בית המשפט ציין בפסיקתו כי ההרשעה בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו מחייבת עונש מינימום של מאסר בן שבועיים. העונש שנגזר על המערער הוא אמנם של שלושה חודשים, אך מדובר במאסר על-תנאי. עונש זה, בצירוף הקנס שהושת על המערער, אינם בלתי סבירים בנסיבות העניין, ובעיקר בנסיבותיו של המערער ועברו הפלילי להלן פסק דין בנושא הפרעה לשוטר במילוי תפקידו: פסק דין מהות הערעור 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים בת"פ 4346/97. הכרעת הדין ניתנה ביום 29.4.2004 מפי כבוד סגן הנשיא ח' לחוביצקי (שפרש בינתיים לגמלאות), ולפיה הורשע המערער בהתפרעות ובהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירות לפי סעיפים 152 ו-275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. גזר הדין ניתן ביום 3.8.2004 מפי כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ, שהשיתה על המערער מאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע, וכן תשלום קנס של 5,000 ₪. הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין המרשיעה, ולחלופין כנגד חומרת גזר הדין. רקע עובדתי 2. העובדות שביסוד הרשעת המערער, כפי שנקבעו על ידי בית-משפט קמא, הן אלו: ביום תשעה באב תשנ"ז (12.8.1997), נערכה המשטרה סביב שערי הר הבית, בעקבות מידע מודיעיני וניסיון קודם, כדי למנוע מקבוצות יהודים להיכנס להר לצורך תפילה וקריאת קינות. ואכן, באותו יום הגיעו קבוצות יהודים שונות, והמשטרה התירה להן לעבור משער לשער, מצדם החיצוני, ולקרוא קינות בסמוך לכל אחד מהשערים. בין קבוצות אלה הייתה קבוצה הקרויה "חי וקיים" ובראשה עמד יהודה עציון, שהמערער נלווה אליה (להלן - הקבוצה היהודית או הקבוצה). בשלב מסוים (בסמוך לשעה 12:30 בצהריים, לפי כתב האישום), התקרבה הקבוצה אל מחסום משטרתי שהוצב כ-20 מטרים לפני שער המג'לס (להלן - שער המג'לס או השער), שהינו אחד משערי הר הבית. הקבוצה ביקשה להיכנס אל רחבת ההר, אך השוטרים במקום לא הרשו להם לעשות כן. חברי הקבוצה התיישבו בחלקם לפני המחסום, וחלקם האחר נותר לעמוד. ביושבם ובעומדם כך, נחסם מעבר הרחוב הצר. מתפללים מוסלמים שביקשו להיכנס להר הבית, התקשו לעבור מהרחוב אל עבר ההר, והחלה להתפתח מהומה במקום מצד הערבים. במקביל, קבוצות ערבים בתוך הר הבית החלו מתקהלים בסמוך לשער, מצדו הפנימי, לאחר שכנראה שמעו על המתרחש. מפקדי המשטרה שהגיעו למקום - ביניהם מפקד מרחב העיר העתיקה (נצ"מ דוד גבעתי) ומפקד יחידת המקומות הקדושים במרחב העיר העתיקה (סנ"צ ראובן אדרי) - חששו מפני התפרצות התושבים הערבים לכדי מהומה רבתי, והורו, חזור וקרוא, לחברי הקבוצה לעזוב את המקום. חברי הקבוצה, ובכללם המערער, סרבו להתפנות מהמקום. המערער נותר על הרצפה, שילב זרועותיו בזרועות חבריו, נשכב, ובכך הקשה על השוטרים בפינויו. המשטרה נאלצה לעצור חלק מחברי הקבוצה, ביניהם המערער, על מנת לפנותם מהמקום. בעקבות זאת הוגש נגדו, כמו גם נגד אחרים מהקבוצה, כתב אישום. הטענות בערעור 3. המערער טוען כי המשיבה לא הוכיחה את יסודות העבירות. בעיקר מתייחס המערער לסתירות שהתגלו, לטענתו, בין עדויות השוטרים השונים, סתירות אשר נוגעות לשאלות בעלות חשיבות, כמו: האם ניסו חברי הקבוצה לפרוץ להר הבית? מי חסם את השער? האם היה עימות פיזי בין הקבוצה לבין המוסלמים? המערער טוען כי הקבוצה לא ניסתה לפרוץ להר הבית וכי לא היא שחסמה את השער, אלא השער היה סגור והרחוב הצר המוביל אליו נחסם על ידי השוטרים. כן הוא טוען, כי מאחר שלא התקיים עימות פיזי בין הקבוצה לבין המוסלמים, לא ניתן לומר שהייתה "הפרת שלום", יסוד שנכלל בעבירת ההתפרעות, ולבטח לא הייתה "הטלת אימה על הציבור", יסוד שהמשיבה אף לא ניסתה להוכיח. לטענת המערער, די בעובדה שבית משפט קמא לא התייחס לחלק מטענות אלה, שהועלו בסיכומים בפניו, כדי להביא לזיכויו. עוד טוען המערער, כי הרשעתו בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו נסמכת על עדות יחידה, זאת על אף שבמקום נכחו עשרות שוטרים ואף מצלמות משטרה, ולפיכך, צריך היה לזכותו מעבירה זו, מה עוד, שלטענתו, עדות יחידה זו אינה אמינה. המערער מוסיף וטוען, כי אפילו היה עימות פיזי בין הקבוצה לבין המוסלמים, המשטרה הייתה צריכה לפעול כנגד המאיימים באלימות (המוסלמים) ולא כנגד חברי הקבוצה (היהודים). כן טוען המערער, בהסתמכו על הפסיקה, כי בתפילה מחוץ להר הבית, אין צורך באותה רגישות מיוחדת הנדרשת לעניין תפילות בתוכו. לעניין גזר הדין טען המערער, כי אין להכביד בעבירות שאינן כוללות אלימות, כמו העבירות בהן הורשע. לדבריו, יש לתת את הדעת לזמן הרב שעבר מאז האירוע - 7 שנים - כשלמערער לא הייתה כל תרומת אשמה בהתמשכות זו. באשר לקביעת בית משפט קמא כי היה חייב לגזור מאסר של לפחות שבועיים על המערער בשל העבירה של הפרעה לשוטר, טען המערער, כי הייתה אפשרות נוספת בפני בית המשפט, והיא - לוותר על הרשעה, כפי שנעשה למעשה ביחס לרוב חברי הקבוצה. המערער העלה גם טענה של "אכיפה בררנית והגנה מן הצדק" (סעיף 12 לערעור), וזאת, הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין. לטענתו, כנגד רוב חברי הקבוצה, שמנתה יותר משלושים איש, כלל לא הוגשו כתבי אישום, כאשר שניים מחמשת הנאשמים נמחקו, כך שהדין מוצה רק עם שלושה. לדבריו, לא סביר כי רק עם השלושה - והוא ביניהם - ימצו את הדין. בררנות האכיפה מתגלה, לדידו, אף באכיפת-חסר כנגד אנשי הווקף המוסלמים בהר הבית, כמו אלה שנכחו באירוע. לשיטתו, אם אין בכך כדי לזכות את המערער, הרי שיש בכך כדי להפחית מעונשו. 4. המשיבה טוענת כי העובדה שבית משפט קמא לא התייחס בפירוש לסתירות שאליהן הפנה המערער אינה מעידה על כך שהתעלם מהן. בהתייחסה לסתירה בעניין חסימת הכניסה לשער, שהמערער טען לה, הצביעה המשיבה על כך שאין מדובר בסתירה. כמו כן, בהתייחסה לטענתו לפיה בית המשפט קבע כי חברי הקבוצה ביקשו לפרוץ אל תוך ההר, הצביעה המשיבה על כי אין המדובר בקביעה עובדתית, כי אם בהצגת דברי העדים, בצטטה מובאה מעמ' 6 להכרעת הדין ("כך או כך..."), המראה כי בית המשפט כלל לא הכריע במחלוקת עובדתית זו. לגבי יסוד "הפרת השלום" שבעבירת ההתפרעות, זה התקיים, לטענתה, מעצם המשך ישיבת הקבוצה על הקרקע גם לאחר שנתבקשו לעזוב בעקבות הוראת הפיזור, ולנוכח האווירה במקום, שיצרה סיכון לחיי אדם. באשר להרשעת המערער בעבירה של הפרעה לשוטר, זו יכולה להיעשות גם על בסיס עדות יחידה, מה גם, שלטענתה, עדות השוטר הייתה אמינה. אשר לגזר הדין, טענה המשיבה כי לאור ריבוי הרשעותיו של המערער (רובן בעבירות קרובות לעבירות נשוא ערעור זה), אין מקום לדון באי הרשעה. המשיבה הוסיפה כי מאז ניתן גזר הדין, נוספה למערער הרשעה נוספת (ת"פ 3761/00), אשר ערעורו עליה נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 8747/04). לשיטתה, יש באורח חייו של המערער, הבוחר במודע לעבור על החוק, דווקא להחמיר עמו, על מנת להרתיעו. דיון 5. שקלנו את טענות הצדדים, ובאנו למסקנה כי אין לקבל את הערעור. 6. לעניין טענת המערער בדבר הסתירות בעדויות השונות, הרי שאין צורך בבחינת טענותיו בעניין זה לפרטיהן. כל כך, משום שאפילו היינו מקבלים כי העובדות בעניינים אלה כגרסת המערער, הרשעתו הייתה נותרת על כנה. בית משפט קמא לא קבע כי אנשי הקבוצה ניסו לפרוץ בכוח להר הבית, אלא "כי בהגיעם ביקשו להכנס, בין בכח ובין בעל פה בלבד, והם לא הורשו" (עמ' 2 להכרעת הדין; ההדגשה אינה במקור). לגבי העימות הפיסי, בית משפט קמא לא קבע כי היה עימות פיסי, אלא ציין כי "בין קבוצת היהודים והערבים שהגיעו למקום התפתחו חילופי קללות וצעקות" (שם, בעמ' 3). אשר לחסימת השער, המערער טוען כי מהעדויות עולה שהשוטרים והמחסום שהקימו הם שחסמו את השער, ולא הקבוצה. אין חולק כי היה מחסום משטרתי, אשר תפקידו היה למנוע כניסה של יהודים ושל תיירים אל הר הבית. ייעודו, כמובן, לא היה חסימה מוחלטת, שכן איפשרו מעבר למתפללים מוסלמים. את החסימה המלאה ביצעה הקבוצה. חסימה מוחלטת של השער נעשתה אמנם גם על-ידי המשטרה, אך זאת רק לאחר שהחלה התסיסה, והמשטרה ניסתה למנוע מהסיטואציה להידרדר לאלימות. וכפי שמתאר זאת בית משפט קמא: "נוצר, אם כן, מצב כלהלן: קבוצת היהודים יושבת ובחלקה עומדת לפני המחסום המשטרתי. בצמוד מאחורי המחסום המשטרתי עמדו אנשי הכח המשטרתי בפיקודו של אפרתי. מאחורי קבוצת היהודים התקבצו ערבים זועמים על חסימת המעבר דרך שער המג'לס. גם מתוך הר הבית נקבצו קבוצות של ערבים זועמים על אותו הענין..." (עמ' 3 להכרעת הדין). לא מצאנו בעדויות עדות הסותרת תיאור זה. 7. המערער טוען כי "שלום הציבור" לא הופר באירוע, וכי לא היה באירוע כדי להטיל אימה על הציבור. מהעדויות עולה כי התפתח עימות בין הקבוצה היהודית לבין המוסלמים במקום, ולו "רק" עימות מילולי. עוד עולה מהעדויות, כי המדובר בעימות שיכול היה להפוך במהרה, לולא התערבות המשטרה, להתלקחות, שכמותה כבר ידענו, למרבה הצער, ועל כך העידו חלק מן העדים בפני בית משפט קמא, שציין בהכרעת דינו: "...ואני מאמין לאנשי המשטרה שבמקום כי האוירה היתה על סף פיצוץ והתלקחות שהיתה עלולה 'להבעיר' את העיר העתיקה כולה" (עמ' 3 להכרעת הדין). חרף השנים שחלפו מאז שמיעת העדויות ועד למתן הכרעת הדין, לא ראינו מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט בדבר מהימנותם של אנשי המשטרה, שהעידו על תרחיש אפשרי בנסיבות שנוצרו, כאשר על פניו לא ניתן לומר כי תרחיש זה משולל כל היגיון או מנותק מהמציאות, לאור תפקידם וניסיונם באזור הר הבית. 8. טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא, כאשר הרשיעו בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, בהסתמכו על עדות יחידה, שלטענתו לא הייתה אמינה. גם לעניין זה, אין בידינו לקבל טענותיו. ראשית, וכפי שהמערער מציין בתגובתו לתשובת המשיבה (שם, בפיסקה 5), ניתן להרשיע אף על סמך עדות יחידה, כאשר זו אמינה. ואמנם, כך קבע בית משפט קמא ביחס לעדות השוטר שפינה את המערער: "...מאמין אני כי בקשי אומנם פינה את איתמר בשעה שישב, ואחר כך נשכב, ברחבת שער המג'לס - והכל לאחר שניתנה הוראת פיזור" (עמ' 5 להכרעת הדין). שנית, אין זו העדות היחידה ששימשה את בית משפט קמא להרשעת המערער בעבירה זו. לעדות זו מצטרפות עדויות נוספות של שוטרים שזיהו את המערער בין חברי הקבוצה המפריעים (ר' למשל עדות עד התביעה 7, פרוטוקול מיום 26.2.2001, בעמ' 82; ר' גם עדות עד התביעה 4, פרוטוקול מיום 24.5.2000, בעמ' 59: "...הנאשם 3 [המערער] ישב יחד עם הנאשם 2 ואחזו אחד בשני"). כפי שציין בית משפט קמא, הדבר אף עולה מדברי המערער עצמו, בחקירה נגדית שערך לעד תביעה 4: "זה נכון שרוב הארוע עמדתי בצד...?" (פרוטוקול מיום 25.5.2000, בעמ' 59; ההדגשה הוספה). כלומר, שחלק מהזמן המערער לא עמד בצד. כל זאת, יש לציין, לאחר שניתנה לחברי הקבוצה הוראה לעזוב את המקום. גם כאן האמין בית משפט קמא לעדי התביעה: "היהודים, ובהם שני הנאשמים שלפני [ביניהם המערער], לא התפנו מן המקום בהוראת השוטרים. טוענים הם, אם כי בחצי פה, כי לא שמעו את ההוראה. בנקודה זו אינני מאמין לדבריהם" (עמ' 5 להכרעת הדין). מצב זה, בו המערער מסרב להתפנות, לאחר שהמשטרה חזרה וביקשה ממנו לעשות כן, הוא מצב המקים את יסודות העבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. 9. בנסיבות שכבר נוצרו במקום (חסימת המעבר, התקהלות, חילופי צעקות וקללות), טענת המערער בדבר הרגישות הפחותה הנדרשת ביחס לתפילות מחוץ להר הבית לעומת תפילות בתוכו, וכן טענתו שהמשטרה צריכה הייתה לפעול נגד המוסלמים, מהם נשקפה סכנת האלימות, הן טענות שלא מענייננו. בנסיבות אלה, השאלה העומדת בפנינו היא, האם המערער ביצע את העבירות שבהן הורשע. כפי שראינו, הרשעתו בשתי העבירות מתבססת על העובדות, כפי שקבע בית משפט קמא, שברובן המכריע אינן שנויות כלל במחלוקת. 10. המערער העלה בפנינו טענה של "הגנה מן הצדק" בשל אכיפה בררנית. פעמים רבות נפסק בעבר כי אין להעלות טענה זו בעלמא, אלא אך ורק בנסיבות חריגות. לא נחזור על הדברים. נפנה את המערער לפסק הדין של בית משפט זה, מפי כבוד השופטים סגל (סגן נשיא), נועם וכרמל, בעניינו של המערער עצמו, בע"פ 8747/04 בן גביר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.11.2004), שם מפרט בהרחבה בית המשפט מדוע אין להחיל "הגנה מן הצדק" בעניינו של המערער (ר' שם, בפסקות 12-14, ובפסקה 16). בין השאר נכתב כך: "...רשאית התביעה הכללית, להתחשב, בין-היתר, בנסיבות ביצוע העבירה ובעברו הפלילי של הנאשם". אמנם, לאחרונה הורחבה תחולתה של ה"הגנה מן הצדק". ההלכה עד כה הייתה מצומצמת, ודיברה על "התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם..." (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, בעמ' 370). היו שהשמיעו ביקורת כלפי האפשרות המוגבלת להעלות טענה זו אך במצבים קיצוניים של "התנהגות שערורייתית וגו'". ואכן, בפסק דין שניתן לאחרונה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ; ניתן ביום 31.3.2005), הבהיר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטים מצא (המשנה לנשיא), לוי וגרוניס, כי ההלכה אינה כה מצומצמת. ואולם, מכאן אין להסיק כי יהיה זה שכיח לקבל טענה של "הגנה מן הצדק". נהפוך הוא. נקבע שם מפורשות כי: "...החלטת בית-המשפט לבטל כתב-אישום מטעמי הגנה מן הצדק מותנית בכך שההחלטה להגישו פוגעת באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות של בית-המשפט. כאשר הסיבה להפליה נעוצה בהתנהגות מכוונת וזדונית של הרשות, דבר קיומה של פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות הוא לכאורה גלוי וברור, בעוד שדבר קיומה של פגיעה כזאת הוא פחות מובן מאליו מקום שהרשות פעלה בתום-לב. עם זאת איננו רואים מקום לפסול את האפשרות - שמטבעה תהא נדירה ביותר - שההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה תיגזר מנסיבות מיוחדות אחרות... " (שם, בפיסקה 26; ההדגשה הוספה). המקרה שלפנינו אינו המקרה בו התנהגות הרשות הייתה "מכוונת וזדונית". הוא אף אינו נכלל בגדר האפשרויות הנדירות שבהן, על אף תום הלב של הרשות, תתקבל טענת ה"הגנה מן הצדק". אין המקרה דנן פוגע פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. המערער אינו היחיד שהואשם, ואף אינו היחיד שהורשע באירוע נשוא ענייננו. אין צורך להרחיב עוד בעניין זה, ולחזור על דברים שנאמרו בפסקי דין אחרים, בכלל זה למערער עצמו. 11. באשר לגזר הדין: צודק המערער כי חלף זמן רב מאז האירוע, וכי העבירות בהן הורשע אינן נושאות אופי אלים. עם זאת, לחובת המערער עומדות הרשעות לא מעטות, בחלקן אף לאחר האירוע, ורובן בעבירות דומות. צודקת המשיבה כי לאור ההרשעות המרובות של המערער אין מקום לדון באי הרשעתו, אף אם הוא סטודנט למשפטים, והדבר עלול לפגוע בו. 12. הרשעותיו המרובות של המערער מעידות על כך שהוא בוחר, במודע, להמשיך ולהפר את החוק. המערער טען לכך שאורח חייו, כאדם הנוהג להפגין את דעותיו הפוליטיות, הוא שצריך להביא את בית המשפט להימנע מגזירת עונש חמור, כדי שלא תיפגע מעבר למידה זכותו להביע את עמדותיו. טענה זו לא יכולה להישמע ללא הגבלה. אמנם, יש להקל עם מי שעובר עבירה שאין בה אלימות, כדי לנסות להביע את דעתו. עם זאת, לא יכול אדם להיתלות בהקלה זו כדי להמשיך לעבור עבירות פעם אחר פעם. במצב זה, יש להרתיעו בעונש חמור יותר. 13. ההרשעה בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו מחייבת עונש מינימום של מאסר בן שבועיים. העונש שנגזר על המערער הוא אמנם של שלושה חודשים, אך מדובר במאסר על-תנאי. עונש זה, בצירוף הקנס שהושת על המערער, אינם בלתי סבירים בנסיבות העניין, ובעיקר בנסיבותיו של המערער ועברו הפלילי. יש לזכור כי יהודה עציון, שהורשע יחד עם הנאשם, נידון על ידי השופט לחוביצקי (ביום 29.4.2004) ל-6 חודשי מאסר על תנאי, וזאת על הרשעה בעבירה של התפרעות בלבד. השופטת מאק-קלמנוביץ (שגזרה את דינו של המערער ביום 3.8.2004) הביאה בחשבון שיקול זה, כמו גם את הזמן הרב שחלף מאז האירוע (7 שנים). במכלול נסיבות העניין, אין לומר כי בית המשפט החמיר יתר על המידה עם המערער. העונש שהושת עליו הוא מאוזן, ולא מצאנו עילה להתערב בגזר הדין (אף לא על בסיס טענתו ל"הגנה מן הצדק"). סוף דבר 14. הערעור על הכרעת הדין נדחה, וכך גם הערעור על גזר הדין.משטרההפרעה לשוטר במילוי תפקידושוטר