דחיית בקשה למשפט חוזר

להלן החלטה בנושא דחיית בקשה למשפט חוזר: החלטה 1. בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר. כנגד המבקש, רואה-חשבון במקצועו ובעל משרד לראיית חשבון, רעייתו (שהינה קוסמטיקאית) ואחיו (שהינו רופא), הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום בו יוחסו לשלושתם עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח, הכנה וקיום פנקסי-חשבונות כוזבים וכן שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, על-פי סעיפים 220(1), 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה. נטען, כי המבקש ורעייתו הקימו בביתם בסביון מכון לקוסמטיקה עבור הרעייה, אשר הוצג בספרי החשבונות שניהל המבקש בעבור אחיו כקליניקה בבעלות האח, בה מועסקת רעיית המבקש כשכירה בלבד (להלן: "הקליניקה"). נטען, כי הוצאות שהוציא המבקש בגין הקמת הקליניקה וניהולה, וכן הוצאות פרטיות שהוציאו המבקש, רעייתו ואחיו בגין, בין היתר, שיפוץ גינת הבית, נרשמו בספרי החשבונות של האח כהוצאות עסקיות שלו, כדי להפחית את חבותו במס. כנגד המבקש לבדו נטען בנוסף, בהקשר למשרד שבבעלותו, כי השמיט מהכנסותיו על-ידי הגדלה מלאכותית של ההוצאות. זאת עשה הוא באמצעות רישום הוצאות פרטיות בספרי חשבונותיו כהוצאות עסקיות, ובאמצעות רישום כוזב של שכר-עבודה, אשר לכאורה שולם לחמותו של המבקש ולבתו של מנהל-החשבונות במשרד. 2. בית-משפט השלום הרשיע את המבקש ברוב העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזיכה אותו, מחמת הספק, ביחס לשתי הוצאות פרטניות בספריו. ביחס להוצאות הקמת הקליניקה וניהולה, אשר נרשמו כאמור בספרי החשבונות של האח, נקבע תחילה, כי המתווה העסקי האמיתי לו יועדה הקליניקה היה עסק משותף של רעיית המבקש ואחיו, ולא עסקו של האח לבדו. האח לא נשא בהוצאות הקמת הקליניקה וניהולה, וחרף כך, סייע לו המבקש לרשום הוצאות אלו והוצאות פרטיות אחרות - כגון תשלום בעבור ניקיון ביתו הפרטי של האח - בספרי החשבונות כהוצאות עסקיות שלו. לעניין הוצאות שיפוץ הגינה נקבע, כי השיפוץ נעשה לפני שיפוץ הקליניקה ולא במסגרתו, ולפיכך מדובר בהוצאה פרטית של המבקש ורעייתו, אשר נרשמה באופן כוזב כעסקית בספרי החשבונות של האח. ביחס להוצאות שנרשמו בספרי החשבונות שניהל המבקש עבור משרדו, קבע בית-משפט השלום, כי הוצאות שרשם המבקש כעסקיות, כגון פרסום מודעה למכירת רכבו הפרטי ורכישת ביגוד, אופניים וכיבוד, הן הוצאות פרטיות שלא הותרו לניכוי על-פי הדין הקיים בעת ההיא. עוד נקבע, על-סמך עדויות שנשמעו, כי חמותו של המבקש ובתו של מנהל-החשבונות כלל לא הועסקו במשרדו של המבקש. המבקש למעשה שלשל לכיסו את השכר שעל-פי הרישום שולם לחמותו, ושכרו של מנהל-החשבונות פוצל באופן שחלקו נרשם על-שם בתו, כדי להפחית את חבות המס. לפיכך נקבע כי מדובר ברישומים כוזבים. בעקבות הרשעתו נגזרו למבקש שבעה חודשי מאסר, שניים-עשר חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך של 140,000 ש"ח. רעייתו ואחיו הורשעו אף הם ודינם נגזר, אך הדבר אינו מעניינה של בקשה זו ולפיכך לא ארחיב בו. 3. שני הצדדים הביאו את השגותיהם כנגד פסק דינה של הערכאה הדיונית בפני בית המשפט המחוזי. עיקר השגותיו של המבקש נסבו על שאלות של מהימנות וממצאי עובדה. השגותיו לעניין קבילות הראיות עליהן ביסס בית-משפט השלום את הכרעתו, וכן לעניין העדר הנמקה ראויה לפסק-הדין - נדחו, תוך שנקבע כי אף אם היה בהן ממש, אין בדבר כדי לפסול את הכרעת הדין מעיקרה. או-אז פנה בית-המשפט המחוזי לבחינת טענותיו, לפיהן ניכוין של ההוצאות שנרשמו בספריו ובספרי אחיו נעשה כדין, לאור טיבן ולאור המתווה העסקי שבחרו ולפיו הקליניקה הוקמה ונוהלה בידי האח. בית-המשפט המחוזי ערך הבחנה בין הקמת הקליניקה לבין ניהולה. נקבע, כי הואיל וההקמה מומנה מכיסם של המבקש ורעייתו, הרי שלאחי-המבקש לא הייתה זיקה לדבר. לפיכך, רישומן של הוצאות ההקמה על שמו בספרי החשבונות, כמוהו כעסקה בדויה, היינו, עסקה למראית עין המקימה אחריות פלילית. לאור זאת, נותרה על כנה הרשעתו של המבקש בגין רישום הוצאות הקשורות להקמת הקליניקה בספרי אחיו. לעומת זאת, נקבע כי הקליניקה אכן נוהלה על-ידי האח, בין היתר הואיל ולא עלה בידי המשיבה להוכיח אחרת. לפיכך, זוכה המבקש מהרשעתו בגין רישום ההוצאות שהתייחסו לניהול הקליניקה בספרי אחיו. כמו כן, זוכה מהרשעתו בגין רישום ההוצאות שהוציא לשיפוץ הגינה כהוצאות עסקיות בספרי האח, לאחר שנקבע כי הרישום התייחס לחלקי הגינה המהווים מעבר לקליניקה. בהמשך, בחן בית-המשפט המחוזי את ההוצאות שנרשמו בספרי החשבונות של המבקש ושל אחיו, ואשר סיווּגן כעסקיות היה שנוי במחלוקת. נקבע תחילה, כי בדין הורשע המבקש בבית-משפט השלום גם בגין הרישומים הכוזבים שבספרי אחיו, שכן אלה נעשו בהדרכתו וחלקם אף על-ידו ממש. עוד נקבע, כי הכלל הנלמד מהוראותיה של פקודת מס הכנסה ומן הפסיקה הוא כי הוצאות עסקיות יותרו בניכוי, ואילו הוצאות פרטיות או מעורבות שלא שימשו כולן לייצור הכנסה, לא יותרו. כאשר כוונתו של הנישום, הנלמדת מנסיבות מעשיו, היא להתחמק מתשלום מס, מקימה התנהגותו אחריות פלילית, כאמור בסעיף 220 לפקודת מס הכנסה. לאור זאת, בחן בית-המשפט המחוזי את חומר הראיות הרב שהובא בפניו ומצא כי ככלל, המבקש, שהינו רואה-חשבון המצוי בדיני המס, ואחיו פעלו בכל דרך כדי להימנע מתשלום מס אמת. לאחר שנבחנה כל הוצאה לגופה, אישר בית-המשפט את הרשעותיהם של המבקש ואחיו בגין מרבית הרישומים. בהתייחסו לגזר-דינו של המבקש ציין בית-המשפט המחוזי, כי יש לשקול מחד את השיטתיות בה פעל המבקש כדי להתחמק מתשלום מס, ומנגד, את התמשכות ההליכים בעניינו על-פני למעלה משמונה שנים, ואת זיכויו מחלק מהעבירות בהן הורשע, ובפרט אלו שעניינן ניהול הקליניקה. לפיכך הופחת עונש המאסר לשישה חודשים ונקבע כי המבקש ישא בהם בדרך של עבודות שירות, ומנגד, הועמד הקנס על סכום של 200,000 ש"ח. 4. המבקש, אשר התקשה להשלים עם הרשעתו, עתר לבית-משפט זה לקבלתה של רשות ערעור (רע"פ 2451/06). בדונו בבקשה, קבע כבוד השופט ס' ג'ובראן, כי אין היא מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. עוד קבע, כי הבקשה נסמכת ברובה על טענות אשר נדונו והוכרעו בערכאות קמא, ונמצא כי אין בהן ממש. עם זאת ראה, בית-משפט זה מקום להתייחס למספר טענות כלליות שבפי המבקש, מהן עלה לכאורה כי ההליך שנוהל בעניינו בבית-המשפט המחוזי לא היה הוגן. וכך נקבע: "פסק-דינו של בית-המשפט [המחוזי] ארוך, מפורט ומנומק כדבעי. כך גם סיכומי הצדדים בפרשה זו היו מפורטים וכללו מאות עמודים, אשר התווספו לעדויות הרבות ולמסמכים אשר הועמדו בפני שתי הערכאות טרם קבלת החלטה בעניין המבקש. בנסיבות אלו, בהסתכלות כללית על מסכת העובדות, אינני יכול להסכים עם טענתו של המבקש כי נעשה לו עוול או כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להגן על עצמו. המבקש יוצג על-ידי עורך-דין ואף הוא בעצמו מתמצא בחוק ובפרטים וחזקה עליו, שהיה מוצא מקום לפרט את טענותיו המרכזיות במסגרת הרחבה שניתנה לו לעשות כן. ... בנושא הטענות להרשעות מכללא, נראה לי, כי הפגמים, אשר נפלו בעניין זה בהכרעת בית-משפט השלום, במידה והיו כאלו, הרי שנרפאו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אשר הכריע למיטב שיפוטו על-פי הראיות, העדויות והפרוטוקול. גם מהתבוננות כללית בעניינו של המבקש, בכמות העבירות ובחומרתן מחד, ובעונש שהוטל על המבקש מאידך, אינני חושב כי נעשה למבקש עוול המצדיק את התערבותה של ערכאת ערעור נוספת, אשר תדון בפרוטרוט במסכת האישומים הארוכה." לפיכך, נדחתה בקשת רשות הערעור. 5. עתה, חודשים מספר לאחר מתן ההחלטה באותה בקשה, עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר. בקשתו מנומקת בעיקרה בעילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, היינו, "חשש של ממש כי בהרשעה נגרם עיוות-דין". עיוות הדין שהמבקש טוען לו מקורו, כפי שמלין הוא בבקשתו המשתרעת על-פני עשרות עמודים, בפגמים דיוניים ומהותיים שנפלו בהליכים הפליליים שהתקיימו בעניינו, ועיקרם: הערכאה הראשונה הפגינה יחס עוין ומשוא פנים כלפי המבקש, וסירבה לאפשר לו להגיש ראיות נוספות המוכיחות את חפותו; יומו לא ניתן לו בפני הערכאה השנייה, הואיל וזו נמנעה מלברר עד תומם את הממצאים העובדתיים שבפניה, ובנוסף נתפסה לטעויות משפטיות והתייחסה בהכרעתה לאישומים חדשים, מפניהם לא ניתנה למבקש אפשרות להתגונן. בכך התייחס המבקש בעיקר לקביעה בדבר העסקה הבדויה שנכרתה לצורך הקמת הקליניקה; הוסיף הוא וטען, כי בית-משפט זה התעלם בהחלטתו בבקשת רשות הערעור מתשובת המבקש לתגובת המשיבה, וכי ביסס את הכרעתו על הערכות כלליות ולא על עובדות מוכחות. לבסוף, נטען כי לפגמים אלו נוספו כשלים בחקירה, וביניהם, מניעת זכותו של המבקש להיפגש עם עורך-דין ו"שתילת" תשובות מפלילות בפיו. מקור נוסף לעיוות דין עליו הצביע המבקש, היא הרשעת-השווא בה הורשע, לטענתו, בבית-המשפט המחוזי. המבקש חוזר בשנית על אותן טענות אשר העלה בבקשת רשות הערעור לגופו של כל פריט אישום בו הורשע, ועניינן ההפרדה השגויה, להבנתו, שערך בית-המשפט המחוזי בין הוצאות הקמת הקליניקה להוצאות ניהולה, וכן, רישום ההוצאות בספרי החשבונות כדין נוכח המצב העובדתי והמצב המשפטי אשר שרר בתקופה הרלוונטית. 6. היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לקיומו של משפט חוזר. הוא סבור כי הבקשה מתבססת על טענות נגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, ולמעשה מדובר בניסיון להעמיד את ההרשעה לבחינה מחודשת בפני ערכאה שלישית, ולא לכך נועד ההליך של משפט חוזר. כן נטען, כי משנדחתה בקשת המבקש למתן רשות ערעור, ממילא נדחתה הטענה בדבר קיומו של עיוות דין. 7. בתגובתו לתשובת היועץ המשפטי טען המבקש, כי היועץ נמנע מלהתייחס לטענותיו לגופן. הוא חוזר על כך כי נגרם לו עיוות דין חמור, הואיל ובהליכים אשר התקיימו בעניינו נפלו פגמים דיוניים ומהותיים. כמו כן, שב הוא וטוען כי מעולם לא תבע הוצאות פרטיות אסורות בניכוי לצרכי מס, וכי אחיו היה שותף להקמת הקליניקה. בהקשר לטענה אחרונה זו הוא מפנה לסעיף 89 בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שם נקבע כי האח מימן 61 אחוזים לערך מעלויות הקמתה של הקליניקה. כל אלה מצדיקים, לשיטתו, קיומו של משפט חוזר. 8. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, בתגובת המשיבה ובתשובת המבקש לתגובה זו, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. כפי שציין בית-משפט זה בשורה ארוכה של החלטות, הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר מגלמת בתוכה שאיפה לאיזון בין שני עקרונות. מן העבר האחד ניצב הרצון לגילוי האמת, ממנו נגזר הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. מן העבר השני ניצב העיקרון בדבר סופיות הדיון (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 559-558 (1999)). שאיפה זו מכתיבה את הפעלתו של מנגנון המשפט החוזר אך במקרים חריגים, ואין להורות על קיומו רק כדי לאפשר לבעל דין הממאן להשלים עם הרשעתו, לערער פעם נוספת על מסקנותיהן של ערכאות שיפוטיות. העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט הוגדרה כ"עילת סל" רחבה, אשר מטרתה להבטיח שלא יהיו ידי בית המשפט כבולות בבואו לבחון בקשה לקיומו של משפט חוזר (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 344, 356-355 (1997)). אולם, באותו סעיף גם נקבע כי על המבקש להצביע על "עיוות דין של ממש". לא מצאתי כי עלה הדבר בידו, ואסביר. הפכתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומצאתי אותו מעמיק ומפורט, הקביעות המופיעות בו מבוססות על חומר הראיות הרב שהובא בפניו, והמסקנות אליהן הגיע מעוגנות בראיות אלו היטב. כמו כן, מקובלת עלי מסקנתו של השופט ג'ובראן לפיה גם אם נפלו פגמים בהליכים שהתנהלו בפני בית-משפט השלום, ואינני קובע כך, הרי שהשגותיו של המבקש בעניין זה נבחנו על ידי בית-המשפט המחוזי, ומשכך, נרפאו אותם פגמים. לא מצאתי כי המבקש הורשע באישומים חדשים מפניהם לא ניתן לו להתגונן, אלא שהשגותיו בעניין זה מופנות למעשה להנמקות המופיעות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. כך, נימק בית המשפט את קביעתו ביחס לקיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בפלילים, בכריתתה של עסקה בדויה לשם התחמקות מתשלום מס. אף טענתו של המבקש לעניין הכשלים שנפלו בחקירתו לא תוכל לסייע בידיו. זכרה לא בא בהליכים שהתקיימו עד כה בעניינו, והיא אינה מגובה בראיות כנדרש. השגותיו של המבקש כנגד פרטי הרשעתו, הן טענות "ערעוריות" מובהקות, המכוונות להביא את ההכרעות העובדתיות בעניינו לליבון בפני ערכאה נוספת, שלישית במספר. אדגיש בהקשר זה, כי המבקש טעה לחשוב שבסעיף 89 לפסק-דינו של בית משפט קמא מופיעה קביעה עובדתית המאשרת כי אחיו היה שותף במימון הקמת הקליניקה. סעיף זה מציג את טענות הצדדים בערעור, ואילו בסעיפים 104-101 לפסק-הדין נקבע, כי על-פי הודעתו של האח, הוא העביר למבקש סכומים קטנים בלבד (בסכום כולל של 5,000 ש"ח), ללא כל זיקה או פרופורציה לעלויות הקמת הקליניקה, ולפיכך, ברי כי לא נפלה טעות בקביעה כי רישום הוצאות ההקמה על שמו בספרי החשבונות הינו כוזב. המבקש, הבטוח בחפותו, נדמה כמי שאינו מפנים את אשמו ואת חומרת מעשיו. גם אם לשיטתו נגרם לו עיוות דין בשל פגמים שנפלו בהליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו, הרי שהמקום לבירורם של אלו היה בערכאות הערעור, אשר דחו את השגותיו תוך שנקבע כי לא נגרם לו עיוות דין. לא מצאתי בהכרעותיהן פגם המקים עילה לקיומו של משפט חוזר. הבקשה נדחית.משפט חוזר