סעיף 300א' ( עונש מופחת) לחוק העונשין נועד לאפשר לבית המשפט ליתן משקל לנסיבות מיוחדות של הנאשם ולגזור עונש קל יותר, אף שמדובר בעבירת רצח שעונשה הינו מאסר עולם. באשר לשיקולי ענישה נקבע בפסיקה כי אפילו הוכח כי מתקיימים תנאי סעיף 300א' אין בית המשפט חייב להקל בעונשו של הנאשם והדבר נתון לשיקול דעתו. להלן גזר דין בנושא סעיף 300א לחוק העונשין: גזר דין 1. הנאשמת הייתה בעלים של מוסך באזור התעשייה עטרות בירושלים. ליד המוסך שכן מפעל "סופר דרינק" בבעלות של סימן מיכל, ובו עבדו גם בניו רמי, עופר ואורן מיכל. במשך השנים, עד קיץ 1998, העלתה הנאשמת טענות שונות כלפי המפעל. בחודש מרץ 1998 נפגעה הנאשמת בעינה, אושפזה במשך כשבועיים בבית החולים, ולאחריהם דעכה העבודה במוסך עד סגירתו. כחודש לפני האירוע שיתואר להלן, נערכה "סולחה" בין הנאשמת לבין סימן מיכל ונוהל דו-שיח שנועד לבדוק אפשרות כי המפעל ירכוש את שטח המוסך או את חלקו. הנאשמת הייתה פעילה בתחום הביטחון באזור התעשייה עטרות ונהגה להלך חגורת אקדח. ביום 31.8.1998 אחרי הצהריים, הגיעה הנאשמת למפעל ומהשעה 17:00 ישבה במשרדו של סימן מיכל, והתנהל משא ומתן בעניין הרכישה. בשעה 20:30 לערך, נסע אורן מיכל מהמפעל ברכב, כשאיתו מספר עובדים, אולם בחלוף דקות ספורות התקשר אליו אביו, סימן מיכל, וביקש שיחזור על-מנת לאסוף את הנאשמת. אורן חזר לחצר המפעל, ראה את הנאשמת יושבת במשרד של אביו וביקש מהפועל חאדר סעידי לצאת מהרכב, להיכנס ולקרוא לה. סעידי עשה כמצוותו, והנאשמת אמרה לסעידי כי תצא מייד. בהתרחקו מטרים ספורים מהמשרד, שמע סעידי 3 יריות. יריות אלה נורו על-ידי הנאשמת לגופו של סימן מיכל וקטלוהו. הנאשמת יצאה מהמשרד, צעקה וירתה כדור אחד לרצפה וכדור לעבר הקיר, ניגשה לרכב כשאקדח מאחורי גבה וירתה באורן ובעובדת נוספת שהייתה ברכב, אורית צברי. השניים נפצעו מהירי. במקביל, הגיע למקום רמי מיכל, וראה רשף יריות. רמי נפגע מהירי אך נאבק עם הנאשמת והצליח לפרוק אותה מנשקה. שוטרים שהגיעו לזירה דיווחו כי מצאו את הנאשמת יושבת על כסא ולא מגיבה. בית המשפט המחוזי, בהרכב כב' השופטים צמח, נאור וארד (בהמשך החליף השופט ע' קמא את השופטת ארד), קבע כי הנאשמת מסוגלת לעמוד לדין, והרשיעה ברצח סימן מיכל עליו השלום (להלן - המנוח), לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, וכן בעבירות נוספות: ניסיון רצח של אורן מיכל ואורית צברי לפי סעיף 305 לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה ברמי מיכל לפי סעיף 329 לחוק העונשין. בית המשפט דחה את בקשת הנאשמת להטיל עליה עונש מופחת, לפי סעיף 300א' לחוק. הנאשמת נידונה בבית המשפט המחוזי למאסר עולם ול-15 שנות מאסר בגין העבירות הנוספות, מתוכן 5 שנים חופפות למאסר העולם. 2. בערעור בבית המשפט העליון (ע"פ 5570/01) פרשה הנאשמת קשת רחבה של טענות, אולם בסופו של יום התמקד הדיון בשתי שאלות עיקריות: האחת, כשירותה של הנאשמת לעמוד לדין. השנייה, החלת סעיף 300א' לעניין עונש מופחת. בית המשפט העליון דחה את רוב טענותיה של הנאשמת וקיבל את הטענה, כי יש להחיל על המקרה את הוראות סעיף 300א' לחוק העונשין, שכן לנאשמת הייתה הפרעה נפשית וליקוי שהגבילו במידה ניכרת את יכולתה להימנע מעשיית המעשה. הכרעת בית המשפט העליון בעניין זה מפורטת בסעיפים פ"ג-צ"ג לפסק דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין ואין צורך לחזור עליה, אלא בתמצית: מספר חודשים לפני האירוע נטלה הנאשמת סטרואידים במינון גבוה שיש בהם כדי להשפיע ולגרום להפרעה נפשית; היו אינדיקציות קודמות להתדרדרות במצבה הנפשי של הנאשמת (דיכאון, מחשבות פרנואידיות ועוד); אובדן שליטה סמוך לאירוע והלם; העדר מניע. לפיכך הוחלט, כי התיק יושב לבית משפט זה על-מנת לגזור מחדש את עונשה של הנאשמת "תוך שבעבירת הרצח ייגזר הדין בהתאם לסעיף 300א', הכל חלף גזר הדין קמא". עוד נקבע, כי "בית המשפט ישקול את רכיבי העונש, מזה את הרצח, קיפוד נפשע של חיי אדם - כאלמנט דומיננטי - וכן פגיעה באנשים אחרים, ומזה את נסיבותיה של המערערת" (סעיף צ"ד לפסק הדין). 3. בהליך שהתקיים לפנינו, העידו שלושת הקורבנות אורן מיכל, רמי מיכל ואורית צברי, והוגשו מסמכים רפואיים על מצבם. כמו כן, הוגשו שני מכתבים של קרפ"ר שב"ס - ד"ר אלכס אדלר על מצבה הרפואי, התפקודי וההתנהגותי של הנאשמת בכלא. מטעם הנאשמת הוגשו מסמכים על מצבה הרפואי, שני הניתוחים שעברה בראשה, מסמכים רפואיים נוספים, מכתבי הערכה וכן חוות דעתו של רופא השיקום פרופ' רינג. הנאשמת, בדבריה לפנינו, התקשתה לדבר או אף לקרוא מתוך הדפים שהכינה, התייפחה, אמרה כי מאז המקרה היא מתייסרת יום ולילה, סובלת מאוד בכלא. עקב התרגשותה הרבה, הדפים נמסרו לנו. 4. ב"כ המאשימה טענה, כי פסק דינו של בית המשפט העליון מאמץ את העובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, למעט הרשעה בסעיף 300א'. בית המשפט העליון הותיר על כנה את התרשמות בית המשפט המחוזי כי מדובר בנאשמת שבחרה להתחזות לצורך השגת רווח משני. ב"כ המאשימה הפנתה לעובדת קטילת המנוח ולמצבם של הקורבנות האחרים, בעיקר מצבה הקשה והעגום של אורית צברי שנותרה עם 96% נכות לצמיתות, וביקשה לתת משקל לעבירות החמורות, לערכים החברתיים שנפגעו ולא להעמיד במוקד את הנאשמת ונסיבותיה, שכן בעבירות כה חמורות, נסיבות אישיות נדחקות. לטעמה, מהמסמכים הרפואיים שהגישו שני הצדדים עולה, כי הנאשמת מתפקדת כראוי בכלא, עצמאית בניקיון אישי, באכילה ונמנעת מיוזמתה מפעילות שמוצעת לה, יודעת לעמוד על שלה, שומרת על זכויותיה בתקיפות. בהפנותה לפסיקה ביקשה ב"כ המאשימה לקבוע שאין מדובר במעשה אחד ולהטיל על הנאשמת עונשים מצטברים. בהסתמכה על פסיקה נוספת, עתרה לעונש של 30 שנות מאסר לפחות בגין עבירת הרצח, גזירת שנות מאסר רבות בגין כל ניסיון רצח, ושנות מאסר בגין החבלה בכוונה מחמירה, הכל כעונש מאסר מצטבר. כמו כן ביקשה לפסוק לקורבנות פיצויים. 5. ב"כ הנאשמת טענה כי ברוב המקרים שנדונו על-פי סעיף 300א', הייתה הסכמה בין התביעה לבין הסנגוריה. לפיכך, אין זה קל ללמוד על מגמה עונשית כללית. אולם, מהמקרים שכן נדונו בבתי המשפט, על בסיס הסכמה לעצם חלות הסעיף, העונשים המוסכמים נסובו בין 10 ל-20 שנות מאסר. מעולם לא נידון אדם לעשרות רבות של שנות מאסר כפי שמבקשת התביעה, גם לא במקרים חמורים מאוד שאופיינו באכזריות של הנאשם. לטעמה של הסנגורית, מדובר בטרגדיה קשה של הנאשמת, אישה פעילה ומוערכת מאוד בקהילה, שזכתה לקבל עשרות מכתבי הוקרה לפני האירוע וגם לאחריו על מעשיה החיוביים, ואשר אירועים שאינם קשורים ברצח שיבשו את מהלך חייה ואת שיקול דעתה וגררו אותה לבצע המעשים בהם הורשעה. במצב זה, אין מנוס אלא לתת משקל למצבה האישי של הנאשמת, לאירועים שהביאוה עד לביצוע העבירות, שני ניתוחי ראש שעברה, שיתוק בפלג גופה השמאלי והקשיים מהם היא סובלת בכלא. עוד הדגישה כי אלמנט ההתחזות אומנם קיים אצל הנאשמת, אולם בפסק הדין של בית המשפט העליון נקבע במפורש כי אלמנט זה הינו חלק ממחלתה, ומכל מקום, אין הוא מרכיב כה דומיננטי כפי שנקבע בהליך הראשון. עוד טענה הסנגורית, כי נקודת מוצא סבירה לעונש, צריכה להיות המקרה של דניאל עוקב (ע"פ 3962/99, ע"פ 4047/99), שכן גם שם היה מדובר בחוסר מניע, באדם שנרצח ובעוד אישה שנפגעה מאקדח, אלא שמצבה של הנאשמת שלפנינו מצדיק ענישה מתונה יותר, נוכח מצבה הרפואי החמור והזכויות שצברה בעבר. 6. האם יש לראות במה שעשתה הנאשמת "אותו מעשה" כהוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי? סוגיה זו נדונה בפסיקה מספר פעמים ונקבע כי הדבר תלוי בכל נסיבות האירוע ונבחן על-פי שני מבחנים: האחד, עובדתי, האם מדובר בפעולות נפרדות שאומנם עוקבות זו את זו, אך ניתנות לפיצול. השני, מהותי-מוסרי, האינטרס של הקורבנות וריבוי נפגעים (ראה ע"פ 6141/01 ג'בארין חליל נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1) 653). במקרה שלפנינו ועל-פי המבחן הראשון, מדובר בשלושה אירועי ירי נפרדים, הראשון במנוח, השני באורן מיכל ואורית צברי והשלישי ברמי מיכל. משך כל זמן הירי היה דקות ספורות, אך בשלושה מקומות שונים. האחד במשרד, השני ברכב והשלישי בחצר. על-פי המבחן השני, מדובר בארבעה קורבנות, חיי אדם שקופחו ושלושה נפגעים, מצב המהווה אינדיקציה לריבוי עבירות. לפיכך אין מדובר ב"אותו מעשה". 7. באשר למדיניות ענישה בסוגיית חפיפת עונשים או הצטברותם, הרי הערכים הנעלים של חיי אדם ושלמות גופו ובריאותו מחייבים לגזור עונש נפרד על כל עבירה, דבר המצדיק צבירת עונשים, אולם מקום בו מדובר על זיקה בין המעשים, הצבירה אינה חייבת להיות מלאה (ע"פ 3504/01 וופא תפאל נ' מדינת ישראל תקדין עליון). 8. סעיף 300א' נועד לאפשר לבית המשפט ליתן משקל לנסיבות מיוחדות של הנאשם ולגזור עונש קל יותר, אף שמדובר בעבירת רצח שעונשה הינו מאסר עולם. באשר לשיקולי ענישה נקבע בפסיקה כי "אפילו הוכח כי מתקיימים תנאי סעיף 300א' אין בית המשפט חייב להקל בעונשו של הנאשם והדבר נתון לשיקול דעתו" (ראה ע"פ 7926/00 דיפני נ' מ"י תקדין עליון 2004 והפסיקה הנזכרת שם). מפסיקה פרטנית עולה כי כל מקרה נדון לפי נסיבותיו: בפ"ח 1012/04 מ"י נ' פסחוב, רצח הנאשם אדם בדקירות סכין בגופו לאחר מכן ערף את ראשו וביתר את הגופה. בית המשפט ציין את האכזריות הזוועתית של המקרה, התלבט בכל הקשור להסדר הטיעון ולעונש הראוי וגזר על הנאשם 22 שנות מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. בפ"ח (ת"א) 1109/02 מ"י נ' ציסין, ירה הנאשם בקורבן 4 כדורים וקטלו. על התביעה היה מקובל כי הנאשם היה נתון במצוקה נפשית קשה עקב השפלה והתעללות חמורה מצידו של המנוח, שנטל את כספו בדרכי עורמה ושקר והוליכו שולל. על-פי הסדר טיעון בין הצדדים שאושר, נדון הנאשם ל-22 שנות מאסר בפועל. בע"פ 2424/97, ע"פ 2325/97 אבי אזולאי ואסתר קלכמן נ' מ"י, קשרו המערערים קשר לשדוד ולרצוח את המנוחה, לאחר שדקרוה בסכין וחנקו אותה, שדדו פריטים שונים מהבית. על המערער נגזרו 25 שנות מאסר ועל המערערת 18 שנות מאסר, בשל ההפרעות הנפשיות מהן סבלו. ערעורם נדחה. בע"פ בעניין דניאל עוקב שהוזכר לעיל, נקבע כי הנאשם סובל מליקוי אורגני בראשו, ירידה ברמה קוגנטיבית ומכאן גם הפרעה נפשית הפוגעת בתפקודו והשפיעה על יכולתו להבין באופן מלא את מעשיו. בבית המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים ובסופו של דבר הוא נדון לתקופת מאסר בת 20 שנה. בערעור בבית המשפט העליון צוין כי עונש מאסר זה משקף איזון ראוי בין החומרה הרבה של העבירות והתוצאות הקשות לבין ההתחשבות בנסיבות האישיות המיוחדות של הנאשם. בת"פ 2/99 (נצ') מ"י נ' פולונסקי, רצח הנאשם את אשתו בדקירות סכין בשנתה, הורשע בהסכמה לפי סעיף 300א', והסדר הטיעון של 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי אושר על-ידי בית המשפט. בת"פ 63/95 (נצ') מ"י נ' ג'ומעה, רצח הנאשם אדם, ובהסכמה הורשע לפי סעיף 300א' לאחר שנמצא כי יש לנאשם מנת משכל גבולית, אישיות בלתי בשלה ותסמונת מוחית אורגנית. כמו כן, הורשע בעבירות נוספות שטיבן לא הובהר בפסק הדין. הסדר הטיעון של 15 שנות מאסר ועוד מאסר על תנאי, אושר על-ידי בית המשפט. בת"פ 94/96 מ"י נ' קניג, הורשע הנאשם ברצח לפי סעיף 300א' וכן בעבירות נוספות של קשירת קשר לביצוע רצח, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה. בית המשפט אישר הסדר הטיעון של 15 שנות מאסר. בת"פ 272/99 מ"י נ' קובסי, הורשע הנאשם בהסכמה ברצח לפי סעיף 300א', וכן בניסיון רצח ופציעה בנסיבות מחמירות, לאחר שירה בשכניו בעקבות ויכוח של מה בכך. בית המשפט אישר הסדר טיעון של 15 שנות מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. מסקירת פסק הדין הללו, עולה כי מלבד המקרה של דניאל עוקב, ההרשעה על-פי סעיף 300א' הייתה מוסכמת וברוב מכריע של המקרים העונשים נקבעו על סמך הסדרי טיעון שאושרו. במשפטנו אין מושג מוגדר של ענישה ממוצעת, אולם מפסיקה הנ"ל שהינה כאמור, פרי הסכמה, ולאחר "ניפוי" המקרים הקיצוניים מכאן ומשם, העונש "הממוצע" הינו בין 20-17 שנות מאסר. ומן הכלל אל הפרט. 9. בצד החומרה קיימים שיקולים כבדי משקל והם הערך החברתי הבסיסי הנעלה של חיי אדם, שלמות גופו ונפשו, קיפוח חייו של המנוח, אדם עובד ויוצר על לא עוול בכפו, ופציעה של שלושה אחרים. ראינו ושמענו את מרי שיחה של אורית צברי, אישה נשואה בת 37, אשר ירית האקדח חדרה לבני מעיה, ולאחר ניתוחים ואשפוזים נותרה נכה בשיעור 96%, חלקם בצד הנפשי. מאז האירוע השתנו חייה תכלית שינוי והיא הפכה עלה נידף, ללא פרי בטן, יושבת בית הזקוקה לסיעוד ותמיכה של בעלה. רמי מיכל, בן 51, נותר אף הוא נכה, פיזית ונפשית, בשיעור 41%, אורח חייו השתנה ופעילותו צומצמה. אורן מיכל, בן 35, שנפגע בחלקים שונים של גופו, ולאחר תקופה ארוכה של אי כושר מלא נותר עם נכות בשיעור 5%. בצד הקולא, יש לתת משקל למצבה הרפואי והאישי של הנאשמת, גרושה בת 47, שעברה שני ניתוחים בראשה, ראייתה בעין אחת לקויה מאוד, והיא מתפקדת כמשותקת בפלג גופה השמאלי, נעה בכסא גלגלים ויורדת מדרגות על ישבנה (ראו חוו"ד של פרופ' רינג ומסמכים רפואיים נוספים). על-פי נתונים שנמסרו לנו ומכתבים של מכריה וידידיה של הנאשמת, הייתה הנאשמת בעבר אישה פעילה הן בענייני עסקים, והן בענייני ציבור ואף במעשי חסדים, וצברה זכויות רבות. 10. הגישה העונשית במקרי הרשעה לפי סעיף 300א' הינה מטבע הדברים מורכבת. ההקלה בעונש נטועה, בעיקרה, בעצם ההרשעה בסעיף המאפשר עונש שאינו מאסר עולם חובה. הקלה קיצונית נוספת אינה משרתת ערכים של כיבוד החיים, הגוף והנפש, בלעדיהם לא תיכון חברה או תרבות. סקרנו לעיל את הפסיקה בארצנו, אולם אין בה מגמה מחייבת למקרה שלפנינו, שכן פסקי הדין הם כאמור פרי של הסדרים מוסכמים ולא תוצאה של הכרעה במחלוקת כבמקרה הזה. מצבה של הנאשמת עובר לאירוע הוא ייחודי והשפיע, ומצבה הרפואי והאישי כיום קשה ומורכב והיא סובלת הן מבעיות פיזיות והן מבעיות נפשיות, אך באלה יש רק למתן במידת מה את העונש על מעשיה הקשים שהביאו למוות, פציעה והרס. עם כל ההתחשבות במצבה של הנאשמת והצורך בשיקום, אין להתנתק מהאינטרס הציבורי של הרתעה וגמול והנזק שנגרם לקורבנות. בפסק דינו הורה לנו בית המשפט העליון לראות בקיפוח חייו של המנוח אלמנט דומיננטי וכך נעשה, אולם מצבם של הקורבנות הנוספים ובעיקר של אורית צברי, יקבל גם הוא ביטוי משמעותי ונפרד. בצד קשיים לא מעטים בכלא, אשר אינו מותאם באופן מלא למי שיושבים בכסאות גלגלים, קיבלנו נתונים כי הנאשמת מתפקדת, חרף מצבה, באופן עצמאי בחיי יום יום, מודעת למצבה ומקפידה לשמור על זכויותיה. וכך בצד התנהגותה ומצבה הנראים לעין, קיימת שניות הנטועה בסוג התחזות המאפיין את הנאשמת מאז המקרה. לא מצאנו מקום לגזור על הנאשמת עונש של פיצויים נוכח שהותה בכלא מזה מספר שנים והשנים הצפויות בעתיד. 11. בהתחשב במכלול שיקולים אלה אנו גוזרים על הנאשמת העונשים הבאים: א. על ההרשעה ברצח 20 שנות מאסר; ב. על ניסיונות הרצח 10 שנות מאסר ועל החבלה בכוונה מחמירה 2 שנות מאסר. מתוך 12 שנות מאסר אלו, חמש במצטבר ושבע בחופף. לפיכך תרצה הנאשמת 25 שנות מאסר, שתחילתן ביום מעצרה 31.8.1998. ג. שלוש שנות מאסר על תנאי על כל עבירת אלימות, למעט תקיפה סתם, אם תורשע הנאשמת בתוך שלוש שנים מיום שחרורה ממאסר. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום. משפט פליליחוק העונשיןרצח