סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע", מתייחס הן לחובת התביעה, שהותוותה בסעיפי-משנה (א) ו-(ב), ליידע חשוד בדבר העברה לתביעה של "חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע", אגב ציון כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב "לבירורים ולהצגת טיעונים" והן לזכותו של חשוד, שנקבעה בסעיף-משנה (ד), לפנות לרשות התביעה תוך שלושים יום מיום קבלת ההודעה האמורה "בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב-אישום או כתב-אישום בעבירה פלונית" להלן פסק דין בנושא סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי: פסק-דין 1. לפנינו ארבעה ערעורים שהוגשו מטעם המדינה, אשר הדיון בהם אוחד, הנסובים כולם על החלטות בית-משפט השלום בירושלים, בארבעה מותבים, לבטל את כתבי-האישום שהוגשו נגד המשיבים, זאת נוכח הפרת הוראת סעיף 60א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - החוק). מדובר בהפרת חובת היידוע בדבר העברת חומר החקירה לרשות התביעה בעבירת פשע, אשר נועדה לאפשר לחשוד להגיש בקשה לשימוע בטרם יוגש נגדו כתב-אישום. הערעורים הוגשו כאמור על ארבע החלטות: החלטת כב' השופט א' רון בת"פ 4157/05 מיום 10.7.06 (ע"פ 30541/06), החלטת כב' השופט ח' לי-רן בת"פ 2869/05 מיום 2.7.06 (ע"פ 30542/06), החלטת כב' השופט ר' שטראוס בת"פ 1055/06 מיום 10.7.06 (ע"פ 30544/06), והחלטת כב' סגן הנשיא ש' פיינברג בת"פ 3662/05 מיום 13.7.06(ע"פ 30545/06). 2. נפנה תחילה להצגת המסגרת הנורמטיבית. סעיף 60א לחוק, שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע", מתייחס הן לחובת התביעה, שהותוותה בסעיפי-משנה (א) ו-(ב), ליידע חשוד בדבר העברה לתביעה של "חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע", אגב ציון כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב "לבירורים ולהצגת טיעונים" (להלן - חובת היידוע); והן לזכותו של חשוד, שנקבעה בסעיף-משנה (ד), לפנות לרשות התביעה תוך שלושים יום מיום קבלת ההודעה האמורה "בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב-אישום או כתב-אישום בעבירה פלונית" (להלן - זכות השימוע). לחובת היידוע ולזכות השימוע שני סייגים, שאינם נוגעים לענייננו, האחד - כאשר כתב-אישום מוגש בתקופת מעצרו של נאשם (סעיף-משנה (ז)), והשני - כל אימת שפרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות החליט, מטעמים שירשמו, כי הנסיבות מצדיקות הגשת כתב-אישום בטרם חלפו שלושים הימים ואף בטרם פנה החשוד בבקשה לקיים שימוע בעניינו (סעיף-משנה (ה)). סעיפי-משנה א', ג' , ז' ו-ט' נכנסו לתוקף ביום 1.1.03, ואילו סעיפי-משנה ב', ד' ה, ו' ו-ח' - רק ביום 1.1.05, זאת על-מנת לאפשר לתביעה להיערך כראוי לקיום שימועים בכל עבירות הפשע, היערכות שהייתה כרוכה בהקצאת משאבים ניכרים. מכאן, שחובת היידוע נכנסה לתוקף עוד ביום 1.1.03, ואילו זכות השימוע - רק ביום 1.1.05. 3. בכל ארבעת התיקים הנדונים, שעניינם עבירות פשע, הועבר חומר החקירה מהמשטרה לידי הרשות התובעת לאחר 1.1.03 ולפני 1.1.05, קרי - בתקופה שהייתה בתוקף חובת היידוע בלבד, אך כתב-האישום הוגש לאחר יום 1.1.05, דהיינו - בתקופה שלחובת היידוע נתווספה זכות השימוע. אין חולק, כי בעניינם של כל אחד מהמשיבים הופרה חובת היידוע, שכן לאיש מהם לא נשלחה הודעה על-ידי רשות התביעה בדבר קבלת חומר החקירה לרשותה. ואולם, זכות השימוע קמה להם, כאמור, רק בתקופת הביניים שמיום 1.1.05 ועד למועד הגשת כתבי-האישום. 4. בפתיחת המשפטים בבית-משפט קמא טען כל משיב, כי הפרת חובת היידוע על-ידי רשות התביעה פגעה בזכות השימוע שלו, באופן המצדיק ביטולו של האישום עד למיצוי הליכי שימוע בעניינו. בכל התיקים טענה התביעה, כי ניתן לרפא את הפגם בעריכת שימוע מאוחר מבלי לבטל את האישומים, אך בית-המשפט נעתר לבקשת המשיבים וביטל את האישומים מחמת הפרת חובת השימוע. במרבית התיקים מדובר היה בהחלטה לקונית, וממילא ללא דיון בשאלת נפקות הפגם על ההליך המשפטי על-רקע תורת הבטלות היחסית, שהדיון בעניינה יורחב בהמשך. בהקשר זה לא ניתן להימנע מלהעיר על התנהלות התביעה בדיונים לפני בית-משפט קמא, עת נציגיה לא היו ערוכים למסור תשובה סדורה לטיעוני הסניגורים בשאלה המשפטית של נפקות הפגם על ההליך. 5. בהודעת הערעור טענה המדינה, כי הופרה על-ידה אך חובת היידוע לדווח למשיבים על-כך שחומר החקירה בעניינם הועבר לטיפולה, אך הואיל ובעת העברת החומר לא עמדה עדיין למשיבים זכות השימוע, לא נפל בהליך הכנתו והגשתו של כתב-האישום פגם משמעותי המצדיק ביטולו של האישום. בנוסף ולחלופין טענה המערערת, כי אף אם נפל פגם בהתנהלות גורמי התביעה, הרי שעל-פי דוקטרינת הבטלות היחסית אין הפגם מוביל בהכרח לביטולם של האישומים. בהודעה משלימה בכתב הבהירה המדינה, כי ערעורה מצטמצם אך לסוגיית החלת עקרונות תורת הבטלות היחסית בעניין אי-קיום הוראות סעיף 60א לחוק. המדינה גורסת, כי ניתן לתקן את הפגם בעריכת שימוע מאוחר אף לאחר הגשת כתב-אישום. היא הודיעה, כי לא תחסם דרכו של מי מהמשיבים לשטוח טענותיו לפני הרשות התובעת בהליך של שימוע מאוחר, וכי טענותיו תישקלנה בכובד ראש, בלב חפץ ובאוזן קשובה. 6. באי-כוח המשיבים גורסים, כי החלטת בית-משפט קמא לבטל את האישומים הייתה מוצדקת, זאת נוכח הפרת חובת היידוע שכתוצאה ממנה נפגעה זכות השימוע של המשיבים, וכי החלטה זו אף התחייבה לאור עקרונות דוקטרינת הבטלות היחסית. הם טוענים, כי בהליך של שימוע, שתכליתו לשכנע את התביעה שלא לנהל הליכים פליליים, תהייה התייחסותה של התביעה שונה כלפי נאשם שכתב-אישום כבר הוגש נגדו ובפרט כאשר כתב-האישום תלוי ועומד, לעומת חשוד שטרם נתגבשה החלטה על העמדתו לדין. על-כן גורסים ב"כ המשיבים, כי שימוע יעשה על-ידי התביעה בנפש חפצה יותר, כאשר כתב-אישום אינו תלוי ועומד נגד נאשם, ולפיכך, סוברים שתיקון הפגם של הגשת כתב-אישום אגב הפרת חובת היידוע, צריך להיעשות באמצעות שימוע מאוחר לאחר שהאישום יבוטל. כן מטעימים הם, כי האינטרס הציבורי לא יינזק כתוצאה מביטול האישום והגשת כתב-האישום מחדש אם תידחה בקשת המשיבים בהליך השימוע. זו אף הייתה גישתה של הסנגוריה הציבורית, אשר הציגה את עמדתה העקרונית במסגרת הערעור. לטענתה, שלילת זכותו של חשוד לשימוע, עובר להגשת כתב-אישום נגדו, מהווה פגיעה מהותית בסדרי ההליך הפלילי, כמו גם בזכויות הצדק הטבעי ואף בזכות היסוד של נאשמים להליך הוגן. לשיטתה, איזון אינטרסים ראוי שנערך בגדרי דוקטרינת הבטלות היחסית מצדיק ביטולם של האישומים במקרה דנן, חרף הנכונות לעריכת שימוע מאוחר, שכן שימוע מאוחר בצלו של כתב-אישום תלוי ועומד אינו ראוי ועלול לפגוע בזכות המשיבים להליך הוגן. 7. "כלל השימוע", כעקרון של המשפט המינהלי, קובע כי "רשות מינהלית לא תפגע באדם אלא אם נתנה לו קודם לכן הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו בפניה" (י' זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב', תשנ"ו-1996, עמ' 793-794). בעבר נפסק, כי לא עומדת לחשוד בפלילים זכות להשמיע טענותיו כנגד הגשת כתב-אישום נגדו (בג"צ 3406/91 בבלי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1), ואולם, כמבואר בסקירת הרקע המשפטי בפיסקה 2 לעיל, בחקיקתו של סעיף 60א בגדר תיקון 26 לחוק, הכיר המחוקק בזכות השימוע לחשוד בטרם אישומו בעבירת פשע, ובחובת היידוע המוטלת על התביעה להודיע לחשוד על העברת חומר החקירה לרשותה, בכדי שיוכל לפנות בשימוע, אם יחפוץ בכך. כפי שהובהר בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות שימוע), התשנ"ט-1999, ההכרה בזכות השימוע לחשוד בפלילים באה לעולם מתוך ההכרה כי החלטה על הגשת כתב-אישום הנה רבת משמעות לגבי החשוד, פוגעת בו קשות ואף משנה את מעמדו בעיני הציבור. 8. כאמור, בענייננו אין חולק כי התביעה הפרה בכל ארבעת התיקים את חובת היידוע כלפי המשיבים. כפועל יוצא מהפרה זו נפגעה זכות השימוע של המשיבים, אשר כתב-האישום נגדם הוגש לאחר שהוראות החוק בדבר זכות השימוע נכנסו לתוקף. על-רקע הודעת התביעה, לפיה תדון בכל בקשת שימוע מאוחרת, מתמקדת המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם צדק בית-משפט קמא בהחלטתו לבטל את האישומים בכדי שהשימוע ייעשה שלא בצלו של כתב-אישום תלוי ועומד, אם לאו. משנפל פגם בהליך הכנת כתב-האישום והגשתו, במובן זה שהוגש אגב הפרת חובת היידוע, יש לבחון את נפקות הפגם והשלכותיו על ההליך המשפטי במסגרת דוקטרינת הבטלות היחסית שנקלטה בפסיקה. אכן, בחלק מהתיקים נושא הערעורים דנן לא טענו נציגי המדינה בערכאה הדיונית להחלת הדוקטרינה האמורה, ואולם בטיעוניהם הציגו את הרציונל העומד ביסודה. מכל מקום, אף אם לא התקיים בבית-משפט קמא דיון ענייני בשאלת החלת הדוקטרינה, לא מצאנו מקום להחזיר הדיון לבית-משפט קמא לבחינת הסוגיה, שכן עסקינן בעיקר בשאלות משפטיות שערכאת הערעור יכולה להכריע בהן בגדרו של הערעור. 9. ההלכה הפסוקה בדבר הבטלות היחסית מורה, כי במסגרת הביקורת השיפוטית על פגם שנפל בהחלטה, יש להבחין בין שני מישורים: האחד - הפגם עצמו, והשני - תוצאת הפגם, קרי - נפקות הפגם על תוקפה של ההחלטה. נפקות הפגם, לרבות הסעד הניתן על-ידי בית-המשפט, תוכרע על-פי חומרת ההפרה בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, עמ' 644). הכלל חל הן על החלטות מינהליות והן על החלטות שיפוטיות (רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 685), לרבות על החלטות שניתנו בחוסר סמכות (ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793, 816). על-פי הדוקטרינה האמורה, פגם בהחלטה מינהלית אינו מחייב את ביטול ההחלטה, ולבית-המשפט יש שיקול-דעת רחב בבואו להכריע בשאלת תוצאות הפגם. עליו לקיים בדיקה עניינית של המקרה לגופו, אגב איזון בין שיקולים, שבמסגרתם תיבחן חומרת הפגם, הרלבנטיות שלו ביחס להחלטה, תכלית ההוראה שהופרה, הנזק או העוול שהסבה ההפרה ומידת הפגיעה באינטרס הציבורי לו תבוטל ההחלטה בגינו (י' זמיר, לעיל, עמ' 680; וכן ראו: ע"פ 1523/05 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2006(1) 2813). 10. ומן הכלל אל הפרט: את תוצאות הפרת חובת היידוע יש לבחון, אפוא, בהתאם לעקרונות תורת הבטלות היחסית. במסגרת בחינה זו יש לשקול, בין השאר, את חומרת ההפרה של חובת היידוע בזיקה לתכלית החקיקתית של זכות השימוע של החשוד בפלילים, את הנזק שיוסב למשיבים אם השימוע בעניינם יערך בצלו של כתב-אישום תלוי ועומד, ואת הפגיעה הצפויה באינטרס הציבורי אם יבוטל האישום עד למיצוי הליך השימוע. אין חולק, כי הפרת חובת היידוע פוגעת בזכות השימוע של החשוד, וכי הסעד הראוי בנסיבות אלו הוא בראש ובראשונה מתן אפשרות לשימוע מאוחר. השאלה שבמוקד המחלוקת היא האם לצורך השימוע המאוחר מוצדק לבטל את האישום, או שמא ניתן לקיים שימוע הוגן וענייני מבלי לבטל האישום תוך עיכוב מתן תשובת הנאשם לאישום עד לסיום השימוע. סבורים אנו, כי איזונם של כל השיקולים הרלבנטיים מביא למסקנה, כי ניתן לרפא את הפגם של הפרת חובת היידוע בעריכת שימוע מאוחר מבלי שיהיה צורך בביטול האישום. ראשית לכל, תכלית סעיף 60א לחוק הנה ליתן לחשוד בעבירת פשע הזדמנות לשטוח טענותיו לפני רשות התביעה, בכדי למנוע פגיעה אפשרית בשמו הטוב ובמעמדו. כאשר מחמת תקלה הופרה חובת היידוע וכפועל יוצא נפגעה זכות השימוע, יש בשימוע מאוחר, אף אם כתב-האישום נותר תלוי ועומד, משום מתן הזדמנות לחשוד להשמעת טיעוניו בנדון, ואם ישכנע את רשות התביעה שלא היה מקום להגיש נגדו כתב-אישום, חזקה שזו תחזור בה מהאישום בהקדם. יתר-על-כן:החלטה של ראש רשות תביעה - כמו פרקליט מחוז או ראש יחידת תביעות במשטרה - להעמיד חשוד לדין, אינה דבר של מה בכך, והיא נסמכת, לאחר שיקול-דעת ומחשבה, על תשתית של ראיות לכאורה שיש בהן כדי להביא להרשעה מעבר לספק סביר. החלטה שכזו אין לבטל אך מחמת הפרת חובת היידוע, כל אימת שניתן לרפא את הפגם בעריכת שימוע מאוחר, שחזקה שיקויים בלב חפץ ואוזן קשובה. אם יסבור מי שקיבל את ההחלטה על העמדה לדין, כי יש בטיעוני הנאשם במהלך השימוע כדי לשנות את ההחלטה, חזקה שיקבל החלטה עניינית לחזור בו מהאישום. הטענה, כי פתיחותו של פרקליט מחוז או ראש ענף תביעות לקבל את טיעוני הנאשם בשימוע תהא מצומצמת יותר בשעה שתלוי ועומד כתב-אישום, לעומת מקרה שבו בוטל האישום, מטילה דופי חסר יסוד ביושרתם של ראשי התביעה ורומזת על היותם מושפעים משיקולים בלתי ענייניים. על-כן, לא נפגע אינטרס אמיתי של הנאשם בקיומו של שימוע מאוחר, כל עוד מעוכב המשפט עד למיצוי הליכי השימוע. זאת ועוד: עיון בחוק והשוואתו להצעת החוק מלמד כי הפרת חובת היידוע אינה אמורה להביא לתוצאה כה קיצונית של ביטול האישום. כאשר סבר המחוקק, כי הפרת זכויות דיוניות של נאשמים מצדיקה סנקציה מקדמית עוד בטרם תיבחן שאלת נפקות ההפרה על האישום במסגרת הכרעת-הדין - עשה זאת במפורש. כך למשל הורה בסעיף 77 לחוק, כי הפרת החובה להעמיד לידי הנאשם את חומר החקירה לפי סעיף 74 לחוק תגרור "סנקציה", לפיה לא תוכל התביעה להגיש את הראיה לבית-המשפט. בסעיף 60א לא קבע המחוקק כי הפרת חובת היידוע או פגיעה בזכות השימוע יביאו לביטול האישום. יתירה מכך: בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות שימוע), התשנ"ט-1999, נאמר כי "לא יוגש כתב אישום בעבירה מסוג פשע נגד חשוד שביקש לממש את זכותו לשימוע לפני שניתנה לו הזדמנות נאותה לממש את הזכות". העובדה שבחוק לא אומצה הצעה זו, מלמדת על כך שהמחוקק לא ראה בהפרת החובות האמורות כמצדיקות ביטול אישומים, ובפרט כאשר ניתן לרפא את הפגמים הנ"ל בעריכת שימוע מאוחר. לכך יש להוסיף, כי המחוקק לא מצא לנכון לכלול ברשימת הטענות המקדמיות שיש בהן כדי להביא לביטול אישום לפי סעיף 149 לחוק, פגמים בהליך הגשת כתב-האישום - בכלל, ובזיקה לזכות השימוע - בפרט. לא זו אף זו: אי-משלוח מכתבי יידוע למשיבים נבע מתקלות שאירעו בתיקים רבים שהגיעו לתביעה לפני יום 1.1.05 ואשר כתבי-האישום בהם הוגשו לאחר אותו מועד. התקלות נבעו מהיערכות לקויה בדבר האופן שבו תבוצע חובת היידוע בתיקים אלו. סבורים אנו, כי ביטולם של כתבי-האישום הנדונים, לרבות עשרות רבות אחרים שבהם נפלו תקלות דומות, אינה מתיישבת, מבחינה מערכתית, עם האינטרס הציבורי של העמדת עבריינים לדין, ובפרט כאשר הנאשמים אותרו, זומנו לבית-המשפט ואף מונו להם סניגורים ציבוריים. כאמור, אם בשימוע מאוחר יסברו פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות, כי יש לבטל את האישום, הרי שחזקה שהדבר יעשה בהקדם. בהקשר זה יצוין, כי הגשת כתבי-אישום מחדש בכל המקרים שבהם תידחה בקשת הנאשמים בשימוע לבטל את האישומים נגדם, תפגע הן באינטרס הציבורי של העמדת עבריינים לדין, זאת בשל העיכוב בניהול התיקים מחמת הגשת כתבי-האישום מחדש, והן בנאשמים עצמם - שהדבר יסב להם מן הסתם מפח נפש. סיכומם של דברים: בבואנו ליישם את עקרונות תורת הבטלות היחסית על המקרים דנן, הגענו לכלל דעה כי בחינת מהות ההפרה של חובת היידוע לפי סעיף 60א על רקע תכליתה, תוך איזון מושכל של מכלול הנסיבות, לרבות אינטרס המשיבים והאינטרס הציבורי, מובילה למסקנה שיש בשימוע מאוחר כדי לרפא את הפגם, זאת ללא צורך בביטול האישומים. אשר-על-כן, הפרת חובת היידוע לא הצדיקה את הסעד של ביטול כתבי-האישום, ולא מצאנו כי תקופח זכותם של מי מהמשיבים בשימוע, אף אם מדובר בשימוע מאוחר כאשר כתב-אישום תלוי ועומד נגדם. 11. על-יסוד האמור לעיל, מתקבל ערעור המדינה בארבעת הערעורים הנדונים במובן זה, שהחלטות בית-משפט קמא בדבר ביטול האישומים מחמת אי-קיום חובת היידוע מבוטלות. עם זאת, מתן תשובת הנאשמים לאישומים תעוכב למשך שלושים יום מהיום, זאת על-מנת לתת למשיבים אפשרות לבקש מהתביעה לקיים שימוע בעניינם, ואם תוגש בקשה כזו - תידחה פתיחת המשפט עד למתן הכרעה בשימוע. משפט פליליסדר דין פלילי