיטואציה בה יתקיים מגע בין המערער לבין המתלוננת. ואם, כפי שטענה לפנינו ב"כ המערער, יתכן שבשל העובדה שהמחסן צר נוצר חיכוך אקראי בינו לבין המתלוננת, הרי שהדברים אינם מתיישבים עם כפירתו המוחלטת בעובדה שהמתלוננת נכנסה למחסן. גם בעניין זה, ריבוי הגרסאות ושלל ההסברים הביאו את בית משפט קמא למסקנה, כי אין בהם כדי לעורר ולו ספק סביר בגרסתה המהימנה של המתלוננת. גרסה זו אכן אינה מותירה מקום לספק בדבר המשמעות המינית של המעשה, כאשר במענה לשאלה האם יתכן שהמערער נגע בה כשהוא ניסה לעבור השיבה בשלילה מוחלטת, והסבירה כי הדבר אינו ייתכן, "כי הוא החזיק אותי עם שני ידיו (כך במקור) במותן ובחגורה של החצאית ונצמד אליי עם חלקו התחתון. זהו, פה כבר הייתי צריכה להפעיל כוח כדי להתרחק בכוח" (עמ' 20). תיאור זה אינו מתיישב עם מגע אקראי, ובודאי שאינו מתיישב עם הטענה שלא היה מגע בכלל. 16. טענה נוספת שהעלתה בפנינו ב"כ המערער היא, כי מעצם העובדה שלאחר האירוע הנטען המתלוננת שילמה עבור הנעליים ורק אז יצאה מהחנות, ניתן להסיק שהמתלוננת עצמה לא חשבה באותה עת שהייתה כוונה מינית במעשיו של המערער. גם טענה זו דינה להידחות. המתלוננת שילמה בחיפזון את המחיר המלא על הנעליים ויצאה מהמקום מבלי להתמקח על המחיר ומבלי לקבל את ההנחה שהובטחה לה מלכתחילה. נראה כי המתלוננת, אשר נאלצה להרחיק את המערער ממנה בכוח עת נצמד אליה, ניסתה לסיים את האירוע במהירות ולהסתלק מן המקום. בוודאי שאין ללמוד מכך שהמתלוננת התייחסה למה שאירע לה בשוויון נפש, ושההרהור בדבר כוונתו המינית של המערער בא לה רק לאחר מעשה. 17. לכל אלה יש להוסיף את עדויותיהם של אימה של המתלוננת ושל ידידה הקרוב. שניים אלה העידו על מצבה הנפשי הנסער לאחר האירוע. הטענה כי המדובר במצב נפשי שאינו מתיישב עם האירוע הקל בו הורשע המערער, אינה מקובלת עלינו כלל ועיקר. הביזוי המתבטא בהתייחסות אל גופה של אישה כאל חפץ לסיפוק יצרים מיניים, עלול בהחלט להצמיח תגובה נפשית חריפה, גם אם האירוע עצמו אינו מצוי ברף העליון של החומרה. בוודאי כך הוא, כאשר המעשה אירע אגב בילוי בחנות נעליים, מקום בו אין אדם מעלה על דעתו כי ייפגע באופן זה. עדויות אלה תומכות, אם כן, בעדותה של המתלוננת, אשר דומה כי גם לו עמדה כעדות יחידה ניתן היה להשתית עליה הרשעה, בשים לב למהימנותה, ולגרסאותיו השונות והמשתנות של המערער. 18. סוף דבר, לאור הטעמים המפורטים לעיל, אנו סבורים כי הרשעתו של המערער בדין יסודה ואנו דוחים את ערעורו על הכרעת הדין. הערעור כנגד גזר הדין 19. המערער ביקש במסגרת ערעורו של גזר הדין, כי בית המשפט יאמץ את המלצת שירות המבחן לפיה ניתן להסתפק בעונש של מאסר מותנה בלבד. עוד נטען בהודעת הערעור, כי המדובר באירוע המצוי ברף התחתון של עבירות מסוג זה ועל כן מהווה העונש שהוטל על המערער עונש חמור במיוחד בהשוואה לרף שנקבע בבית המשפט העליון בעבירות מין חמורות יותר. 20. בית משפט קמא מנה, בין הנסיבות לחומרה, בראש ובראשונה את חומרת המעשים בהם הורשע המערער ובייחוד את השפעת מעשיו על מצבה הרגשי והנפשי של המתלוננת. בית המשפט הדגיש את האופן בו ביצע המערער את מעשיו, תוך ניצול תמימותה של המתלוננת, הכנסתה לחדר צדדי במסווה ידידותי, הרמת חצאיתה של המתלוננת והיצמדותו אליה מאחור. בית משפט קמא סבר, כי חרף העובדה שמדובר במעשה מגונה שאינו מן החמורים, אין המדובר בעניין של מה בכך, וכי על העונש לבטא שיקולי הרתעה ואת הצורך בהעברת מסר לציבור בכל הנוגע לעבירות מין. 21. שיקולים אלה הביאו את בית המשפט להטיל על המערער את העונשים המפורטים ברישא של פסק דין זה, ובכללם עונש מאסר בן 6 חודשים, שירוצה בעבודות שירות. 22. דעתנו היא, כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש ראוי בנסיבות העניין. מעשיו של המערער הטביעו את חותמם במתלוננת וניכר כי המדובר בחוויה קשה מאוד עבורה. נראה כי חוויה זו התעצמה גם לנוכח אורח חייה הדתי. המתלוננת הייתה מוכנה לשאת בעול הנפשי הכרוך בהגשת תלונה במשטרה ובהתייצבות בבית המשפט מול המערער, תוך חשיפת פרטים מוצנעים אותם הייתה נבוכה מלחשוף אפילו בפני אימה. מעבר לכך, אנו רואים חשיבות בהעברת מסר ברור באשר לחומרה שיש לייחס לעבירות מין, הן בשל טיב הפגיעה ממנה סובלים נפגעי העבירות הללו, והן בשל הקלות הבלתי נסבלת בה הן מבוצעות, והמקרה שלפנינו יוכיח. 23. עוד אנו סבורים, כי אין להתעלם מטיבן של חלק מן הטענות שהעלה המערער להגנתו בבית משפט קמא. בנוסף לפגיעה שפגע המערער במתלוננת בעצם המעשה המגונה, הוסיף פגיעה על פגיעה בטענות כמו, למשל, שהיא זו ששלחה ידיים אליו, או שהמתלוננת, הנמצאת בשנות השלושים לחייה ואינה נשואה, ביקשה בהגשת התלונה לעורר את חיבתו של ידידה. כך גם טען כלפיה כי ניכר היה בהתנהגותה שיש לה בעיה רגשית וכי היא מחפשת תשומת לב בשים לב למצבה המשפחתי. הכפשתה של המתלוננת על לא עוול בכפה, היא בעינינו שיקול נוסף המחייב ענישה ממשית, ודחיית המלצת שירות המבחן. 24. ההתחשבות מצד בית משפט קמא בעברו הנקי של המערער ובהיותו אב לשני ילדים קטנים, באה לידי ביטוי בכך שבסופו של דבר נגזרה על המערער תקופת מאסר קצרה שתרוצה בעבודות שירות. הערעור נדחה, אפוא, על שני חלקיו. משפט פליליעבירות מיןערעור