חזקת המודעות

מהי חזקת המודעות ?

עובדות כתב האישום, שהנאשם הודה בהן, מפרטות מעשים שבוצעו בנסיבות מהן ניתן להסיק את היסוד הנפשי של הנאשם על סמך חזקת המודעות.

במידה והנאשם מעוניין לסתור את חזקת המודעות, פתוחה בפניו הדרך לעשות כן.

על ידיעתו של אדם - כמו גם על התנהגותו - ניתן ללמוד לא רק מתוך ראיות ישירות, אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של העניין, העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה או התנהגות. עצמתה של הנחה זו תלויה ב"משקלה הסגולי של מערכת הנסיבות".

במקום שמשקלה של הנחה זו הוא נכבד, והריהי משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. כמובן, הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה.

על-כן, רשאי נאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי.

אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות.

להלן החלטה בנושא חזקת המודעות:

ה ח ל ט ה

כתב האישום
את כתב האישום שבפני, הגיש עו"ד ניסים מירום מפמת"א (להלן: "התובע"), ב-13.06.07. התובע מייחס לנאשם איומים ופגיעה בפרטיות, שעל פי הטענה, ביצע ב-21.11.06. הנאשם מואשם בביצוע עבירות לפי סעיפים 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ו- סעיף 2(1)+5 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").
בתקופה הרלוונטית עבד הנאשם כחשב במנהל גמלאות והיה כפוף לד"ר ירון זליכה - החשב הכללי של משרד האוצר (להלן: "המתלונן"). נגד הנאשם התנהלו הליכי הדחה.
על פי כתב האישום ביום 21.11.06 בשעה 08:00 בערך, המתין הנאשם בגני התערוכה בתל-אביב למתלונן, בידיעה שהמתלונן עומד להשתתף בכנס שיערך שם. כשהמתלונן הגיע לגני התערוכה, הנאשם פנה אליו וביקש לשוחח, המתלונן סירב. למרות הסירוב חזר הנאשם ופנה למתלונן ביציאתו מהכנס בשעה 10:30 בערך, והלך איתו לעבר מכוניתו. בהגיעם לרכב, חסם הנאשם דרכו של המתלונן ורק אחרי הפצרות רבות איפשר לו להיכנס למכוניתו. המתלונן נסע לרחוב דובנוב בתל אביב, והנאשם בעקבותיו. ב- 11:30 נכנס הנאשם לבית קפה שבו קיים המתלונן פגישה, התיישב בשולחן סמוך והעביר פתק לבן שיחו של המתלונן, תוך הטחת אשמות במתלונן. לאחר מכן יצא הנאשם מבית הקפה התיישב על ספסל בקרבת מקום והמתין למתלונן במטרה להתעמת איתו. בשעה 15:30, כשהמתלונן יצא מבית הקפה והלך לכיוון מכוניתו, הנאשם נצמד אליו והטיח בו דברים, למרות שהמתלונן אמר לו שדבריו והתנהגותו מטרידים אותו. הנאשם המשיך ללכת לצידו של המתלונן וצעק לעברו "אתה פוגע בי, אתה פוגע במשפחה שלי, אני אפגע בך, אני אפגע במשפחה שלך, אני אדאג שהמשפחה שלך תסבול, אני אדאג שהמשפחה שלך תשלם". המתלונן שאל את הנאשם אם יש באמור כדי "לאיים עליו" והנאשם השיב ואמר "כמו שהמשפחה שלי תסבול, המשפחה שלך תסבול".
ההקראה, תשובת הנאשם וטענות הסנגורית
כתב האישום הוקרא לנאשם בישיבת 12.07.07. באמצעות באת כוחו, עו"ד דינה ילוז, (להלן: "הסנגורית"), הודה הנאשם בכל העובדות.
לאחר ההודאה נדרשה הסנגורית לזכותו של הנאשם לשימוע, הקבועה בסעיף 60א לחוק סדר דין הפלילי, תשמ"ב-1982, (להלן: "החסד"פ"). מימוש הזכות סוכל, לטענתה, בשל זריזותו של התובע בהגשת כתב האישום לבית המשפט, למרות, שהנאשם ביקש בכתב לקיים שימוע. מעבר לכך, טענה הסנגורית שכתב האישום פגום ואינו מגלה עבירה, משום שאין בעובדות התייחסות ליסוד הנפשי, שהוא יסוד מיסודות העבירות.
בהקשר לסעיף 192 לחוק העונשין טענה, שכתב האישום חסר אמרה מפורשת ומפורטת, מחוייבת על פי חוק, שהמעשים נעשו "בכוונה להפחיד או להקניט" את המתלונן.
בהקשר לסעיפים 2(1)+5 לחוק הגנת הפרטיות, טענה שכתב האישום חסר את היסוד הנפשי ואין בו אמרה שהמעשים נעשו "במזיד". לגישתה, "בהעדר means rea אנשים יכולים לעשות הרבה דברים" (עמ' 2 ש' 2 ואילך). הוספת טיעון מפורש, שהמעשים נעשו במזיד, מחוייבת לנוכח הוראות סעיף 18(א) לחוק הגנת הפרטיות, שקובע מקרים, בהם פגיעה בפרטיות נעשית בתום לב. היא הוסיפה, שהנאשם, לא נחקר על עבירה זו, וזכאי ליהנות מחזקת תום הלב.
לסיכום טענותיה, הדגישה הסנגורית את חובת התביעה לנסח כתב האישום ברור וחד משמעי, שיעמיד את הנאשם על גדר המחלוקת, ויבהיר לו מה המדינה מייחסת לו ובפני מה עליו להתגונן. הנאשם, הודה בכתב אישום לוקה בחסר מהותי, שעובדותיו לא מגלות עבירה, ומכאן שעל בית המשפט לזכותו.

תשובת התובע
בתשובתו הצהיר התובע לעניין השימוע, שבתאריך 1.05.07 נשלחה לנאשם הודעה בדואר רשום בהתאם להוראת סעיף 60א לחסד"פ. בהעדר מענה במועד, הוגש כתב האישום לאחר שחלפו 30 יום מיום ההודעה.
באשר לפגמים בכתב האישום טען, שהסנגורית נקטה בטקטיקה פורמאלית שדינה להידחות. הוא הודה אמנם, שאין בכתב האישום אמרה מפורשת, שדברי הנאשם נועדו להפחיד את המתלונן או להקניטו. לדעתו, אין בכך להביא למסקנה, שכתב האישום פגום, לנוכח ניסוחו המפורט מאוד, המבהיר כנדרש את העבירות המיוחסות לנאשם על יסודותיהן העובדתיים והנפשיים כאחד. כתב האישום מתאר מסכת מעשי הפחדה והטרדה שנמשכו שעות. אי ציון לשונה המפורשת של הוראת החוק לא פוגע, לדעת התובע, באפשרות הנאשם להבין את המיוחס לו ולהתגונן.
באופן ספציפי לכל אחד מהסעיפים שבכתב האישום טען התובע כדלקמן:
בהקשר לסעיף 192 לחוק העונשין - איומים: הרכיב הנפשי ברור מתיאור השתלשלות האירועים. לא יעלה על דעת איש, שאיום מפורש בפגיעה במתלונן ובבני משפחתו, כאמור בכתב האישום, נועד "לשמח את המתלונן" או נאמר ללא מטרה.
בהקשר לסעיפים 2(1)+5 לחוק הגנת הפרטיות - פגיעה בפרטיות: החוק מגדיר את העבירה בהגדרה רחבה. על פי הטענה, השמטת המילה "במזיד" לא מעלה ולא מורידה. התחקות אחרי המתלונן שנמשכה זמן רב, הטרדתו בכנס, בבית קפה וברחוב, מהווים פגיעה בפרטיות, אלא אם כן ייטען ויוכח, שמעשיו של הנאשם נעשו בתום לב. התביעה פטורה מהצורך לשלול מבעוד מועד טענת תום לב, שהעלתה (אם בכלל) מסורה לשיקול דעתם של הנאשם ובא כוחו.
לסיכום טען התובע, שניסוחו המפורט של כתב האישום מבהיר לנאשם כנדרש, ש"המאשימה לא מכירה לו תודה על שהטריד את המתלונן ואיים עליו, אלא שעשה כן במזיד מתוך כוונה להטרידו ומשהדברים ברורים הם מגלמים את העבירות המיוחסות".

לחילופין ביקש התובע שבית המשפט יתיר לו בשלב זה לתקן את כתב האישום בהתאם לסמכות שבסעיף 92 לחסד"פ.

תגובת הסנגורית
בתגובה לתשובת התובע, הפנתה הסנגורית לספרו של השופט קדמי, חזרה והדגישה את חובת התביעה לפרט בכתב האישום את היסוד הנפשי (שבהעדרו אין עבירה) באופן ברור ומדויק, על מנת שמתוכנו ידע הנאשם מה מיוחס לו ומה העונש הצפוי לו. להמחשת חשיבותו של היסוד הנפשי הפנתה לשתי קבוצות עבירות:
האחת - רצח, הריגה וגרם מוות ברשלנות, השנייה - הצתה במזיד ושריפה ברשלנות. למרות שכל קבוצה מסתיימת בתוצאה זהה, העבירות, שבכל קבוצה נבדלות זו מזו, ביסוד הנפשי וכנגזרת מכך בגובה העונש שמוסמך בית המשפט להטיל על העבריין. הסנגורית התנגדה לבקשת התובע להתיר לו תיקון כתב האישום לאחר הודאת הנאשם.

לאחר ששמעתי הטענות ועיינתי בתגובת המאשימה ותשובת הסנגורית, הגעתי למסקנות כדלקמן:

  1.      אי קיום שימוע - לנוכח העדר התייחסות בתגובת הסנגורית לעניין השימוע הגעתי למסקנה, שהטענה נזנחה. למעלה מהדרוש מוצאת אני לקבוע, שחזקת התקינות עומדת לפמת"א. אינני מוצאת סיבה להסתייג מהצהרת התובע, שהודעה על פי סעיף 60א נשלחה לנאשם. למרות שהפניה הגיעה לפמת"א, שבועיים לאחר שחלפו 30 הימים הקבועים בחוק, ולאחר שכתב האישום הוגש לבית המשפט במועד הקבוע בסעיף 60א, אני מקבלת שטענותיו של הנאשם נשקלו לגופן, ולא נמצא שיש בהם לשנות מהחלטה להעמידו לדין. מכאן לטענה באשר לפגמים בכתב האישום.
  2.      בקשת התובע לתיקון כתב האישום - תשובת נאשם לכתב האישום משנה את המצב המשפטי. המצב החדש שלאחר התשובה מחייב את שני הצדדים. בדרך כלל נאשם, שבתשובתו מודה בעובדותיו של כתב אישום מנוסח ומפורט כנדרש, מורשע בהתאם, אלא אם כן, השתכנע בית המשפט, שהתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות היענות לבקשת הנאשם להרשות לו לחזור מהודאתו בהתאם לסמכות שבסעיף 153 לחסד"פ. מכאן - שנאשם המודה בכתב אישום שאיננו מגלה עבירה זכאי לצפות, שבית המשפט ינהג בקפדנות עם התביעה, ולמרות הסמכות הנתונה לו בסעיף 92(א) לחסד"פ לא יאפשר כדבר שבשגרה תיקון כתב אישום ויעשה זאת אך ורק אם הנסיבות השתנו באופן מהותי, נתגלתה ראייה חדשה שלא ניתן היה למצאה קודם להגשת כתב האישום וכד'. בהקשר זה מוצאת אני לחזור ולהדגיש את חובתה של התביעה לבדוק ולבחון היטב את כתבי האישום על מנת למנוע הגשת כתבי אישום פגומים. תביעה שאיננה מקפידה במילוי תפקידה, ונופלת מלפניה שגגה, אין על ההגנה חובה להעמידה על טעויותיה. ההגנה זכאית לנקוט עמדה בהתאם, תוך השגת יתרון לנאשם. במידה ובית המשפט משתכנע שהעובדות בהן הודה הנאשם אינן מבססות עבירה, עשויה להתקבל תוצאת זיכוי, ולתביעה לא יהיה אלא להלין על עצמה.

במקרה שבדיון אל תובע להפנות טרוניה לסנגורית, שפעלה בהתאם לדין ולא חרגה ממנו. בקשתו בשלב זה לתקן את כתב האישום, לאחר שהנאשם הודה, לא נסמכת על טיעון המצדיק זאת. לא הובא בפני טעם של ממש המצדיק קבלת בקשתו לתיקון כתב האישום לאחר תשובת הנאשם ולאחר שמצבו המשפטי השתנה. משכך, אני דוחה בקשת התובע לתקן את כתב האישום.
3.     טענות מקדמיות והמועד להעלאתן בהתאם להוראות סעיף 149+151 לחסד"פ - סעיף 149 לחסד"פ מפרט את הטענות המקדמיות שנאשם רשאי להעלות (הרשימה איננה סגורה). סעיף 151 לחסד"פ קובע שלהוציא שני חריגים אין מניעה מהעלאת טענה מקדמית בשלב מאוחר. טענה מקדמית לפיה כתב האישום לא מגלה עבירה, רשאי נאשם להעלות בכל שלב שלפני הכרעת דין, גם לאחר שהודה בעובדות. טקטיקה כזו אכן עשויה "ללכוד" את המאשימה ולחסום בפניה אפשרות לתקן את כתב האישום, אך אין בה פסול, משום שאיננה חורגת מגדר המותר בדין. האמור כאן, לא פוטר את בית המשפט מהחובה לבדוק לגופן את העובדות שבכתב האישום כפי שהוגש על ידי התובע ולקבוע, האמנם אין בהן לגלות עבירה.
4.     פירוט העובדות בכתב האישום בהתאם להוראות סעיף 85(4) לחסד"פ - הסעיף קובע שכתב האישום חייב לפרט את "תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם". בכתב אישום על התובע להכליל את "סיפור המעשה" נשוא האישום, באופן שיעלה ממנו שנתקיימו בנאשם היסודות הפיזיים והנפשיים הצריכים לגיבוש העבירה המיוחסת לו. הפירוט שבכתב האישום מיועד להצגת תיאור ממנו עולים בבירור המערכת העובדתית והילך הנפש של העושה ביחס לעבירות המיוחסות לו.
וראו לעניין זה ספרו של כבוד השופט (בדימוס) י' קדמי "על סדר הדין בפלילים", חלק שני (תשס"ג-2003) בעמוד 665. סעיף 85(4) לחסד"פ לא קובע, שבניסוח כתב האישום חייבת המאשימה להיצמד למילות החוק ושעליה להעתיק לתוכו מתוך החוק את הגדרת העבירה. כתב האישום יכול שיהיה מנוסח בסגנוננו האישי של התובע ודי בכך אם האמור באישום כולל את המעשים המיוחסים לנאשם ומביא לידיעתו תיאור מלא ומפורט של העובדות (יסוד פיסי ונפשי) שבכוונת המאשימה להוכיחן כנגדו ואת היסוד הנפשי הנדרש, באופן שמאפשר הבנת העבירה והכנת ההגנה. ראו, רע"פ 4484/92 רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 176, עמוד 181 (1992); ע"פ 319/79 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 484, עמוד 489 (1980).
במקרה שבדיון- כתב האישום מפרט בבהירות רבה את העובדות ואת השתלשלות האירועים הרלוונטיים. התיאור משקף, לכאורה, את המעשים שהנאשם עשה ואת מצבו הנפשי בעת עשייתם. הילך נפשו של הנאשם והמחשבה הפלילית הנדרשת משתקפים במיוחד מהשלב בו שמע הנאשם מפי המתלונן שהוא מטריד אותו (סעיף 7(ב) לכתב האישום) ושאל אותו (את הנאשם) "האם אתה מאיים עלי?" והנאשם ענה "כמו שהמשפחה שלי תסבול, המשפחה שלך תסבול". מכאן, כל עוד לא הוכיחה ההגנה אחרת ואפילו לא טענה דבר לעניין היסוד הנפשי של הנאשם, ההנחה המשפטית היא, שהנאשם אמר את הדברים שבכתב האישום במטרה לאיים על המתלונן ולהטרידו בתגובה לפעולות ההדחה שננקטו נגדו.
5.     היסוד הנפשי הנדרש בעבירת פגיעה בפרטיות - מחשבה פלילית: לדיון בטענת הסנגורית בהקשר להשמטת יסוד "הזדון" בכתב האישום, יש להקדים התייחסות להיסטוריה החקיקתית. חוק הגנת הפרטיות נכנס לתוקפו ב-1981. סעיף 5 קובע: "הפוגע במזיד בפרטיות זולתו... דינו - מאסר 5 שנים". בשנת 1994 הוסדר מחדש היסוד הנפשי הדרוש להטלת אחריות בעבירות פליליות למיניהן עם תיקון החלק הכללי בחוק העונשין (להלן: "תיקון 39). סעיף 20(א) לחוק העונשין, לאחר תיקונו, מבהיר שמחשבה פלילית משמעה מודעות סובייקטיבית של העושה ביחס לכל רכיבי היסוד העובדתי בהגדרת העבירה. סעיף 19 לחוק העונשין לאחר התיקון, קובע את הכלל לפיו מחשבה פלילית היא היסוד הנפשי הצריך להתהוות עבירה, להוציא שני חריגים "רשלנות" ו"אחריות קפידה", ואלו חייבים אמרה מפורשת של המחוקק בסעיף העבירה. העבירות שהיסוד הנפשי שבהן הוא מחשבה פלילית מתחלקות לשלושה סוגים: התנהגות, מטרה ותוצאה. בעבירות תוצאה על התביעה להידרש גם ליחס החפצי של העושה בתוצאה (בדרך של כוונה או פזיזות).
לנוכח העובדה שתיקון 39 מצטמצם לחלק הכללי של חוק העונשין, ועל מנת ליצור אחידות מושגים הוסף בשנת 1995 סעיף 90א לחוק העונשין בתיקון 43. סעיף 90א משמש כ"תרגומון", או בלשונו של השופט חשין "חלפן מושגים" (בע"פ 3417/99 מרגלית הר שפי נ' מ"י). סעיף 90א לחוק העונשין קובע, שלעניין היסוד הנפשי, כל המושגים הקודמים, שנותרו בעבירות הספציפיות, כגון: "בזדון", "במזיד", "ביודעין", מוחלפים במושגים החדשים שלאחר תיקון 39.
לעבירת הפגיעה בפרטיות, שבסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, שהינה עבירה התנהגותית, רלוונטי סעיף 90א(1) הקובע שבכל מקום, בו מופיע אחד המונחים "זדון" או "מזיד", היסוד הנפשי שיהיה דרוש הוא מחשבה פלילית.
יוצא אפוא, שכיום אין יותר משמעות למונח "מזיד" שבסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות. סעיף 19 לחוק העונשין קובע שהיסוד הנפשי הנדרש הוא מחשבה פלילית. משכך על התביעה להוכיח, שהנאשם היה מודע סובייקטיבית לעובדה שהוא מתחקה אחר המתלונן והמשיך לעשות כן, למרות שידע שהתחקות זו עלולה להטריד את המתלונן, ובמיוחד לאחר שהמתלונן אמר לו שהתנהגותו מטרידה אותו.
6.     היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים - מחשבה פלילית+ יסוד נפשי מיוחד של מטרה: לצורך גיבושה של עבירת איומים, מלבד הוכחת המודעות ליסודות העובדתיים שבה, על התביעה להוכיח יסוד נפשי מיוחד של מטרה להפחיד או להקניט, ואין הכרח שהיעד יושג. בהקשר זה ראוי להדגיש את אופייה של עבירת האיומים, הנעברת בהבל פה. במקרים רבים ההבדל בין איומים לאמרה תמימה נובע מה"מוסיקה" המלווה את אמירתם. כשמילים תמימות כגון "אני אראה לך" הופכות איום בשל האינטונציה המאיימת שבהן נאמרו, על התביעה להקפיד הקפדה יתירה בהבהרת היסוד הנפשי בכתב האישום ועליה לכתוב במפורש, שהדברים נאמרו במטרה להפחיד או להטריד. שונה הדבר כאשר למילים לכשעצמן תוכן מאיים, ובכל מקרה על התביעה להוכיח את היסוד הנפשי.
במקרה שבדיון, אין מקום לאי הבנות אמיתיות. לדברים המיוחסים לנאשם אין תוכן תמים, ובודאי שלא יכול להיות להן תוכן תמים בנסיבות המתוארות בכתב האישום. הנאשם לא הרפה מהמתלונן, המשיך ללכת אחריו, והוסיף לדבר אליו גם אחרי שהמתלונן שאל אותו אם הוא מאיים עליו. מכאן, שהדיבור באמירתו הודה הנאשם, מתיישב עם אפשרות קרובה לוודאי, שכמוה ככוונה להקניט ו/או להפחיד בהתאם להגדרת כוונה בסעיף 20ב לחוק העונשין. בהקשר זה ראוי לאזכור פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1),66, אשר קבע, שהלכת הצפיות חלה על היסוד הנפשי בהקשר ל"כוונה להפחיד או להקניט" הדרוש לעבירת איומים.
טענת הסנגורית באשר לקבוצות עבירות, שכולן מסתיימות באותה תוצאה ועל על פי כן נבדלות הן זו מזו בשל היסוד הנפשי, היא טענה יפה המושכת את הלב ומסברת את האוזן, אך דינה להידחות, כיוון שאיננה ישימה למקרה שבדיון. לעבירות האיומים ופגיעה בפרטיות אין "עבירות אחיות", ולא יכולה להיות טעות בהקשר ליסוד הנפשי .
8.      חזקת המודעות - עובדות כתב האישום, שהנאשם הודה בהן, מפרטות מעשים שבוצעו בנסיבות מהן ניתן להסיק את היסוד הנפשי של הנאשם על סמך חזקת המודעות. במידה והנאשם מעוניין לסתור את חזקת המודעות, פתוחה בפניו הדרך לעשות כן, כפי שנפסק לפני שנות דור בע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן-ברוך, פ"ד לה(1), 589, 591-592 (1980), מפי כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז), כדלקמן:
"על ידיעתו של אדם - כמו גם על התנהגותו - ניתן ללמוד לא רק מתוך ראיות ישירות, אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של העניין, העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה או התנהגות. עצמתה של הנחה זו תלויה ב"משקלה הסגולי של מערכת הנסיבות" ... במקום שמשקלה של הנחה זו הוא נכבד, והריהי משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. כמובן, הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה... על-כן, רשאי נאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות".
ראו גם ע"פ 1971/98, מירו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 145, ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2530 ,עמ' 2540.

סוף דבר - משהגעתי למסקנה, שהנאשם הודה בעובדותיו של כתב האישום המפרטות באופן ברור וכנדרש את כל היסודות הצריכים לביסוס העבירות המיוחסות לו, אני דוחה טענתה המקדמית של הסנגורית. למעלה מהדרוש אוסיף, בשלב זה של המשפט לאחר הודאת הנאשם ובטרם הרשעה, לא חסומה בפני הנאשם האפשרות לטעון ולנסות לשכנע שלא היה מודע לאחד מיסודות העבירה ו/או שלא היתה לו כוונה לאיים ו/או להטריד.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חזקה תכופה

  2. חזקת הרשות

  3. חזקת התמורה

  4. חזקת השכרות

  5. חזקה ייחודית

  6. חזקת המודעות

  7. חזקת שנים במקרקעין

  8. חזקת השיתוף ירושה

  9. חזקת השיתוף עיקול דירה

  10. חזקת השיתוף בין בני זוג

  11. חזקת תקינות המעשה המנהלי

  12. חזקת המסוכנות בעבירות אלימות

  13. חזקת המסוכנות בעבירות תעבורה

  14. חזקה שאדם יודע על מה הוא חותם

  15. חזקה שתלושי השכר משקפים את המציאות

  16. חזקת השיתוף על נכסים לפני הנישואין

  17. חזקת המקצועיות והאובייקטיביות של השופט

  18. חזקת השיתוף - מועד תחילת חיים משותפים

  19. חזקת מסוכנות: ההבדל בין פריצה לעסק לבין פריצה לבית מגורים

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון