להלן גזר דין בנושא גזר דין - תקיפת פלסטיני: גזר - דין 1. ביום 03/06/07 זוכה הנאשם מעבירת ניסיון לרצח שיוחסה לו בכתב האישום והורשע בביצוע שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכן הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירת התפרעות לפי סעיף 152 לחוק, איומים- עבירה לפי סעיף 192 לחוק ושהייה בשטח סגור- עבירה על תקנה 125 ו-69(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. 2. מסכת העובדות המקימות את העבירות בהן הורשע הנאשם פורטה בהרחבה בהכרעת הדין ועל כן נתייחס אליהן בקצרה. האירועים המתוארים בכתב האישום התרחשו על רקע יישום תכנית ההתנתקות וההתנגדות לה. בלילה שבין 26/06/05 ל- 27/06/05 פלשו מספר אזרחים ישראלים, והנאשם בתוכם, לבית נטוש בשכונת המואסי שבחבל עזה, שעה שזה הוכרז כ"שטח צבאי סגור". הפלישה הובילה לחיכוכי אלימות בין תושבי השכונה לפולשים ולכוחות צה"ל ששהו במקום. ביום 29/06/05, סמוך לשעה 13:00, הנאשם, יחד עם אחרים, יצא מהבית הנטוש והשתתף ביידוי אבנים אל עבר הפלשתינים תושבי השכונה ובמקום התפתח "קרב יידוי אבנים" ומהומה. במהלך האירועים נתפס צעיר פלשתיני אשר יידה אבנים אל עבר הישראלים בידי שני קציני צה"ל, והובל לכיוון ג'יפ צה"לי שהיה במקום על מנת לעצרו. בשלב מסוים מספר ישראלים התנפלו על הפלשתיני, תקפו אותו והטיחו אבנים על ראשו וגופו. הצעיר הובל לשטח מחסה המוקף חומת לבנים, בעוד הישראלים ממשיכים לתקוף אותו באבנים עד אשר נותר פצוע ומדמם על הקרקע. בשלב זה, הגיע הנאשם למקום והבחין בצעיר הפלשתיני. הנאשם נטל אבן מן האדמה, רץ לעבר החומה כשהאבן בידו, קפץ מעליה והטיח את האבן בחזקה לכיוון ראשו של הצעיר. למקום הוזעק חובש על מנת להגיש עזרה רפואית לצעיר הפלשתיני, אך נמנע מלטפל בצעיר לאחר שהנאשם איים עליו באמרו: "אם אתה רוצה מכות, אז תטפל בו". לבסוף, הצעיר חולץ מהמקום על ידי עיתונאים שסיקרו את האירוע והועבר לידי הפלשתינים. 3. במסגרת הראיות לעונש הוגש גיליון רישומו הפלילי של הנאשם הכולל רישום יחיד, ללא הרשעה, בגין עבירה משנת 2001 של החזקת סכין למטרה לא כשרה. לזכותו של הנאשם העידו חמותו, הגב' דליה בנגוסי, ומר אבנר טוניק, ראש הישיבה בה למד הנאשם טרם מעצרו בתיק זה. מן התסקיר שנערך בעניינו של הנאשם עולה כי הנאשם, בחור כבן 20, היה בעת ביצוע העבירות דנן תלמיד ישיבה אשר למד לקראת בחינות הבגרות ואמור היה להתגייס לצה"ל בחודש נובמבר 2005. לדברי הנאשם, ציפה לגיוסו וראה עצמו כמי שיתרום ויתגייס ליחידה קרבית מובחרת, אולם הדבר נמנע ממנו עקב מעצרו בתיק זה והוא הביע אכזבה רבה בשל כך. על פי התרשמות שירות המבחן, הנאשם הינו בעל דפוסי חשיבה נורמטיביים, הוא גדל בבית בו תפיסה פוליטית ואידיאולוגית מגובשת, ואין לו ערכים או נורמות עברייניות. התנהלותו מול שירות המבחן היתה חיובית וההתרשמות היתה כי הוא מבין את האישומים נגדו, הוא מתקשה לראות עצמו כמי שפעל בכוח ובאלימות ומסביר את התנהגותו ככזו שנבעה מתפיסות אידיאולוגיות בהן אחז. לדבריו, טעה לחשוב שיצליח למנוע את יישום תכנית ההתנתקות באמצעות התנגדות אקטיבית. בתסקיר צוין כי ההליכים המשטרתיים והמשפטיים נגדו הביאו להתבגרותו והוא מבין כיום כי שגה בדרך שבה פעל ומצר על הפגיעה האישית, המשפחתית והכלכלית שנגרמה לו כתוצאה ממעשיו. כיום, הנאשם מחויב לעתידו וסבור כי תפיסתו האידיאולוגית בדבר "ארץ ישראל השלמה" תמומש באמצעות לימוד תורה ועבודת כפיים ולא באמצעות פגיעה באחרים. הנאשם הדגיש בפני שירות המבחן כי האלימות איננה דרכו ואולם הגיע לידי ביצוע העבירה דנן מתוך תפיסה אידיאולוגית שגויה, כאמור. התרשמות שירות המבחן היתה כי הנאשם אינו בעל קווי אישיות אלימים או תוקפניים, הוא מבין את הבעייתיות שבהתנהגותו והפיק ממנה לקחים. לאור גילו הצעיר והתקופה הממושכת בה שהה במעצר ממש ובמעצר בית לאחר מכן, הומלץ להטיל עליו עונש צופה פני העתיד. 4. בטיעוני המאשימה לעונש טען ב"כ כי הנאשם הוא אדם אלים ומסוכן אשר ניצל את גלי ההתנגדות לתכנית ההתנתקות על מנת לממש את אופיו זה. לטענתו, הנאשם עמד בראש קבוצת המתפרעים שכל מטרתם היתה לפגוע בערבים באשר הם, והוא מסיק זאת מן העובדה שהנאשם וחבריו לא פגעו בחיילי צה"ל שהיו בקרבתם בעת המהומות, אלא רק בתושבי השכונה. עוד לטענתו, הנאשם פגע באותו נער ערבי כאשר הוא שכב פצוע ומדמם וללא יכולת התנגדות, ומעשה זה מצביע על אכזריותו של הנאשם ועל מסוכנותו לציבור. צוין כי הבעת החרטה מצד הנאשם בתסקיר היא כללית מאוד ולא ניתן לתת אמון בדבריו, כמו כן צוין כי הוא הפר מספר רב של פעמים את תנאי שחרורו בערובה. בקשת המאשימה היא להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל ומאסר על תנאי משמעותיים על מנת להוקיע את התנהגות הנאשם ולהרתיע מפני התנהגות שכזו בעתיד. 5. הסניגור טען כי אין לנתק בין התנהגות הנאשם בעת ביצוע העבירות דנן לבין ההקשר שבו בוצעו, קרי במסגרת ההתנגדות ליישום תכנית ההתנתקות. יש לזכור, לטענתו, כי הצעיר הפלשתיני שהותקף לא היה כ"שה תמים" וכי מדובר בצעיר שתקף והשליך אבנים אל עבר חיילי צה"ל והאזרחים הישראלים ומטרת החיילים היתה לעצרו. צוין כי הצעיר הפלשתיני כלל לא נעצר ולא הועמד לדין אלא שוחרר לידי הפלשתינים, וזאת בשל אותה עבירה שביצע הצעיר כנגד הצד הישראלי ואשר בגינה עומד הנאשם כאן לדין. בעת ביצוע העבירה היה הנאשם צעיר כבן 18, על סף גיל הקטנות, והתנהגותו נבעה מהתלהטות יצרים והיסחפות שאופיינית יותר לגיל זה. כיום הנאשם הוא בן 20 אשר נישא לאחרונה וכל עתידו לפניו, הוא התמתן בדעותיו וכל מעייניו מופנים להקמת התא המשפחתי. באשר להפרת תנאי השחרור, ציין הסניגור כי הנאשם אמנם הפר את תנאי שחרורו אולם פרט להפרה לא ביצע עבירות נוספות ובאחת ההפרות, במהלך המלחמה בלבנון, נסע לסייע לישובים בצפון הארץ. בקשת הסניגור היא להסתפק בתקופת מעצרו הממושכת של הנאשם, כעונש של מאסר. הנאשם אף הוא ביקש לומר את דברו, ציין כי כיום הוא השתנה והביע צער על המציאות אליה נקלע. 6. רבות נכתב אודות שיקולי הענישה. בגזירת העונש, יש למצוא את האיזון בין אינטרס הגמול שבענישה וההגנה על הציבור לבין אינטרס הנאשם ושיקומו. על קשת זו ישנו מכלול שיקולים שיש להביא בחשבון, לחומרה ולקולא, על מנת להגיע לענישה הראויה לכל מקרה על פי נסיבותיו. בע"פ 5619/01 סלים כאמלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר לעניין זה כך: "שיקולי הענישה כגון גמול, הרתעה, וסיכויי שיקום העבריין הם גורמים דינמיים המקבלים מימד ומשקל שונה ממקרה למקרה, על פי נסיבותיו. היחס ביניהם אינו יחס קבוע, ושקלולם משתנה על פי מכלול הנתונים המיוחדים של הענין, בהתחשב בטיב העבירה ואופייה, ובהינתן היחס בין השיקולים הנעוצים באינטרס הציבורי לבין שיקולי טובת הפרט". העבירות בהן הורשע הנאשם הן עבירות חמורות ומעשיו הם חמורים. הדרך בה פעל הנאשם על מנת להביע את התנגדותו לתכנית ההתנתקות היא פסולה ובזויה. מדובר בתכנית שהתקבלה בהחלטת ממשלה וקיבלה את אישורה של כנסת ישראל ועל אף התנגדותם של פלגים שונים בציבור ליישום התכנית, אין לקבל את דרך המחאה האלימה והבלתי חוקית בה נקט הנאשם בענייננו, מתוך תקווה שיצליח למנוע את יישומה. אחד משיקולי הענישה שיש לשקול הוא העברת מסר חד וברור לציבור בדבר האופן הראוי להבעת מחאה במדינת חוק דמוקרטית. בית המשפט העליון נדרש בעבר לדון בסוגית התפרעויות המונים ובע"פ 2285/05 מדינת ישראל נ' אסחאק חמד (לא פורסם), נקבע כך: "... למעלה מן הדרוש אוסיף את מה שנראה לי כברור מאליו, לאמור, התפרעויות של המונים בכלל, ועל רקע לאומני בפרט, צריכות לזכות בתגובה עונשית קשה וכואבת, ויהיה מוצאם של המתפרעים אשר יהיה. כך נוהגת מדינת חוק. כך זכאים לצפות כל הבאים בשעריו של בית המשפט". 7. התלבטותנו בעניינו של הנאשם היתה לא קלה. אין ספק שמעשיו של הנאשם, כטענת המאשימה, היו חמורים ויש ליתן על כך את הדעת. הנאשם פלש ושהה בתוך שטח צבאי סגור, בניגוד לצו אלוף פיקוד הדרום, הוא התעמת ותקף באלימות את תושבי השכונה הפלשתינים בהשליכו אבנים לעברם וכן תקף את הנער הפלשתיני שבעת שהותקף היה מוטל פצוע על הארץ. בנוסף, הנאשם מנע הגשת טיפול רפואי לפלשתיני הפצוע בכך שאיים על החובש שהוזעק למקום והניא אותו מלהגיש לו עזרה רפואית. יחד עם זאת, איננו סבורים כי יש לנתק את העבירות מההקשר שבו בוצעו ולא קיבלנו את הטענה שהעלתה המאשימה, לפיה הנאשם אך ניצל את המצב הפוליטי ששרר על מנת להביא לידי ביטוי מעשי את נטיותיו האלימות והגזעניות. הראיות שהובאו בפנינו אינן מצביעות על הנאשם כעל אדם אלים באופיו, ההיפך הוא הנכון. התסקיר שנערך בעניינו מצביע על כך שהנאשם הוא אדם בעל דפוסי התנהגות וערכים נורמטיביים והוא אינו בעל קווי אישיות אלימים. כך העידו עדי האופי, כך העיד הנאשם על עצמו, ועובדה זו עולה גם מקורות חייו של הנאשם שהיה טרם מעצרו תלמיד ישיבה שהתעתד להתגייס ליחידה קרבית בצה"ל ולתרום את חלקו למען המדינה. הנאשם לא הסתבך בעבר בפלילים לבד מרישום יחיד ללא הרשעה כאמור, בעת שהיה קטין, ועובדה זו אינה מלמדת על היותו אדם אלים באופיו. לציין כי בין יתר השיקולים לקולא, נתנו דעתנו לכך שמעשיו של הנאשם לא הובילו לתוצאות חמורות. לצעיר המותקף נגרמו שריטות במצח, נפיחות בפנים ופצע בקרקפת והוא נזקק לטיפול רפואי, אולם יש לזכור כי בעת שהנאשם תקף את הצעיר הפלשתיני, היה האחרון כבר פצוע ומדמם לאחר שהשתתף ב"קרב יידוי האבנים" שהיה במקום ההתפרעות ולא ניתן היה לייחס פציעה זו או אחרת דווקא להשלכת האבן על ידי הנאשם. על אף שהעבירה בה הורשע הנאשם היא עבירה התנהגותית אשר לא נדרשת תוצאה להתקיימותה, יש משמעות להעדר התוצאה בבואנו לגזור את עונשו [ראה למשל ע"פ 2282/05 שלעיל שם נדון מקרה של ניסיון לינץ' בשני ישראלים שהגיעו ברכבם בטעות למחנה הפליטים קלנדיה ובגזירת עונשו נתן בית המשפט משקל, בין היתר, לגילם של המתפרעים ולנזקים שגרמו בפועל. כמן כן ראה ע"פ 607/07 ראזם עבדל סאלם נ' מדינת ישראל, שם נקבע לעניין העונש כך: "... מובן כי יש משמעות לסעיף ההרשעה, לנסיבות המעשה- כגון יחיד או חבורה, להכנה או היעדרה, למספר הדקירות, לתוצאות הדקירות, לנסיבות האישיות וכדומה"]. 8. עוד נתנו דעתנו לחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, מעל לשנתיים, פרק זמן שבו שקטו הרוחות, הן בקרב הציבור בכללו והן בנפשו של הנאשם. מאז ביצוע העבירות ופתיחת ההליך המשפטי נגדו, שהה הנאשם במעצר למשך תקופה לא מבוטלת של כ- 7 חודשים ונראה כי חווית המעצר השפיעה עליו עד מאוד, כפי שאף צוין בתסקיר, הוא הבין את טעותו וכפי שהצהיר הוא מבין כיום כי עליו לפעול למימוש מטרותיו האידיאולוגיות בדרכי נועם ולא כפי שעשה. הנאשם הוא בחור צעיר מאוד אשר בעת ביצוע העבירות היה כבן 18 ועבר אך במעט את גיל הקטינות. אין ספק שגם במנותק משאלת העונש אשר יוטל עליו בסופו של יום, הנאשם כבר שילם מחיר על העבירות שביצע, הן בשל תקופת המעצר הממושכת אשר כבר ריצה ומעצר הבית שבו שהה והן בשל העובדה שלא גויס לצה"ל בשל ניהול ההליך המשפטי נגדו, על אף כוונתו לתרום ולהתנדב לשירות קרבי והחשיבות שייחס לשירות הצבאי. לאחרונה, הנאשם נישא ולנישואיו יש השפעה ממתנת עליו, כפי שהעידו הקרובים לו. 9. באשר לעונש הראוי, עיינו בפסיקה העוסקת במקרים דומים ואולם, למותר לציין, כי נסיבות המקרה ונסיבותיהם של הנאשמים העומדים לדין, שונות מעניין לעניין, ולשונות זו השפעה ניכרת על העונש הניתן בסופו של יום. רמת הענישה, כפי שנקבעה בפסיקה, נעה בין עונש של שירות לתועלת הציבור וזאת אף ללא הרשעה, לבין עונש של 24 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. במדרג הנמוך של העבירות, כפי שנקבע בע"פ 7211/04 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), שם נדון מקרה של קבוצת צעירים אשר לקחו חלק בהתפרעויות אלימות במזרח ירושלים. הנאשמים היו קטינים, למעט אחד מהם שהיה כבן 18. בהתייחס לנאשם הבגיר, נקבע כי ביצע עבירת התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, זאת ללא הרשעה, ונגזר עליו עונש של שירות לתועלת הציבור, התחייבות להימנע מעבירות וצו מבחן. במדרג הגבוה של העבירות נפסק עונש של 24 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, כאמור, אשר נגזרו על מתפרע שביצע ירי מנשקו ופגע בירך המתלונן [בת.פ. (ב"ש) 8203/05 מדינת ישראל נ' דניאל פיינר (לא פורסם)]. לציין כי באירוע ההתפרעות דנן נעצרו כמה וכמה מתפרעים, רובם קטינים אשר שוחררו ללא שהוגש נגדם כתב אישום. בת.פ. (ב"ש) 8209/05 מדינת ישראל נ' אבינועם קריספין (לא פורסם) שעסק אף הוא באותו אירוע עצמו, הסכימה המאשימה לעסקת טיעון במסגרתה הורשע הנאשם בעבירות של התפרעות, ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות, ניסיון לתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ושהייה בשטח סגור, ונגזר עליו עונש של 5 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ו-8 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בענין אחר במסגרת ת.פ. 534/05 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר דן בו כבית משפט לנוער, נדון עניינם של שלושה נאשמים קטינים, אשר השתתפו באירוע במואסי, כנדון גם בתיק זה. אותם נערים השליכו אבנים על הפלסטינים ונקבע כי ביצעו עבירה של ניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות, שזו העבירה העיקרית בה הורשע הנאשם כאן. לאחר שהתקבלו תסקירי שירות המבחן בעניינם של אותם נערים, הוחלט שלא להרשיעם ולהטיל עליהם ביצוע עבודות של"צ בהיקף לא גדול. אמנם אחד מן הנאשמים היה כבן 14 בשעת ביצוע העבירה, אך השניים האחרים היו צעירים מן הנאשם כאן בשנה אחת בלבד. המקרה שלפנינו מצוי במדרג הביניים מבחינת חומרתו. מצד אחד, מדובר בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, שהן מן החמורות, ואולם, כאמור, לא הוכח שהנאשם גרם לפציעת הצעיר הפלסטינאי, ומצד שני, אין להשוות את מקרהו למקרה של שימוש בנשק חם, אשר השימוש בו גרם לפציעה. גילו הצעיר של הנאשם והמשמעויות המיוחדות שיש לכך על שיקולי השיקום שיש לקחת בחשבון, וכן נסיבותיו האישיות, כפי שפורטו לעיל, הטו את כף המאזניים בגזירת עונשו של הנאשם לקולא. 10. לאור האמור ולאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות, לחומרה ולקולא, סברנו כי יש לתת לנאשם את ההזדמנות לשקם את חייו, כפי שכבר החל לעשות. בגזירת עונשו, שקלנו גם את תקופת המעצר אשר הנאשם ריצה בפועל וכן את תקופת מעצר הבית הארוכה, ובהתחשב בכך אנו גוזרים על הנאשם את העונשים כדלקמן: א. ששה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, בכפוף להמלצת הממונה על עבודות שירות. ב. 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, במשך שלוש שנים מהיום. הממונה על עבודות שירות מתבקש ליתן חוות דעתו תוך 30 יום.משפט פליליאלימותתקיפהפלסטינים