להלן גזר דין בנושא ירי מתנחל על פלסטיני: גזר דין 1. הנאשם הורשע לאחר שהוכרע דינו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן בעבירה של נשיאת נשק ונשיאת תחמושת שלא כדין לפי סעיף 144 (ב) רישא וסיפא לחוק העונשין. 2. המעשים אשר הביאו להרשעתו של הנאשם בעבירות אלו הינם תולדה של אירוע מיום 18.6.05, שארע בגוש קטיף חודשים מספר לפני ההתנתקות מחבל עזה, כאשר רבים מן התומכים במתיישבים שם ומתנגדי ההתנתקות הגיעו למקום כדי לסייע בביסוס התשתיות של המתיישבים במקום, כחלק מן המחאה. הנאשם, הינו תושב הישוב תפוח שבשומרון שהה במלון "מעוז הים" שבגוש קטיף בין המועדים 16.6.05 ל-18.6.05. לדבריו, לשם ביצוע עבודות חשמל במלון. ביום 18.6.05, בשעות אחר הצהריים, שוטט הנאשם לאורך הכביש, לאורך חוף הים בסמוך למלון בו שהה, כשבאותה עת שהו בחוף הים תושבים פלשתינאים משכונת המואסי, הסמוכה לחוף הים וכן אזרחים יהודים יושבי המלון. בסמוך לאחר מכן, החלו יושבי המלון, יהודים שזהותם אינה ידועה, לתקוף את אחד מתושבי שכונת המואסי וגרמו לו לחבלות של ממש עד אשר נדרש לטיפול רפואי. סמוך לאחר מכן, החל אירוע של יידוי אבנים בין היהודים תושבי המלון לבין תושבי המואסי. בשלב זה הגיע הנאשם לזירת האירוע, כשהוא מצוייד ברובה מסוג עוזי ובמחסנית עם קליעים, והחל להסתובב בין הניצים. בשלב כלשהו ירה הוא באמצעות כלי הנשק שברשותו מספר יריות, חלקן באוויר וחלקן לעברו של המתלונן, שעמד במרחק של כמה עשרות מטרים ממנו, כ- 30 מטרים. כתוצאה מהירי נפגע המתלונן מקליע בירכו ונגרמה לו חבלה חמורה. המתלונן הובהל לבית החולים שם אושפז ונותח ושוחרר מאוחר יותר ביום 23.6.05. בהכרעת הדין קבעתי כי המאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום לרבות את יסוד הכוונה לצורך הרשעתו של הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בהתאם, דחיתי את טענת ההגנה שהשמיע הנאשם בדבר הגנה עצמית כשלדבריו, פתח בירי כאשר חש סכנה מיידית ומוחשית. בהכרעת הדין קבעתי כי לא זו בלבד שהנאשם לא התרחק ממקום האירוע, אלא אף צעד בבטחה היישר לזירת האירוע ואף מצא לנכון להקצין את המצב, שהיה מטבע הדברים מתוח ממילא, על ידי שימוש בנשק חם, שהיה מיותר ובלתי הכרחי לחלוטין לנוכח נסיבות האירוע. כן, קבעתי כי מעשיו של הנאשם נעשו מתוך מודעות ברורה וצפיות מלאה לאפשרות תוצאות מעשיו כשהוא מגלה קור רוח מוחלט לתוצאה האפשרית וכי היה במעשיו בבחינת פורקן יצרים שכל תכליתו הפגנת כח אל מול הפלשתינאים שהיו במקום. כמו כן קבעתי כי את מעשה הירי ביצע הנאשם באמצעות נשק צה"לי שאסור היה לו לשאת באותה עת מאחר וההרשאה אשר היתה לנאשם לשאת בכלי נשק היתה מוגבלת אך ורק לצורכי הבטחת הישוב תפוח. 3. התובעת, בטיעוניה לעונש, ביקשה לשים דגש על העובדה כי מן העדות שמסר הנאשם בבית המשפט ניכר היה שאין הוא מייחס חשיבות מיוחדת לאותו אירוע ולאפשרות הפגיעה באחד מן התושבים הפלשתינאים. התובעת ביקשה ללמוד זאת מן העובדה כי לאחר האירוע שב הנאשם בבטחה למלון וכעבור מספר שעות עזב את גוש קטיף וחזר לביתו בישוב תפוח מתוך בטחון גמור שהוא לא יידרש לתת את הדין על המעשים אותם ביצע. התובעת ביקשה שלא ליתן כל דגש לניסיון שנעשה מטעם ההגנה והוא לשוות למשפט הנדון נופח פוליטי. התובעת ביקשה לראות באירוע שבו פגע הנאשם באדם אחר על רקע זהות לאומית, אך נסיבות לחומרה ולא לקולא. טענה התובעת כי ההרשאה לשאת בנשק חייבת להיות מבוקרת באופן צמוד על ידי רשויות האכיפה, אשר תבטחנה כי כללי הפתיחה באש יאכפו בכל הרמות וזאת כדי למנוע אי פתיחה באש שלא לצורך, בפרט כאשר מצויה המדינה במצב בטחוני רגיש. על רקע דברים אלו ביקשה התביעה להשית על הנאשם עונש מאסר אשר לא יפחת מ-7 שנות מאסר וזאת בהתאם לפסיקה אותה הגישה, ובפרט המקרה אשר נפסק בע"א 2909/04 פנחס סדון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שם אישר בית המשפט העליון עונש מאסר בן 7 שנים בפועל ופיצוי מתאים בנסיבות של ירי מכוון במתלונן, אשר גרם לפציעתו. 4. מאידך, טען הסנגור ארוכות לעונש והצביע על נסיבותיו האישיות של הנאשם, עליהם עמד גם שירות המבחן, כמו גם על הרקע למעשים הנדונים. הדגיש הסנגור כי המדינה באירועים אחרים אף חמורים מן האירוע הנדון, כפי שבאו בפני בית המשפט השלום בירושלים בת.פ. (שלום י-ם)2366/03 מדינת ישראל נ' עמרני ובת.פ. (שלום י-ם) 4947/04 מדינת ישראל נ' פלדבאום ואח', מצאה לנכון להגיש כתבי אישום כנגד הנאשמים שם בעבירות של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, מעשה פזיזות ורשלנות בנשק ולא בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לפיכך, טען בפני כי הגם שבית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, יש להשית על הנאשם ענישה אשר תשקף את מדיניות המדינה בהגשת כתבי האישום הנ"ל כמו גם את גישת בית המשפט העליון בע”פ 3942/02 מדינת ישראל נ' מרדכי בן יוסף עטר, שם בנסיבות של ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, איומים וחבלה במזיד ברכב דחה בית המשפט העליון את ערעור המדינה ככל שהוא נוגע למידת העונש ואישר את עונש המאסר בן 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות שהשית עליו בית המשפט המחוזי בנצרת, בנסיבות של סכסוך מתמשך בין המתלונן לנאשם אשר הביא לאירוע בו חסם הנאשם, באמצעות כלי רכבו (טנדר) את דרכו של המתלונן, אשר היה בכלי רכבו שלו ובהמשך נגח הנאשם עם הטנדר בכלי רכבו של הנאשם שוב ושוב בחוזקה ועזב את המקום. הסנגור ביקש לראות בנסיבות הנ"ל כזהות למקרה שבפנינו וביקש כי בית המשפט ישית על הנאשם עונש הדומה לעונש אשר הושת על הנאשם שם, ולכל היותר ישית עליו עונש שלא יעלה על 15 חודשי מאסר כפי שמצא לנכון כב' השופט לוי, שהיה בדעת מיעוט להעיר בפסק דינו שם. הוסיף הסנגור ותמך טיעוניו גם בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ע”פ 8944/04 איליה לזדון נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך ע' 794, שם בנסיבות של עבירת שוד הושת על הנאשם עונש מאסר של 15 חודשים. הדגיש הסנגור את הסיטואציה שבה נמצא הנאשם מבצע את המעשים, בהם נמצא אשם, כשהוא מדמה את המצב למצבים בהם נמצאים לא אחת חיילי צה"ל הפוגעים באזרחים חפים מפשע תוך כדי ביצוע פעולות צבאיות, ואשר בגין מעשיהם אין הם עומדים לדין. הדגיש הסנגור כי רק במקרים חריגים ובודדים מצאה לנכון המדינה להעמיד לדין את אותם חיילים. מכאן ביקש הסנגור ללמוד דין שווה לנאשם כשהוא טוען שהנאשם נקלע למצב בו סבר סובייקטיבית כי הוא נמצא בסכנה ממשית לחייו ופגע בשגגה באזרח, בשל המצב אליו נקלע ויש לראות את הנסיבות אליהן נקלע הנאשם כנסיבות דומות לנסיבות בהן נקלעים לא אחת חיילי צה"ל ואינם עומדים לדין. לסיכום דבריו ביקש הסנגור כי בית המשפט ינקוט במידת הרחמים עם הנאשם ויתחשב בנסיבות אליהן נקלע הנאשם ולא ימצה עימו את הדין כפי שביקשה התביעה. הדגיש הסנגור כי זהו מאסרו הראשון של הנאשם וכי היה בתקופה הממושכת בה שוהה הוא במעצר, מזה כ-9 חודשים, כדי לגמול לנאשם וכדי לגבש את מרכיב ההרתעה הנדרש. 5. הנאשם אף הוא ביקש לומר מילים לזכותו והדגיש את נסיבות האירוע והמצב אליו נקלע, כשהוא חוזר ומביע את צערו כלפי המתלונן אשר נפגע ומדגיש כי לא היתה לו כל כוונה לפגוע באותו אדם וכי היה שמח אם תעמוד בפניו האפשרות להתנצל בפניו. לדבריו, הפתיחה באש היתה מבחינתו טעות אנושית וכי הוא משלם על כך מחיר כבד כשחייו נהרסים וכלכלתו התמוטטה כליל. הדגיש הנאשם כי יש במאסרו מזה כ-9 חודשים כדי להוות מחיר כבד עבורו בשל טעותו בהפעלת שיקול הדעת. חזר הנאשם וביקש את רחמיו של בית המשפט. 6. ההגנה השמיעה עדת אופי, אשר הוסיפה ודיברה בזכות הנאשם. סיפרה היא על היכרות ממושכת עם הנאשם, היכרות של שנים רבות, מאז עלה הוא ארצה מאנגליה. הדגישה העדה כי מדובר באדם חביב, רגיש, שקול ומסביר פנים, אשר אינו נוטה לכעס או להתנגדות. לדבריה, פעילותו בישוב בו הם מתגוררים אופיינה בהתנדבות לכלל הציבור ובפרט לילדים כשלא אחת התנדב הוא לעסוק בלימוד השפה האנגלית לילדי הישוב. הדגישה העדה, כי לפני מספר שנים איבד הוא את חברתו אשר נרצחה בפיגוע כשלאחריו היה הוא במשבר תקופה ארוכה. לדבריה לאחר שליוו את המנוחה לקבורה ובעודו מצוי במתח ובסערת רגשות, הותקפו הם על ידי תושבי ישוב ערבי שבסמוך, כשאלה יידו כלפיהם אבנים, וכי כאשר ביקשה היא לעשות שימוש בכלי נשק שהיה ברשותה כדי להבריח את אותם מיידי אבנים, היה זה דווקא הנאשם, אשר על אף סערת הרגשות בה היה מצוי, הניע אותה שלא לעשות כן ולא לפתוח באש. בכך, ביקשה ללמד אודות אופיו ורוחו המתונה והשקולה. הדגישה העדה כי מדובר באדם הדואג לאיכות הסביבה ולאיכות החיים בישוב ותורם רבות תרבותית וחברתית לחיי הקהילה, ועל כן ביקשה את חסדיו של בית המשפט עליו. 7. שירות המבחן, אשר הגיש תסקיר בעניינו של הנאשם, לימדנו אודות נסיבות חייו. המדובר בנאשם בן 39, רווק, המתגורר בכפר "תפוח" והעובד למחייתו כחשמלאי ומורה לעברית ואנגלית. הנאשם נולד וגדל באנגליה ולאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ועבד בעירית לונדון במשך 3 שנים עלה הוא לישראל והשתלב בלימודים בישיבת "מכון מאיר" ולאחר מכן התגייס לשירות בצה"ל למשך כשנתיים. שירות המבחן מציין כי הנאשם מתקשה לקחת אחריות למיוחס לו בכתב האישום וכי במפגש עמו חזר ודבק בגרסתו כי פתח באש בשל הגנה עצמית. שירות המבחן התקשה לבוא בכל המלצה טיפולית אך ציין כי לנוכח חווית המעצר אותה הפנים הנאשם ולנוכח רצונו לשקם את חייו ולחזור לחיים נורמטיביים משך מעצרו המליץ שירות המבחן כי משך תקופת מעצרו יילקח בחשבון בשקילת העונש. 8. נתתי את הדעת לטענות הצדדים כשמחד גיסא, עמדו לנגד עיני נסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר לכאורה ניתן לומר כי אדם נורמטיבי עמד בפני, אשר נקלע לאירוע אלים בגוש קטיף, אירוע של יידוי אבנים בין קבוצת יהודים וקבוצת פלשתינאים, הכול ערב התנתקות הישובים היהודים מן המקום, כשהאווירה הלאומנית רגישה ותוססת. מאידך גיסא, אין להתעלם מהקלות הבלתי נסבלת בו עשה הנאשם שימוש בלתי מוצדק בנשק חם. יתר על כן, עיון בגיליון הרשעותיו הקודמות מלמד, כי הנאשם צבר לחובתו שתי הרשעות קודמות האחת, משנת 1993, בעבירה של השתתפות והתפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין והשנייה, משנת 1995, עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועבירה של התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור, כשבגין שתי ההרשעות הנ"ל חוייב הוא בתשלום קנס או בימי מאסר תמורתו. ניתן ללמוד מדברים אלו, כי מדובר באדם המחזיק בדעותיו ואינו ירא מלהפריע ולהתערב במלאכתם של אחרים האמונים על אכיפת הסדר הציבורי והחוק. כך נמצא כי בנסיבות שבפני, עת אחז הוא בכלי נשק, שלא כדין ומבלי שיש בידיו היתר לשאת את הנשק מחוץ לישוב תפוח, לקח לעצמו את החירות לעשות שימוש בנשק, בנסיבות אשר לא הצדיקו כל שימוש בנשק. ידו היתה קלה על ההדק ולו רק משום התחושה כי בידיו הכוח והסמכות להשליט את הסדר, על פי ראות עיניו. התנהגות שכזו מחייבת השתת ענישה מתאימה אשר תהווה בבחינת גמול ראוי כמו גם תבטיח את מרכיב ההרתעה ההכרחי כאן, הן הרתעת הנאשם והן אחרים כמותו. לאחר שנתתי את דעתי למכלול הנסיבות, וחזרתי והפכתי בדברים, סבורתני כי אין מדובר בנסיבות המצדיקות גישה מחמירה עם הנאשם, כפי שעתרה המדינה בטיעוניה לעונש. יש להבחין בין מעשי חבלה בכוונה מחמירה, אשר מבוצעים מתוך תכנון עברייני מוקדם ובכוונה זדונית לפגוע באחר, שאז ראויה גם ראויה ענישה מחמירה של מאסר לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח, לבין מעשיו של הנאשם, שהמניע שלו לקום ולפגוע באחר נולד מתוך חששו מפני תקיפה של גורמים עוינים והרצון להשקים ולהפגין כוח, מבלי שהנסיבות מגיעות לכדי נסיבות של הגנה עצמית. אומנם, כאשר עשה הנאשם שימוש בנשק היה הוא מודע לכך שקיימת אפשרות ממשית שכתוצאה ממעשיו עלול מי מהנוכחים להיפגע. יחד עם זאת, רגישות היתר באזור בטחוני רגיש זה, על רקע הימים הסוערים של ערב תקופת ההתנתקות, כמקום אשר היה בבחינת "מועד לפורענות", הינה בבחינת גורם לקולא שמצאתי לנכון להתחשב בו. ההתחשבות האמורה אין בה כדי לייתר את נחיצותו של עונש מאסר בפועל, אותו סבורתני כי יש להשית על הנאשם. הנאשם ביצע ירי מתוך מודעות לאפשרות, שהיתה קרובה למדי לנוכח ההתקהלות, כי כתוצאה מן הירי יפגע אחד מן הנוכחים. לא רק זאת, אלא שבתום הירי נמלט הנאשם מן המקום, מבלי שהוא מדווח אודות ביצוע הירי לאף לא אחד מן הגורמים האחראים על הביטחון במקום ואף לא לנוכחים במלון בו שהה. כשמאוחר יותר, בשעת ערב ולאחר צאת השבת, עזב הוא את גוש קטיף בחזרה למקום מושבו בכפר תפוח, בתקווה כי מעשיו לא הותירו את עקבותיו ולא יזכו להתייחסות של אנשי החוק. הצדדים הביאו בפני פסיקה רבה הנוגעת למדיניות הענישה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה אשר בוצעו תוך שימוש בכלי נשק, כשמרבית הפסיקה דנה בנסיבות של כוונת זדון כאשר מבוצע ירי מכוון לגופו של אדם אחר. באותם מקרים עמד טווח הענישה על עונשי מאסר של בין 18 חודשים ל- 7 שנים. כך נמצא כי בע"פ 9431/03 יוסף פרל נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך סז, 108 קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה והשית על הנאשם עונש מאסר של 18 חודשים מאחורי סורג ובריח בשל העובדה כי בהמשכו של אירוע אלים בו נטל גם המתלונן חלק פעיל ביותר, ואף יזם את תקיפתו של הנאשם, ירה הנאשם ירייה אחת במתלונן, ירייה אשר גרמה למתלונן לנוס על נפשו וכאשר שכב המתלונן חסר אונים על הרצפה ירה בו הנאשם ירייה נוספת אשר פצעה את המתלונן. על הירי הנוסף נתן המערער שם את הדין. באותו עניין התחשב בית המשפט העליון בחלוף הזמן ובתרומתו המשמעותית של המתלונן לאירוע האלים, בנסיבות בהן תקף את המתלונן את הנאשם וחבט בו בראשו והסתפק בענישה שאינה ממצה. בע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' ירון רייכמן, דינים עליון, כרך עא 156 החמיר בית המשפט העליון בעונשו של המשיב אשר זרק רימון לעבר קהל בסמוך למועדון לילה בתל אביב וגרם לפציעתם של 4 אנשים, והשית עליו עונש מאסר של 6 שנים בפועל. בע"פ 820/05 וע"פ 1020/05 מדינת ישראל נ' אבו הדואן ואח', דינים עליון, כרך עג, 869 בית המשפט העליון אינו מתערב בעונש המאסר בן 32 חודשים אשר הושת על אחד מן המשיבים אשר ביצע ירי מכוון אל עבר המתלונן וגרם לפציעתו. בנוסף יגעתי ומצאתי את פסק הדין אשר ניתן בע"פ 5242/04 מדינת ישראל נ' מהדי עבדאללה דינים עליון, כרך עב 672, שם נדונו נסיבות הנמצאות על בצד המקל ביותר של קשת הענישה בנסיבות של עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. באותו עניין בנסיבות בהן שומר מטעם חברת שמירה שהוצב למשימת שמירה בסמוך לגדר המערבית של הישוב בת-אל ירה לעבר שתי דמויות אשר התקרבו למקום, אשר בדיעבד התברר כי מדובר בתושבי הכפר הסמוך. באותן נסיבות, טען הנאשם כי חשש שבפניו מחבלים וכי ירה באוויר לאחר שהדמויות לא נענו לקריאתו להזדהות. המתלונן נפגע בגבו כתוצאה מהירי. באותו עניין בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א) (1) והשית עליו עונש של 15 חודשים מתוכם 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי מבלי שהוא מחייב אותו בפיצויים. בית המשפט העליון מצא לנכון להתערב בקביעה זו והוא העמיד את עונש המאסר בפועל ל-8 חודשים וכן חייב את הנאשם בפיצוי לטובת המתלונן בסכום של 20,000 ₪. הנסיבות שבפני קלות מן הנסיבות בהן נדונו אותם מקרים של ירי מטווח קצר עם כוונת זדון לפגוע ביריב אך חמורות יותר מן הנסיבות לעיל של ירי השומר. בעניין דנן אין מדובר בירי מטווח קצר מכוון לגופו של המתלונן המגלם את כוונת הזדון. אך גם אין מדובר בירי בחשכת הליל, של שומר העומד על משמרתו, כלפי דמויות בלתי מזוהות, כי אם ירי לאור יום כלפי המתלונן, אשר עמד במרחק של כ- 30 מטרים ממנו, על רקע ימים של תסיסה לאומנית, וכאשר עמדה בפני הנאשם האפשרות שלא להיקלע לאירוע, כי אם לסגת. אך, זה כאמור, בחר ביוזמה האקטיבית וירה לעבר המתלונן. לאור כל האמור לעיל, יש למצוא את האיזון הראוי והעדין אשר ישקף נכונה את העונש הראוי. עונש אשר יגלם את הגמול הראוי על מעשיו של הנאשם כמו גם ירתיע את הנאשם והרבים כמותו, בפרט כשעומד בפני נאשם אשר לחובתו צבר הרשעות קודמות הנוגעות בהפרת הסדר הציבורי. 9. לנוכח כל האמור לעיל ובשקלול כל השיקולים שבאו בפני באתי לכלל מסקנה כי יש להשית על הנאשם את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל ל- 24 חודשים החל מיום מעצרו 22.6.05. ב. מאסר על תנאי ל 12 חודשים שהנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות או הפרת סדר ציבורי, תוך 3 שנים מיום שחרורו. זכות ערעור תוך 45 יום מהיוםמקרי יריפלסטינים