המבקשות עותרות לחייב את המשיב במתן ערובה להוצאות בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). לטענתן, המשיב מתגורר בצרפת, מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ואם תדחה התובענה תתקשנה לגבות מהמשיב את ההוצאות אשר תפסקנה לטובתן. להלן החלטה בנושא תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי: החלטה 1. רקע א. התובע, תושב צרפת יליד 1947, התארח בזמן הרלבנטי לתביעה הנדונה במלון הנתבעות 1 ו- 2. ב. ביום 3.1.03 במהלך שהותו במלון הנתבעות, פונה התובע לבי"ח "יוספטל" באילת כשהוא סובל מחום גבוה, חולשה והקאות. בבדיקה בבית החולים הועלה חשד, שאושר, כי הנ"ל סובל מתסמינים של "מחלת הליגיונרים". ג. לטענת התובע, בעקבות רשלנותם של הנתבעים, נדבק בחיידק הנ"ל. ד. הנתבעים מכחישים את דבר הידבקותו במלון וטוענים כי אין כל קשר סיבתי בין שהייתו במלון לבין המחלה בה לקה. ה. בפני בקשה להורות למשיב להפקיד ערובה, עפ"י תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") להבטחת תשלום הוצאות המבקשות אם תדחה תביעתו. 2. טענות המבקשות: א. המבקשות עותרות לחייב את המשיב במתן ערובה להוצאות בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). לטענתן, המשיב מתגורר בצרפת, מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ואם תדחה התובענה תתקשנה לגבות מהמשיב את ההוצאות אשר תפסקנה לטובתן. ב. לטענת המבקשות, הלכה שדי בהיות התובע תושב חוץ כדי לחייבו במתן ערובה להוצאות הנתבע. כפי שעולה מכתב התביעה המשיב מתגורר מחוץ לשטח המדינה, בצרפת, ובאם תדחה תביעתו, תתקשנה המבקשות ואף בלתי אפשרי יהיה לגבות את המגיע להן, אם תזכנה בהוצאות. המשיב לא מצביע על שום נכסים בארץ מהם תוכלנה המבקשות להיפרע. ג. לטענת המבקשות, סיכויי הצלחת התביעה הינם נמוכים ביותר ולצורך הוכחת תביעתו עליו לעבור מס' משוכות: להוכיח באמצעות חוו"ד כי סבל ממחלת הליגיונלה וכן להוכיח באמצעות חוו"ד כי נדבק במחלה במהלך שהותו במלון וכן עליו להוכיח כי נדבק במחלה בשל רשלנותן של הנתבעות. 3. טענות המשיב: לטענת ב"כ המשיב זה המקרה הקלאסי שבו יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" בנוגע לקשר שבין מחלת המשיב לבין השהות במלון המבקשת. כמו כן טוען המשיב כי לאחרונה צורפה חוו"ד רפואית של פרופסור שפיצר המתייחס לקשר הסיבתי שבין המחלה לבין שהותו במלון בתקופה הרלבנטית. 4. דיון והכרעה א. כאמור בתקנה 519 לתקנות: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע". ב. המקרים בהם מפעיל בית המשפט את סמכותו לפי תקנה 519, הם בעיקרם: 1) התובע מתגורר בחו"ל, אינו מתפרנס בארץ ואין לו נכסים בארץ. 2) התובע נמנע להמציא את מענו הפרטי, או עשה מעשה ממנו ניתן להסיק כי בכוונתו להתחמק מתשלום ההוצאות אם יפסיד. 3) מתברר במהלך המשפט שסיכויי הצלחת התביעה קלושים ביותר, וכי כתב התביעה מושתת על מרמה וכזב. ג. ככלל, לא מחייב בית המשפט תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. עם זאת תקנה 519 מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות זאת (זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 900, גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה חמישית, עמ' 538, 539) . ד. כאמור ברע"א 2808/00 הנ"ל מפי כב' השופטת א. פרוקצ'יה: "… במסגרת השיקולים המנחים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהטלת ערובת הוצאות, פועל בראש וראשונה השיקול כי אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת מן הטעם, כי זכות האזרח לפנות לבית המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית, וזכותו להתדיין עם בעל ריבו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תידחה… יתר על כן, בהטלת ערובה להוצאות יש כדי לפגוע בזכות הקניין של התובע, המוכרת כזכות יסוד מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם מבחינה זו, ומכיוון שמדובר בזכות חוקתית, הטלתה של ערובה העשויה לכרוך עימה פגיעה כזו, מן הדין שתיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד…". ה. בבקשה מסוג זה, מתנגשות: שתי זכויות יסוד: זכות המשיב ל"גישה לערכאות" וזכות המבקשת לקניינה. הנגישות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה. יש הרואים בה זכות נעלה על חוקי היסוד, כפי שנאמר על ידי כבוד השופט חשין בע"א 633/95 ארפל נ' קליל תעשיות, פד"י נא (3) עמ' 577: "דעתי - שלי היא, כי זכות הגישה לבית המשפט, אין היא זכות יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות - יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומר אני - כי נעלה היא על זכות - יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית המשפט הינה צינור החיים של בית המשפט. התשתית לקיומן של הרשות השופטת ושל שלטון החוק". לאור כל אלו, פרשנות תקנה 519 צריכה להיעשות על דרך הצמצום, ובמקרים חריגים בלבד. ו. יש איפוא בזכות הגישה לערכאות כדי לצמצם את תחולת תקנה 519 ולהשפיע על גובה הערובה, אך לא עד כדי איונה או בטלותה של התקנה. ז. המקרה הקלאסי לחיוב בערובה כפי שנקבע: "כאשר מתגורר התובע בחו"ל, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על הנכסים הנמצאים בארץ שמהם יוכל להיפרע" - זהו נימוק מספיק לחיובו בהפקדת ערובה (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, פיסקה 691). הלכה פסוקה היא שאין לחייב תובע להפקיד ערובה כתנאי לניהול הליך, אלא במקרים יוצאי דופן (ראה למשל רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב פ"ד נ"ד (2) 845) אך קביעה זו, יחד עם לשון תקנה 519 (א), מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר אימתי לחייב תובע ליתן ערובה. 5. לאור כל האמור לעיל ואף מבלי צורך להכנס לשאלת סיכויי התביעה, אני מחייבת את המשיב להפקיד ערובה כספית בסך -.7,500 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה בלתי מוגבלת בזמן תוך 30 יום מהיום , שאם לא כן, תידחה תביעתו. ערובה להבטחת הוצאותתקסד"א 1984 (הישנות)