מעצר בעבירת הריגה

להלן החלטה בנושא מעצר בעבירת הריגה:

החלטה

בתאריך 24.5.2005 הוגש נגד המשיב כתב אישום, המיחס לו ביצוע עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
ואלה פרטי האישום:

המשיב והמנוח הכירו אחד את השני מזה מספר שנים, ושניהם היו מטופלים במרכז לטיפול בנפגעי סמים ביפו (להלן: המרפאה).

בתאריך 21.4.2005 בשעה 11.00 או בסמוך לכך, פגש המשיב במנוח ברחוב עזה ביפו, לא הרחק מן המרפאה הנ"ל, והתקוטט עמו. במהלך הקטטה שלף המשיב סכין מטבח שנשא עמו, דקר באמצעותה את המנוח בצד שמאל של הבטן, ונמלט מן המקום.
המנוח נלקח לבית החולים וולפסון, נותח ואושפז עד שביום 30.4.2005 התדרדר מצבו והוא מת כתוצאה מזיהום שהתפתח ממעשה הדקירה ע"י המשיב.

עם הגשתו של כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב ונימק אותה בנימוקים הבאים:
כנגד המשיב קיימת תשתית ראייתית לכאורית, שיש בה כדי להביא להרשעתו, כאשר תשתית זו מבוססת על הודאותיו של המשיב ביותר מאשר הזדמנות אחת - הודאה ספונטנית בפני שני רופאי המרפאה ובפני עובדת סוציאלית מאותה מרפאה, ובשלב מאוחר יותר, הודאתו בפני איש משטרה. בנוסף לכך, קיימת חוו"ד של המכון לרפואה משפטית הקובעת, כי קיים קשר סיבתי בין אירוע הדקירה למותו של המנוח.

בענין עילת המעצר, לא היתה בין הצדדים מחלוקת שבהתקיים ראיות לכאורה, אין חולק על קיומה של עילת מעצר.
באשר לחלופת מעצר, ביקשה שבית המשפט לא ינקוט בכל חלופה כאמור, לאור מסוכנותו של המשיב, שנבעה מאופן ביצוע העבירה, תוך שימוש בנשק קר - המקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, ועברו המכביד של המשיב, כשלכך מתלווה מצבו הנפשי הלא יציב של המשיב, כשעל רקע שימושו הקשה בסמים הלך והחמיר עד כדי מצב פסיכוטי פרנואידי, מצבו של המשיב ביום האירוע, אם כי על פי חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי שבדק את המשיב וחיווה דעתו בעניינו, קבע כי חרף האמור מצבו זה אינו פוטר אותו מאחריות פלילית.

מנגד, טען ב"כ המשיב שחרף קיומן של ראיות לכאורה, המתמצות בהודאותיו של המשיב, מדובר בהודאות שווא, כאשר נגד הודאתו של המשיב קיימות (כך לטעמו), ראיות אוביקטיביות שאינן תומכות בהודייתו, אלא ההפך מכך. סותרות אותה ומקעקעות אותה עד כדי כך, שיש מקום בנסיבותיו של מקרה זה, לשקול חלופת מעצר. מה גם, שהמשיב היה בהליך גמילה וניתן להורות על חלפות מעצר בתנאי גמילה.
עד כאן טיעוני הצדדים בקליפת האגוז.

ההליכים
בתאריך 28.6.2005 התקיים דיון במהלכו, טענה ב"כ המבקשת לענין קיומה של התשתית הראייתית. ב"כ המשיב חזר וביקש לבדוק המשיב בבדיקה ע"י פסיכיאטר בטרם יטען לבקשה גופא. בית המשפט שדחה בעבר (ביום 15.6.2005) בקשה זהה בנימוק שאין כל אינדיקציה המצריכה בדיקה כאמור, נשתכנע בפעם זו (בישיבת יום 28.6.2005), להורות על קיומה של של בדיקה כאמור וכך החליט: ..."נדחה לקבלת חוו"ד פסיכיאטרית ו/או המשך טיעון ליום 7.7.2005, שעה 11.30."

ביום 21.7.2005 ולאחר שחוו"ד פסיכיאטרית הגיעה לתיק בית המשפט, לפיה המשיב היה במצב פסיכוטי בזמן המקרה, אם כי אחריותו המשפטית לא נשללה, ביקש ב"כ המשיב דחיית הדיון והפעם מן הסיבה שהוא מבקש לערוך למבקש בדיקת פוליגרף מטעמו.
חרף התנגדות ב"כ המבקשת, נעתר בית המשפט לבקשת הדחיה שהעלה ב"כ המשיב, ודחה הדיון על מנת ליתן למשיב אפשרות להיבדק בבדיקת פוליגרף, והדיון נדחה ליום 7.8.2005.
בתאריך 7.8.2005 התיצבו הצדדים בפני בית המשפט (כב' השופט כבוב), ולאור העובדה שכב' השופט כבוב שומע התיק העיקרי, נמנע מלדון בבקשה וזו נדחית ליום 18.8.2005.
בתאריך 18.8.2005 מתקיים הדיון בפני. במהלך הדיון חוזרת המבקשת על עמדתה, לפיה קיימות ראיות לכאורה טובות כנגד המשיב, ומפרטת אותן ומבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
ב"כ המשיב חלק על התשתית הראייתית וטען לכרסום בראיות, המצדיק שחרור לחלופת מעצר, וביקש בטרם החלטה, להורות על קבלת תסקיר מעצר לצורך בדיקת חלופה כאמור.

המחלוקת
המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא בשני מישורים עיקריים:
א.     האם קיימות כנגד המשיב ראיות לכאורה, המבססות את בקשת המעצר - וברוח 'הלכת זאדה', קרי: ראיות שלהן פוטנציאל מרשיע וכאלו, שעוברות את הרף של "סיכוי סביר להרשעה", או שמא מדובר במסכת ראיות שמעלה סימני שאלה באשר לעוצמתה, עד כדי כך שתצדיק שחרור לחלופת מעצר.
ב.     בהנחה ומתקיימת תשתית ראייתית ברוח 'הלכת זאדה' הנ"ל האם יש מקום לנקוט בחלופת מעצר בנסיבותיו של המקרה כאן.

ד י ו ן
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי בענייננו מתקיימות ראיות לכאורה ברוח 'הלכת זאדה', כאלה שיש בהן כדי להביא בסופו של ההליך המשפטי כאן, ובמידה של סיכוי סביר, להרשעת המשיב בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. זאת חרף אי אלו סימני שאלה שהעלה ב"כ המשיב במהלך טיעוניו בפני. אסביר דבריי:
אירוע הדקירה שבביצועו מואשם המשיב התרחש ביום 21.4.2005 בסביבות השעה 11:00, או
בסמוך לכך, והתנהל כולו ברחוב עזה לא רחוק מן המרפאה, אותה פקדו דרך קבע, המשיב והמנוח
לצורך טיפול באדולן.

בסביבות השעה 11:27 מגיעה השוטרת שירן אוחיון, שהוזעקה על ידי מד"א לזירת האירוע ומשוחחת עם המנוח, שמספר לה כי נדקר ע"י בחור צעיר שאינו מוכר לו. כך הוא גם מוסר לרופא מד"א שמטפל בו.
לאירוע הדקירה אין כל עד ראיה, אך מכלול הראיות שיובאו בהמשך מצביעים כולם, לעברו של המשיב ובמידה של סיכוי סביר להרשעתו כמי שהיה זה שביצע אותו.
הודעת חנא עבד מיום 18.5.2005 (אח המרפאה), שמוסר שביום האירוע בדרכו למרפאה ברחוב עזה, ראה ניידת משטרה ומטופלים במרפאה.
כשנכנס למרפאה הודיע לדר' הרמן מנהל המרפאה, שיש תנועה ערה של מטופלים ואנשי משטרה מחוץ למרפאה. דר' הרמן יצא מן המרפאה לבדוק במה מדובר.

הודעתו של דר' הרמן מיום 9.5.2005 (מנהל המרפאה), שמוסר שביום 21.4.2005 האח עבד מסר לו, שיש אירוע מחוץ למרפאה שבו מעורבים מטופלים.
הוא יצא לכיוון המקום, שתיאר לו האח עבד, ואליו הצטרפה דר' פאינה, אף היא רופאה מהמרפאה הנ"ל.
ברחוב עזה פגשו (הוא ודר' פאינה) במשיב שאמר להם, כי הוא הולך לכיוון שהם הולכים, משלא מצא דבר והיו בדרכם חזרה למרפאה, אמר להם המשיב: "אני אגיד לכם מה היה. אני דקרתי את ליאור חבקוק".
לשאלת דר' פאינה, עם מה הוא דקר אותו, הוציא המשיב מכיסו טסטר או מברג, עם ידית צהובה והשליך אותו לצד השני של הרחוב.
הוא תיאר להם את האירוע בכך שאמר שהמנוח זרק עליו עגלה. לשאלת דר' הרמן אם הוא (המשיב) אינו חושש שהמנוח יספר כי נדקר על ידו, ענה לו המשיב, כי המנוח לא יספר, שכן הרקע לדקירה נעוץ בסכסוך ישן בינו לבין המנוח בזמן שבתם יחד בבית הסוהר.
דר' הרמן מתאר באופן כללי את התנהגותו של המשיב כמי שגילה אלמות והיה בעל סף גירוי נמוך וכל התגרות זעירה גררה מצדו תגובה לא פרופורציונלית.

הודעת דר' פאינה מיירשטיין מיום 9.5.2005
מוסרת שביום 21.4.2005 יצאה עם דר' הרמן באותן נסיבות שנמסרו על ידו בהודעתו, חוזרת על עיקרי הודעתו של דר' הרמן, לפיהם המשיב אמר להם ש"הוא דקר את ליאור" (המנוח). בתגובה על כך שהמנוח תקף אותו באמצעות כסא גלגלים, לשאלה במה דקר, שוב חוזר התיאור של שליפת מברג והשלכתו לעבר הכביש כשהיא מוסיפה ואומרת שגם היא שמעה מפיו של המשיב שהרקע לדקירה הוא סכסוך ישן ביניהם.

הודעת שלי ארזי מיום 9.5.2005 (עו"ס במרפאה)
מוסרת כי ביום 21.4.2005 המשיב הגיע למרפאה בסביבות השעה 11.00, היא מתארת את מצבו, מפוחד ומבוהל, ותחת שפעת סמים ומסר לה, כי בדרכו למרפאה דקר באמצעות מברג "מטופל אחר" (להזכיר כי המנוח היה אף הוא מטופל באותה מרפאה), על רקע סכסוך קודם בעת שישבו בבית הסוהר.

כאן המקום לציין, כי שלושת הנ"ל - שני הרופאים והעובדת הסוציאלית, מוצאים לנכון להעלות ברישום על הכתב בגיליון הרישום השוטף של המרפאה, את שהתרחש באותו יום עם המשיב. כאשר רק לאחר הסרת החסינות הרפואית בצו בית המשפט, מוסרים ההודעות שפורטו לעיל.
כאמור, התיעוד בזמן אמת בגיליון הרישום של המטופל (המשיב), מהווה חיזוק אף כי לטעמי, אין צורך בחיזוק בשלב זה של הדיון, לכך שהמשיב אכן התוודה בפניהם כפי שמסרו בהודעותיהם, כאשר מפרט לא רק את מעורבותו באירוע הדקירה, אלא גם מספק את המניע לכך - סכסוך קודם.

ביום 21.4.2005 בסביבות השעה 15:19 נעצר המשיב על ידי צוות בילוש של ימ"ר ת"א (ובלא שום קשר למעשה הדקירה כאן), כאשר עסק בגניבה מרכב וכייסות. בשקית לבנה שנשא נמצאה סכין עם קת מעץ.

ביום 9.5.2005 שעה 17:28 מתנהלת חקירת המשיב על ידי השוטר באדי חרב. בחקירתו המשיב מאשר היכרותו עם המנוח, טוען להיעדר סכסוך ביניהם. לענין הדקירה "לא זוכר" באם דקר את המנוח. מתאר אירוע במהלכו השתתף רפי דדון (חשוד אחר באירוע הדקירה), באירוע קטטה עם המנוח, במהלכו הוא (המשיב) נפצע מגלגל שהמנוח זרק לעברו.
משעומת עם דברי הרופאים והעו"ס, וחוסר ההיגיון שבגרסתו, התוודה המשיב שהוא דקר את המנוח (עמ' 7 שו' 208): "אני לא זוכר את הדקירה עצמה. אני זוכר את הדם שירד ממנו בבטן (החשוד מצביע על בטנו), לא זוכר עם מה דקרתי אותו. ראיתי דם בבטן שלו...רפי אמר לי אני הולך לזיין אותו. אמרתי לו, עזוב אני אזיין אותו ואחרי זה אני לא זוכר, מצאתי את עצמי רץ עם דר' פאינה ודר' הרמן לתוך המרכז... אני לא זוכר שאמרתי להם שאני דקרתי את ליאור או שהראיתי להם משהו..."
בהמשך, מסביר המשיב את הרקע לדקירה ב'סגירת חשבון' עם המנוח שבעבר ישבו יחד בבית הסוהר שאז ניסה המנוח לאנוס אותו.
הוא אף מציין כי לא התכוון להרוג אותו, רצה רק לפצוע אותו וכי עשה זאת באמצעות 'דוקרן' שהיה ברשותו.
הוא ממשיך ומספר שלאחר האירוע הוא הלך לעו"ס שלי ארזי, וסיפר לה שהוא דקר מטופל אחר.

עיקר סימני השאלה שמעלה ב"כ המשיב מתיחסים לעובדה שאירוע הדקירה כעולה מחוו"ד הפתלוגית לא יכולה היתה להתבצע באמצעות "דוקרן או טסטר", כי אם באמצעות סכין. כאשר בהודייתו של המשיב הן בפני הרופאים והן בפני השוטר הוא מתייחס לביצוע דקירה באמצעות דוקרן, או טסטר - בזאת הוא רואה פירכה, שיש בה כדי לעורר סימן שאלה ותהיה באשר לאמיתות ונכונות ההודיה, שמא לא אמת היא.

לטעמי, אין בסימן השאלה האמור כדי לפגום בעוצמתן של הראיות שעומדות נגד המשיב, עד כדי כך שגרסת התביעה מתכרסמת ומתקעקעת, בכך שאין כל פוטנציאל להרשעת המשיב בראיות שהושגו עד כה.

להערכתי, המשיב שהיה במצב פסיכוטי פרנואידי, עקב שימוש מופרז בסמים,לא דק פורתא באשר לתיאור האופן שבו בוצעה הדקירה על ידו, בין שעשה זאת במתכוון ובין שעשה זאת שלא במתכוון, וזאת בשל המצב הנפשי שבו היה שרוי בשעת מעשה. מאידך, וחרף העובדה שברשותו של המשיב נתפסה סכין שלא נמצאו עליה סימני דם, ושיכולה היתה לגרום לאותו פצע דקירה שנגרם למנוח, יכולה היתה ללמד על כך כי המשיב אינו נוהג ללכת אך רק עם כלי משחית אחד, שכן על פי הודעתם של שני הרופאים, הם ראו טסטר שהושלך על ידי המשיב ושנטען על ידו, ששימש אותו לדקירה. מאידך, ברשותו באותו יום ממש ומספר שעות לאחר אירוע הדקירה, נתפסה הסכין.

העובדה שלא נמצאה אותה סכין שעליה סימני דמו של המשיב, בנסיבות של מתן הודיה מפורטת כאמור, על ידי המשיב, במספר הזדמנויות כאשר אין טענה באשר לקבילות ההודיות הנ"ל, אין בה כדי לפגום בעוצמת ההודיה.

נזכור כי מדובר בהודיה ספונטנית בסמוך להתרחשות האירוע בפני האנשים שלהם מסר תיאור כמעט זהה, לאופן שבו התרחש האירוע תוך נטילת האחריות לביצועו וסיפוק המניע לכך.

חזרתו של המשיב על הודייתו זו בפני איש מרות, תוך שהוא טוען פעם אחת כי הוא "לא זוכר" באמצעות איזה כלי הוא דקר, ובפעם אחרת טוען שדקר את המנוח באמצעות דוקרן, אין בה כדי לפגום בעוצמתן של הראיות נגדו. שכן, שוב יתכן ו"אי זכירתו" זו, אף שהוא זכר חלקים רבים מאוד מן האירוע, היא "אי זכירה מכוונת", שמטרתה להמעיט מחומרת מעשהו ולשייך אותה למצב הנפשי הקשה שבו היה נתון.

גם אם תאמר כי "אי הזכירה" היא אמיתית, עדיין אין הדבר פוגם בעוצמת ההודיה, כאשר המשיב מוסיף פרטים רבים באשר לאופן ביצוע הדקירה, מיקום הדקירה (בבטן), חרף העובדה שבאחת הפעמים טען כי דקר את המנוח בצד ימין של הגוף, ובאחרת ש"אינו זוכר" היכן היה מקום הדקירה, אך חוזר ומציין כי הדקירה היתה בבטנו של המנוח.

טענה נוספת שמעלה ב"כ המשיב היתה שהמנוח בטרם מותו בעצם מסר תיאור של 'אנשים אחרים' שדקרו אותו , תיאור שאינו הולם את תיאורו של המשיב.
לענין זה הפנה להודעת אחותו של המנוח, אינני מקבל טיעון זה, שכן המנוח כמנהג העבריינים (המשיב והמנוח שניהם נמנים על אוכלוסיה זו), לא רצה להסגיר שמו של מי שדקר אותו, שכן דברים מסוג זה נהוג בעולם העבריינות "לסגור" מחוץ לבית המשפט, ולא בחדרי חקירה, אך בה בעת, עולה מתוך הודעת אחותו של המנוח, עליה מסתמך ב"כ המשיב כי המנוח יודע היטב מי דקר אותו, הראיה לכך שביקש לא לדבר על כך בקול רם מחשש להקלטות בחדר בית החולים.
(אדם שאינו יודע את זהות תוקפו באמת ובתמים, לא יוכל להסגירו גם אם ידבר עליו בקול רם, לא כן כשמדובר באדם המוכר לו).

לאור כל האמור וחרף אותם סימני שאלה שאותם מעלה ב"כ המשיב, אין באלה כדי לפגום בעוצמת הראיות, במקרה זה הודיותיו של המשיב שלטעמי, נמצאו להן יותר מאשר 'דבר מה', שיתמוך בהן.

באשר לטענתו של ב"כ המשיב, כי ראוי שיינתן בעניינו של המשיב תסקיר מעצר ותישקל בעניינו חלופת מעצר, לאור העובדה שהמשיב היה בהליך גמילה וניתן להחזירו למסגרת של טיפול כזה גם במהלך מעצרו, עמדה שהתנגד לה ב"כ המבקשת ולטעמי בצדק, אומר זאת:

עיון בגיליון הרישום של המרפאה,מעלה יותר מאשר בעייתיות בהתנהגותו של המשיב (וזאת בלשון המעטה). המשיב, חרף היותו מטופל במאתדון שלח ידו גם בסמי רחוב קשים - קוקאין והירואין. התנהגותו במרפאה היתה אלימה ומאיימת, הא ראיה שדר' הרמן מצא לנכון להגיש נגדו תלונה בגין איומים שאיים עליו במהלך היזקקותו לשירותי המרפאה. אין מדובר במשיב שנמצא בטיפול גמילה, ושמעד, מעידה חד פעמית אלא במי שנמצא עמוק עמוק בשימוש בסמים קשים, וכמי שבאותה עת אף שלח ידו בביצוע עבירות נוספות, גניבות מרכב, כייסות וכל דבר עבירה שיכול לספק את צריכת הסם שלו.

המשיב שהיה מודע למצבו הקשה, כך גם הרופאים שטיפלו בו במרפאה, שביקשו אף להורות על אשפוזו בבית החולים לחולי נפש, לאחר שמצבו החמיר עקב שימושו ההולך וגובר בסם, בחר להמשיך בדרכו כשבסופו של יום אף הביאה לכדי ביצוע עבירה חמורה, כאשר המשיב נהג להסתובב ברחובות העיר, כשהוא מצויד ביותר מאשר כלי משחית אחד, טסטר, או דוקרן מעשה בית, ואף סכין כמו זו שנמצאה על גופו שעות לאחר ביצוע הדקירה, שהביאה למותו של המנוח.
בנסיבות אלו, התווסף לכל הנ"ל, עברו המכביד של המשיב, נראה כי נקיטה בחלופת מעצר בעניינו של המשיב תהא לא נכונה, וזאת אומר בלשון המעטה.

לאור כל האמור, החלטתי אפוא להיענות לבקשה ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו בת.פ. 40155/05.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון