להלן פסק דין בנושא פסק דין על דרך הפשרה בסדר דין מקוצר: פסק דין כללי 1. בדיון מתאריך 14/06/05 הסכימו ב"כ הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה עפ"י סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 על בסיס כתבי הטענות, כתב התביעה והבקשה למתן רשות להתגונן ולאחר שיגישו סיכומים בכתב, אשר הוגשו בפועל. התביעה 2. בתאריך 12/06/96 הזמינה התובעת מהנתבע, שהיה בעל מסגריה, בנית מחסן עפ"י הצעת מחיר שקיבלה קודם לכן ואשר אמור היה להיות חלק ממפעל לעיבוד שיש אשר היה בכוונתה להקים באזור הדרום. בסמוך לאחר ההזמנה שילמה התובעת לנתבע מקדמה ע"ח המחיר המוסכם בתשלומים ובסכום כולל של 105,153 ₪. התובעת טוענת כי הנתבע ידע כי לצורך הקמת המפעל היא זקוקה לקבל אישורים, לרבות ממינהל מקרקעי ישראל וסוכם כי הנתבע יחל בביצוע העבודות רק במועד בו תאושר תוכנית הקמת המפעל, ולמעשה שולמה המקדמה עפ"י בקשתו של הנתבע. בכספי המקדמה רכש הנתבע חומרי מסגרות ובניין והקים מבנה וסככה בשטח המסגרייה שלו והשתמש בהם לצרכיו הפרטיים. בשנת 2002 פנתה התובעת אל הנתבע והודיעה לו כי התוכנית להקמת המפעל לא אושרה ועל כן עליו להשיב את המקדמה הכספית ומשלא השיב הוגשה התביעה הכוללת גם חיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית. ההגנה 3. בתצהירו של הנתבע אשר צורף לבקשה למתן רשות להתגונן אין הוא כופר בקבלת סכומי הכסף אותם טוענת התובעת כי שילמה לו, אך טוען שאין המדובר במקדמה אלא בתשלום עבור העבודה שהוזמנה אשר השלב הראשון הינו בניית הקונסטרוקציה למחסן. עלות החומרים שנצרכו להקמת המחסן ואשר נרכשו ע"י הנתבע ובנוסף שכר ששילם לפועלים עולים על הסכום אשר קיבל מהתובעת. הנתבע טוען כי לא ביקש מהתובעת מקדמה או הטבות והתשלומים היו בהתאם להזמנה שסוכמה, כחצי שנה לאחר שהעביר הצעת מחיר וכלל לא היה פנוי לעבודות באותה עת שכן עסק בביצוע עבודות אחרות בהיקפים גדולים. לתובעת לא היה קרקע להצבת המחסן והיא זו אשר ביקשה לבצע את ההזמנה ולשלם את התשלום הראשון כדי לשמר את מחיר ההצעה ולא גילתה לנתבע את כל העובדות כפי שהתבררו בדיעבד. הקונסטרוקציה שנבנתה הייתה מצויה בחצרו של הנתבע ובפניותיו למנהל התובעת נענה על דבר הקשיים להקמת המפעל ולכן הודיע כי על מנת למנוע בלאי בקונסטרוקציה יעשה בה שימוש ובמועד בו תבקש התובעת הוא יעמיד לה מבנה בכל אתר שתחפוץ. הנתבע מדגיש כי במהלך השנים לא דרשה התובעת החזר כספים אלא את קבלת המבנה לאחר שתמצא קרקע להצבתו. רק במחצית שנת 2002 החלה התובעת לדרוש את קבלת הכספים ששילמה והנתבע השיבה כי הוא מוכן לקיים את חלקו בהסכם ולהציב את המחסן לפי קביעת התובעת. עוד טוען הנתבע כי הציע לתובעת אם רצונה בביטול ההסכם, לדון עמו בתנאי הביטול ובגובה ההחזר הכספי לאחר שקיבל את דרישת ההשבה של הכספים בהודעה על ביטול העסקה. הנתבע סבור שאין לחייבו לשלם לתובעת אשר הפרה עמו את ההסכם, סכום כפול ויותר ממה ששילמה ובמיוחד בתקופה של שפל בענף המסגרות ובניית מחסנים במשקים באשר מקור פרנסתו ממסגרות נגרע כמעט לחלוטין. דיון והכרעה 4. ההכרעה נדרשת בשלב מקדמי מבלי שהוגשו הראיות המלאות באשר גרסתו של הנתבע מפורטת בתצהירו, עליו לא נחקר. יצוין כבר עתה כי הסכום לגביו יש להתייחס באשר בא בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין הצדדים, בנסיבות העניין, הינו הסכום ששילמה התובעת, ללא מע"מ, דהיינו סך של 89,875 ₪ נכון לתאריך 12/06/96. עוד יצוין כי הצעת המחיר שאושרה בהסכם בין הצדדים איננה מציינת מועד לתחילת ביצוע העבודות ו/או לסיומן ועל כן טענות הצדדים לגבי מה שסוכם ו/או מה שנאמר בחלק מההתקשרות הינן טענות בעל פה ללא ביסוס בכתובים. יחד עם זאת יש לבחון את ההתנהלות במבחן הסבירות כפי שקובע חוק החוזים לגבי מועד שלא סוכם ע"י הצדדים ולגבי מרכיבים אחרים בהתקשרות חוזית שלא הוגדרו ע"י המתקשרים. הנתבע לא פירט בתצהיר את טענתו לפיה רכישת חומרי הבנייה והקמת הקונסטרוקציה עלו לו יותר מהסכום שקיבל מהתובעת וכן לא פירט את "הסכומים הגבוהים" שלטענתו שילם כשכר עבודה לפועלים. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבע כי נזקי הנתבע על בסיס רווחיות של 20% משווי העסקה מביאים לנזק לנתבע בשיעור של 52,868 ₪. אין ספק כי לצורך הקמת הקונסטרוקציה השתמש הנתבע בכספים שקיבל מהתובעת, לרבות רכישת חומרים ולשכר עבודה לעובדיו ועל כן לא כל הסכום שקיבל יכול להיחשב לרווח בידיו. יש אף לזכור כי הקונסטרוקציה בפועל ולמעשה נותרת בידיו של הנתבע מאז ועד היום ועד בכלל וכי הוא עשה ועושה בה שימוש המביא לו רווחים. 5. סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות) קובע את חובת ההשבה למקרה בו בוטל חוזה מבלי הצורך לקבוע מי מבין הצדדים הוא המפר. במקרה של ביטול לא מוצדק של חוזה עומדת לצד השני הזכות להפחית מחובת ההשבה המוטלת עליו את נזקיו, ולהפחית מסכום הכסף אותו עליו להשיב את סכומי הנזקים שנגרמו לו ע"י מבטל החוזה שלא כדין. בענייננו, גם אם טוען הנתבע כי היה מעוניין לקיים את ההסכם ולבצע את העבודה הרי שהסכמה נטענת זו לאחר 6 שנים בהם לא פעל הנתבע להשלמת העבודה ונקט בכלל של "שב ואל תעשה" נשמעת מאולצת במידת מה. מכל מקום מתצהירו של הנתבע עולה כי במחצית שנת 2002 קיבל את הודעת הביטול וגם אם לא הייתה לרוחו הסכים לה ואף הציע לתובעת לדון עמו בתנאי הביטול וגובה הסכום שיחזיר. התנהגותו של הנתבע , כאמור, מהווה הסכמה מצידו לביטול העסקה. 6. התובעת לא יכולה הייתה להשלים את ההסכם בהעדר קרקע להקמת מפעלה ואולם תקופה של 6 שנים ויותר איננה על פניה, זמן סביר ולא הובהר מדוע דרוש היה לה לתובעת פרק זמן גדול כל כך ואף לא נטען כי במהלך אותם שנים היה לה קשר עם הנתבע בעניין השלמת העבודות שהוזמנו. עוד יצוין כי בין מועד קבלת הצעת המחיר למועד אישרוה בשנת 1996 חלפה כמחצית שנה, תקופה בה היה על התובעת לדעת מהו פרק הזמן לביצוע העבודות, ואם כטענתה, לא סוכם על מועד מוגדר לביצוע הרי כפי שציינתי לעיל שש שנים הם פרק זמן לא סביר. 7. בהביאי בחשבון את כל הנסיבות המקרה ולאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם על בסיס המצב המשפטי ולאור העובדות המצויות בשלב זה בפני וכן בהביאי בחשבון את עקרון הפשרה אשר בסיס ההסכמה הדיונית שהביאה להכרעה מהירה ללא צורך בהליכים מרובים. לאור כל השיקולים דלעיל אני מחייב את הנתבע לשם לתובעת סך של 72,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 26/04/04 ועד לתשלום בפועל. בנסיבות העניין ולאור ההסדר ישא כל צד בהוצאותיו. הגזברות תחזיר לב"כ התובעת את אגרת התביעה בהתאם להוראות תקנה 15 ב' לתקנות בית המשפט / אגרות. סדר דין מקוצרפסק דין בפשרה (סעיף 79א')