מתי תתאפשר אי הרשעה בפלילים ? במקרה של נאשמים בגירים, בית המשפט יטה שלא להרשיע או לבטל הרשעה, רק כאשר מצטברות נסיבות אישיות מיוחדות אשר יש בהן כדי להוות משקל נגד מכריע אל מול האינטרס הציבורי הדורש הרשעת העבריין והענשתו. הפסיקה בסוגיית ההמנעות מהרשעה עניפה. נסקור להלן חלק ממנה: בר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל תק-על 85(3), 737, נכתבו הדברים הבאים: ".. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההימנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות". בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337, עמ' 342, צוין כי: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים .." . ועוד נאמר שם: "הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" ( שם בעמ' 344, מול האות ז). מלים אחרות, חריג זה מתקיים כאשר: "שיקולים אינדיוידואליים הנוגעים לנאשם [עשויים] להיות כה כבדי משקל עד כדי שבאיזון הכולל הם יגברו אף על אינטרס הציבור באכיפה מלאה של החוק בדרך של הרשעה וענישה" (ת"פ (י-ם) 394/97 מדינת ישראל נ' אלישיר הנקין, תק מח 97(3), 3163). כאשר מדובר בנאשמים בגירים נקבע כי: ".. במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה" (ע"פ 2669/00, מדינת ישראל נ' פלוני ואח' פ"ד נד(3), 685, 690, מול האות ג). להלן פסק דין בנושא אי הרשעה: פסק - דין ראשית דבר ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר. פרידמן פלדמן, ס. נשיא) בתיק פ' 4788/06 מיום 28.2.08 בו הורשעה המערערת, על פי הודאתה, בביצוע עבירה של זיוף, עבירה לפי סעיף 418 רישא לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: החוק, או חוק העונשין), ובעבירה של קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק. בגין הרשעת המערערת השית עליה בית המשפט קמא עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. עובדות כתב האישום 3. על פי כתב האישום, במהלך השנים 2003-2004 עבד בעלה לשעבר של המערערת בבנק יהב ושימש יו"ר ועד העובדים של הבנק. באותה תקופה הייתה עדיין המערערת נשואה לבעלה ובני הזוג גידלו שלושה ילדים. אחת ההטבות שהציע הבנק לעובדיו הייתה קרן רווחה (להלן: הקרן) אשר הוקמה למטרת השתתפות במימון פעילויות רווחה של עובדי הבנק ובני משפחותיהם. בין היתר, השתתפה הקרן במימון מנויים למרכזי ספורט, חוגי ספורט, מלאכה, תרבות וכדומה. השתתפות הקרן נעשתה רק כנגד קבלות, בהן נקובה עלות הפעילות. המערערת, בעלה ובני משפחתה לא היו רשומים בחוגים כלשהם המזכים אותם בהחזר כספי מהקרן. חרף זאת, הגישו המערערת ובעלה לקרן קבלות מזויפות ואישורים מזוייפים לפיהם רשומים המערערת, בעלה וילדיהם בחוגים שונים המזכים אותם בהחזר כספי מהקרן. כדי להוציא את התוכנית אל הפועל, יצרה המערערת אישורים שנחזו להיות אישורים אמיתיים, בין היתר, מהמוסדות הבאים: מתנ"ס פסגת זאב, מרכז ויצ"ו למשפחה, מנהל קהילתי נווה יעקב, ומוסדות נוספים. אישורים אלו כללו הצהרה לפיה בני המשפחה רשומים בחוגים, פירוט לגבי מהות החוגים ופירוט הסכומים ששולמו עבור אותם חוגים. בנוסף, כללו האישורים שם אשר נחזה להיות שמו של הגורם המאשר על גבי קבלות. בעלה של המערערת הגיש בקשות להחזר כספי מהקרן, להן צירף את האישורים והקבלות המזוייפים. כך קיבל מהקרן החזר כספי בסך של כ- 7,500 ₪. 4. עוד בשלב הטיעונים לעונש בבית המשפט קמא, ביקש הסנגור להימנע מהרשעת המערערת ונימק זאת בעובדה שלפני גירושיה זכתה המערערת ליחס של ניצול והשפלה מבעלה שהיה זה אשר לחץ עליה לבצע את העבירה. משהמערערת ובעלה התגרשו, היא חיה בנפרד עם שלושת ילדיה ומחפשת עבודה לפרנסתם. הוא טען כי הרשעה במצב זה תפגע בסיכוייה למצוא עבודה ראויה. הסנגור הגיש לעיון בית המשפט מכתב מבנק יהב למשטרה לפיו חזר בו הבנק מתלונתו נגד המערערת. בנסיבות אלו, ביקש הסנגור לאמץ המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המערערת. טיעוני באי כוח הצדדים 5. טיעוני המערערת: בית המשפט מתבקש לבטל את הרשעת המערערת בגין קיומן של נסיבות אישיות המצדיקות ביטול ההרשעה. הותרת ההרשעה על כנה תחסום בפני המערערת את האפשרות למצוא עבודה ממנה יתפרנסו בכבוד היא וילדיה. אין למערערת השכלה מקצועית כלשהי, היא סיימה 12 שנות לימוד ואין לה ניסיון תעסוקתי רב. המעסיקים אליהם פנתה שאלוה גבי עברה הפלילי, כך שלא מדובר בחשש תיאורטי גרידא. עד כה לא הצליחה המערערת למצוא עבודה; המערערת הודתה בעבירה ובכך לקחה אחריות על מעשיה; לאחר המקרה התפרק התא המשפחתי וכעת נושאת המערערת בפרנסת שלושת ילדיה, זאת בשעה שבעלה לשעבר אינו משלם לה מזונות באופן סדיר; על פי מכתב מאת אגף הרווחה של עיריית ירושלים (סומן מע/2) בעלה לשעבר ממשיך להתנכל למערערת וממשיך לנהוג כלפיה באלימות; הרשעת המערערת בעבירות לא כללה הרשעה בנסיבות מחמירות. 6. המערערת ציינה בפנינו כי כבר מגיל 14 החלה לעבוד באופן רציף. היא עבדה עד לחשיפת הפרשה וגירושיה, כי אז פוטרה מעבודתה בסופר מרקט וכל ניסיונותיה למצוא עבודה עלו בתוהו. זאת, בין היתר, בשל העובדה שאין באפשרותה לקבל תעודת יושר. המערערת חזרה והדגישה, כי עבודה הינה הכרח בעבורה, בעיקר נוכח העובדה שבעלה לשעבר אינו משלם מזונות באופן סדיר. 7. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. הכלל הנהוג במקרים כאלו הינו הרשעה. רק במקרים נדירים נעתרים בתי המשפט לבקשה שלא להרשיע נאשם, זאת רק עת מתקיימים שני תנאים: האחד, חומרת העבירה מאפשרת אי הרשעה, והשני, הרשעה תוביל לפגיעה ממשית בשיקום הנאשם. שני התנאים האמורים אינם מתקיימים במקרה דנן; לא מדובר במעידה חד פעמית, אלא בסדרת מעשים רצופים של זיוף, תוך מטרה לרמות את הבנק; המערערת הפגינה שותפות ויצירתיות, עת המציאה שמות, מקומות וסכומים לאישורים המזוייפים השונים. ללא שיתוף הפעולה של המערערת מעשי המרמה לא היו מצליחים; הותרת ההרשעה יש בה אזהרה לכל מי שיקבל את המערערת לעבודה ועליו לקחת את העובדה הזו בחשבון; באשר לתנאי השני - פגיעה באפשרות שיקומה, לא הראתה המערערת פגיעה ממשית בעתידה. הוא הוסיף, כי רוב הזמן הייתה המערערת מובטלת. תסקיר המבחן 7. על פי תסקיר המבחן אשר הוגש לבית משפט קמא, המערערת הינה אשה אשר חוותה משברים וקשיים רבים במהלך חייה. כעת היא מצויה במצוקה המתבטאת בקשיים נפשיים, בחרדה קשה עם סימפטומים פיזיים ותחושת דיכאון וחוסר אונים. שירות המבחן התרשם כי המערערת נוצלה והושפלה על ידי בעלה, הנמצא אף הוא בטיפולו של שירות המבחן. לאור המתואר בתסקיר, המליץ שירות המבחן שלא להרשיע את המערערת על מנת שלא לפגוע בסיכויי העסקתה, זאת בעיקר נוכח היותה אם חד הורית לשלושה ילדים. שירות המבחן המליץ לבית המשפט להסתפק בצו מבחן ושירות לתועלת הציבור. דיון 8. הכלל הרחב הוא, כי מי שנמצא אשם בביצוע העבירה המיוחסת לו, יורשע בדין וייענש. חוק העונשין מאגד בתוכו עבירות שעבירה עליהן מהווה פגיעה בערכים עליהם מבקשת החברה להגן. הצורך בהרשעת העבריין והענשתו בא לשרת הן מטרה זו של הגנה על האינטרס הציבורי והרתעה מפני פגיעה בו, והן מתן ביטוי לעמדה של אכיפת החוק באופן שיוויוני. ואולם, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, כפי שיובהר בהמשך, רשאים בתי המשפט לקבוע, בהכרעת דינם בעניינו הספציפי של נאשם, כי הלה ביצע אמנם העבירה המיוחסת לו בכתב האישום אך להמנע מהרשעתו תוך העמדתו במבחן או חיובו בשירות לתועלת הציבור או שניהם - זאת תחת הרשעתו וענישתו בעטייה. סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, שעניינו "ביטול הרשעה", מאפשר לבית המשפט, אשר כבר הרשיע את הנאשם, לבטל דבר הרשעתו בטרם גזר דינו ולהטיל על הנאשם צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור. מתי תתאפשר אי הרשעה 9. הפסיקה בסוגיית ההמנעות מהרשעה עניפה. נסקור להלן חלק ממנה: בר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל תק-על 85(3), 737, נכתבו הדברים הבאים: ".. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההימנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות". בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337, עמ' 342, צוין כי: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים .." . ועוד נאמר שם: "הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" ( שם בעמ' 344, מול האות ז). במלים אחרות, חריג זה מתקיים כאשר: "שיקולים אינדיוידואליים הנוגעים לנאשם [עשויים] להיות כה כבדי משקל עד כדי שבאיזון הכולל הם יגברו אף על אינטרס הציבור באכיפה מלאה של החוק בדרך של הרשעה וענישה" (ת"פ (י-ם) 394/97 מדינת ישראל נ' אלישיר הנקין, תק מח 97(3), 3163). כאשר מדובר בנאשמים בגירים נקבע כי: ".. במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה" (ע"פ 2669/00, מדינת ישראל נ' פלוני ואח' פ"ד נד(3), 685, 690, מול האות ג). 10. סיכומם של דברים: במקרה של נאשמים בגירים, כמו בענייננו, בית המשפט יטה שלא להרשיע או לבטל הרשעה, רק כאשר מצטברות נסיבות אישיות מיוחדות אשר יש בהן כדי להוות משקל נגד מכריע אל מול האינטרס הציבורי הדורש הרשעת העבריין והענשתו. נסיבות שכאלו יתקיימו, בין היתר, כאשר הנזק הצפוי מההרשעה איננו עומד ביחס סביר לחומרת העבירה, בהעדר עבר פלילי, כשהנאשם אינו מפיק טובת הנאה כלשהי ממעשה העבירה, או כאשר הנזק העלול להיגרם לנאשם גובר על התועלת שבהרשעה. אי הרשעה ושירות לתועלת הציבור 11. סעיף 71א(ב) לחוק העונשין מקנה לבית המשפט האפשרות להימנע מהרשעה, אף שהאישום הוכח, ולהורות על מתן צו שירות של תועלת הציבור, ללא הרשעה. בית המשפט לא יעשה שימוש גם בסמכותו זו, שהינה סמכות מיוחדת ויוצאת דופן במהותה, אלא במקרים נדירים כאשר אופי המעשה נושא ההרשעה ונסיבותיו האישיות הנדירות של הנאשם מצדיקים כן. ככלל, במסגרת הכרעה בשאלה אם להטיל על נאשם שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, יש להביא בחשבון, בעיקרם של דברים, השיקולים הבאים: האם זו עבירה ראשונה של הנאשם; חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; האם משקף ביצוע העבירה על ידי הנאשם דפוס של התנהגות כרונית או שמא המדובר בהתנהגות מקרית; יחסו של הנאשם לעבירה; משמעות ההרשעה גבי דימויו העצמי של הנאשם והשפעת ההרשעה על תחומי פעילותו. מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבורי, אשר מניחים הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה וכן על האפקט הציבורי של ההרשעה (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 344). מן הכלל אל הפרט 12. נבחן האם מצדיק המקרה שלפנינו את החריגה מכלל ההרשעה לאור הקריטריונים שהוצגו לעיל: פגיעה בשיקום: כיום המערערת הינה אם חד הורית שאינה מקבלת מזונות מבעלה לשעבר באופן סדיר; המצב הנפשי והפיזי בו נמצאת המערערת מצביע על חוסר אונים ועל הצורך שלה בסיוע ותמיכה במידה לא מבוטלת. המערערת הדגישה בפנינו את קשייה במציאת עבודה משאיבדה את עבודתה הקודמת בשל ההרשעה. אנו סבורים כי ניתן ללמוד ממצבה הנפשי ומקשייה במציאת עבודה כי הרשעה אכן פוגעת פגיעה חמורה מהרגיל בה ובשיקומה. סוג העבירה: המערערת הודתה בעבירות זיוף וקבלת דבר במרמה, עבירות שאין להקל בהן ראש. מהפסיקה שהוצגה על ידי הצדדים עולה כי במקרים מסויימים בסוג זה של עבירות הוחלט לא אחת שלא להרשיע בגינן, ואילו במקרים אחרים חומרת העבירות הייתה קשה עד כדי כך שבקשת אי ההרשעה נדחתה. במקרה שלפנינו נראה כי בחינה מדוקדקת של תפקיד המערערת בעבירה ומידת הרצון שלה לקחת בה חלק עשויים לגבור על שיקולי הענישה שמנגד: כך, העובדה כי במסגרת מערכת היחסים שלה עם בעלה לשעבר סבלה המערערת מתוקפנות, ניצול והשפלה וכי הוכרחה לציית לו, בין היתר בביצוע העבירה, מהווה בעיננו שיקול משמעותי. נראה כי המערערת לא הפיקה כל תועלת אישית או הנאה מביצוע העבירות היות שהכספים שנלקחו במרמה הועברו לחשבונו של בעלה לשעבר. עובדה זאת, בצירוף העובדה כי תפקידה בביצוע העבירה היה משני - המערערת לא הייתה היוזמת אלא אחת מהמבצעים, אשר, כאמור, חשה כורח לציית לבן זוגה בביצוע העבירה - מובילים אותנו לקבוע כי במקרה זה ניתן לבטל את הרשעה. אנו סבורים כי הויתור על ההרשעה פוגע באינטרס הציבורי במידה פחותה מהפגיעה בשיקום המערערת. אנו בדעה כי בנסביות המפורטות לעיל, שיקום המערערת משרת אף הוא אינטרס ציבורי משמעותי, לאור הקשיים הרבים שחוותה בחיים עם בעלה לשעבר בנוסף לקשיים עמם היא חייבת להתמודד כיום. לשיקולים אותם ציינו לעיל מצטרפים גם הנתונים הבאים: א. בפנינו מערערת חסרת עבר פלילי שזו לה עבירה ראשונה. נכונה טענת המשיבה כי מדובר בעבירה מתמשכת, אולם התרשמנו, למרות זאת, כי מדובר בשרשרת אירועים אחת, שלא תחזור על עצמה. אנו מאמינים כי מדובר בעבירה ראשונה ואחרונה של המערערת וכי לא מדובר בדפוס התנהגות כרונית. על כן, איננו מקבלים את הטענה כי יש הגיון באזהרת מעסיקים עתידיים מפניה. ב. נסיבות חיי המערערת עוד מילדות, כפי שהן מפורטות בתסקיר המבחן, קשות הן. ג. הבנק המתלונן ביטל את התלונה נגדה במשטרה. ד. בשונה מבעלה- לא היה במקרה זה ניצול של תפקיד ומעמד המערערת לשם ביצוע העבירות. ה. המערערת הודתה, לקחה אחריות מלאה על מעשיה והביעה חרטה הנראית לנו כנה. מכל המפורט לעיל, אנו מסיקים כי מתקיים התנאי שהציבה הפסיקה, וכי אכן- נוצר יחס בלתי סביר בין הנזק שנגרם למערערת מהרשעה בדין לבין חומרת העבירה. בנסיבות אלו, אנו סבורים כי איזון נכון של כל השיקולים מוביל לקבלת הערעור ולהוראה על ביטול הרשעת המערערת. 13. לסיכום, הערעור מתקבל, הרשעת המערערת בטלה בזאת ואנו מטילים על המערערת עונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות. שירות המבחן יכין ויגיש לנו תוכנית מתאימה עבור המערערת, וזאת בתוך 15 ימים לאחר סיום העיצומים. המערערת תתייצב לאחר הגשת התוכנית לביצוע השירות במקום ובמועד שבית המשפט יאשר. משפט פליליהרשעהאי הרשעה