ביטול כתב אישום הגנה מן הצדק

ביום 15/5/07 תוקן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 ובמסגרת התיקון, תיקון מספר 51, נוספה לסעיף 149 פיסקה 10 "המאמצת" את טענת ה"הגנה מן הצדק" אשר פותחה בפסיקה, וזו לשון הסעיף: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - (10)הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית." סעיף 149 (10) מעגן בחוק את הדוקטרינה שהוכרה זה מכבר בפסיקה, דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום בשל פגיעה בעקרונות ההגינות והצדק. להלן החלטה בנושא ביטול כתב אישום הגנה מן הצדק: החלטה - נאשם 2 א. כתב האישום: 1. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות שעניינן החזקה, הפצה ומכירה של תרופות ללא רשות בעל הסימן הרשום, שלא באמצעות מוסד מוכר לשיווק התרופה ובדרך רשלנית שיש בה לסכן חיי אדם, עבירות על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב-1972 (להלן "פק' סימני מסחר") עבירות על חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין") ועבירה על סעיף 47ב לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981 (להלן פק' הרוקחים"). על פי כתב האישום הנאשם 1 היה בעל חנות "ארוס" והנאשם 2 עבד בחנות. הנאשם 1 סיפק לנאשם 2 מדי כמה ימים כדורי ויאגרה המפרים את סימני המסחר הרשומים Pfizer ו-Viagra, הנאשם 2 מכר בחנות את הכדורים המפרים וכך, שניהם נושאים באחריות למכירתם והפצתם של הכדורים המפרים. 2. בתשובתו לכתב האישום הודה הנאשם 2 (להלן "הנאשם") בעובדות המפורטות בכתב האישום אך טען כי במועדים נשוא כתב האישום ידע על כך שהכדורים הנמכרים הינם כדורים מזויפים. בהמשך העלה ב"כ הנאשם שורה של טענות נוספות, אשר יפורטו להלן. ב. טענות ב"כ הנאשם: 1. הטענה הראשונה היא טענה מקדמית ולפיה יש לבטל את כתב האישום בשל קיום "הגנה מן הצדק". טענה זו מתבססת על שני טעמים: האחד, כתב האישום הוגש בשיהוי ניכר, הנאשם נחקר בחודש יוני 2003, החקירה הסתיימה בחודש ספטמבר 2003, כתב האישום הוגש ביוני 2006, דהיינו כשלוש שנים לאחר סיום החקירה. הנאשם פנה, ביום 9/6/03 למשטרה בבקשה כי יידעו אותו על סגירת התיק (נ/2). ביום 23/6/03 המשטרה השיבה כי לאחר סיום החקירה יועבר חומר החקירה לרשויות התביעה, ואם יוחלט שלא להעמידו לדין, ישלח לו על כך אישור (נ/3). בשל חלוף הזמן סבר הנאשם כי תיק החקירה כנגדו נסגר ועל כן הגשת כתב האישום לאחר תקופה כה ארוכה יש בה משום "פגיעה קשה בתחושת הצדק ובתחושת הדרך הנכונה שרשויות צריכות לנהל" (עמ' 10 ש' 10-11 לפרוטוקול). אשר על כן, על בית המשפט לקבוע כי ה"סחבת" והשיהוי בטיפול בתיק מצדיקים את ביטול כתב האישום בשל הפגיעה בנאשם: הנאשם המשיך בחייו הרגילים, ניהל אורח חיים נורמטיבי במהלך כל השנים שחלפו ובשל ההליכים המתמשכים המתנהלים נגדו נפגעה זכותו ויכולתו לקבל אישור לשמש כמנהל מטווח. 2. הטעם השני בשלו יש לבטל את כתב האישום מקורו בטענה לאפליה שבבסיסה אכיפה בררנית. שכן כנגד חשוד נוסף בארוע, מי ששימש כשליח והעביר את כדורי הויאגרה המפרים ללקוחות, לא הוגש כתב אישום. מעמדו של הנאשם הוא כמעמד אותו שליח, אין הסבר סביר להחלטה להעמיד לדין את הנאשם ואת השליח לפטור ועל כן, גם מטעם זה על בית משפט להורות על ביטול כתב האישום. 3. שלישית, כתב האישום, בנוסחו, אינו מתאר את יסודות העבירות המיוחסות לנאשם, לא קיימת בכתב האישום התייחסות למצבו הנפשי של הנאשם וכך נעדר רכיב מודעות הנאשם לרכיב הפיזי של העובדות בעבירה. בשלב דיונים זה תיקון כתב האישום אינו מהלך תקין מאחר והנאשם השיב לאישומים. 4. בסיום טיעוניו מודיע ב"כ הנאשם בזו הלשון: "בשלב זה אני מוכן לוותר על הטענה של "הגנה מן הצדק", לצורך ביטול כתב האישום ואני שומר על זכותי להעלות טענה זו במסגרת הטעונים לעונש כשאבקש שלא להרשיע את הנאשם" (פרט' עמ' 11 ש' 12-14). ג. תשובת התביעה: ב"כ המאשימה מבקש לדחות את כל הטענות. 1. לענין השיהוי - לנאשם לא נגרם כל נזק של ממש בעקבות השיהוי בשל מספר טעמים. האחד, הנאשם מודה בעובדות כתב האישום. השני, הנאשם ידע ממהלך ההתכתבות עם המשטרה כי טרם התקבלה החלטה אם יועמד לדין וכי קיימת אפשרות כי אכן יועמד לדין. השלישי, העובדה שהנאשם אינו יכול לקבל אישור לעבוד כמפקח מטווח אינה בגדר נזק בלתי סביר לאדם החשוד בעבירות המיוחסות לו. טעם נוסף, לא נגרם לנאשם כל נזק ראייתי בשל חלוף הזמן. 2. במקרה הנדון קיים אינטרס ציבורי חשוב בהגשת כתב האישום בשל טיב העבירות וטבען באשר מדובר בעבירות העלולות לסכן חיי אדם. 3. זאת ועוד. לצד כל עבירה קצב המחוקק תקופת התיישנות ועל כן, רק במיקרים חריגים תחשב הגשת כתב אישום בתוך תקופת ההתיישנות כעומדת ב"סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" כלשון סעיף 149(10) לחסד"פ, המכיר בטענה המקדמית של הגנה מן הצדק. נסיבות המקרה הנדון אינן עומדות ב"סתירה" להוראות החוק בעניין ההתיישנות, ואין בהן כל עילה לביטול כתב האישום. 4. אין מדובר באכיפה בררנית. קיימות עובדות המאבחנות בין הנאשם לבין השליח, אין לגזור גזירה שווה בעניינם וטענת האפליה דינה להידחות. 5. באשר לניסוח כתב האישום - כתב האישום נוסח על פי החוק וההלכה, ואין מקום לציין מודעות כאשר מדובר ביסוד נפשי אשר אינו חלק אינטגרלי של העבירה וגם דין טענה זו להידחות. ד. דיון: 1. ביום 15/5/07 תוקן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן "החסד"פ"), ובמסגרת התיקון, תיקון מספר 51, נוספה לסעיף 149 פיסקה 10 "המאמצת" את טענת ה"הגנה מן הצדק" אשר פותחה בפסיקה, וזו לשון הסעיף: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - (10)הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית." 2. סעיף 149 (10) מעגן בחוק את הדוקטרינה שהוכרה זה מכבר בפסיקה, דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום בשל פגיעה בעקרונות ההגינות והצדק. דוקטרינה זו קנתה לה שבת בשיטת המשפט הישראלי מאז פסיקת בית המשפט העליון בפרשת יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 להלן "הלכת יפת"), אשר סללה את הדרך להעלאתה. הלכת יפת קבעה את אמות המידה לביטול הליכים פליליים בשל הגנה מן הצדק: "לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם או כלשון הלורד: ORESSIVE" DEVLIN". המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסבלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובעניני דיומא סתם." (הלכת יפת עמ' 360-361). הדוקטרינה הנ"ל יושמה במספר מקרים מאז הוכרה בהלכת יפת אך יישומה נותר חריג אשר יופעל רק במקרי קיצון יוצאי דופן. 3. הלכת יפת רוככה במעט בפסיקה מאוחרת לה אשר קבעה כי גם התנהגות שאינה "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" עשויה להיחשב עילה לביטול כתב האישום. "עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות." (ראה ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ,פ"ד נט(6) 776, בעמ' 807 להלן: "פס"ד בורוביץ"). 4. פס"ד בורוביץ קובע מבחן בן שלושה שלבים לעניין החלת ההגנה מן הצדק: "בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום." (פס"ד בורוביץ עמ' 808). 5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני מגיעה למסקנה כי הפגמים להם טוען ב"כ הנאשם אינם מהווים "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" המחייבת את ביטול כתב האישום. אכן, הזמן שחלף מעת סיום החקירה ועד להגשת כתב האישום הינו ארוך, ורצוי שלא כך יהא הדבר. ואולם, מן המפורסמות הוא כי רשויות האכיפה, החקירה והתביעה, נמצאות תדיר תחת עומס עבודה רב ועל כן, המצב הרצוי אינו המצב המצוי. התוצאה היא כתבי אישום אינם מוגשים בסמוך למועד השלמת החקירה אלא, לעיתים, לאחר עבור פרק זמן ממושך. ומן הכלל אל הפרט. איני רואה בהגשת כתב האישום במועד שהוגש משום שיהוי העולה כדי פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, על אחת כמה וכמה משהודע לב"כ הנאשם בנ/3 כי אם יוחלט שלא להגיש כנגד הנאשם כתב אישום תישלח על כך הודעה בכתב. הנאשם לא קיבל הודעה, הוא ידע כי הוא צפוי לעמוד לדין ואינו יכול לטעון כי הסתמך על כך שלא יוגש נגדו כתב אישום. 6. באשר לענין האפליה של אכיפה בררנית - חזקה היא כי פעולותיה של הרשות המינהלית חוקיות ועל הטוען לפסלותן נטל ההוכחה להפרכת חזקה זו. (ראה בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 307). בחנתי את העובדות שבפני והגעתי למסקנה כי, על פניו, אין יסוד לטענה בדבר אכיפה בררנית פסולה. הנאשם עבד כמוכר בחנות והוא מי שנתן את הכדורים המזויפים לרוכשים במו ידיו. מעמדו של השליח, לכאורה, שונה. כאמור, ביטול כתב אישום על סמך הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק הינו כלי חריג אשר הפעלתו נועדה למיקרים קיצוניים, בודדים ויוצאי דופן, מיקרים בהם הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות חריפה ובולטת עד כי התרופה היחידה לפגמים שנפלו בהליכים הינה ביטול כתב האישום, עובר לבירור האישומים גופם. במקרה דנן, לא הוצגו בפני ראיות לביסוס הטענה בדבר הפגם אשר כותרתו "אפליה" ולא מצאתי כי נפלו פגמים העלולים לקפח את הגנתו של הנאשם או את זכותו לניהול משפט הוגן. 7. סוף דבר - על סמך האמור במקובץ לעיל, הבקשה נדחית. נשמרת לב"כ הנאשם הזכות, אותה ביקש לעצמו בשולי דבריו, להעלות את הטענות בכל שלב אחר של הדיון, ככל שהדבר מתחייב מהוראות החוק והפסיקה. משפט פליליהגנה מן הצדקביטול כתב אישום