עונש על דקירה - גזר דין

בשורה ארוכה של פסקי דין חזרו בתי המשפט והדגישו את החומרה הרבה שבעבירות אלימות המבוצעות באמצעות סכין וחזרו והתריעו שוב ושוב, על אותה מגיפה שפשטה בקרבנו היא מגפת "תת תרבות הסכין". צעירים הנושאים עימם סכינים למיניהם ועושים בהם שימוש ליישוב סכסוכים הנה תופעה חמורה. למלחמה בתופעה זו נרתם בית המשפט, בדרך של הטלת עונשים קשים ומרתיעים. להלן גזר דין בנושא עונש על דקירה: גזר דין 1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן בעבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין. 2. כתב האישום מייחס לנאשם 2 אישומים וכן הוראות חיקוק אחרות מן ההוראות על פיהן הורשע הנאשם. אולם, לאור הודאתו של הנאשם בחלק מעובדות כתב האישום ובהוראות החיקוק כמפורט לעיל, הסתפקה בכך המאשימה וויתרה על הוכחת יתר האישומים והוראות החיקוק. העובדות בהן הודה הנאשם מלמדות, כי ביום 20.12.05, בסמוך לשעה 13:30, הגיע הנאשם לבית הספר התיכון בערוער כשהוא מצויד בסכין. הנאשם נכנס לבית הספר בעת שהתנהלו בו דיונים, ניגש לבניין שבו לומד המתלונן, שהינו קטין יליד 1989, כשהסכין באמתחתו. כאשר יצא הקטין המתלונן מכיתת הלימודים התנפל עליו הנאשם ודקר אותו בסכין ברגלו השמאלית, וזאת בעקבות סכסוך שהיה בין הנאשם ובני משפחתו מצד אחד לבין המתלונן ובני משפחתו מן הצד האחר. בעקבות מעשה הדקירה נפצע המתלונן בירך השמאלית ואושפז למשך יומיים בבית החולים. 3. המדינה, בטיעוניה לעונש, הדגישה את חומרת המעשים הנלמדת מן הדרך בה בחר הנאשם לחסל את חשבונותיו עם משפחתו של המתלונן וטענה כי יש להעניש את הנאשם בחומרה רבה בדרך של שליחתו למאסר ארוך וממושך. כן להשית עליו עונש מאסר מותנה ופיצוי למתלונן והכל כדי להמחיש לנאשם, כמו גם לאחרים כמותו, את סלידתה של חברה מתוקנת ממעשים אלו. התובעת עמדה על תסקיר שירות המבחן, ממנו ניתן ללמוד כי הנאשם אינו לוקח אחריות למעשיו, לא מבין את חומרת מעשיו והוא משליך את האחריות על המתלונן, בין השאר כשהוא טוען כי המתלונן איים עליו בסכין. 4. מאידך טען הסנגור בזכות הנאשם, הנעדר הרשעות קודמות ואשר הודה בהזדמנות הראשונה לאחר שהמאשימה הסכימה להסתפק בהודעתו החלקית. הדגיש הסנגור כי הנאשם הינו בחור צעיר, בן 26 אשר עקב סכסוך משפחתי מסועף נקלע לאשר נקלע וכי לאחר האירוע בא סכסוך זה על תיקונו בהסכם סולחה שנחתם לפני כשנה וחצי בין שתי המשפחות (נ/1). עוד עמד הסנגור על העובדה כי המתלונן לא נפגע בצורה קשה, למזלו ולמזל כולם. ציין הסנגור כי הנאשם שהה במעצר תקופה של כ-5 חודשים וכי מאז שוהה הוא בתנאים מגבילים מזה תקופה ארוכה של כשנה וחצי וכי בתקופה ממושכת זו הפיק את הלקח הנדרש. לאור כל אלה, ביקש כי בית המשפט ישית על הנאשם עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות. 5. תסקיר שירות המבחן עמד על נסיבותיו האישיות של הנאשם ועל הרקע לביצוע מעשה התקיפה, הוא סכסוך שהיה קיים בין אחיו של הנאשם לבין המתלונן. שירות המבחן התרשם מיכולתו המוגבלת של הנאשם בהבנת חומרת העבירה והתייחסותו הסלחנית ושל הסובבים אותו באשר לדפוסי התנהגותו הבעייתיים. על כן נמנע שירות המבחן לבוא בהמלצה טיפולית ואף הציע כי יושת עליו עונש מוחשי בדרך של מאסר שיבוצע בעבודות שירות. 6. בשורה ארוכה של פסקי דין חזרו בתי המשפט והדגישו את החומרה הרבה שבעבירות אלימות המבוצעות באמצעות סכין וחזרו והתריעו שוב ושוב, על אותה מגיפה שפשטה בקרבנו היא מגפת "תת תרבות הסכין". צעירים הנושאים עימם סכינים למיניהם ועושים בהם שימוש ליישוב סכסוכים הנה תופעה חמורה. למלחמה בתופעה זו נרתם בית המשפט, בדרך של הטלת עונשים קשים ומרתיעים. כך, בע.פ. 6720/04 מדינת ישראל נ' עסאם זחאיקה דינים עליון, כרך ע' 420, מצא לנכון בית המשפט העליון להחמיר בעונשו של המשיב, אשר הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בגין מעשי דקירה של המתלונן כשהוא נועץ את הסכין בגבו של המתלונן 3 פעמים, והשית עליו עונש של 3 שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. קובע בית המשפט שם מפי כב' השופט חשין כי: "נלאינו מאמור, עוד ועוד שוב ושוב, כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין מחיינו, וחובה היא המוטלת על בית-המשפט להרים את תרומתו למלחמה קשה זו שבאלימות אשר פשתה במקומותינו. הטלת עונשים קלים - יחסית לנדרש - על מי שמפרים צו של לא-תנעץ-סכין-בגוף-הזולת מחטיאה את המטרה ואת שאיפתנו לעקירה מן השורש של התופעה הפסולה הזו. דעתנו היא אפוא שיש להחמיר בעונשו של המשיב. בה-בעת, נוסיף ונזכור כי מעשהו הקשה של המשיב בא לאחר שהמתלונן "התחיל" במריבה, ויש להביא גורם זה במניין הגורמים שבשקלולם מביאים לצורך להחמיר בעונשו של המשיב." בע.פ. 9133/04 דוד גורדון נ' מדינת ישראל, דינים עליון , כרך ע' 388, מצא לנכון בית המשפט העליון לדחות את ערעור הנאשם על חומרת העונש כשהוא מעיר כי עונש המאסר, בן 12 חודשים, אשר הושת על המערער בגין מעשי דקירה אותם ביצע במהלך תגרה, הנו עונש קל ואין להתערב בו. בית המשפט קובע שם, תוך דחיית ערעורו של המערער כי: "בתי המשפט, בהם בית-המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגפה שפשתה במחנה והיא מגפת תת-תרבות הסכין. צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה…. אותם צעירים הנושאים סכינים על גופם ונועצים אותן בגופו של הזולת, אינם תמיד ובהכרח עבריינים מועדים. ובמקום שהנאשם הוא נער בלא עבר פלילי מתלבטים בתי המשפט לא אחת אם לגזור על הצעיר עונש מאסר, שמא יחבר בבית-הכלא לעבריינים מועדים ויצא מבית-הכלא עבריין. התלבטות זו התלבטות אמת היא, התלבטות ראויה. ואולם המגיפה שפשתה במחנה היא כה קשה וכה ממאירה עד שבתי המשפט חייבים להעלות את תרומתם למלחמה בה על דרך ענישה מרתיעה. וענישה מרתיעה בהקשר הדברים פירושה הוא - שליחתו של נאשם לבית האסורים. הנה הוא המערער שלפנינו, אשר הורשע על-פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כהוראות הסעיפים 333 ו-335(1) לחוק העונשין. העונש המרבי בגין עבירה זו שהמערער הורשע בה הוא 14 שנות מאסר. הגיע עת שבתי המשפט יניעו את העונש אל עבר העונש המרבי שנקבע בחוק. עונש של שנת מאסר - כפי שנקבע למערער - עונש קל הוא ביתר, והרי אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין ולידע כי בנעיצת סכין בחלקו העליון של הגב יכול אדם שיעבור מעבירה של חבלה לעבירה של רצח או הריגה. עיקר הוא, כמובן, בחינוך הנוער, ואולם גם אנו נעלה את תרומתנו בדרכנו". (הדגשה שלי ר.ב.). ובע"פ 3231/04 וע"פ 3431/04 רונן סבן ואיתן בן מרבי נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך סט' 181 , דחה בית המשפט העליון את ערעורם של המערערים (בני 18 ביום ביצוע העבירה), הנוגע לחומרת העונש אשר הוטל עליהם, עונש מאסר של 12 חודשים, וקובע מפי כב' השופטת בייניש כי : "שקלנו את הטיעונים כולם ואכן, כשמדובר בצעירים אשר עדיין לא אבד הסיכוי להשיבם למוטב, קביעת האיזון המתחייב בין השיקולים הנוגעים לסיכויי השיקום לבין שיקולי הגמול וההרתעה הראויים היא מורכבת. בהליך שלפנינו נדרשים אנו גם ליתן משקל הולם לחומרתן של תופעות עברייניות שפשו בחברה והיו לנגע המסכן באופן ממשי את חייהם ואת ביטחונם של אנשים תמימים מקרב הציבור. בית המשפט קמא עמד על חומרת התופעה הנפוצה של יציאה לבילוי תוך הצטיידות בסכין, תופעה פסולה זו גוררת תגובות אלימות והופכת את השימוש בסכין תוך סיכון חיי אדם להתנהגות מקובלת. אין להשלים עם נורמה פסולה זו. כיוון שהתופעה נפוצה בעיקר בקרב צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הרי שאין דרך להרתיע מפני עבריינות נפוצה זו אלא בענישה מחמירה של אותם צעירים. בית משפט זה כבר התריע לא אחת כנגד גישה סלחנית בעבירות הסכינאות המסכנות חיי אדם. כך נאמר בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מולנר (לא פורסם) מפיו של השופט א' גולדברג, אשר בית משפט קמא הסתמך עליו: "כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית." (הדגשה שלי ר.ב.). ובע"פ 86/04 כנפו נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך סח' 79, בנסיבות בהן השית בית המשפט המחוזי על הנאשם, בחור צעיר חייל בצה"ל, עונש מאסר לתקופה של 13 חודשים וכן חיוב בפיצוי כספי של 30,000 ₪, הגם המלצת שירות המבחן להטיל עליו עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות והגם שיקומו של הנאשם, דוחה בית המשפט העליון את ערעור הנאשם לעניין העונש כשהוא נותן את הדעת לנימוקיו של בית המשפט המחוזי בין השאר לעובדה כי מדובר במעשה מתוכנן בקפידה לפגוע במתלונן ולא בדקירות ספונטאניות מתוך להט הויכוח וקובע כי: "שיקולי השיקום הם בעלי משקל נכבד, אך בנסיבות העניין אין הם יכולים לגבור על חובתו של בית המשפט להעניש בשל מעשה אלימות קשה ופוגעני. בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם לעקירת נגע האלימות והסכינאות שפשו בקרבנו, בהטלת עונשים מרתיעים. אם אכן היטיב המערער את דרכו ועלה על דרך השיקום, יש לקוות שיתמיד בה גם לאחר ריצוי עונשו." 7. בנסיבות דנן חומרה יתרה יש ליחס למעשיו של הנאשם אשר איום בבחינת מעשה ספונטאני כחלק מתגרה כי אם מעשה מתוכנן לקפידה כשהוא הצטייד בסכין, נכנס לבית הספר בו למד הקטין, המתין לו עד שזה יצא מכיתתו ותקף אותו בסכין ודקר אותו כדי לגרום לו לחבלה. התנהגות זו מלמדת על מסוכנותו, על הנחישות אשר דבקה בו לפגוע במתלונן ועל כי לא ירא מלפגוע במתלונן לעיני רבים. אמנם לא הורשע הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה אך על חומרת מעשיו ותוצאותיו ניתן כאמור ללמוד מהודאתו בעובדות האירוע כאמור לעיל. בהעדר נסיבות המלמדות על הליך שיקומי ממשי אותו עבר הנאשם, ובהעדר סימנים ברורים המלמדים על לקיחת אחריות מלאה למעשיו וגילוי תובנה ממשית אין לומר כי מדובר בנסיבות לקולא המצדיקות העדפת נסיבותיו האישיות של הנאשם על פני האינטרס הציבורי להרחיק נאשם שכזה מן החברה לתקופה ממושכת. בית המשפט במלאכת גזירת הדין נוטל על עצמו תפקיד מהותי בהתגייסות החברתית הכללית במלחמה חסרת הפשע בנגע האלימות שפשה בקרבנו. רק הטלת עונשים הרתעתים כגמול עונשי על עצם המעש וכהתראה בפני אחרים למען יראו ויראו תסייע במיגור התופעה. נתתי את דעתי בנסיבות העניין לעובדה כי הנאשם נעדר הרשעות קודמות, כי המחלוקת בין המשפחות יושבה וכי מבקש הוא לחזור לדרך הישר. יחד עם זאת, עמד לנגד עיני המעשה החמור אותו ביצע הנאשם. הדעת אינה סובלת כל התנהגות אלימה ובפרט דרך זו של ישוב סכסוכים הנעשית באמצעות שימוש בכלי נשק, עליו נמנה גם הסכין. כל סכסוך או מחלוקת, קשה ככל שתהיה, אינה יכולה להצדיק ביצוע מעשה כה אלים מצד אדם כלפי חברו. לא היו אלה נסיבות של התגוננות מצד הנאשם וגם לא קינטור מצד המתלונן, כי אם מעשה תקיפה לשמו. 8. לאור כל האמור לעיל, אינני סבורה כי זה המקרה בו נכון להטות את הכף לטובת הנאשם ולהשית עליו עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות. ואני מטילה עליו את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל ל- 15 חודשים בהפחתת ימי מעצרו מיום 20.2.05 ועד 14.7.05. ב. מאסר על תנאי ל-8 חודשים והתנאי שהנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות שהנה פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו. ג. הנאשם יפצה את המתלונן בסכום של 10,000 ₪ אשר ישולם תוך 60 יום מיום שחרורו כשהוא צמוד למדד. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.משפט פלילידקירה