להלן גזר דין בנושא גזר דין בעבירת סחר בסם: גזר דין א. רקע. הנאשם הורשע על פי הודייתו, בעבירה של סחר בסם (בניגוד לסעיף 13+19 א' לפקודת הסמים המסוכנים [נ"ח] תשל"ג- 1973), בכך שמכר ביום 10.6.04 לסוכנות משטרתיות מוסוות, סם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל 50 ג' בתמורה לסך של 150 ₪, שלא כדין ושלא בהיתר המנהל. הודייתו של הנאשם באה בד בבד עם הסתייגות מצידו, שעניינה נוגע לשלב הענישה, ולפיה שודל והודח על ידי הסוכנות לבצע את העבירה. הנאשם ביקש במסגרת זו אף לחקור את הסוכנות וכן את עד התביעה 3, על מנת להוכיח את טענתו האמורה, והדיון אף נדחה לצורך כך, ואולם על רקע מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ביום שנקבע לדיון, לעניין העדת הסוכנות ובאה לידי ביטוי בדבריהם ובהחלטה נפרדת שנתתי באותו מועד, הסכימו להגשת תמלילי קלטות השמע, אמרותיו של הנאשם ודו"ח פעולה מצד המפעיל המשטרתי, כשעוד הסכימו, שהנאשם לא היה יעד במבצע, וכי הסוכנות פנו אליו באופן אקראי. קודם שטענו טיעוניהם ביקש הנאשם לצרף תיק נוסף שעניינו הסעה שלא כדין, (ת.פ. 1516/05), כך נעשה והנאשם הורשע גם בגין עבירה זו. בנסיבות אלו, טענו הצדדים טיעוניהם לעונש ובעקבות כך ולאחר עיון בחומר שהמציאו לי, ניתן גזר דין זה. ב. טיעוני הצדדים. ב"כ המאשימה עו"ד ניסים כחלון, הדגיש את חומרתה הרבה של העבירה וביקש שלא להקל ראש בעטיו של סוג הסם - קנאבוס. הוא ציין כי במבצע הושקעו משאבים רבים, זאת למרות שהנאשם אכן לא היה יעד בו. את ביצוע העבירה עשה הנאשם בעבור בצע כסף. לדבריו הנאשם מכיר את נושא הסמים ואף ניסה למכור לסוכנת כמות רבה יותר. לעניין זה היפנה ב"כ המאשימה לפסיקה דומה, בה הושתו על הנאשם שם עונשי מאסר בפועל בין 15-16 חודשים. לעניין עבירת ההסעה, הרי שהפסיקה המנחה הינה בסדר גודל של 3-4 חדשי מאסר בפועל, ובנסיבות הכוללות ביקש להטיל על הנאשם עונשי מאסר בפועל ומאסר מותנה לתקופה ממושכת, תוך שביקש שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן לביצוע המאסר בעבודות שירות. ב"כ הנאשם, עוה"ד פאולה ברוש, שלא חסכה כדרכה, כל מאמץ ל"הלחם" לטובתו של מרשה, הרחיבה בטיעוניה לעניין טענתו, ולפיה הודח על ידי הסוכנת המשטרתית לביצוע המיוחס לו. היא ציינה בצדק, כי הכלל הוא שהמודח אינו פטור מאחריות פלילית ואולם, ככל שתתקבל טענתו זו, יש בה כדי להקל בדינו. לאור זאת, ראויה היא לשבח, על שבחרה שלא לנהל הוכחות סרק בשאלה האמורה, ואך להביאה במסגרת טיעוניה לעונש. לדבריה, עפ"י הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, פנו הסוכנות באקראי לנאשם, בעת ששהה בקניון הנגב ומבלי שהיה יעד במבצע, תוך שיזמו למעשה את ביצוע העבירה. הנאשם לא מכר לסוכנות סמים באותו מועד. יתרה מכך, הוא אף מסר להן כי אין בידו סמים וכל רצונו היה להתחיל בקשר כלשהוא, עם אחת הסוכנות שמצאה חן בעיניו, תוך שהחליפו ביניהם מספרי טלפון. בעקבות האמור, יצרה הסוכנת קשר טלפוני עם הנאשם, אשר התחמק במהלך השיחה מלהביא סמים, ואף מפעיל הסוכנות עצמו מתרשם בדו"ח פעולה שהוגש, כי הנאשם לא היה מעוניין להביא ולספק כל סם. אף בהמשך, טוענת הסניגורית, ניתן להתרשם מ"הנדנוד" של הסוכנת ומהתחמקותו של הנאשם, עד שבסופו של דבר השתכנע וביצע את העבירה, לאחר שנסע לשגב שלום וקנה את 50 הגרם של הסם. לפיכך טוענת ב"כ הנאשם, ניתן להיווכח איפוא, כי הנאשם איננו סוחר סמים קלאסי ואינו מתנהל בדרך הרגילה של סוחרי סמים. קודם ביצוע העבירה עבד הנאשם באופן סדיר וניהל אורח חיים נורמטיבי. הוא נעצר 4 חדשים לאחר ביצוע העבירה, כשלא בוצעה על ידו כל עבירה אחרת מאותו מועד וכשהמשיך בניהול חיים נורמטיביים. לפיכך, טוענת הסניגורית, אין המדובר בסוחר סמים, אלא באדם חלש אופי אשר ביצע את העבירה שלא משיקולים כלכליים, אלא לצורך סיפוק ברמה האישית. כך אף מתרשם לדבריה שירות המבחן ומכאן המלצתו לעבודות שירות. הנאשם עצמו הביע חרטה. ציין כי הינו אב ל-6 ילדים, אינו סוחר סמים ואף לא דומה לכך. כל חייו עבד הוא למחייתו. עוד ציין את הסבל הנובע ממעצרו הראשון בחייו, מעצר בו הוא שוהה מזה למעלה מ- 6 חדשים. ג. הגורם הטיפולי מבלי להכנס לפרטי תסקיר שרות המבחן, זאת על מנת להמנע מפגיעה בצנעת הפרט, ניתן להגדיר את תסקירו של שרות המבחן כאמביוולנטי. מצד אחד מוצג הנאשם כתמים משהו, המתקשה להפעיל את שיקול דעתו עד תום ופועל על פי דחפים ומתוך מצוקה רגשית, אישית וכלכלית קשה, ומצד שני, לא התרשם השירות, כי מצבו של הנאשם בעקבות הסתבכותו הפלילית, מהווה עבורו גורם מרתיע דיו. כך גם לעניין המלצתו של השירות: מחד עלול מאסר בפועל לפגוע בחלקים הנורמטיביים וחיזוק התחברותו לחברה שולית ומאידך, הטלת עונש הרתעתי בלבד, תהווה לכשעצמה חיזוק להתנהלותו השולית. בנסיבות אלה, ממליץ השירות להטיל עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, אשר יהווה לדעת השירות עונש ההולם את המצב, יחזק חלקים נורמטיביים תוך כדי העברת מסר של תשלום המחיר בגין מעשיו. ג. דיון בית משפט זה פסק לא אחת, כי כנגד עבירות מהסוג הנדון ובמסגרת המלחמה בנגע הסמים, חייבת לבוא תגובה ממשית ומרתיעה. הפצת הסם הפכה נגע ממאיר שפשט בחברתנו לממדים עצומים, אשר הורס כל חלקה טובה לרבות בקרב ילדים ובני נוער, ובית המשפט חייב להוציא תחת ידו מסר ברור, לפיו יענשו כל התורמים להפצת הסם במלוא חומרת הדין. עבירות אלה טומנות בחובן תוצאות הרסניות, פוגעות קשות בציבור ועל-כן, מחייבות מדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה. אף הפסיקה הענפה שיצאה מבתי המשפט השונים, חזרה והדגישה את החומרה היתרה הטמונה בעבירות סמים, ואת הצורך במדיניות ענישה מחמירה, אשר מטרתה להלחם בנגע זה ולהקטין את ממדיו. בנסיבות אלה, ובמיוחד על רקע חומרתה של העבירה - עבירת הסחר בסם, יש לתת עדיפות לשיקולים של הגנה על האינטרס הציבורי ומשקל מועט יותר לנסיבותיו האישיות של הנאשם העומד בפני בית המשפט לדין. מאידך, לא ניתן להתייחס לכל תיק בהתאם להגדרת העבירה בו בלבד, ויש כמובן לבדוק את נסיבותיו, קודם שיפסק דינו. יתרה מכך, גם הגדרת העבירה עצמה כ"סחר בסם", אין משמעותה "תעריף" עונשי חד ערכי, ואף בעניין זה יש לבדוק את נסיבותיו של כל ארוע. לעניין זה אזכיר, כי אף המאשימה עצמה, אינה מבקשת בכל תיק שעניינו סחר בסם עונש מאסר בפועל, ולעניין זה ניתן להביא כדוגמא, את תיק פ' 4019/02 מדינת ישראל נגד אברמוב (לא פורסם) שהתנהל בפני, לפני מספר ימים בלבד, בו הסכימה המאשימה להארכת מאסר מותנה תלוי ועומד כנגד נאשם בסחר בסם, תוך העמדתו במבחן טהור. לבקשת ב"כ הנאשם עיינתי בחומר שהוצג בפני כראיות לעונש, זאת לצורך בחינת שאלת ההדחה הנטענת. אין מחלוקת כי הקשר בין הנאשם לסוכנות נוצר ביוזמת הסוכנות. אין גם ספק, כי בתחילה לא היה לנאשם כל סם להציע להן. לאחר מספר מגעים ביניהם, בוצעה בסופו של דבר עסקת הסם בין הצדדים. מעיון בחומר הראיות שהוצג, לא ניתן לדעתי לגבש דעה חד משמעית, אם היתה בענין זה הדחה, אם לאו, ואולם נראה כי יש רגליים לסברה זו. כמובן שספק, פועל אף הוא לטובת הנאשם. אכן כאמור, נוצר הקשר ע"י הסוכנות שביקשו את הנאשם מספר פעמים להביא להן סם, ואולם, יחד עם זאת, הבטיח הנאשם כבר בשלב מוקדם יחסית של המגעים לעשות כן, תוך שהסוכנות המשיכו להמריצו לכך. הנאשם מצידו מסביר אמנם, כי היה לו עניין אישי להכיר את הסוכנות והבטחותיו באו על רקע זה, גירסה שלא ניתנת עקרונית לשלילה, ואולם, העובדה היא שבסופו של דבר בוצעה העיסקה ואף נתקבל כסף מזומן בגינה, מעלה לכשעצמה סימן שאלה מסויים לגבי כוונותיו האמיתיות. בהערת אגב אציין, כי אני מסופק גם בהערת התובע, בדבר רצונו של הנאשם להביא 3 קילוגרם סם, כעולה לטענתו מתמליל השיחות. מעיון בתמליל (מ/1 ב' מיום 9.6.04 עמ' 4) נראה לי, כי לעניין זה היתה ככל הנראה אי הבנה בין הצדדים, בו ביקשה הסוכנת "שלוש", הנאשם שאל אותה לכוונתה: "קילו?" ואז ענתה לו את שענתה. לא ניתן לדעתי להסיק מכך, שביקש לספק שלושה ק"ג סם, או שהיתה בכלל ברשותו כמות כזו. מכל מקום, ברור כי הסוכנת חזרה והמריצה את הנאשם לספק את הסם, כשבתחילת המגעים ביניהם, מתרשם אף המפעיל המשטרתי, שהנאשם אינו מעוניין להשיג ואין לו סם, ואולי יוכל להשיג בעתיד (ר' דו"ח פעולה מ/3 מיום 8.6.04). יוזכר כי אין מחלוקת בין הצדדים שהנאשם לא היה יעד במבצע ולא היה בידי המשטרה כל מידע לגביו כי יש לו קשר כלשהוא לסם, תוך שהפניה אליו מצד הסוכנות, היתה באופן אקראי לחלוטין. מהי משמעות הדברים? האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? מהם גבולות הביצוע? אין ספק כי הלחימה בנגע הסמים, איננה מבוססת על תלונות חיצוניות המגיעות למשטרה כבמקרי פשע אחרים, אלא סמוכה רובה ככולה, על עבודה מודיעינית קשה ומפרכת, הנשענת על אמצעי גילוי מתוחכמים, תוך יוזמות חשיפה וסיכול מטעם המשטרה ובכלל זה גם הפעלת סוכנים. בע"פ 470/83 - משה מורי נ' מדינת ישראל פ"ד לט (1), 1 דן כב' השופט בך בשאלה האמורה: "הפעלתם של סוכני משטרה סמויים הוכרה זה מכבר בתור כלי נשק הכרחי ולגיטימי במלחמה נגד הפשע החמור בכלל ונגד נגע הסמים בפרט, אולם עם זאת הובהר תמיד, כי יש להציב לאמצעי זה גבולות סבירים. כך נקבע, כי אסור שהפעלת הסוכן תשמש פיתוי והדחה, שיש בהם כדי להשחית אדם חף מפשע ולהביא לידי ביצוע עבירות, שאחרת לא היו כנראה מבוצעות כלל (ראה : ע"פ 20/56 (ברנדוין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 769 ; פ"ע כג 323.), בעמ' 770, וע"פ 129/61 (שלום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 2444.), בעמ' 2446), וכן נאמר, כי יש משום פגם בהפעלת לחץ ושכנוע מוגזמים על-מנת לשדל את החשוד לבצע את העבירה (ראה ע"פ 360/80 (מדינת ישראל נ' אפנג'ר וערעור שכנגד, פ"ד לה(228 (1.), בעמ' 232). הכלל העולה מהפסיקה הוא, כי אל לה למשטרה להצמיד סוכן מדיח (Agent Provocateur) לאדם, אלא אם בידיה מידע אמין, המחשיד אותו אדם, כמי שנוהג לבצע פשעים חמורים מהסוג העומד לחקירה, והמשטרה משוכנעת, כי רק על-ידי הפעלת הסוכן ניתן להשיג את הראיות הדרושות להעמדת החשוד לדין." (עמ' 5-6 לפסה"ד) בת"פ (ירושלים) 129/99 - מדינת ישראל נ' מרדכי (בן אלברט) ליברטי תק-מח 99(2), 2463, לאחר שציטט בית המשפט את הדברים לעיל מפרשת מורי, מוסיף הוא ואומר: יחד עם זאת, על פי השיטה הנוהגת במשפט שלנו, גם בהינתן פעולת הדחה, אין הדבר מקהה את אחריותו הפלילית של מבצע העבירה, אלא היא עשויה להביא להקלה מסויימת בעונשו. (שם, עמ' 6). כן ראה קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 251; וכן ע"פ 360/80, מדינת ישראל נ' אפנג'ר, פד"י לה (228 (1). בע"פ 360/80 מדינת ישראל נ' יעקב אפנג'ר פ"ד לה(1), 228, מתייחסת כב' השופטת בן פורת לבעייתיות במציאת הגבול והשמירה עליו, בשימוש בכלי סוכן מדיח לצורך גילוי עבירות : אין ספק שהדרך בה מילא הפעם השוטר הסמוי את תפקידו מטעם המשטרה יש בה טעם לפגם. הפעלתם של שוטרים סמויים ללכידת סוחרי סמים היא בגדר אמצעי הכרחי לעקירת הנגע שפשה בנו, אך יש להציב לה גבולות סבירים. כאשר נתקל השוטר הסמוי בסירובו של המשיב להשיג לו סמים, חרף יחסי "החברות", צריך היה להימנע מלחזור ולשדלו. יש להבדיל הבדל היטב בין התנהגות סבירה לגילוי עבריינים לבין נקיטת אמצעי פיתוי והדחה, עד שקשה לעתים לדעת, אם בהיעדר אותם אמצעים פסולים הייתה העבירה מתבצעת: ע"פ 129/61. מורת הרוח שהובעה שם (מפי השופט זילברג) ובהזדמנויות אחרות חייבת להדריך את אנשי המשטרה המופקדים על נושא זה, ומן הראוי שיגבשו נוהלים ברוח זו למען יידע כל שוטר, כיצד לנהוג ומה הגבול אותו אין לעבור. מכל מקום, ברור ששידוליו של השוטר הסמוי, שמצאו ביטוי בהכרעת הדין הם שיקול חשוב לקולת העונש: ע"א 28/59, בעמ' 1216. אולם מצד אחר אין זה סביר לייחס את העזרה, שהגיש המשיב לשוטר הסמוי, כולה או במרביתה (להבדיל מחלקה) לרצונו למלא מבוקשו של ידיד קרוב. עזרה כזאת ניתן היה להבין (אם גם לא לגמרי לסלוח), כאשר מדובר (דרך משל) בהשגת סם לחבר הזקוק לו לצריכה עצמית. אולם בענייננו מדובר בכמויות מסחריות, והמשיב "ידע", שהשוטר מתכוון למכור את הסמים לאחרים, עזרה כזאת, ולו גם לאחר שידולים, חורגת, כאמור, מגילויי ידידות והתחשבות בחבר הנתון בצרה. (עמ' 231-232) לדברים אלה מצטרף בהסכמה גם כב' השופט (כתוארו אז) ברק, גם כב' השופט (כתוארו אז) אלון, מסכים עם התוצאה העקרונית, ככל שנוגעים הדברים לשאלה האמורה. בפרשת אפנג'ר הנ"ל, מדובר בסחר או תיווך לסחר, בכמויות מסחריות. בית המשפט רואה לנכון להבדיל בין מקרה בו מדובר כאמור בכמויות גדולות, לבין סיוע לחבר הזקוק לצריכה עצמית, וכדברי בית המשפט "ניתן היה להבין אם גם לא לגמרי לסלוח". גם בע"פ 15/78 משה ביבס נ' מדינת ישראל . פ"ד לב(3), 64 ראה לנכון כב' השופט (כתוארו אז) שמגר, להרחיב את הדיבור על המתח, בין הדחה לעבירה ובין השימוש הלגיטימי בסוכן מדיח: "ייתכן - כי כאשר מגיע לאזני המשטרה כי ראובן עומד לבצע עבירה המצריכה שותפות של שני אנשים, ויש יסוד להניח כי הוא, ראובן, כבר החל במעשי ההכנה לכך, אזי מותר לה, למשטרה, לשלוח אליו את שמעון, ולנקוט תחבולות שונות כדי שאותה עבירה'רצויה' תבוצע בעזרת הסוכן ותוכח בבוא הזמן לפני בית-המשפט. אבל כאשר ראובן כלל לא היה בדעתו לעבור מעשה עבירה זה, והמשטרה היא שיוזמת את הדבר, שולחת אליו את שמעון הסוכן המדיח, כדי שזה יעורר אצל ראובן את היצר שבו, וראובן יבצע את העבירה היזומה על-ידה, הרי זה הוא ממש שידול לדבר עבירה, שידול אשר בלעדיו לא היתה העבירה נעשית כלל, ועלינו להביע את מורת- רוחנו מהתנהגות שכזאת...." לבסוף אזכיר כי האבחנה המתוארת הועלתה גם ב-ע"פ 42/66, נעמן נ' היועץ המשפטי, (4), בע' 194, בו נאמר לעניין זה על-ידי השופט לנדוי (כתארו אז): 'ב-ע"פ 20/56, (1) הבדלתי בין פעולה יזומה על-ידי המשטרה ובין השתתפותו של סוכן משטרתי בעבירה שהיתה נעברת גם בלאו הכי. הפעם אנו דנים באדם שברשותו נמצאת כמות גדולה של דולרים מזוייפים, וזו עבירה חמורה בפני עצמה. אין ספק שהוא היה ממילא מוכן ומזומן להפיץ את הדולרים שברשותו. אינני רואה פסול בכך שבמילוי חובתה למנוע פשעים שמה המשטרה מלכודת לאיש כזה, כדי לסתום את מקור הרע. בעשותה כן היא לא יזמה ביצוע עבירה ולא שידלה אדם ישר או חלש-אופי לעבור עבירה, שאלמלא כן לא היה עובר אותה.'...". ובחזרה לענייננו: מהנסיבות העולות מחומר הראיות שהוצג לעיוני בשלב הטיעונים לעונש, לא נראה לי כי המדובר בסוחר סמים קלאסי. אינני משוכנע גם, כי זהו המקרה המובהק בו ברור היה שיש ערך מוסף לשימוש בסוכן. אין ספק שהמשטרה פעלה בסמכות ואולם לא ניתן להתעלם מהתחושה, כי אכן יש טעם לפגם באופן פעולת הסוכנות בעניינו של הנאשם, נקיטת יוזמה מצידם לביצוע העבירה על ידו והפעלת שכנוע מוגזם משהו, על-מנת לשדל אותו לבצע את העבירה. נדמה לי, כי חומר הראיות מציג מצב הדומה לאבחנה שבפרשת אפנג'ר הנ"ל, בו מדובר בעזרה או סיוע לחבר (בעניין זה הגשמת משאלתן של הסוכנות איתן ניסה הנאשם ליצור קשר) ולא בסוחר סמים קלאסי. כמו כן, נראה היה שקל היה לפתות את הנאשם הלהוט ליצור קשר עם הסוכנות, לבצע רכישה עבורן, והיה במעשיהן משום פיתוי פסול שהביא אותו, בסופו של יום לקלקלתו, בלא שהתכוון מראש לעשות כן. לכך יש להוסיף גם את העובדה כי הנאשם חסר עבר פלילי, למעט עבירה אחת שאין עניינה לכאן, הודייתו במיוחס לו והיותו אב ל-6 ילדים, המנהל מערך חיים נורמטיבי בדרך כלל. מאידך, אל מול האמור, יש להוסיף את עבירת ההסעה שצורפה לתיק זה, המחייבת לכשעצמה עונש מאסר בפועל של בין 3-4 חדשים. על רקע כל המפורט ובשקלול האיזונים הנדרשים בין מטרות הענישה וההרתעה הנדרשת, מחד, ונסיבותיו המיוחדות של המקרה ואלו האישיות של הנאשם, מאידך, ובהתחשב בעובדה כי הנאשם עצור מזה למעלה 6 חדשים במעצר ממש, אני דן את הנאשם בגין שני התיקים נשוא הנדון, כדלקמן: א. מאסר למשך 15 חודשים, מתוכן יהיו 9 חדשים לריצוי בפועל ומניינם מיום מעצרו (18.10.04) והיתרה תהא על תנאי והתנאי הוא, שלא יעבור משך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נ"ח] תשל"ג - 1973 או לפי חוק הכניסה לישראל תשי"ב 1952. ג. ניתן בזאת צו להשמדת מוצג 1775/04- תב"ש, בכפוף לחלוף תקופת הערעור וככל שיוגש כזה - בהתאם לתוצאותיו. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום.משפט פליליסחר בסמים