על עניין הפרכת חזקת המסוכנות ניתן בעיקר ללמוד משני דברים: מידת החומרה של העבירות המיוחסות לנאשם, לרבות נסיבות ביצוען וחומרתן של נסיבות אלה ומעברו של הנאשם. להלן החלטה בנושא הפרכת חזקת המסוכנות: החלטה 1. בפני שני עררים (שהדיון בהם אוחד) על שתי החלטות של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת כ. רוטפלד-הפט) שניתנו ביום 15/12/05 בתיק ב"ש 5795/05 (ת.פ. 4574/05), לפיהן הורה בית המשפט על מעצרם של שני העוררים, עד לתום ההליכים המשפטיים. רקע עובדתי 2. כנגד העוררים הוגש לבית משפט השלום בנצרת, כתב אישום (ת.פ. 4574/05) המייחס להם עבירות של: סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי (שני מקרים). בנוסף, מייחס כתב האישום לעורר מס' 1 עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (שני מקרים), ולעורר מס' 2 עבירות של החזקת סמים מסוכנים לשימוש עצמי ואיום. 3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים. בית משפט השלום החליט, בשתי החלטות נפרדות, להעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרם של שני העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים. 4. כ"א מהעוררים הגיש ערר על ההחלטה שהורתה על מעצרו, והדיון בשני העררים אוחד. העורר בערר מס' 3382/05, הינו הנאשם מס' 1, אשר בהתאם לכותרת של החלטה זו, צויין כעורר מס' 1, בעוד שהעורר בערר 3377/05 הינו הנאשם מס' 2, וצוין בכותרת החלטה זו כעורר מס' 2. החלטות בית משפט השלום 5. בהחלטה הראשונה, לפי סדר הופעתה בפרוטוקול הדיון, שדנה בעניינו של העורר מס' 2, דן בית המשפט קמא בהרחבה בטענות העורר מס' 2 בעניין הראיות לכאורה, בחן את הראיות שבידי המשיבה והגיע למסקנה כי ראיות אלה מהוות ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר מס' 2 באשמות המיוחסות לו. עוד קבע בית המשפט השלום כי מתקיימת בעניינו של העורר מס' 2 עילת מעצר סטטוטורית בהתאם לסעיף 21 (א) (1) (ג) (3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996, בהיות חלק מהעבירות המיוחסות לו הן עבירות על פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג-1973, מסוג פשע. עוד קבע בית המשפט קמא כי חזקת המסוכנות לא הופרכה, זאת לאור טיבן של העבירות המיוחסות לו, ולאור העובדה כי גם אחרי שנעצר הוא שב וביצע עבירה של איום על שוטרים צבאיים, וגם לאור עברו הפלילי הכולל, בין היתר, עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. באשר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט קמא, בהסתמכו על בש"פ 11197/04 דניאל סוקולוב נגד מדינת ישראל, תק' על' 2004 (4) 3040, כי אין להורות על שחרורו של העורר מס' 2 מאחר ולא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מהכלל שנקבע על ידי בית המשפט בעניין זה, ולפיו מעורב בעסקי סמים ישוחרר לחלופת מעצר רק באם מתקיימות נסיבות מיוחדות. 6. בהחלטה נוספת מאותו יום, קבע בית המשפט קמא כי משלא חלק העורר מס' 1 על קיומן של ראיות טובות לכאורה, להוכחת האשמות המיוחסות לו, הרי שמתקיימת נגדו עילת מעצר סטטוטורית עקב האשמתו בעבירות של סחר בסמים. בית המשפט חזר וקבע בעניין העורר מס' 1 כי לא נמצאו נסיבות מיוחדות שיצדיקו שחרורו של עורר זה לחלופת מעצר. בית המשפט לא מצא סיבה להבדיל בין ענינו של העורר מס' 2 לבין עניינו של העורר מס' 1, ועל כן, הורה כאמור, על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. העררים 7. עורר מס' 1 ריכז את עיקר טענותיו לכך שלא ניתן לו יומו בבית המשפט, וכי בית משפט השלום החליט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים, מבלי שנתן לו הזדמנות לטעון בעניין הפרכת המסוכנות ולחלופין בעניין חלופת המעצר. ב"כ העורר הדגיש בטיעוניו בפני, כי לעורר מס' 1 אין הרשעות קודמות בעבירות על פקודת הסמים, וכי המדובר למעשה בביצוע עסקה אחת שהחלה ביום 9/10/05 והושלמה למחרת היום, עוד טען ב"כ המערער כי המדובר במקרה חד פעמי שהעורר מס' 1 הסתבך בו על רקע מצב נפשי קשה ממנו סבל בעקבות אשפוזו. ב"כ העורר סבור כי חלופת מעצר בית מלא בבית הוריו, תחת פיקוח אחותו, תשיג את מטרת המעצר. 8. ב"כ העורר טען ארוכות בעניין הראיות לכאורה, ובין היתר, התייחס לעדויותיו של הסוכן המשטרתי, ולסתירות שבין עדות זו לתמליל, כגון טענתו של הסוכן כי העורר מס' 2 נתן לו חתיכת סם קטנה כדי שיטעם, דבר שלא מצא כל ביטוי בתמליל. עוד טען ב"כ העורר מס' 2 כי אין כל ערך ראייתי לזיהוי התמונות במסגרתו זיהה הסוכן המשטרתי את העורר מס' 2. ב"כ העורר מס' 2, אף שבסופו של דבר הסכים כי ע"פ הדין, עדותו של סוכן משטרתי, אינה מחייבת תוספת ראייתית כלשהיא, טען כי חולשת הראיות לכאורה שבידי המאשימה מחייבת תוספת ראייתית, שלטענתו אינה קיימת בעניינו של העורר מס' 2. עוד טען ב"כ העורר 2 כי חזקת המסוכנות שמקימות עבירות הסחר בסמים המיוחסות לעורר 2, הופרכה לאור עברו של העורר 2, שלו הרשעה קודמת אחת ורישום פלילי ללא הרשעה, כאשר העבירה האחרונה בוצעה לפני 3 וחצי שנים, והעובדה שאין נגדו במשטרה תיקים פתוחים כלשהם. ב"כ העורר טען כי חלופת מעצר בבית הוריו ותחת פיקוח אביו, שהינו פנסיונר של המשטרה, תשיג את מטרות המעצר. דיון 9. תחילה, בעניין העורר מס' 1. כאמור, עורר זה לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה טובות, ואכן עיון בחומר הראיות מראה כי בידי המשיבה ראיות לכאורה טובות שיהיה בהן, בבוא העת, להביא להרשעתו בדין. בין אלה, הודאתו של העורר מס' 1 עצמו, ועדותו של הסוכן. משהודה ב"כ המערער בקיומן של ראיות לכאורה, הודה למעשה גם בקיומה של עילת מעצר סטטוטורית מכח סעיף 21 (א) (1)(ג) (3) לאור חזקת המסוכנות שעבירות הסחר בסמים, המיוחסות לעורר מס' 1, מקימות. משכך פני הדברים, שני עניינים עומדים להכרעה בערר זה, והם: א. האם חזקת המסוכנות הופרכה? ב. ואם לא, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י שחרור העורר מס' 1 לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו תהיה פחותה? על עניין הפרכת חזקת המסוכנות ניתן בעיקר ללמוד משני דברים: מידת החומרה של העבירות המיוחסות לנאשם, לרבות נסיבות ביצוען וחומרתן של נסיבות אלה ומעברו של הנאשם. בענייננו, המדובר בעבירות חמורות ביותר של סחר בסמים, בשתי הזדמנויות שונות. הסחר התבצע לאחר קשר ותיאום מוקדם בין העורר מס' 1 לסוכן המשטרתי, דבר זה מקנה חומרת יתר לעבירות אותן ביצע העורר מס' 1 ע"פ המיוחס לו. גם עברו הפלילי של העורר מס' 1, אינו תומך בטענת הסניגור, בדבר הפרכת חזקת המסוכנות, גם אם אין הוא מכביד במיוחד. המסקנה המתבקשת הינה כי חזקת המסוכנות המתקיימת בעניינו של העורר מס' 1, לא הופרכה והיא שרירה וקיימת. 10. באשר לחלופת מעצר, אמנם חובה על בית המשפט לבחון באופן אינדיוידואלי, באם שחרור בחלופת מעצר ובתנאים מגבילים ישיגו את מטרת המעצר. גם כאן, ככל שחומרת העבירה עולה, כך פוחת הסיכוי למצוא חלופה שתשיג את מטרת המעצר. בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי בהעדר נסיבות מיוחדות, דינו של כל מי מטמא את ידיו בסחר של סמים מסוכנים, מעצר מאחורי סורג ובריח. מעצרם עד תום ההליכים של סוחרי סמים דרוש ע"מ לנתק את שרשרת הסם, כבר בשלב ראשון של הגשת כתב אישום. כאמור, העורר מס' 1 הוא אשר קשר את הקשר לביצוע עסקאות הסמים והוא אשר תיאם עם הסוכן המשטרתי את מקום ביצוע העסקה, ולגרסתו, במשטרה הוא גם מי שביצע פיזית את מכירת הסם לסוכן המשטרתי. יש בכל אלה להצביע על מסוכנות מוגברת מצדו של העורר מס' 1 לבטחון הציבור. נסיבותיו האישיות של העורר מס' 1, עליהם עמד הסניגור, אין בהם כדי להטות את הכף לטובת השימוש בחלופת מעצר. לפיכך, ולאור האמור לעיל, צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של עורר זה. 11. באשר לטענת הסניגור בדבר אי מתן הזדמנות ע"י בית המשפט קמא לטעון לגופו של עניין, הן בקשר להפרכת חזקת המסוכנות, הן לעניין החלופה, גם אם יש מידה מסויימת של צדק בטענה זו (בפני בית המשפט קמא ביקש הסניגור להזמין תסקיר מעצר, בית המשפט קמא בהחלטתו בבקשה זו החליט גם בבקשת המעצר לגופה והורה על מעצר העורר), אין בכך כדי להצדיק קבלת הערר, ולו מהסיבה שגם לאחר שבמסגרת ערר זה, נבחנו טענותיו של העורר בשני העניינים הנ"ל לגופו של עניין, ונמצאו כבלתי מבוססות. 12. באשר לעורר מס' 2, שקלתי את טענותיו של ב"כ העורר מס' 2, בעניין הראיות לכאורה, ובאתי למסקנה כי בית המשפט קמא צדק כאשר קבע כי עדות של סוכן משטרתי אינה טעונה תוספת ראייתית מכל סוג שהוא. (ראה בעניין זה בש"פ 1721/99 עקול מוסא וסלים אבו דייה נגד מדינת ישראל תק' על' 99 (1) עמ' 26 - שאוזכר ע"י בית המשפט קמא). באשר לקיומן של ראיות טובות לכאורה, עיינתי בראיות שבידי התביעה ושוכנעתי כי אכן בידי המאשימה ראיות בעלות פוטנציאל להביא, בבוא העת, להרשעתו של העורר מס' 2, ולא רק בעבירות של החזקת סמים לשימוש עצמי ואיומים, בהם הודה העורר, אלא גם בעבירות של סחר בסמים בהם כפר העורר מס' 2. מבין ראיות אלה, עדותו של הסוכן המשטרתי ותמליל ההקלטה שביצע הסוכן במפגשים בהם בוצעו עסקאות הסחר בסמים. טענותיו של הסניגור כנגד הראיות שבידי התביעה, רובן ככולן, הינן במישור מהימנות ואולי משקל, שאין זה השלב לדון ולהכריע בהן. בחינת חומר הראיות כמכלול, מצביע כאמור כי יש בו משום ראיות לכאורה, המקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר מס' 2. 13. באשר לעילת המעצר אין חולק כי בגין העבירות של סחר בסמים, המיוחסות לעורר מס' 2, מתקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, המקיימת עילת מעצר, העורר מס' 2 לא הפריך חזקת מסוכנות זו, הגם שהוא לא היה "השחקן הראשי" בפרשת הסחר בסמים, הרי שהוא נטל חלק פעיל בעסקאות הסחר, וע"פ גירסת הסוכן המשטרתי הוא אשר מסר לו את הסם והוא אשר קבע את המחיר. לכך יש להוסיף את העובדה שהעורר מס' 2, בהיותו עצור על הפרשה, הרהיב עוז ואיים שוטרים צבאיים שביקשו לחקור אותו. גם עברו הפלילי, אף אם מדובר בהרשעה קודמת אחת בלבד, אין בו כדי להצביע על הפרכת חזקת המסוכנות. אם כן, צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי מתקיימת בעניינו של העורר מס' 2 עילת מעצר סטטוטורית, וכי חזקת המסוכנות לא הופרכה. 14. מכאן לשאלה, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י שחרורו של עורר זה בחלופה ובתנאים מתאימים שפגיעתם בחירותו פחותה. ציינתי, כאשר דנתי בעניינו של העורר מס' 1, כי ככלל דינם של סוחרי סמים הוא מעצר מאחורי סורג ובריח, ורק בהתקיים נסיבות מיוחדות, קיימת אפשרות של שחרור לחלופת מעצר. שקלתי את כלל טענותיו של ב"כ העורר מס' 2 בעניין זה, ובסופו של דבר, באתי לדעה כי גם בעניינו של עורר זה לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות שחרורו לחלופת מעצר. כאמור, עורר מס' 2 נטל חלק פעיל בעסקאות הסחר בסמים, ועל פי גירסת הסוכן המשטרתי, הוא למעשה מי שביצע את העסקאות פיזית והיה זה העורר מס' 1 שגם מסר את המסר וגם קבע וקיבל את התמורה. לעורר מס' 1 אמנם לא היה חלק בקשר ובתיאום העסקה עם הסוכן המשטרתי, יחד עם זאת, הוא היווה חוליה חשובה בשרשרת עסקאות הסמים. יתרה מכך, עורר זה, כאמור, איים על שני שוטרים צבאיים שביקשו לחקור אותו, ובכך הצביע על עצמו כמסוכן לבטחון הציבור. גם בעבירה של שימוש בסמים המיוחסת לו ע"פ כתב האישום, ובה הוא הודה בחקירתו במשטרה, יש כדי להצביע על סכנה ממשית כי הוא עלול לחזור על מעשיו. גם החלופה המסוימת שהוצעה על ידי הסניגור, שהיא מעצר בית בבית הוריו, תחת פיקוח אביו שהינו שוטר לשעבר, אינה חלופה שיש בה כדי להשיג את מטרות המעצר, מאחר והעורר מס' 2 ביצע את העבירות המיוחסות לו בהיותו מתגורר בבית הוריו, כאשר אביו לא השכיל להציב לו גבולות בעניין זה והעורר ביצע את העבירות מתחת לאפו. 15. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחייתם של שני העררים. מעצרחזקת המסוכנות