פסק דין ללא הגשת סיכומים

בית המשפט ציין בפסיקתו כי מאחר ולא הוגשו סיכומים ומאחר ומלוא העובדות והנימוקים המשפטיים כבר הובאו בפניו בהרחבה בכתבי טענותיהם של הצדדים, הוחלט להפעיל את הסמכות לפי תקנה 160 (ד') סיפא תסד"א תשמ"ד 1984, ולהכריע בתובענה על יסוד כתבי הטענות.

להלן פסק דין בנושא פסק דין ללא הגשת סיכומים:

פסק דין

כללי:

באי כוח הצדדים באדיבותם, הסכימו, כי פסק הדין בתובענה זו יינתן על יסוד הכתב.

בהחלטתי מיום 16.7.07, קבעתי את סדר הגשת הסיכומים.

סיכומי התובע היו אמורים להיות מוגשים, עד ליום 15.10.07 ואילו סיכומי הנתבעת 45 יום לאחר מכן.

עתה הובא התיק בפניי ואין בו סיכומים כלל.

שקלתי בדעתי האם משמעות העדר הסיכומים היא, כי התובע זנח את תביעתו ולפיכך, יש מקום למחיקת התובענה מתוקף סמכות בית המשפט במקרים מעין אלה.

לסיכומו של דבר, מאחר ומלוא העובדות והנימוקים המשפטיים כבר הובאו בפניי בהרחבה בכתבי טענותיהם של הצדדים, החלטתי להפעיל את סמכותי לפי תקנה 160 (ד') סיפא תסד"א תשמ"ד 1984, ולהכריע בתובענה על יסוד כתבי הטענות.

התביעה:

התביעה הוגשה ביום 13.2.07 והוגדרה כ"פסק דין הצהרתי, צו מניעה".

התובע טוען, כי בשנת 2002 פנתה אליו הנתבעת בעניין דו"ח חניה.

התובע מצא, כי מדובר בדו"ח משנת 1998 שסכומו המקורי הינו 70 ₪.

התובע ניהל התכתבות עם הנתבעת כמפורט בסעיפים 3-8 לכתב התביעה, וטען כי מדובר בדו"ח שאינו מוכר לו שמעולם לא נמסרה עליו הודעה ועל כן חלה עליו התיישנות ואין מקום לנקוט הליכי גביה בגינו.

לא למותר לציין, כי התובע הכחיש מכל וכל, את עצם ביצוע עבירת החניה הנזכרת בדו"ח.

התובע טען, כי הוא לא קיבל כל הודעה על הקנסות תוך שנה מיום ביצוע העבירה הנטענת.

מאחר וחלפו שלוש שנים, לטענתו התיישן הדו"ח.

שליחת פלט המחשב, על ידי הנתבעת אינו מהווה ראיה חוקית.

התובע נסמך על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בת.ק 4984/04 כהן יפעת נ' עירית ירושלים, ניתן מפי כב' השופט טננבוים ביום 25.7.05.

התובע הגיש תביעה בת. א (ת"א) 18758/06 , ובה טען לצו מניעה כנגד הנתבעת, בטענה כי הן העבירה התיישנה והן העונש התיישן.

דרך מקרה, באה התביעה הזו בפניי ואנוכי הכרעתי בהחלטתי מיום 11.5.06, אשר צורפה לכתב תביעה זה כנספח ט', כי הסמכות העניינית לדיון בטענה כי העבירה התיישנה מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. בגררה, סברתי שם כי ראוי שבית המשפט לעניינים מקומיים יתייחס גם לטענת העונש.

בית המשפט לעניינים מקומיים, דחה את טענת התיישנות העבירה. אשר לסוגיית העונש, סבר בית המשפט לעניינים מקומיים כי סמכות זו נתונה לבית המשפט האזרחי בלבד. הכרעת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 19.11.06 צורפה לכתב בתביעה כנספח י'.

כפועל יוצא, הגיש התובע את התביעה הנוכחית, ומשמעה להצהיר כי העונש של הדו"חות התיישן וכי התובעת אינה זכאית לאכוף את גביית הדו"חות מאת הנתבע.

ההגנה:

הנתבעת הדגישה,כי טענת התיישנות העבירות נדונה בבית המשפט לעניינים מקומיים, ונדחתה על ידו.

לפיכך, קיים לדידה מעשה בית דין בסוגיה זו.

הנתבעת מוסיפה,כי משלא פעל התובע על פי אחת החלופות המנויות בסעיף 229 לחסד"פ, דהיינו: משלא הוגשו בקשות לביטול הודעות התשלום ו/או בקשות להישפט בגינן ומשלא שולם החוב לאחר שהפכו ההודעות לפסקי דין חלוטים, החלה הנתבעת לנקוט בהליכי גביה.

בין פעולת גביה אחת לזו שננקטה לאחריה, לא חלף פרק זמן העולה על שלוש שנים ועל כן, דינה של טענת התובע לפיה חלה התישנות על העונשים להידחות.

הנתבעת מפרטת את הפעולות שננקטו:
בתאריך 13.2.01 נשלחה אל התובע באמצעות דואר רשום דרישת תשלום ראשונה, לכתובתו המעודכנת במשרד הפנים.

בתאריך 3.5.01 נשלחה אל התובע באמצעות דואר רשום דרישת תשלום שניה, לכתובתו המעודכנת במשרד הפנים.

בתאריך 11/2001, נשלחה אל התובע הודעה לתשלום חוב בסכום מופחת במסגרת "מבצע שטרית".

בתאריך 3.6.03 נשלחו גובי מס לביתו של המבקש לצורך ביצוע עיקול מטלטלין ברישום. עקב התנגדות בעל הבית, לא בוצע העיקול ברישום אך הושארה הודעה. בעקבות הפעולה הנ"ל , פנה התובע בכתב אל הנתבעת וזוהי האסמכתא למודעותו לחוב.

פניות נוספות מטעם התובע היו בתאריכים 24.8.03 ו- 08.12.03.

בתאריך 20.3.05 נשלחו גובי מס בשנית לביתו של התובע, לצורך ביצוע עיקול מטלטלין באמצעות רישום מחשב. ביתו היה סגור ועל כן הושארה הודעת אזהרה.

בתאריך 13.11.05, הוטל עיקול על חשבון הבנק המתנהל על שם התובע.

מכאן, גורסת הנתבעת כי לא זנחה את עניינה בטיפול בגביה.

התובע ידע, או היה עליו לדעת כי הנתבעת עומדת על תשלום הדו"ח והיא אף מנהלת הליכי גביה בגינו.

הנתבעת חולקת על פסק דינו של כב' השופט טננבוים כפי שצורף לכתב התביעה, ומפנה לפסקי דין אחרים שבאמתחתה, פסק דין של כב' השופט אבי פורג בת.א. (ת"א) 15185/06 עירית ת"א נ' מייקסנר וכן פסק דינו של כב' השופט מודריק בבית המשפט המחוזי בת"א, עפ"א 8329/05 גל נ' עירית ת"א. שם, בשני המקרים הללו התקבלו פלטי המחשב אשר הוצגו על ידי העיריה, כראיה קבילה להוכחת משלוח ההודעות.

מכאן, סוברת הנתבעת כי אין ממש בטענות התובע וכי יש לאפשר לה להמשיך בפעולות גביה כדין.

הכרעה:

לאחר שבית המשפט לענינים מקומיים, מצא כי העבירה עצמה לא התיישנה, יש לבחון את השאלה האם התיישן העונש.

כלומר, האם העירייה נקטה פעולות גביה תוך פרק זמן ראוי לגביית חיובי התובע בגין העבירה.

אכן, ראוי כי הכרעה כזו תעשה בבית המשפט האזרחי.

כפי שנקבע ב ע"פ 99 / 3482 אריה פסי נ' מדינת ישראל נג (5) 715, עמ' 720 :

"הכרעה בשאלת התיישנותו של קנס אינה הכרעה אוטומטית והיא מצריכה בירור עובדתי. משני טעמים אלו ראוי ששאלת התיישנותו של הקנס תידון בפני הערכאה אזרחית, שלה הכלים והאמצעים הדרושים לשם קביעת התשתית העובדתית לצורך הכרעה ...."
על יסוד טענותיהם המפורטות, והבלתי מוכחשות, של הצדדים, הנני להכריע איפוא בדין.

הדו"ח הפך חלוט, ועל כן אין מקום לשמוע עוד את טענות התובע כי העבירה לא בוצעה על ידו.

האם רשאית הנתבעת לפעול לגביית החיובים המופיעים בדו"ח?

הדו"ח עצמו משנת 1998. מכתבים ראשונים של הנתבעת, נשלחו גם על פי גירסתה רק בשנת 2001. מכתבים אלה לא זכו למענה, אף שאני מקבלת את טענת הנתבעת כי מכתבים אלה נמסרו ככל הנראה לתובע. כאן, פועלת לזכות הנתבעת החזקה כי המכתבים נמסרו לו, הואיל ונשלחו באמצעות דואר רשום.

התובע החריש ולא פנה אל העיריה בעקבות המכתבים דנן.

העיריה מצידה, לא נקטה פעולה נוספת אלא בחודש 06/2003, עת נשלחו גובי מס לביצוע עיקול מטלטלין בביתו של התובע.

פעולה זו, עוררה את התובע לראשונה לפניה אל הנתבעת ומכאן החלה ההתכתבות בין הצדדים כפי שפורטה גם בכתב התביעה.

שוב התמהמהה העיריה בביצוע פעולות הגביה. ב-03/2005 פעלה שוב, לביצוע עיקול מטלטלין ברישום בכתובת התובע. וב- 11/2005, פעלה להטלת עיקול על חשבון הבנק של התובע.

סדר הפעולות של הנתבעת, כפי שנפרש לנגד עיני, מעלה מחשבה כי העיריה לא פעלה בנחישות הראויה לצורך גבית חובה. גם אם העבירה משנת 1998 לא התיישנה, הרי העובדה שהעיריה לא הפעילה פעולות אכיפה ממשיות לפני שנת 2003 עומדת לה לרועץ.

בנסיבות אלה, האזרח הסביר, רשאי להניח כי העיריה זנחה את פעולותיה נגדו.

הסבירות נותנת, כי חוב של 70 ₪ משנת 1998 שלא נגבה בסמוך למועד ביצוע העבירה הנטען, נזנח על ידי בעל החוב.

דרישות העיריה מקץ שנים לגבית סכום שהוא פי עשרי מגובה החוב המקורי אינן סבירות.

אילו ביקשה העיריה לגבות את החוב היה עליה לפעול תוך פרק זמן סביר ממועד ביצוע העבירה הנטען, דהיינו תוך 3 שנים.

המכתבים הרשומים שנשלחו למבקש בשנת 2001 עברו את תקופת שלושת השנים האמורה.

אמנם, המכתבים נשלחו בדואר רשום וכפי שציינתי אין מחלוקת על קבלתם. אולם, גם כך מדובר בתקופה ממושכת ובלתי סבירה.

במקרה זה, רשאי היה התובע, ובצדק, להניח כי העיריה זנחה את ההליכים נגדו.

הנחה כזו, עולה בקנה אחד עם התנהלות העיריה שהחרישה עד שנת 2003 ולאחר מכן עד שנת 2005.

בנסיבות אלה, אין זה סביר לצפות לפעולות גביה.

עבירת קנס, היא בגדר "חטא" ועל כן, על פי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשל"ב -1982, תקופת ההתיישנות בגינה היא שלוש שנים.

העובדה שהעיריה, "תיזכרה" את התובע מידי תקופה במשלוח התראה, עדיין אינה מצביעה על ביצוע הליכי גביה נמרצים ועל פעילות המצדיקה קביעה כי החוב, כלומר העונש לא התיישן.

על כן, למרות שאני מקבלת את עמדת העיריה כי ההודעות כולן נמסרו לתובע, אני קובעת כי התנהלותה הכללית של העיריה בשנים 2001, 2003 ו-2005, לגביית עונש/חוב בגין דו"ח חניה זה משנת 1998, אינה מספקת כדי לשלול את טענת ההתיישנות.

אשר על כן, אני מקבלת את עמדת התובע, כי דו"ח החניה, כלומר, העונש התיישן.

בשונה מהתקדים שצירפה הנתבעת לכתב הגנתה, ה.פ (חדרה) 168/06, כרמית חכם נ' עירית חיפה, הרי בעינייננו הודעות העיריה בגין דו"ח החניה, לא נשלחו בשנה הראשונה לאחר ביצוע הדו"ח. חלפו למעלה משלוש שנים לאחר שנשלחה דרישה ראשונה, רק בשנת 2001, בגין דו"ח זה משנת 1998. משכך, ואפילו נוכח בג"ץ 1618/97 , יצחק סצ'י נ. עירית ת"א, פד"י נב' (2), עמ' 542, עליו סומכת הנתבעת, יש לקבוע כי העונש התיישן.

בענייננו, אמנם שלחה העיריה דרישות מדי תקופה, אך במשלוח הדרישה הראשונה חלפו למעלה משלוש שנים ועל כן, התיישן העונש.




סיכום:

מן המקובץ לעיל, אני קובעת כי העונש התיישן, כנטען על ידי התובע.

אשר על כן, זכאי התובע לסעד המבוקש בכתב התביעה.

כפועל יוצא, ניתן בזאת צו הצהרתי כי העונש על הדו"ח התיישן וכי הנתבעת אינה רשאית לגבות מן התובע בגינו. לא את קרן החוב, וודאי שאף לא הוצאות בגינו.

ניתן בזאת צו קבוע האוסר על הנתבעת לנקוט הליכי גביה כלשהם כנגד התובע בגין דו"ח החניה משנת 1998.

בנסיבות העניין, מאחר וההכרעה נעשתה על יסוד הכתב, על פי כתבי טענות בלבד ומבלי שהצדדים הטריחו עצמם בהגשת סיכומים, אני עושה צו הוצאות לקולא.

הנתבעת תישא בתשלום אגרת המשפט של התובע בסך של 958 ₪, צמוד למדד ונושא ריבית מיום 13.2.07 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון