להלן הכרעת דין בנושא הסעת שב''ח - זיכוי: הכרעת דין תיאור העובדות והמחלוקת 1. החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כפי שאפרט להלן. 2. הנאשם הועמד לדין בעבירות של הסעת שב"ח והפרעה לשוטר. ע"פ האמור בכתב האישום בתאריך 9.4.06 סמוך לשעה 05:00, בענתא החדשה בירושלים, הסיע הנאשם 5 תושבי יאטה ששמותיהם ומספרי זהותם מפורטים בכתב האישום. כאשר הבחין במחסום משטרתי, ביצע פניית פרסה ונכנס לתוך עתנא כדי להמלט מהשוטרים. הוא איפשר לנוסעים לרדת מהרכב, ואף הורה להם לומר כי לא נסעו ברכב, אולם חמישה נוסעים נותרו עדיין ברכבו. 3. בישיבה הראשונה בה התקיים דיון לגופו של עניין, ביום 10.6.04, העלה הסניגור מספר טענות, ובין היתר טען כי האירוע התרחש בעתנא הישנה אשר אינה בשטח ישראל וכי מיקום המחסום היה בדיוק על הגבול ולא בשטח ישראל. הנאשם כפר בעבירה של הכשלת שוטר, וביקש לזמן למועד ההוכחות את כל עדי התביעה, מלבד מר רמי אלקנה. האם שהה הנאשם בשטח ישראל? 4. כאמור, בכתב האישום נטען כי הנאשם הסיע את נוסעיו בשטח ישראל. בעדותו של עד התביעה פקד שי אהרוני, שנכח במחסום וביצע את המרדף אחר רכבו של הנאשם, הובהר כי החסימה הייתה בתחום ישראל, ורכבו של הנאשם נמצא בתחום ישראל כאשר הבחינו בו (פרוטוקול עמ' 4 שורות 14-19), אולם סיום המרדף אחריו, דהיינו הנקודה בה נעצר רכבו ונבדקו הנוסעים, לא הייתה בשטח ישראל (שם). 5. במסגרת עדותו של עד זה הוגשה מפה ת/2, בה סימן העד, בסמוך למועד האירוע, את מקום החסימה, ובעדותו הוסיף גם את מקום הימצא הרכב. שניהם, על פי הנטען, בתחום מדינת ישראל (שם). העד לא ידע מה מקורה של המפה, ומי שירטט את המפה ואת הגבול המסומן עליה (פרוטוקול עמ' 8 שורות 6-8). על גבי המפה לא צוין מקורה, ואף לא פרטים מהותיים אחרים כמו קנה מידה, מקראה, מספרי קואורדינטות, וכיוצ"ב. כמו כן ניתן להבחין בלא כל קושי ובלא צורך בידע מקצועי כלשהו כי קו הגבול שורטט על גבי המפה ע"י מאן דהוא, ולא הופיע במקור, כך ש"קו הגבול" מופיע בעובי משתנה, המגיע במקומות מסויימים עד כ- 4-5 מ"מ. לאור האמור, ניתן לקבוע לגבי המפה כי יש בה כדי לסייע ולהבהיר את עדותו של העד עצמו, ולאפשר לו להמחיש את מיקום הנקודות אותן תיאור בעדותו, אולם ודאי שאין היא מהווה ראיה אובייקטיבית ואין לה ערך ראייתי בפני עצמו. 6. סוגיית קביעת מיקומם של המחסומים או אירועים עולה לא פעם, במקרים רבים בהקשר של עבירות כגון זו המיוחסת לנאשם שבפני. בת"פ (ירושלים) 5674/02 אשר נדון בפני, הבעתי את דעתי לגבי שאלות דומות כדלקמן: "ההוכחה כי אדם מסויים נמצא בתוך גבולותיה של המדינה או מחוץ אליהם כוללת מספר יסודות, חלקם משפטיים חולקם עובדתיים: ראשית נדרשת הוכחה של גבולות המדינה. עניין זה הוסדר בסעיף 11ב לפקודת סדרי שלון ומשפט התש"ח-1948, הקובע כי המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של מדינת ישראל שהמדינה קבעה בצו. צו קביעת שטחים מכח אותה פקודה פורסם בקובץ התקנות 3064, בעמ' 2690. מכאן שקביעת גבולות המדינה היא עניין שבדין, אשר אין צורך להביא לגביו ראיות. אולם לענייננו אין די בכך, שכן יש לקבוע היכן נמצא הנאשם בעת ביצוע העבירה, וכתוצאה מכך, האם מדובר בשטח שבתחום המדינה אם לאו.שאלה זו היא שאלה שבעובדה. דרך המלך להכרעה בשאלה זו היא על ידי הגשת תעודת שר החוץ, שכן הלכה היא 'שמחלוקת בשאלה, אם שטח מסוים נכלל בגבולות המדינה, תוכרע בדרך כלל לפי תעודה של שר החוץ' (בג"ץ 2717/96, וופא ואח' נגד שר הביטחון, פ"ד נ (2) 848, 855. אולם בענייננו ספק אם היה בתעודה כזו כדי לסייע, שכן מטבע הדברים התעודה מתייחסת למקום נתון, ואילו כאן הבעיה המרכזית היא קביעת אותו מקום בו נטען כי בוצעה העבירה. על כל פנים, גם אילו היה טעם בהגשת התעודה, משלא הוגשה תעודה כזו, אים בכך כדי לשלול הוכחת הדבר בדרך אחרת..... אולם אפילו היתה מצויה בחומר הראיות מפה, והעד היה מצביע על מקום התפיסה, ספק אם ניתן היה להסתפק בכך. שכן מטענות הצדדים נראה כי מדובר בנקודה המצויה בקרבת הגבול, כך ששאלת מיקומה בתחומי מדינת ישראל או מחוצה לה אינה כה ברורה. חברי כב' השופט סולברג קבע לאחרונה, בת"פ 1090/04 בבית משפט זה, לעניין הוכחה כי עבירה בוצעה בשטח המדינה, כי גם אם על פי רוב ניתן להסתפק בידיעה שיפוטית ובהסתמך על סעיף 11ב לפקודת סדרי שלטון ומשפט ובהסתמך על צו קביעת שטחים, הרי שכאשר מדובר בשטח גבולי, כאשר מספר מטרים לכאן או לכאן עלולים להכריע את הכף, לא ניתן להסתמך על ידיעה שיפוטית ו'לשבת על הגדר', ויש להוכיח את הדבר. דברים אלה מקובלים אף עלי, ואוסיף עוד למעלה מכך: הידיעה השיפוטית קיימת, כאמור, בנוגע לגבולותיה של המדינה, אולם אינה קיימת לגבי השאלה היכן בדיוק נסע פלוני או אלמוני כשהוא מסיע תושב זר. זוהי שאלה שבעובדה שיש להוכיחה. הוכחתה של עובדה כזו יכולה, במקרים מסויימים, להיעשות באמצעות הצבעתו של עד על מקום התפיסה כשהוא מסומן במפה, אך לעיתים אין די בכך: היכולת לאתר ולהצביע במפה על נקודה מסויימת עשויה לדרוש, במקרים מסויימים, ידע ומיומנות שאינם בהכרח מצויים אצל כל אדם סביר. כך, לדוגמא, בכביש צדדי אשר אין בו מאפיינים או נקודות ציון מיוחדות, קשה לעיתים לקבוע אם אירוע כלשהו אירע בנקודה נתונה, או במרחק של קילומטר או קילומטרים אחדים ממנה.... באותם מקרים גבוליים תרתי משמע, שאלת המיקום המדוייק עשויה לחרוץ את גורל התיק ואשת שאלת הרשעתו של העומד לדין. על כן, באותם מקרים של קרבה לגבול (כאשר על פי תפיסתי אין המדובר בקרבה של מטרים אחדים בלבד כי אם במאות ויתכן שאף אלפי מטרים, בהתאם לנסיבות), וכאשר מתעורר הספק, על התביעה להוכיח את מקום ביצוע העבירה, ולשם כך עליה להוכיח גם על מה מבוסס הזיהוי, דהיינו: להסביר כיצד ומדוע משוכנע העד כי זו אכן הנקודה.... לא ניתן לצאת מהנחה שכל לובש מדים במדינת ישראל, המפטרל בדרכים צדדיות ובכפרים נידחים, יידע בהכרח להצביע על הנקודה המדוייקת בה עצר רכב כלשהו לביקורת. כיון שמדובר בפעולה הדורשת הפעלת שיקול דעת ושימוש במיומנות, הדרך בה הגיע העד למסקנה זו הינה עניין שיש להוכיחו. להמחשת העניין ניתן להקיש לשאלת זיהויו של מקום משאלת זיהויו של אדם: כאשר מתעורר הספק לגבי זהותו של אדם כמבצע עבירה, ניתן לערוך לו מסדר זיהוי. לאחר שהתבצע הליך שכזה, לא ניתן להסתפק בעדות או בהודעה לבית המשפט כי מסדר הזיהוי התבצע, וכי כך וכך היו תוצאותיו. האפשרות לבחון את מהלך הדברים, ולבקרו במידת הצורך, היא חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי, ובהעדר אפשרות כזו נפגעת זכותו של הנאשם להתגונן, שהיא נשמת אפו של ההליך הפלילי. כך גם בענייננו: ההצבעה במפה על מקום מסויים כמקום בו נתפס הנאשם היא המסקנה, אולם כאשר מתעורר ספק בעניין, חובתה של התביעה להבהיר ולהוכיח מה המהלכים שנעשו ואשר הביאו למסקנה זו...." אציין כי על פסק דין הוגש בע"פ 9314/05 בבית המשפט המחוזי בירושלים, אולם בערעור הגיעו הצדדים להסדר שאושר על ידי בית המשפט ללא הבעת דעה או קביעה כלשהי. 7. בענייננו, העד שהוא קצין מג"ב הסביר כי האזור מוכן לו מעבודתו, כי ביצע מספר רב של פעולות דומות בסביבה, וכי המחסום המדובר הוא מחסום שאינו קבוע, אך עקב תנאי השטח מרבים להציב מחסומים באותה נקודה. (פרוטוקול עמ' 6 שורות 19-27). ניתן, איפוא, לקבל את עדותו של העד, קצין מג"ב המתמצא בשטח המדובר, כראיה לכאורה למקום בו בוצעו העובדות המתוארות ולכך שמדובר בשטח שבתוך תחום ישראל. אולם כאשר מועלות טענות כנגד קביעות אלו, יש לבחון האם בכוחה של העדות להפריך את אותן הטענות. ודאי שבמצב כזה אין עדות בעלמא שקולה שכנגד חוות דעת מקצועית או תעודת שר החוץ. בענייננו, כאמור, חלק הנאשם הן על ציון מקום הגבול על גבי המפה, הן על היותו של מקום האירוע בתוך שטח ישראל. הוכחת מיקומו של הגבול צריכה להיעשות, ע"י תעודת מאת שר החוץ. הדבר לא נעשה לא כך ולא בדרך אחרת, ואף לא הוגשה חוות דעת מומחה לגבי שאלות אלו. 8. בעקבות טענת נאשם וחוות דעת של מומחה מטעמו, ביקשה התביעה לאחר פרשת ההגנה להגיש כראיות הזמה מטעמה מפה נוספת, שאינה לוקה בליקויים שפורטו לעיל לגבי ת/2, ובמצורף לה תעודת עובד ציבור של מר יהושע כרמלי, עובד המרכז למיפוי ישראל. הסניגור התנגד לבקשה זו. לא קיבלתי את המפה כראיה, שכן אין מדובר בעדות הזמה. טענות הנאשם בנוגע למפה הושמעו באופן עקבי החל ממועד תשובתו לכתב האישום. ראיות התביעה נשמעו במשך מספר ישיבות, תוך מתן מספר הזדמנויות לתיקון ליקויים טכניים ומהותיים. גם המפות שצורפו לחוות דעת המומחה מטעמם הנאשם הוצגו כבר בראשית שמיעת ההוכחות. לרשות התביעה עמדו, איפוא, די והותר הזדמנויות להוסיף ולתקן את הטעון תיקון. לא היה כל דבר בלתי צפוי בעמדת הנאשם, ואין כל בסיס לטענה שמדובר בראיות הזמה. כיון שהמומחה מטעם הנאשם התייחס בעדותו למפה הנוספת, קיבלתי אותה לתיק בית המשפט ואפשרתי לצדדים להתייחס אליה, אולם גם לאחר סיום שמיעת התיק, אינני סבורה שיש לשנות את החלטת הביניים שניתנה, ואינני מקבלת את המפה הנוספת. עוד יש להוסיף הערה שהערתי גם בהחלטת הביניים: אף אילו היה מקום להגשת המפה, ודאי שלא היה מקום לעשות כן על ידי תעודת עובד ציבור כפי שנעשה. סעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות הדין, לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי". השימוש באמצעי של תעודת עובד ציבור נועד, איפוא, בעיקרו להוכחת עובדות "טכניות" שאינן דורשות פרשנות והפעלת שיקול דעת. מה שאין כן במקרה שבפני. הגשת המפה במקרה זה דורשת מומחיות, ועל כן היה מקום להגיש תעודה של שר החוץ או חוות דעת של מומחה. על כל פנים צריך היה להזמין את עורך חוות הדעת או התעודה להיחקר, ואף דבר זה לא נעשה. 9. מנגד, הנאשם הציג חוות דעת מטעמו להוכחת טענותיו. מן האמור בפתיח עולה כי המומחה, מר מוחמד נראל, אכן מומחה בנושאים הרלוונטיים, ובין היתר הוא בעל תואר שני בגיאוגרפיה, עורך מפות שונות, חבר בצוות התכנון בתכנית מתאר 1ירושלים 2,000 ועוד. אלא שבנוגע לקביעת הגבולות, המומחה הסתמך על הגבולות המוניציפליים של ירושלים, ועל עקרונות כלליים לקביעת גבולות מדיניים (כגון: סממני ריבונות - דגלים, סמלי מדינה וכדומה, ומאפייני גבול כגון עמדות בדיקה וכו'), ונמנע מהתייחסות לגבולות המוכרזים של מדינת ישראל בהתאם לפקודת סדרי שלטון ומשפט. גם בנוגע למיקום האירוע אין בחוות הדעת משום תוספת משמעותית, שכן המומחה הסתמך על זיהוי מקום האירוע ע"י הנאשם, ומטבע הדברים, כיוון שלא נכח בעת האירוע, אינו יכול להוסיף בעניין. 10. עם זאת, המומחה התייחס למפה ת/2, ולעדותו של קצין מג"ב, שי אהרוני, וציין כי על פי שרטוטו של העד על גבי ת/2 וקנה המידה המשוער של מפה זו, הרי שהמחסום הוצב למעלה מ- 500 מטר ועד אלף מטר מקו הגבול (פרוטוקול עמ' 48 שורות 18-27). זאת בניגוד לעדות העד אשר העריך את המרחק בכ- 100-200 מטר בלבד ( עמ' 7, שורה 15 ואילך). עובדה זו מצביעה על הצורך בדיוק ובמומחיות, והמוגבלות שבהסתמכות על הערכה בלבד. העד אף הצביע על הבדלים מהותיים בין המפה ת/2 לבין המפה שב"כ המאשימה ביקשה להגיש; הבדלים המטילים ספק רב על האפשרות להסתמך על מפה זו (עמ' 51 שורה 9 ואילך). תעודות עובד הציבור לגבי העדר היתרים של הנוסעים 11. בתיק זה הוגשו בקשות ובקשות חוזרת של התביעה לשינוי עדי התביעה, לתיקון תעודות עובד הציבור שניתנו על ידם, ועוד. במהלך הדיון התייחסתי לבקשו אלו במספר החלטת ביניים, ולא אחזור עתה על כל הפרטים. הקשיים שהתעוררו הם בשני תחומים: האחד- קשיים בהזמנתם של מי שהנפיקו את תעודות עובד הציבור המקוריות, (בהן נקבע כי הנוסעים ברכב היו תושבי האיזור, וכי לא היו להם היתרי כניסה לישראל). קושי זה הצריך אמנם דחיות מספר של הדיון, אך ככלל ניתן לומר שמדובר בעניין טכני בעיקרו. 12. קושי מהותי יותר נוגע לתכנן של התעודות. שמותיהם של הנוסעים ומספרי תעודות הזהות שלהם מופיעים בדו"ח שערך קצין מג"ב - ת/3, בתעודות עובד הציבור של רמי אלקנה - ת/4, ת/5, ובתעודת עובד הציבור של מלי כהן - ת/6. אולם שמותיהם ופרטיהם של הנזכרים בכל אחד מהמקורות הללו שונים זה מזה, ולמעשה קיים רק אדם אחד, עטיאת נדאל, אשר פרטיו תואמים זה את זה בכל שלושת המקורות. מעבר לשאלת הערכת הראיות, הרשלנות וחוסר תשומת הלב שבעריכת המסמכים גורמים הן לסרבול והתארכות מיותרת של ההליכים, עקב הצורך במתן עדויות והסברים. הם גם גורמים לפגיעה בזכותו של הנאשם (בתיק זה וגם בתיקים דומים אחרים) לניהול הליך הוגן, כאשר חדשות לבקרים מגישה התביעה בקשות להוספת עדי התביעה והחלפתם זה בזה, לשינוי תוכנן של התעודות ולתיקונן. סדרי הדין הפלילי ודיני הראיות קובעים את זכותו של הנאשם לעיין בחומר החקירה טרם תחילת משפטו, ובמסגרת זו כלולה גם זכות הנאשם וחובת התביעה שלא להוסיף על חומר החקירה הקיים, אלא בנסיבות חריגות. לא ניתן לקבל כמובן מאליו את המצב בו זהותם של מוסרי תעודות עובד הציבור משתנה מספר פעמים במהלך הדיון באותו תיק עצמו, ודאי שלא את הבקשה לתיקון פרטים מהותיים כגון שמותיהם של הנוסעים ברכב או מספרי זהותם. ניתן, איפוא, לקבוע כי לגבי כל יתר הנוסעים, לא הוכחה כלל עובדת הסעתם שלא כדין. ואילו לגבי עטיאת נדאל, בהתחשב בעובדות שפורטו לעיל, לא הוכח כי הנאשם אכן הסיעו בתוך תחומי מדינת ישראל. גירסת הנאשם 13. הנאשם מסר מספר גרסאות. בהודעתו במשטרה, ת/1, הכחיש תחילה תחילה את כל המיוחס לו, ולאחר מכן הודה כי הסיע שוהים בלתי חוקיים ברכב העבודה של אביו מחיזמה לכיוון ענתא, וכאשר הבחין ברכב מג"ב במרחק ביצע פניית פרסה חזרה לכוון ענתא הישנה, על מנת שלא להמצא בעתנא החדשה אשר בשטח ישראל (ת/1 גיליון 2 שורות 8-10). בעדותו בבית המשפט חזר על עיקרי הדברים, אך טען כי התכוון להביא את העובדים לענתא הישנה שמחוץ לגבול ישראל. הוא הבהיר כי פנה את פנייה הפרסה על יד בית הספר של ענתא (עמ' 35 שורות 13 ואילך), מקום שעל פי חוות הדעת מטעמו מצוי מחוץ למדינת ישראל. הוא הסביר כי ביצע את פניית הפרסה כיון שהנוסעים ברכב חששו שמג"ב יעכב אותם ( עמ' 37 שורות 13-15). עוד טען הנאשם כי הודעתו ת/1 נגבתה בעברית על אף שאינו קורא וכותב עברית, כך שהוא חתם מבלי לקרוא את האמור בהודעה. (עמ' 36 שורות 6-15). 14. אמנם שינוי גרסאותיו של הנאשם מפחית ממהימנות עדותו, ויש בסיס לסברה שאכן התכוון להכנס על נוסעיו לשטח ישראל. אולם הנאשם מסר הסבר סביר לנסיון ההמלטות. הטענה כי הנוסעים לא ששו לעבור במחסום מג"ב גם אם לא נמצאו בשטח מדינת ישראל היא מתקבלת על הדעת. כך שגרסת הנאשם אינה בלתי סבירה ואין בה או בקשיים לגביה כדי לגבור על הקשיים הראייתיים שפורטו לעיל. על כן החלטתי, כאמור, לזכות את הנאשם. הסעת שב"ח (שוהה בלתי חוקי)