להלן גזר דין בנושא גזר דין על ניסיון בריחה משוטרים: גזר דין 1. הנאשם הורשע על פי הודאתו ולאחר הסדר, לעניין תיקונו של כתב האישום, בעבירות של שהייה שלא כדין, הסעה שלא כדין (12 עבירות), נהיגה בלי רשיון רכב, נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה והסתייעות ברכב לביצוע פשע - עבירות בניגוד לסעיפים 12(1) ו - 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952; סעיפים 2 + 62, 10 ו - 62, וסעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961; עבירה בניגוד לסעיף 2 לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970; ועבירות בניגוד לסעיפים 275 ו - 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז -1977. 2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, כמו גם עפ"י הראיות שנשמעו בפניי, הנאשם שהינו תושב יאטה שבשטחים, שהה בישראל שלא כחוק מתאריך 2.11.2006 עד ה - 5.11.2006. לנאשם אין רשיון נהיגה. ביום 5.11.2006 בצוהרי היום, שעה 12:20, הנאשם נהג ברכב פורד טרנזיט, שעל פי הראיות לוחית הרישוי על הרכב מזויפת והמספר שייך לרכב שהורד מהכביש לצורך פירוק. אם לא די בכך, שנהג ללא רשיון נהיגה, ללא רשיון רכב, ללא ביטוח, הוא גם הסיע 12 קטינים שוהים בלתי חוקיים. מיד לאחר שפנה ימינה לכיוון באר שבע בהגיעו לצומת להבים מרהט, סימנו לו שוטרים לעצור. הסימון נעשה באמצעות מערכת כריזה, ביד, תוך שגם הופעלו אורות כחולים-אדומים מהבהבים, ותוך שרכב המשטרה נסע במקביל לרכב הנאשם. הנאשם עצר בשולי הכביש "כשהוא משים עצמו כנענה לדרישת השוטרים לעצור" אך מיד חזר לנתיב הנסיעה בצורה פתאומית כדי לחמוק מהשוטרים. מכוניות שנסעו בכביש נאלצו לבלום בלימת חירום, תוך חריקת בלמים. יצויין, כי מדובר בעורק תחבורה מרכזי לכיוון באר שבע, בצומת עמוס בכלי רכב וביום גשום, כך שסביר להניח, שהכביש גם היה חלק. הנאשם המשיך בנסיעה, תוך האצת הרכב, כדי להימלט מהשוטרים שדלקו בעקבותיו על מנת למנוע ממנו להימלט לשביל עפר המוליך למכון טיהור שפכים ומשם לשטח. הנאשם ניסה לרדת לשטח "וסטה לעבר הניידת שנאלצה לסטות ימינה". בסופו של דבר הנאשם הצליח לרדת לשטח, כאשר תוך כדי כך שוב נהגים נאלצו לבלום את כלי הרכב בהם נהגו, כדי למנוע תאונה. הנאשם ניסה להימלט עם רכבו, אך הרכב נתקע בבור, שם גם נתפס על ידי השוטרים. 3. בע.פ. 2410/04 מדינת ישראל נגד סלמאן אבולקיען, דן כב' בית המשפט העליון, בערעור המדינה כנגד קולת העונש שהושת בבית המשפט המחוזי בב"ש (שתי שנות מאסר לריצוי בפועל). בפסק הדין מתוארת התופעה הקשה של התפרעות בכבישי הדרום, ואין לי אלא לחזור על האמור שם: "המשיב חטא בהתנהגות אלימה שאך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. הוא הפגין זלזול בחוק ובאנשים הממונים על אכיפתו, וגם אפשרות לפגיעה פיסית בשוטרים לא הרתיעה אותו. יותר מכך, המערער נהג ברכבו בפראות, בשעה הומה, בטבורה של עיר, ותוך שהוא מסכן את המשתמשים האחרים בדרך. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה, ולנוכח פסקי דין שהוצגו בפנינו אנו חוששים כי ברמת הענישה הנהוגה כיום אין די, וספק אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם." 4. פסק הדין הנ"ל ברור, וכוחו לא רק בכח המשפטי המחייב, כי אם גם בקביעות המוסריות שמצווים אנו לאמץ. בית המשפט בתוך עמו יושב. התופעה המתוארת בפסקי הדין מוכרת היטב גם לבית משפט זה הן מהתיקים הרבים הנשמעים בפניו בתחום זה והן בשל כך שמדובר בתופעה כללית שקשה להתעלם ממנה גם אם רוצים. עבירות תעבורה לכשעצמם אין להקל בהן ראש כאשר תוצאתן היא בין הגורמים לסטטיסטיקה הבלתי נסבלת של כ- 500 הרוגים בשנה ופצועים רבים מאוד. במקרה שבפני, כמו גם בכל המקרים בתופעה המתוארת, לא מדובר "בסתם" עבירות תעבורה שנעברו בשוגג או ברשלנות, אלא מדובר בנאשם שעפ"י הבנתו החוק לא חל עליו, לא נכתב עבורו וכנראה אינו רואה עצמו שותף לאותה אמנה חברתית לפיה כולנו מצווים על שמירת החוק והשמרות מפגיעה בחיי הזולת וברכושו. מדובר בתופעה קשה וחמורה, כבישי הנגב, לצערי, זו התחושה, הפכו לבלתי בטוחים. המרדפים המתוארים בפסקי הדין אינם עוד מקרה בודד שרק קוראים עליו בעיתון, אלא לצערנו המציאות הטלויזיונית מתרחשת, לעיתים, ממש לנגד עינינו. מדובר בתופעה קשה של זילזול בחוק, של זילזול בלובשי מדים האמורים לאכוף את החוק, תוך הנחה שהעברינים לא ייתפסו כשהם "מצפצפים", ממש, על מה שעלול לקרות כתוצאה מנהיגה פרועה זו בכבישי הנגב. בשל מדיניות המשטרה, למעט במרדפים מסוג זה כדי שלא יפגעו חפים מפשע ובשל כך שהנוכחות המשטרתית לא תתכן בכל אתר ואתר, הסיכון להתפס בעבירות מסוג זה נמוך. מי שנתפס חייב להענש באופן מרתיע. 5. התלונות בנושא זה מצד אזרחים שלוים שנקלעו במקרה לאירוע חמור מהסוג המתואר אינן חדשות. בעת האחרונה המשטרה החליטה לפעול בתחום זה ולאכוף את החוק. בתי המשפט חייבים לסייע למשטרה באכיפת החוק וחייבים לתרום לביטחון ולבטיחות בכבישים כמו גם לתחושת הביטחון האישי של האזרחים. ענישה מתונה בתחום זה לא הוכיחה את עצמה. בעבר הקרוב תיקים מסוג זה הוגשו לבית משפט השלום כשהתביעה הסתפקה באישומים בגין עבירות, מינוריות יחסית, בד"כ עבירות תעבורה. בעת האחרונה, התביעה הגישה עשרות רבות של כתבי אישום לבית משפט זה שהנאשמים מואשמים בעבירות חמורות מאוד שעניינן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה בכוונה מחמירה כשיש נפגעים - עבירות בניגוד לסעיפים 329 (2) ו-332(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977, שהעונש בצידן עד 20 שנות מאסר. במקרה שבפנינו במסגרת הסדר הטיעון, העבירה בניגוד לסעיף 329 נמחקה. הקו המחמיר של התביעה, עמד במבחן פסיקתם של בתי המשפט המחוזיים וגם בבית המשפט העליון. נכון שהעונש המקסימלי הקבוע בצידה של עבירה לא מחייב את בית המשפט לפסוק את אותו עונש או אפילו עונש המתקרב לאותו עונש, אך אין להתעלם מכך שהמחוקק הביע את דעתו בנושא חומרתה של העבירה בה מדובר. אין אני מביע את דעתי כי בתיקים מסוג זה יש להשית עונשי מאסר הקרובים לעונש המקסימלי, אך העבריינים חייבים לדעת, כי העונש המקסימלי אינו אידיאל בלתי מושג. הנאשם שבפני, מעבר לכך שהוא מואשם בעבירות שעניינן, בין היתר, זילזול בוטה בחיי אדם, הנאשם נהג ברכב כשאין ברשותו רשיון נהיגה, ביטוח ורשיון רכב. חומרה מיוחדת יש בכך שהנאשם שהוא שב"ח בעצמו, הסיע 12 קטינים שהם שוהים בלתי חוקיים. בתי המשפט חייבים לסייע לשלטונות הבטחון לאכוף את החוק האוסר כניסתו לישראל של תושב שטחים שאינו מורשה בכך, וזאת, לצערנו, מטעמים המובנים לכל אזרח ישראלי, של בטחון המדינה והציבור, שכן רבים כבר שילמו מחיר דמים יקר בהקשר לנושא זה, בשל פיגועי טרור רצחניים. הענישה בתיק זה חייבת להיות משמעותית והרתעתית. 6. באשר לרמת הענישה הראויה, קבע כב' ביהמ"ש העליון בע.פ. 2410/04 הנ"ל: " לאחר ששקלנו את טיעוניהם של הצדדים, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור נוהג למצות את הדין עם נאשם, הגענו לכלל דעה כי נכון לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש, ואנו מצפים כי רמת הענישה אותה אנו מכתיבים תיושם בפועל על ידי ערכאות קמא. התוצאה היא איפוא שאת עונש המאסר בו ישא המשיב בפועל אנו מעמידים על 4 שנים, ותקופת הפסילה תהיה ל-6 שנים שתחילת מניינן ביום שחרורו של המשיב מהכלא. יתר חלקיו של גזר הדין יישארו על כנם." בכל תיק הנסיבות שלו. בכל תיק העבירה מבוצעת באופן שונה מהתיק האחר ולנאשמים נסיבות אישיות שונות. אין למדוד את העונש בסרגל ואין ליישם, בד"כ, ענישה מתיק אחד לתיק אחר באופן שבלוני, אלא שבאשר לתופעה בה עסקינן, כאשר כב' ביהמ"ש העליון הביע את דעתו כפי שהביע, אסור להתעלם מהקביעה הנ"ל ובמיוחד נכונים הדברים כאשר במקרה שבפני צריך היה להגיע לתוצאות דומות גם אלמלא פסק הדין הנ"ל. בשורה ארוכה של פסקי דין, חזר כב' בית המשפט העליון על הקביעה ובדבר הצורך במדיניות ענישה מחמירה, בעבירות הנ"ל. ראה למשל: א. ע.פ. 342/05 פאזי אלרביע נ. מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 4257. ב. ע.פ. 8110/05 זחאיקה נ. מדינת ישראל, (לא פורסם). ג. ע.פ. 1535/06 מדינת ישראל נ. יוסי לוי, (לא פורסם). ד. ע.פ. 800/05 זנון סאמי נ. מדינת ישראל, (לא פורסם). ה. ע.פ. 2079/06 ו - 2101/06 אבו עצא נ. מדינת ישראל (לא פורסם). ו. ע.פ. 2100/06 מדינת ישראל נ. אבואלקיען (לא פורסם). 7. לזכות הנאשם אני לוקח בחשבון את הודאתו בעובדות עפ"י כתב האישום המתוקן. הודעה זו אמנם באה באיחור רב ולאחר שנשמעו כל העדים, אך אפילו בשלב זה יש להודאה ערך במובן זה שבכל זאת נחסך זמן שיפוטי ואולי עם ההודאה יש גם קבלת אחריות. כאן המקום להעיר, כי אני דוחה בשתי ידיים את טענת הסנגור, בעמ' 2 מיום 13.12.2006, שם אמר: "...ואני גם רוצה לומר שיש חלק לא מבוטל בעובדה שרמת הענישה בתיקים האלה היא כל כך מקובעת ליכולת שלנו להביא להסדרים." מובן שזכותו של הנאשם לנהל משפט, אך מי שבוחר לנהלו רק מהטעם שלא הגיעו עמו להסדר כפי שהוא מעוניין, ראוי שלא יתלונן על כך שזה מה שמנע את הודאתו ושאין מתחשבים בו בעת הענישה, כשהודה בתום שמיעת הראיות, כפי שמתחשבים במי שמודה מיד עם פתיחת המשפט וחוסך את הבאת העדים ואת זמנו של בית משפט. עוד יש לומר, כי אלמלא הסתיים התיק כמו שהסתיים בסופו של יום, בהודאת הנאשם, בהחלט ייתכן שענישה בתיק זה אף היתה חמורה יותר. עוד אני לוקח בחשבון לזכות הנאשם, את גילו הצעיר, העדר הרשעות קודמות, את העובדה שיש לו שני ילדים קטנים ואשתו הרה. ברור לי שמצבו הסוציואקונומי של הנאשם קשה. 8. לאור כל האמור אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: א. 4 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו 5.11.2006. ב. 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה מסוג פשע. ג. 5 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שיחרורו מהכלא עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה שאינה פשע והוא הורשע בה בתיק זה. ד. אני פוסל את הנאשם מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לכל סוג של כלי רכב מנועי למשך 6 שנים מיום שחרורו מהכלא. ה. בהסכמת הצדדים, ניתן בזאת צו לחילוט הרכב נשוא כתב האישום, או לחילופין להשמדתו כפי שתמצא המאשימה לנכון לעשות. הודעה והוסברה זכות הערעור תוך 45 יום.משטרהשוטר